בקרוב אצלכם

על 'רווקים ורווקות' בתיאטרון גשר.

מבין 56 המחזות שכתב חנוך לוין, רק 33 הועלו בחייו. המחזה שלפנינו אינו אחד מהם. הוא גם אינו מחזה שנכתב בשלהי הקריירה הלווינית, כלומר שלא עלה על במות בחייו, רק בשל מותו המוקדם מדי. אשרינו שכל כתביו של לוין נמצאים באתר אינטרנט גדוש, כך שלא נתקשה להתחקות אחר הדברים. המחזה, לפי האתר הרשמי, נכתב כבר ב-1985 והועלה על במות רק 3 שנים אחרי מותו בטרם עת של המחבר, ב-2002 בתיאטרון הקאמרי בבימוי אלדד זיו, עם מוזיקה של דני סנדרסון ובכיכובם של רמי ברוך (זניידוך), אורנה בנאי (פלוציקה), עירית קפלן, נדב אסולין ואלון דהן. בבואנו לגאול ממחשכי מגירות, יצירות עלומות מוקדמות של יוצרים גדולים, שנראה שהם עצמם ביקשו לגנוז, או לא היו שלמים עם הוצאתם, נשאלת השאלה למה. זו בהחלט נשאלת גם בבואנו לדון במחזה זה של לוין, שנראה כמו סקיצה למחזות מורכבים הרבה יותר שלו על אותו נושא. האם למשל, באופן תיאורטי, יש טעם בחשיפת כל הסקיצות המוקדמות והלא בשלות של בטהובן. האם זה יעזור לנו להבין את מלוא גדולתו של המלחין הדגול, יאפשר לנו להעריך את הדרך שעבר, או שזה יפגע קשות במיתוס על המלחין הגאון שכתב מוסיקה על-אף שהיה חירש. או שאולי פשוט נבין שכל גאון הוא בעצם בשר ודם, ויש לו גם נפילות פה ושם, או לא נפילות, אבל משהו קצת פחות טוב. איך אמר בשביס-זינגר, פח האשפה הוא החבר הכי טוב של הכותב. אני תמיד מסתייגת מנוהג זה. הארכיאולוגיה הזו, בהחלט לא נחוצה. כמה רבה אכזבתנו, למשל, כשהאופרה הישראלית העלתה אופרה הנידחת של רוסיני, המגזין. מפאת מרחק הזמן, יש סיבה לרוב, למה ההיסטוריה השאירה יצירות מסוימות מחוץ לקנון או בשוליו. ולא תמיד מדובר בצו האופנה המתחלף.

חנוך לוין, הבורא של האנטי-גיבור הישראלי הנעבך, אב קדום של כל הנעבכים, או ההיפסטרים שיבואו, כמו למשל אצל אתגר קרת, נחשב באופן אולטימטיבי כגאון. אבל איך שלא תסתכלו על זה, משתי הבחינות האלו, היה מיותר להעלות מחזה בוסר זה. שלא מציג את לוין בגאונותו ולא מציג את הנעבך בגאונותו, סליחה בשפלתו. התפאורן המוכשר ערן עצמון, יצר במה של שביל מרובע סגור שאין ממנו מוצא, הולכים במעגלים, סביב המיטה המתהפכת, שחור או לבן. וגם המחזה הזה הולך במעגלים ומשכפל את עצמו למוות, במקום לבנות עוד נדבך ולהרים את התימה לרבדים נוספים, עם טוויסט לויני אופייני, שלא הגיע פה.

חמש דמויות מחפשות (צילום: ישעיה פיינברג)

אז מה היא מוצאת בו (צילום: ישעיה פיינברג)

אצל בולבה (צילום: ישעיה פיינברג)

אצל פלוציקה (צילום: ישעיה פיינברג)

אבל כנראה שאופייו הלא מורכב מדי, הסכמתי למדיי, אינו רק בעוכריו; הנה הפך המחזה הזה לשלאגר בהפקות בית-ספר תיכון ובתי-ספר למשחק. אסופת מונולוגים מעולה לאודישן. לא משהו שמצריך באמת בגרות או חפירה בדמות. כמו כולם, לכולם זה קורה. היה צריך להיות קל מאוד למצוא שם את עצמך ולהזדהות עם מה שקורה. אבל לא, בכל אופן לא לי. אני התכווצתי בכסא, מצד אחד, משום שהרגשתי שהמחזה הזה אנכרוניסטי בעידן ה-MeToo ומצד שני, זה נראה לי לא רלוונטי בלי-שום קשר. התבגרנו. הפרובוקציות של עיסוק גרפי במיני הפרשות גוף, לא ממש מקפיץ ומרומם אותנו. נשים, כך אני מקווה, לא נותנות שישפילו אותן כך, לא חייבות גבר בכל מחיר. גברים, אני מאוד מקווה, פיתחו קצת יותר כבוד לנשים, לעצמם. ההתבוססות הזו בתוך הבינוניות, הממוצעות של החיים, אולי העליבות, היתה משהו מרענן לפני 35 שנה, המשך ישיר לחיפוש אחר השתחררות מדמות הצבר יפה הבלורית והתואר, משהו שמצא פה את עצמו בדמותו הקריקטורית של חראבינו, אולי. אנחנו לא חייבים להיות מושלמים ונהדרים, כי כבר אין לנו מטרה נאצלת ונהדרת. החיים רגילים ואנו רגילים, המשך של מה שהתחיל אולי במחזה רגיל של יורם מטמור, שמדבר על היום של אחרי הקמת המדינה, על נפילת המתח בקרב הצעירים, על אי ההשלמה עם זה שאחרי שסיימנו עם פרק הגלוריה, נותר רק השעמום, ממנו, בסופו של תהליך התפכחות, עשה לוין צימס, כמו שאומרים.

אלא שמאז עברו 35 שנה, עוד דור. הדור הזה, לטוב ולרע, מצא פתרון אחר לעצם אי התכלית של החיים, של היחסים, של האהבה. אצל לוין, כל מה שהגיבורים רוצים זה לישון. הם נודדים להם, בהפקה זו עם כריות בתוך מזוודות. כל מה שהם רוצים זה להגיע למנוחה ולנחלה, להפסיק להילחם כל הזמן, עם עצמם, עם החברה, לא להצטרך להוכיח כלום לאף אחד ופשוט לשקוע בלהיות אתה. ללא שום מסכה. זה באמת מזכיר את הייאוש של שנות השמונים. את הלך המחשבה של מה הטעם ללמוד, לעשות, אפשר לשבת בסבבה ולעשן, להיות בשנטי. אלא שלמול הרצון לשינה של האנטי-גיבור של המחזה, היום כולנו גיבורים, או לפחות עוטים מסכת גיבורים באינסטגרם, שבוער להם בתחת ה-FOMO – הפחד להפסיד משהו, השינה זה הדבר האחרון המעניין אותם. להודות שאתה לא גיבור כמו המסכה שלך, זה סוג אחר של גבורה. המפגש עם העליבות שלך או של מישהו אחר, זה משהו שלא בא בחשבון, כשאתה מקבל מכל הכיוונים מסרים, שאתה צריך להקיף את עצמך באנשים מעצימים. לא בעלובים בשום פנים ואופן. אין יותר עליבות לשם עליבות, גם העליבות שלך לכאורה באינסטגרם היום, אם את נניח, מצטלמת לא מאופרת, עם עוד כמה ק"ג, מראה תמונות בפוזה מחמיאה לעומת אחרת שלא מחמיאה, כדי להראות את מה שמאחורי המסכה, עדיין, בכל מקרה, לא תצאי עלובה, אלא גיבורה. היום כולם גיבורים. אנו מקבלים את כל הסוגים ואת כל המינים ורזות ושמנות וגבוהות ונמוכים ומקועקעות ומה שלא תרצו. כל אהבת הגיוון שזו שאנו חוגגים עליה היום, היא פשוט מאוד, כדי להפוך את כל מה שפעם נחשב לעלוב, את כל מי שנחשב כעלוב, כלומר כפחות מהאידיאל, לגיבור. אנו חיים בעולם נטול עלובים.

או אז, היינו יכולים לומר, הנה לכם מחזה שיעמיד לכם מראה מול המציאות המגוחכת שלכם. אז ראשית, אפילו לוין כבר עשה את זה יותר טוב במחזות אחרים ושנית, אני מוצאת ששתי המציאויות, זו מהעבר שלוין עושה ממנה צימס, קצת פושר, וזו של היום, לא כל-כך מדברות אחת עם השנייה, כה רחב הפער ובמיוחד כשהפקה זו בחרו לבצע את המחזה באופן מסוגנן ואסתטי עד זרא.

ככה יצא, שיצאנו מההצגה ואמרנו לעצמנו, הכול היה מאוד יפה, התפאורה, התלבושות, התאורה, הנגנים, השירה, המשחק משובח לעילא ולעילא, הכול נפלא – חוץ מהטקסט.

אז האם באמת האשמה כולה על הטקסט הלוויני. לא אכחד, שהרי כבר כתבתי בעבר, שלדעתי לוין מתגלה כמחזאי דגול בדורותיו ולא בדורות אחרים. הרבה חולקים עליי ואני לא בטוחה שזה לא בגלל שהם שבויים ללא סיבה במיתוס חנוך לוין שנוצר בחייו ובמיוחד אחרי מותו. גילוי נאות, גם אני התחלתי בתור גרופית של לוין. הייתי קוראת בשקיקה את כל המחזות שלו, ספר אחר ספר, מקבץ אחרי מקבץ, אז הוא נראה לי גאוני ומצחיק. במעבר מהטקסט אל הבמה, לא תמיד זה עבר ללא נפילת מתח. או שזה עבד, או שלא, אני אגיד ואסתכן בהעמדה לפני כיתת יורים באשמת חילול קודש זיכרונו של לוין.

ובכל זאת, במרחק כמה ימים מההצגה, אני לא בטוחה שהאשמה נופלת באופן בלעדי על הטקסט הלוויני. ייתכן שהבעיה בכלל בפער שבין התפיסה של הבמאי והטקסט הלוויני. אני קוראת ביקורות על ההפקה של אלדד זיו ב-2002, על כך שהוא בחר למקם את העלילה בדירות תל-אביביות טיפוסיות, שבחר 2 שחקניות שאינן דוגמניות מושלמות, כמו פה. כשזניידוך יגיד על פלוציקה "היא לא ממש יפה. לא ממש מושכת, לא, לא ממש. גם אני לא ממש משהו. ואיכשהו הכל לא כל-כך ממשי, וכל החיים קצת, איך לומר… אתה חי, נכון, אבל הממשוּת כאילו בורחת. שטות. חבל." טוב, קצת נסחפתי כדי להראות את הפואנטה הקודמת… אבל כשהוא אומר עליה שהיא לא ממש יפה ולנגד עינינו יושבת שחקנית שנראית כמו בובת ברבי, לבושה כמו סטריאוטיפ של דיילת תצוגת מכוניות משנות ה-60, קשה שלא להרגיש לא נוח….

האם היא באמת לא יפה, או שהגיבור העלוב מחפש איזה יופי שעוד לא קיים במציאות. שהוא חי את הנרקיסיזם העכשווי באופן מוקצן שעוד לא פגשנו בו. ואז, האם הוא עלוב שמשלים עם עליבותו, או שהוא הגיבור הסופר נרקסיסט המחליא שאנו מתחזקים באינסטה שלנו. איזה ממשות בדיוק בורחת, כשהיא בכלל לא מעניינת, שהיא כבר מזמן הוחלפה בדימויים "מעצימים" של עצמך. האם אישה כיום תעז לומר, כמו פלוציקה: "מתחתנים, חיים, מתים וזהו!" שהרי זה עידן המטרות, ההגשמה העצמית בכל גיל. מי משלים היום עם הכלום של החיים. אולי נמצא תיקון אצל בולבה, הנה לה בוער, היא מפחדת להפסיד: "אני אשה לבעלי החלטה מהירה. אני לא הולכת לחכות הרבה. לי בוער. הנעורים מאחורי. אין לי רזרבות של יופי שישמור את ערכי, להיפך, יש בי זרמי מעמקים של לבת כיעור שמאיימים לפרוץ ולצאת, ככה שאני הולכת ואוזלת. השנה-שנתיים הקרובות יהיו עבורי מכריעות מבחינת הקמת משפחה. אז אם לא אתה – אני רצה הלאה, הלאה, החיים קוראים לי ואני משתגעת לחיות כבר, משתגעת לילדים, חיתולים, צווחות, אוהבת את החיים עם הגועל-נפש!" האם בעידן הבוטוקס וההזרקות באמת הנעורים והיופי הם בני חלוף, שאם כבר מטרה בחיים, אז זה לנהל איתם מרוץ עד ל:הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. הרי אנחנו כבר מזמן מתעניינים ביום שאחרי החתונה. כי כאילו, מי באמת נשאר היום נשוי יותר מדי זמן. דא. יציבות מחפש זניידוך, שינה… מרוב שאין סיכוי שזה יקרה לנו, השלמנו עם זה שהמטרות שלנו בכלל אחרות. הדיון הזה של ההצגה הזו, כזה אייטיזי… האם באמת אישה היום רואה למול עיניה רק את עניין הקמת המשפחה. זה אפילו לא איטייזי, הרבה יותר ישן, אבל באיטייז עוד איכשהו היו עוד עם רגל אחת שם. עשור אחר כך אצל קרת, למשל באניהו, יש רומנסה, אבל גם יש לו ולה מקצועות, לא כאלו עלובים כדי להתפרנס, אלא שמייצגים את העניין שלהם בחיים שאינו רק שינה או זוגיות.

מעבר הזמן מחייב אי אילו אדפטציות, וכפני הדור, קיבלנו לנו את המחזה הזה בדמות אינסטה. הכול מצוחצח, מלוטש, שום שערה לא נופלת לצד הלא נכון, אפילו אצל אויסטווינד. אפילו שער התוכניה עמוס נצנצים זהובים על-פני עוגת קומות לבנה שידיים לוטשות בה. הסיגנוּן הזה, מרים את מקום ההתרחשות מהבית הכל-ישראלי המצוי של שנות ה-80, לעל-עולם שנתחם לו בריבוע, מקבילית של שביל לבן שצף בריק שחור, מנותק. באמצע יש מיטה, מתהפכת, מצעיה לבנים בביתה של פלוציקה ושחורים בביתה של בולבה. הן שכנות. שתי דלתות מינימליסטיות בשתי הקרנות של מקבילית השביל הלבן, סליחה חדר המדרגות, מציינות את הכניסה לדירות. גם הצבעים לא ממש אמיתיים, לבן, שחור אדום. בתפאורה, בתלבושות. מזכיר לי קצת מופע ליצנים מקברי. משהו פלטוניסטי. אידיאה של המציאות. לא מימזיס אריסטוטלי. הדמויות שהופיעו ב-6 הדלתות של הקיר השחור מעל, מקהלה יוונית שמשקיפה לה מלמעלה, או הדמונים הפנימיים שלך, בכול אופן, יש לך קהל והד, אולי אתה בכלל בגיהינום הפרטי שלך. אולי כזה שלוין היה מאשר בדורותיו, אבל האם זה מתאים לדורנו. מרוב מטרות והעצמה, הגיהינום כבר לא אופציה, לשקוע בשינה, ביציבות, כבר לא אופציה. לוותר זו לא אופציה. מי שתקוע באותה עבודה יותר מ-5 שנים, מי שמחפש את היציבות, מי שאולי מצא אותה, שלא זז, שמסתפק בזו שהיא לא כ"כ יפה, סופו שנתקע ונשאר מאחור. היום צריך להיות בתנועה מתמדת. לא כי אין ברירה, אלא כי זהו האידיאל החדש. האם יש היום מקום למשפט כמו: "נעצרה המכונה. כל המניעים והדחפים לזוז אזלו. ניצחה אותי השטות. מזניידוך הפכתי לאנדרטת זניידוך."  ואם לא הבנתם אז ממשיכים לטחון ולחזור על זה שוב מייד אחרי:

זניידוך: ואולי מוטב כך. לסיים את הסיפור הזה בציפייה, בכיסופים, על המיפתן, לפנֵי, לפנֵי…

[עוצם את עיניו ומטה את גופו קדימה כאילו עומד לפסוע לאן שהוא]

אני עומד מול דלת. מעבר לדלת מחכה לי משהו שאינני יודע מהו. ומין חלחלה מתוקה בבטן. כמו אז, כשהייתי ילד, רגע לפני שנרדמתי, כבד מעוללות היום, אבל דרוך ומתרונן בציפייה למשהו נפלא, מסעיר, המחכה לי בבוקר המחרת, יודע בביטחה שהכל עוד לפנַי.

[גופו מתרפה, חיוך איטי מתפשט על פניו, הוא מתיישב, נסמך על הקיר, עוצם את עיניו]

כן, הכל עוד לפני…

[החיוך נמוג לאט]

כאילו. שטות. מילא.

[נרדם]

האם באמת מישהו היום יודה בפני עצמו שלא מחכה לו משהו מסעיר בבוקר המחרת. אני חיה לא מעט שנים כדי להעיד בעצמי. כן, לפני אי אילו 30 שנה, הבון טון היה אבסורד, אפשר לחכות לגודו כי אין כלום ולא יהיה כלום. אבל היום, אשליית התכלית חזרה ביתר שאת, ולא האחרים מתחזקים אותה בשבילנו, כדי שנתנהל כנגדה. אנחנו מתחזקים אותה בשביל עצמנו. במקום לחפש יציבות, אנו מחפשים את השמיים. בגיבוי שלל מנטורים ויועצי מוטיבציה. טוני רובינס שולט111. אנו חיים בעל-העולם של המרחב הווירטואלי, של אפליקציות החיזורים, טינדר, גריינדר, רשתות חברתיות. הממשות לא ממש בורחת, היא עדיין לא קיימת וגם לא ממש רצויה, אולי. למשל בהצגה הגדר (מאת נמרוד דנישמן ובבימויו), הרומן העמוק והמרגש מעולם לא יוצא מתחום הרשת החברתית. הפגישה הרצויה לא מתקיימת, יש גבול, גדר שבמציאות אי אפשר לעבור. גם בסרט מי אתה חושב שאני (במאי: ספי נבו), הגיבורה בת ה-50 מתחזה לבת 24 באמצעות פרופיל פייסבוק מזויף ומפתחת רומן עם אדם צעיר, שבעצם מוצא את עצמו מאוהב בפיקציה. הרומן שלהם גם הוא נשאר ברשת החברתית, הפגישה המציאותית שלהם, אם התרחשה ולו לרגע, אינה באמת אפשרית. שוב אין אדם תקוע עם מערכות יחסים מתישות ורוצה להיות נעזב לנפשו בשל חוסר התכלית שלהם. האדם כיום, כל-כך נעזב לנפשו מלכתחילה שכל שנותר לו הוא לשקוע בהרבה מקרים במציאות וירטואליות, שבסופו של דבר משאירה אותו בלימבו שבין לבד לבין מציאות נרקסיסטית שלעולם לא תתרחש. ומה עדיף. לכל דור ודור…. אני באמת צריכה לראות שוב את מחכים לגודו. האם כעת אתבדה גם מהבשורה שלו, שכה טלטלה אותי לפנים.

וכעת נעזוב את הטקסט ונתייחס להצגה. היו הרבה צחוקים בקהל. כן לוין לרוב מצחיק. אבל לי נראה שצחקו פה לא מהסיבה הנכונה. אלא כי פשוט, היו לפנינו תצוגות משחק מרהיבות, עם פנצ'ים, עם שימוש אינטליגנטי בשינויי אינטונציה, עם תזמון מדויק, עם קריקטורות מדויקות. עם טוטליות אפילו, אפשר לומר. כולם מצוינים ומדויקים, אבל מעל כולם קשה היה להחליט בין שניים. מיקי לאון אולי ניצח בנקודות ורק בזכות העובדה שמעריצה ותיקה כמוני התקשתה לזהות אותו בדמות חראבינו שגילם. שום מניירה שאולי אני מכירה אצלו לא הופיעה כאן, פשוט הטמעות מושלמות בדמות, אולי גם הדמות שהכי ניתן להזדהות איתה כאן, מעין ערס מגלומני, מאוהב בעצמו, יפיפוף שעושה פוזות… נער אינסטה כזה, הבנתם… אבל בקריקטורה. והשני עידו מוסרי כזניידוך, שהתאבד על התפקיד ואולי מה שהוריד לו, זה לא הוא, אלא הדמות האנכרוניסטית שגילם. לסחוב דמות כזו על גבך ולצאת מצוין, זה יותר ממצוין.

אז כמו בהצגה אמא שראיתי בגשר, שוב הפקה מתוקתקת לעילא ולעילא, קשה באמת למצוא פגמים הפקתיים. אני לא בטוחה בקשר לבחירת הרפרטואר הזו. אם אורסטיאה היתה חוויה של פעם בכמה שנים, גם אמא וגם רווקים ורווקות אינם בחירות מרתקות במיוחד מבחינתי. אך בעוד הסיגנון של אמא היה נדרש ומתבקש כדי ליצור את האפקט האבסורדי של העבודה ההיא, אני נוטה לחשוב שהסיגנון של ההצגה שלפנינו, כמו בהצגה אניהו של הקאמרי, עפ"י אתגר קרת, שהוא אולי היורש של לוין בעיסוק באדם הרגיל ברחוב הישראלי, הופך אותה למשהו שהוא מופע בידור יותר מאשר תיאטרון. אלא שגם אניהו של קרת, כבר לא כל-כך רלוונטי אולי לצייטגייסט הנוכחי, מה שהפך את ההצגה שעלתה השנה בתיאטרון הקאמרי, שדווקא עוצבה קצת בסגנון דלות החומר רוויי הברקות, ממש בהתאמה לטון הקרתי הרזה של הניינטיז, למעשיה אגדתית חמודה ומתוקתקת. החיבור של העליבות הלווינית עם הסיגנוּן המוקצן והכה לא עלוב של ההפקה הזו, מביא אותנו למחוזות שבהם הנעבך הלוויני תופס, אם הוא מבין זאת או לא, משבצת בריזום האינסטגרם, ויותר מאשר הוא היה יכול לומר משהו נגד האינסטגרם הזה, כלומר "כאילו. שטות. מילא" הוא מייצר מרחק מכל אמירה קונקרטית, מכל מסר שתיאטרון יכול לעורר בקהל, מכל מראה שהוא יכול להציב בפניו. אבל אולי זה מה שנחוץ כעת, בידור ממלא אולמות וקופות. איך אומר זניידוך. “אני היצור הטראגי שממנו עושים קומדיות”. ואני רק רציתי לשאול, האם הוא טרגי בגלל עודף מודעות או בגלל חוסר מודעות.

רווקים ורווקות, תיאטרון גשר, הצגת ביקורת, 27.10.19. מאת: חנוך לוין. בימוי: עמית אפשטיין, עיצוב תפאורה: ערן עצמון, עיצוב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי), מוזיקה: אביב קורן, עיצוב תלבושות: אולה שבצוב, כוריאוגרפיה: אריאל וולף, הדרכה לשונית: שירי לוטן, ​ע. במאי: טניה קוזלובה. משתתפים: עידו מוסרי – זניידוך, מיקי לאון – חראבינו, נטע שפיגלמן – פלוציקה, רות רסיוק – בולבה, יריב דהן – אויסטווינד.