התוספת שלא תופסת

על ההצגה 'אנה' בתיאטרון הקאמרי.

3 במאי 2016, או אולי כבר 4 במאי: חזרתי מההצגה "אנה" בקאמרי

זיכרון השואה שלי מתחיל ונגמר עם אנה פרנק. מה שיש באמצע ראוי לדיון נפרד, אם בכלל אפשר… אבל בימים ההם, כבקושי העזו לדבר על זה, הסיפור הנקי הזה של אנה פרנק, בלי שלדים מהלכים וזוועות מחנות, היו הפנים של השואה, במיוחד כי בתחילת שנות השבעים כל יום השואה ראינו בטלוויזיה את הסרט 'אנה פרנק', שזכרתי ששיחקה אותה מישהי בשם רונית… חיפוש קטן כעת בגוגל השלים פרטים: זו היתה ההצגה של התיאטרון לילדים ולנוער של אורנה פורת ולשחקנית בתפקיד אנה קראו רונית פורת. יש אותה אפילו ביו-טיוב באורך מלא. גם אז זה היה מחזה שכתבו בעל ואישה לא ישראלים (פרנסס גודריץ ואלברט הקט) והמתרגם היה האחד והיחיד: ניסים אלוני. בין המשתתפים הנוספים: גדעון שמר כאוטו ומוסקו אלקלעי כמר ון דאן. מאז, כל 'אנה פרנק' שראיתי לא היה טוב מספיק. עד היום.

והנה שוב, הולנדית ושוויצרי (שוב בעל ואישה) כותבים מחזה על אנה פרנק שמבוסס כמעט לגמרי על הגרסה "המדעית" של היומן, זה שכולל את מה שהשמיטו בשנות החמישים והשישים – כלומר את כל הקטעים המיניים. ואחרי שקראתי על המחבוא בויקיפדיה כעת, אני שמה לב שגם את המחבוא תיארו בצורה ריאליסטית לחלוטין, בשינויים מזעריים מתבקשים. ועם במה מסתובבת. אבל זה לא היה משעשע כמו שזה נראה, אלא איפשר לקבל כמה זוויות מבט על המתרחש, פיזית ומטפורית.

ההצגה הזו מתחילה בפריס ב-1947… כן, אני יודעת… אנה פרנק מתה הרבה קודם לקראת סוף המלחמה (ביררתי: פברואר-מרץ 1945), אישה במעיל אדום מסתובבת בפריז פוגשת דמות של מו"ל שאליו היא מדברת בעצם כל ההצגה, ושאותו היא לא מזהה, עד לשלבים מאוחרים של הסיפור. הוא מזמין אותה למסעדה והיא מזמינה בצרפתית (לא טובה, בכוונה?), עוגה עם הרבה קצפת, אותה היא אוכלת עם הידיים במהירות, וגם את הקצפת, כן… הגסטה השואתית הזו מוכרת לנו. לא סתם אמר בסוף הערב המחזאי השוויצרי שסוף סוף את ההצגה משחקים שחקנים יהודים שמכניסים לה מעט מההיסטריה היהודית. אנה פרנק של דנה מיינרט היא קצת ילדת כפות צווחנית ומעצבנת. כפסע בין הדמות המעצבנת ואובר-אקטינג… אבל המיתוס גובר על הכול… ובעצם רוב ההצגה, התעסקתי במיתוס ושברו, בין מה שיכולתי לקלוט כילדה בתחילת שנות השבעים ובין מה שאני קולטת כעת, בין מה שאפשר היה לדבר עליו אז ובין מה שאפשר לדבר עליו כעת. הנה אנה מורידה את המעיל האדום ונשארת עם שמלה תכלת עם טלאי צהוב. ברגע של בלאק אאוט בריא שכחתי לרגע מה זה ואמרתי לי בעיני רוחי 'מגן דוד צהוב' וכל מה שחשבתי עליו היה באותו רגע, איך אנשים טובים, נבונים, משכילים, היו מוכנים להסכים לצעד המטורף הזה של סימון בפיסת בד על הבגד? בהצגה של אז היתה סצנה שלמה שבה אנה מתנפלת על פיטר שעומד להסיר את הטלאי ממעילו, כי אם יצא החוצה ללא הטלאי יאסרו אותו (אבל ללא הטלאי איך בעצם יזהו שהוא יהודי…) ואז היא מבינה שהם לא יצאו החוצה. גם פה היתה סצנה כזו, אך הרבה יותר מינורית. ואז חשבתי על לואי אלתוסר ועל החיבור שלו ideological state apparatuses – מאיפה בא הציות העיוור הזה… ואיך זה שאוטו פרנק השכיל להבריח את משפחתו מגרמניה להולנד, אך במקום לברוח הלאה, הוא שקד שנה שלמה על הכנת מחבוא. הנה גם המשפחה שלי (מצד אמא) ברחו מגרמניה להולנד, כמו משפחת פרנק בתחילת שנות השלושים, אך ב-1936 הם כבר היו פה וכך נמנע ממני הסטטוס של דור שני או שלישי או איך שקוראים לזה. ומה היה קורה אם לא היו עוצרים את רומל במצריים?

בויקיפדיה הביאו את ההסבר של ברונו בטלהיים להתנהגות המוזרה הזו של אוטו פרנק. במאמר שפרסם בטלהיים, פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג ילדים יהודי-אמריקאי ניצול מחנות ריכוז נאציים, בשנת 1976, תחת השם "הלקח שלא נלמד מאנה פרנק", הוא טוען שסירובה של משפחת אנה פרנק להאמין באסון המתקרב גרם לכך שלא נקטו צעדים שאולי היו מצילים אותם, והוא מפרט: לדעתו היו צריכים בני משפחת פרנק ושאר המתגוררים במחבוא להתפזר למספר מקומות מחבוא ברחבי הולנד על מנת להקטין הסיכון של השמדת כל המשפחה בעת לכידה. הם היו צריכים לנקוט צעדי הגנה גם בתוך המחבוא כגון פתיחת דרך-דלת מילוט ואף השגת כלי-נשק כך שכאשר כלו כל הקיצין היו נלחמים על נפשם. ברונו בטלהיים טוען במאמרו כי כישלונו של אוטו פרנק להגן על משפחתו כראוי נובע מאי יכולתו להאמין בקיום מנגנון ההשמדה הנאצי. ‏

אבל הנה כיום צצו עדויות על-כך שאוטו פרנק ניסה, ללא הצלחה, לקבל ויזות לארה"ב שסירבה אז להכניס יהודים.

ועצרתי גם לקרוא על סופה של אנה פרנק. על החלק הזה שאחרי סוף ההצגה, אחרי התפיסה והגירוש. גם פה, זה מובא מאוד בקצרה באפילוג שנושא אוטו פרנק. כל מה שאני יודעת על הסוף של אנה פרנק, על פרק הזמן בין התפיסה שלהם באוגוסט 1944 ועד מותה – כחצי שנה אחר-כך, הוא מפירורי אינפורמציה. תמיד רק זוכרים שהיא מתה בברגן בלזן מטיפוס. אני חושבת שבצעירותי הכרתי את המחנה הזה רק בגלל סיפור אנה פרנק. לפעמים נדמה לי שדווקא הסוף הזה נחוץ, כדי לשבור את המיתוס ולבנות אותו מחדש. הנה היא שם שלד מהלך, עטופה בשמיכה בלבד בגלל שבגדיה מלאים כינים, קרחת. מה נשאר מהילדה העליזה והכתבנית המוכשרת של החלק הראשון. אבל סיפור אנה פרנק בתיאטרון תמיד יישאר לו סטרילי למדיי, כי ככה זה כשמדובר במיתוס. ובסופו של יום, מה שהכי מדהים נאמר במשפט האחרון: "היא היתה רק בת חמש-עשרה".

4 במאי. בבוקר.

היום זה ערב יום השואה ואני מתפנה לעיסוק האהוב עליי מכול ביום זה, לקרוא בוויקיפדיה על השואה. אבל גם אני קוראת ראיונות יח"צנות להצגה אנה. קראתי אחד עם הבמאי אלון אופיר ואחד עם הכוכבת הראשית – דנה מיינרט. דנה מיינרט היא גם מורה לפילאטיס. קשים חיי שחקן בישראל. עוד נדבר בה בהמשך. הנה מתברר שמי שקובעת, מכתיבה, את אופן הזיכרון בצורה קפדנית ומוחלטת היא קרן אנה פרנק. היא זו שהזמינה את המחזה הקודם, של גודריץ והקט, והוא היה היחיד שהוצג על כל הבמות, לרבות בסרט הוליוודי משנת 1959 וזכה בפרסים רבים, ביניהם פרס הפוליצר לשנת 1955. כעת, שניה לפני שפגו הזכויות וכל דיכפין יוכל לעשות עם הסיפור הזה מה שהוא רוצה, הקרן מזמינה מחזה נוסף, מאת זוג מחזאים הולנדית ושוויצרי וזה מה שראינו אתמול בקאמרי. הדרך שזה הגיע לישראל היתה בדרך כל בשר, כלומר בדרך כל מחזה. עמרי ניצן ונעם סמל ראו אותה בהולנד, התלהבו והחליטו לייבא. הנה, הנצחת חלק כל-כך מרכזי מאתוס השואה נעשית ללא שיתוף מדינת ישראל… יש דבר כזה בעולם. לא כולם אנטישמים. או שאולי עושים מזה כסף או הון לא מוניטרי אחר. ואז אלון אופיר שהוצע לו הפרויקט נוסע לראות את ההצגה בחו"ל ורואה תפאורה של כמה במות מסתובבות, אבל שם התפאורה קבועה ואין צורך לפרק אותה כל יום או כל שבוע. אז אפשר. ופה צמצמו לבמה מסתובבת אחת. ואז אפשר להגיד שהקוביה המסתובבת הזו במרכז הבמה מייצגת קלסטרופוביה ואובדן הפרטיות, כי הנה אנו רואים אותם מכל כיוון. אבל, מה היה במקור?

סיפור מעניין נוסף שקראתי הוא סיפורו האמיתי של דר' פרידריך ("פריץ") פפר, שמוצג גם כאן כקריקטורה, אבל לפחות בשמו האמיתי. כי במחזה הקודם הוא נקרא אלברט דיסל – "דיסל" זה טיפש בגרמנית. למען האמת התברר שמדובר באיש מרשים למדי, עוד יהודי גרמני שברח להולנד כדי להתחתן עם אשתו השנייה הלא-יהודיה, שרלוטה קלטה, שהרי בגרמניה כבר יושמו חוקי הגזע שאסרו נישואי תערובת. אבל אז נכבשה גם הולנד והם נאלצו להיפרד. את בנו (מאשתו הראשונה), וורנר פפר, הוא הצליח להבריח ללונדון. האישה השניה והבן לא היו בקשר לאחר המלחמה, אך היו מאוחדים באי שביעות הרצון בה נשתמר זכרו ביומן המפורסם ובמיוחד במחזה שנכתב לפיו ובסרט, בו דמותו גולמה על-ידי הקומיקאי היהודי אמריקאי אד וויין, שהציג אותו בצורה נלעגת. פרטים רבים במחזה לא היו מדויקים. כך למשל מר דיסל במחזה הוא אדם המרוחק מהיהדות בניגוד לדמותו האמתית של פפר שהיה דובר עברית רהוטה ואדם דתי בעל רקע אורתודוקסי. הקרע בין אוטו פרנק וקרן אנה פרנק למשפחתו של פפר לא אוחה לעולם נאמר בויקיפדיה ואני חושבת לעצמי איך נוצר מצב שבו מרוממים אדם אחד או שניים ומנציחים בצורה נלעגת את כל השאר. זה לא רק מר דיסל האומלל, זה גם הזוג ון פלס (ון דאן במחזה הראשון), האמא של אנה, אפילו מרגו שכולם חושבים שהיא מושלמת. בעצם היחידים שיוצאים תמיד נקיים הם האבא והבת המפורסמים. אולי זה קצת מסוכן להראות הכול דרך פריזמה של נערה מרדנית בת 15 ששונאת כמעט את כולם. מאחורי דמויות הרקע של הסיפור שלה מסתתרים עולמות שלמים, אז למה מעדיפים את האחת על פני האחרים?

אולי ההנצחה הזו לא כל-כך פיירית. אבל אנו כבר שתולים עומק בסיפור הזה ולא מסוגלים לחשוב מעבר, כמעט. הנה כעת בעצם מציגים לנו את הגרסה הלא מצונזרת. כן, אנה שנאה את אימא שלה, היא לא הסתדרה איתה בכלל. יופי, ככה זה כמעט אצל כולם. גם היום. ביג דיל. כן, גם אנה פרנק היא בשר ודם. היא מקנאה באחותה אבל גם מעריצה אותה. היא מתבגרת, היא מקבלת מחזור. טוב גם זה קרה בשואה, למרות שפעם קראתי שבמחנות באורח פלא, המחזור של רוב הנשים פשוט פסק, לא ברור אם בגלל הרעב או הלחץ או שניהם. לא. היא לא בשר ודם. היא מיתוס. זה רק נראה לכם שהיא קצת יותר בשר ודם. היא מיתוס נקי ומצוחצח שנעים להיתלות בו כדי לא לחשוב על דברים נוראיים באמת. למשל מוזלמנים. אנה בסוף היתה מוזלמן. לא מדברים על זה.

5 במאי. בלילה.

אני תמיד כותבת בחלקים, לרוב לא במרווחים כאלו גדולים, אבל הימים גדושים באירועים. אני מרשה לעצמי להיות ארס פואטית, כי גם המחזה הזה מנסה להיות ארס פואטי. אנה לא כתבה יומן סתם. מה מפילים על כתפיה של הילדה הזו בת החמש-עשרה (שלוש-עשרה, ארבע-עשרה)… היא ידעה שצריך לתעד, שמעו ברדיו את שר החינוך והתרבות של הממשלה הגולה ההולנדית בלונדון מבקש לאסוף דברים שיתעדו את מה שקרה. היא מתחילה לשכתב את היומן, לצנזר, להעתיק מחדש לנקי, לחשוב עליו כעל יצירה ספרותית. אז כעת בעצם רוצים להגיד לנו שזה לא משהו שנכתב בתמימות, אלא משהו שתוכנן מראש, אפילו מעט מגלומני. הנה אנה מחפשת מו"ל בתחילת ההצגה הזו. אבל את היומן היא תיתן קודם רק לאהובה ורק אחר-כך תפרסם אותו. או תיתן אותו למו"ל, אבל הנה המו"ל מתגלה בהזיה הזו גם כאהובה משכבר הימים פטר שיף (שגם מצא את מותו בשואה) והבעיה נפתרת. והוא, המו"ל הזה מהאקספוזיציה, מלווה אותה לאורך כל ההצגה, מעבר למסך ולתוך הקוביה המסתובבת כאילו מדובר במחזה בתוך מחזה. החיים עצמם הפכו למחזה. אבל זה בטח לא היה ברור לכם. אתם עושים את האדפצטיה המתבקשת. זאת האמת.

סליחה! מיתוס זה לא באמת.

"יצירה ויצרים" – כך סיכמה ביקורת אחת שפורסמה היום את ההצגה הזאת. די בצדק יש לומר. כי לוקחים את הסיפור הזה ועושים ממנו דרמת התבגרות, משהו שכמוהו עשו כבר הרבה קודם, על סיפורים הרבה יותר טריוויאליים. גם לסיפור הזה מגיע טיפול כזה. זה במודה, לא? האם צריך לבוא בטענות לקאמרי או למחזאים על כך? שהרי בסופו של יום ההצגה הזו אפקטיבית. כלומר, ישבנו מרותקים, יצאנו דומעים, סיפרו לנו קצת על המחנות. והזיכרון הקולקטיבי התחיל לעבוד. כן, הצליחו לא לקלקל את הסיפור שאנו כבר מכירים. לא ליפול למחוזות השכל. לשוב ולפרוט על מיתר האוי ואבוי. הבעיה היא שהשואה היא לא אוי ואבוי, השואה היא speechless, הלם, אין מילים. לא נתפס. אנו לא אמורים לבכות. זה מירוק. אנו אמורים להיות בהלם. אבל אנו תמיד בוכים. המין האנושי לא מסוגל להתמודד עם הלם, זה מוציא מהדעת. אז בעצם, אף הנצחה לא יכולה ללכת עד הסוף. לעולם בעצם לא נוכל ממש לתפוס את עוצמת הזוועה. וכאן אולי הייתי צריכה לדבר על "הממשי" של לאקאן.

6 במאי, לילה, כוס תה מפרידה בין החלק הזה לחלק הקודם.

יש שירים שגורמים לי תמיד לבכות. אני די cry baby. כשיצאתי מההצגה אנה הייתי צריכה להעביר את עצמי במהירות למצב רגיל, שלא ישימו לב… הממחטה היא חברתי הטובה… בדרך-כלל כשאני שומעת את פברוטי שר את נסון דורמה מטורנדוט (של פוצ'יני), מעיין הדמעות נפתח לו. אני לא מבינה למה. זה לא קשור למילים, רק למוזיקה. היום נמצא שיר מבכה חדש. התחלתי גם בביצוע של פברוטי, כלומר של שלושת הטנורים ואז של פברוטי לבד (לא אפקטיבי כמו שהוא היה בפזמון שלו בטריו) – השיר הנפוליטני Dicitencello vuie. ואז הגעתי לביצוע של מריו לנצה. שכול הטנורים כולם חשים שהם חבים לו כל-כך והסיפור שלו גם כן טרגי. אפילו סיפרו שהמאפיה הרגה אותו, אבל זה לא נכון. לנצה שירת בצבא האמריקאי ובידר חיילים במלחמת העולם השנייה. זה כמעט נשמע שהסיפור שלו ושל אנה מסופר באותו טון. נקי מצוחצח וטרגי. תמיד מפסיקים עם רגע הפריצה של הגרמנים למחבוא. אני רוצה להתלכלך קצת. בסוף אנה היתה מוזלמן. ככה:

"מוזלמן" – פרח המאה העשרים. פאר יצירתה. וזה טיבו ומהותו: במשך שבועות היו האסירים לחוצים ודחוסים זה לזה על אִצטבות־הקרשים. אותם סמרטוטים שחולקו להם בהגיעם – אותם לבשו יומם ולילה עד בוא אחריתם. מתוך כך פרו ורבו הכינים ששרצו על קרשי האיצטבות, על התנור ועל הקרקע, אלא שאת משכנותיהן איוו להן על גופי האנשים. שם דרו והתרבו. הכינים גרמו לחפפית. האסירים קרעו בשרם בציפורניהם, התגרדו ושרטו את עורם בפיות פעורים מרוב תענוג. הם נשמו ונשפו מעוצם ההנאה, מרטו את הגוף המכוסה חפפית, ותוך כך נתהוו בו פצעים פתוחים, והכינים זחלו וחדרו לתוך החורים הללו ואכלו את בשרם לתיאבון. והנה התחילו להתגלות ראשוני המוזלמנים: בני אדם שמשקלם כמשקל עצמותיהם, ומעיהם דקיקים כקורי עכביש. המוזלמן לא חש עוד רעב ולא יכול לאכול. זהו סימנו המובהק: כשראו אחד נושא איתו שתי מנות־לחם, ידעו כי אסיר זה כבר היה למוזלמן. לא שנפל לו פתאום בירושה אוצר גדול כזה, אלא להיפך: עתיד הוא להורישו לאחרים. אך בלע המוזלמן אל קרביו, מיד התריז. לפיכך היו המוזלמנים שרויים על־הרוב במחראה, מכנסיהם מלוכלכים תמיד בצואה רירית, בידם האחת לופתים הם בכל כוח את מנת-הלחם, ובידם האחרת מקנחים את שלשולם. מתוך פיהם וחוטמם, מתוך עיניהם ומתוך כל פתחי-גופם זבה הייתה ליחה. אל המוזלמן צריכים היו לדבר פעמים מספר עד שהגיעו הדברים אל מוחו. אך על לחמו הוסיף לשמור מכל משמר. תת-ההכרה שלו, זה חוש־הקיום האושוויצרי המיוחד קודם הגיעו לדרגת מוזלמן, היה ער בקרבו לשמור על מְנת־לחמו לבל יגנבוהָ. אף כי עדיין לא אכל את מנת־אתמול, ולא יאכלנה עוד.

ק. צטניק, סלמנדרה, עמ' 151–152

גם אנה העריצה כוכבים ותלתה את התמונות שלהם בחדרה במחבוא. בהצגה היא נותנת לפיטר תמונה של ולנטינו… אולי היא היתה מעריצה על מריה לנצה כמו הבנות בסרט יצורים שמימיים, אם הוא היה מתפרסם רק כמה שנים קודם….

6 במאי, בבוקר

הנה אני אומרת לעצמי, בהצגה הזאת מעצבים אנה פרנק די ריאליסטית. לא כמו בהצגה ההיא משנות השבעים, אז אנה פרנק היתה עם קוקיות ארוכות. הרי בכל התמונות היא מופיעה עם תסרוקת קארה באורכים שונים, כמנהג התקופה. אז הנה יש לנו אנה ריאליסטית כאן, עם קארה. הכול מאוד ריאליסטי. בכלל טוענים כאן בתוכניה, שההפקה הזאת נעשתה בהשפעה מסוימת של תוכניות הריאליטי של ימינו, למשל האח הגדול. אז הנה גם לנו מראים את המחבוא עם מצלמות בכל חדר, רק שמצלמה קבועה והחדר מסתובב. אנחנו המצלמה. ואנו צופים בהצגה. בעצם גם האח הגדול זו הצגה, ללא תסריט, אך עם הוראות לאימפרובזציה.

ועוד אני חושבת על המחבוא לוקסוס הזה. חברה שלי ריטה סיפרה לי (וגם כתבה בספר), שבזמן השואה היא ומשפחתה הוחבאו על-ידי איכרים פולנים בבור גדול באדמה ("גרוב" באידיש היא קוראת לו, קבר) במשך כמה חודשים טובים, כשהם לא יכולים אפילו לעמוד בו, רק להשתופף ושרק ריפוד קש היה להם כדי לספוג את צרכיהם, ואת ההפרשות החדשות ההן של נערה מתבגרת. אני לא מבינה איך הם הצליחו להסתתר שנתיים במבנה די גדול בן שתי קומות בבניין באמצע אמסטרדם… איך איש לא תהה למה הבניין הזה לא מאויש כל כך הרבה זמן.

ועוד כמה מילים על ההצגה עצמה

בסופו של יום מדובר בהצגה אפקטיבית. "אפקטיבית" מגדיר אותה הרבה יותר טוב מ"טובה". הסיפור ידוע. אין גילויים מרעישים, למרות ההבטחות. התוספת פאטתית אך נסבלת בסופו של יום. שהרי משכבר עטפנו את דמותה של אנה פרנק במיתוס הסופר שהיתה יכולה להיות. ההצגה הזו הטיבה להפעיל את הזיכרון הקולקטיבי ולא פגמה בו, אפילו לא דרשה ממנו לבוא במקום מה שלא היה על הבמה. איך זוכרים את יום השואה אם לא דרך הסיפור הזה של אנה פרנק, זה כבר טקס, כל שנה משודר בטלוויזיה הסרט ההוא. והנה אני נזכרת באירוע תיאטרוני מזעזע למדי שנערך פה על השואה, לפני כ-25 שנה – העבודה של תיאטרון עכו "ארבייט מאכט פריי", חוויה שלא תישכח לעולם, אם לזכור שואה – זו הדרך. כולל החלק ההוא שבו מכניסים אותנו לרגע לטקס יום זיכרון לשואה פתטי וסכמטי, שנה אחר שנה אותו דבר. למסר אין כבר שום עוקץ.

על הבמה אנסמבל שחקנים מגובש ומתוקתק, והדינמיקה ביניהם היא שיוצרת כאן את החוויה יותר מאשר עבודתו הפרטית של כל אחד. זוהי הצגה שהשלם עולה על חלקיה, כי השלם קיים מחוץ להצגה עם חיים משלו מימים ימימה ולפחות הם משרתים אותו נאמנה. יש דמויות מאופקות יותר, מיפ (איה שבא-גרניט), האם אדית (עדי ארד), אוטו פרנק (אוהד שחר), מרגו (טל בלנקשטיין). יש דמויות מוחצנות – הזוג ון פלס בעיבוד קצת קריקטורי (שרה פון שוורצה ומוטי כץ). במיוחד זכור נאום הפרווה של גב' ון פלס. היסטרי, קצת גדול מהחיים. כי כזו הדמות. אבל אפקטיבי. פטר (אסף פרי) ואנה עצבניים ומעצבנים במידה. ככה זה נערים שטופי הורמונים… אבל אנה שלנו היא מלאך… כך אומר המיתוס. הזיכרון הקולקטיבי מחזיר כל מה שסוטה מהדרך למקום. הדמות האניגמטית מכל לדידי היתה זו של דר' פפר (יגאל זקס), שמצד אחד נראה לנו זקן נרגן ומעצבן, דרך עיניה של אנה, ומצד שני, ניכרת בו רגישות והלם מהמצב כשהוא יושב בחברת "המבוגרים" ומספר להם מה קורה בחוץ. הוא הרי הצטרף קצת יותר מאוחר.

הדמות הנוספת, הפיקטיבית בעצם, של המו"ל, שמתגלה אחר-כך גם כפטר שיף, אהובה של אנה (אורי זלצמן), היא תוספת של המחזאים, משהו כמו צל מלווה, כמו המוזה ניקולאוס בסיפורי הופמן של אופנבך. זה החידוש הגדול של המחזה הזו והוא מיותר. למרות שלא סבלנו מהתוספת. אך כשמדובר בסיפור אנה פרנק, כשמדובר בשואה, התוספת הכל-כך נחמדה הזו לא משרתת את ההלם, את המסר של לזכור ולא לשכוח, אלא מרחיקה ממנו. המחזה הזה מזעזע כי אנו מכירים את הסיפור. החלק של "מה היה אילו" שנרמז מהוספת הדמות הזו, לא מוצג באופן כזה שנחשוב באמת שהפסדנו משהו. הוא פתטי והבחורה שמחפשת מו"ל היא מישהי מעצבנת שלא ברור אם מה שהיא כתבה שווה בכלל משהו ויותר נראה שהמו"ל מתעניין במה שכתבה כי הוא מנסה להתחיל איתה ולא כי הוא באמת רוצה לפרסם, אפילו לא כשהוא מבין על מה מדובר. והנה באמת זה אהוב ליבה. במין אנלוגיה – יצירה-אהבה. טוב, זה יכול להיות מובן אם רואים את היצירה כסובלימציה של התשוקה.

אה. וכל סיפור המסגרת הזה, בפריז, זה בעצם הזיות ממחלת הטיפוס שאנה הוזה לקראת מותה. כך אנו מגלים בסוף.

אז הלכנו לראות את סיפור אנה פרנק לקראת יום השואה.

0

0

0

הנה כי כן, עצמי אומר לי, היתה לנו תרופה.

אנה, הצגת מבקרים, תיאטרון הקאמרי, 3.5.2016. מאת: ג'סיקה דורלאכר וליאון דה ווינטר, מבוסס על יומניה של אנה פרנק (הגרסה המדעית), תרגום: רבקה משולח, בימוי וכוריאוגרפיה: אלון אופיר, תפאורה: לילי בן נחשון, תלבושות: אורן דר, מוסיקה: מיכאל גוטליב, תאורה, קרן גרנק. משתתפים: דנה מיינרט (אנה פרנק), אוהד שחר (אוטו פרנק), עדי ארד (אדית פרנק), טל בלנקשטיין (מרגוט פרנק), מוטי כץ (אדון ון פלס), שרה פון שוורצה (גב' ון פלס), אסף פרי (פיטר ון פלס), יגאל זקס (ד"ר פפר), אבי טרמין (יאן חיס), איה גרניט-שבא (מיפ חיס), אורי זלצמן (המו"ל/פיטר שיף), איוון לוריא (הקצין הנאצי זילברבאואר/מלצר), שגיא טל, עידן שוורץ ואנדרי זסלבסקי (חיילים גרמנים).