על 'ורתר' מאת מסנה באופרה הישראלית
תמיד תהיתי למה בחר מסנה לתת את התפקיד הראשי באופרה שלו ורתר למצ'ו סופרן. שכן קול זה מיועד לרוב, לפחות באופרות ששרדו את מבחן הזמן ומבוצעות גם כיום, לאשה הרעה, או לזקנות/משרתות ואם כבר, אם נתייחס למשל לכך עושות כולן של מוצרט, לצלע השנייה במסיבה. קשה להגיע למסקנה נחרצת בהתחשב בכך שרוב האופרות מתקופתו של מסנה לא שרדו את מבחן הזמן ואינן מבוצעות כעת. בעצם, לא מדובר בתפקיד מצ'ו קלאסי, אלא במה שנקרא תפקיד 'פלקון', שמוגדר כסופרן דרמתי עם קול כהה במיוחד, משהו בין סופרן ומצ'ו, על-שם הזמרת קורנלי פלקון, בעלת הקריירה הקצרה ביותר של 5 שנים בלבד, שהתמחתה בתפקידים מסוג זה. ובכל זאת, תפקידו של הסופרן הענוג ה"קלאסי", זה שמוקצה בד"כ לאהובה קיים באופרה הזו בתפקיד סופי, שכאן מקבלת תפקיד מניע די משמעותי במרובע האוהבים המוצג לנו, בעוד שאצל גתה במקור, היא נערה בת 12 שמוזכרת במה שהוא אפילו מן הערת ביניים במכתב מה-16 ביוני.
גתה ברומן המכתבים הקצר שלו ייסורי ורתר הצעיר (שמוכר בתרגום הוותיק לעברית של מרדכי אבי-שאול, למרות שלפני שנים ספורות זכה לתרגום עדכני יותר), מציג את התכתבותו של ורתר עם ידידו וילהלם והוא רצוף התחבטויות נפש שהן הביטוי המייצג של הלכי המחשבה של תנועת הפרץ והסער (sturm und drang), שממנה התפתחה יותר מאוחר התנועה הרומנטית. עיקרה, קונטרה לתפיסה הרציונלית שכלית של תקופת ההשכלה של המאה ה-17 שקדמה לה והתמקדות באני, בסובייקטיבי, ברגשות. וזאת, יש לציין במקביל לרוקוקו המעודן והפסטורלי. מה שיכול לגרום ליודע דבר להרים גבה למול קונספט הבימוי של ההפקה שלפנינו שמתייחסת לאירועים כתמונות פסטורליות שיוצאות מגדרן. אלא שמסנה חיבר את האופרה כ-120 שנה לאחר הרומן הסנסציוני הידוע של גתה, שמואשם לא אחת בעוררו גל התאבדויות ברחבי היבשת. הוא בוחן את האהבה ללא גבולות הזו בראיה רפלקסיבית, ביריעה רחבה יותר, המציעה מאהבת חלופית לורתר, האחות הצעירה שגדלה בינתיים למישהי שהגיעה לפרקה. למרות שברומן ידוע שלורתר היתה אהובה קודמת, לאונורה. לא בגלל אהבה נכזבת התאבד ורתר, יש לציין, אלא משום שהגיע למסקנה שאחרי שטעם את האהבה העילאית ביותר, הוא כמו שאומרים "יוכל למות בשקט". כך אולי נדמה מהאופרה, אבל הרומן של גתה הוא דבר אחר. במבוא לתרגום של מרדכי אבי שאול, מובא ניתוח חברתי, בהשראת מרקס ואנגלס לפיו ורתר סובל וקורס מחמת "הסייג", "המגבלה הכוללת המצמצמת את כוחות פעילותו של האדם… עילת היאוש והרגשת המיצר" למול הפער בין הרצוי למצוי, הרצון לחופש אישיותי בארץ שכולה שעבוד, בין התגברות כוחות הייצור, בידי האצולה והבורגנות, לבין האבסולוטיזם הפיאודלי והאיכרים המשועבדים, משלמי המסים והנמכרים כחיילים להשכיר (במיוחד בנסיכויות הגרמניות). התודעה של ורתר ברומן היא אכן חברתית מאוד והוא מזכיר זאת לא אחת. בהערת המהדיר הארוכה בסוף הספר, המספרת בהרחבה על האירועים שהובילו לקיצו של הגיבור, אף מצוין כי החברים שנכנסו לדירתו של ורתר ומצאו אותו גוסס, מצאו על כן הכתיבה של אמיליה גלוטי, המחזה המהפכני והביקורתי של לסינג, דבר שמעיד שוב על ההקשר החברתי העמוק של הרומן. אנו בימינו, מתוך ניסיוננו אנו ומפריזמת התוצאה הרומנטית שצמחה מורתר, שהפכה אותנו לציניים ברבות השנים, רואים בורתר חולה אהבה בלבד. משהו מוזיאלי שאין לו מקום בעולם שקיבל ונטל את כל החרויות האישיות עד שהוא שש לשעבד את עצמו שוב לאלוהי הפייסבוק והגוגל בשביל עוד קצת נוחות או כסף (ורואה גם בזאת חירות). אבל ורתר, כמו שמציין אבי-שאול בהקדמתו, הוא פני הדור. בעיית ההתאבדויות של הדור הצעיר מעידה על חוסר המוצא שלו. "ורתר מתחבט, מתענה, מתבודד, אף-על-פי שלעיתים רואה הוא ברורות, כי עיקר סכנתו של האדם היא ההתבודדות. אבל אל מי יצטרף, עם מי יתחבר ומי יהיו לו למשענת? חבריו בודדים הם כמוהו. התייסרותו ומיתתו הן כל מחאתו. למאבק אין בו כוח, אין בו דעת ונכון יותר לומר: אין לו קרקע. עליו למות." ורתר בעצם מתאבד כדי למצוא מפלט בשחרור היחיד שעוד נותר לו: במוות.
כך יוצא שאם הרומן של גתה מסמן את תחילת המאבק על החירות האישית, האופרה של מסנה היא סממן לשלב המנייריסטי-דקדנטי של המהלך ההיסטורי הזה. כשההתאבדות של ורתר היא בסך הכל מאפיין אופראי טרגי ידוע בהיפוך, של הגיבורה הסובלת והמתה. הסיפור וכל משמעויותיו האישיות והחברתיות רודדו למשהו סכמטי וחד-ערכי, כנהוג בסיפורים של עולם האופרה. החידוש אולי נובע מהמבנים המוזיקליים שרקם המלחין, שבהחלט מזכירים את מה שייהפך אחר-כך למוזיקה לסרטים, כשהוא משלב בין הקווים המוזיקליים מניעי העלילה של הזמרים והקווים הרפלקסיביים אילוסטרטיביים של התזמורת. בסופו של יום אנו מגיעים לימינו אנו והבמאי צריך להחליט מה מכל זה הוא לוקח, מה הוא מדגיש. איזו אמירה עכשווית הוא יוכל לשזור בחומרים המורכבים למדי האלו. הוא לא. הוא מציג לנו מסגרת בתוך מסגרת בתוך קשת פרוסניום מוקטנת בתוך קשת הפרוסניום של הבמה. מקטין אותה ואת התמונה למשהו מרוחק, תמונות שלא קשורות אלינו, זה מזכיר גל מראות שמשקפות זו את זו לקו בלתי נגמר של מראות קטנות והולכות לעבר נקודת מגוז. יש שם אפילו ספסל שעליו יושבים וצופים בתמונות. אמת ואשליה, ריחוק, חוסר-תקשורת, התפכחות, חיים בחלום. זו אולי אילוסטרציה רפרזנטטיבית של הסיפור של ורתר, שימוש די בנלי בהעמדות אנושיות קפואות, סוגה נפוצה בזמן כתיבת האופרה, שנודעה בשם Tableau Vivant – תמונה חיה, ששימשה בין היתר לשחזור של ציורים ידועים. הנה הדמויות קופאות כמו בציור ואז חוזרות לחיים ואז קופאות שוב וחוזר חלילה. לנוכח אלו אפשר אולי לומר שהבמאי ויתר מראש על אמירה, זולת – אנחנו מציגים היסטוריה. האם זה אומר לנו משהו או שאולי זה הריחוק המתבקש, אסקפיזם, כאשר בחוץ שורקים הפגזים מעזה. 300 רקטות בערב אחד. והנה שוב אנו נעים בנקודה הקטנה הזו על הגלובוס בין הריחוק והניכור של כל אחד וסמרטפונו הוא לבין גיבור ישראל, סא"ל מ', פרי אתוס גבורה ציוני רומנטי, של הקרבה ומוות מקודשים למען החירות (של האומה), ששורשיו, כמו שהראתי במאמר לפני 20 שנה, נעוצים בלא אחר מאשר הזרם שהוליד גם את היצירה הידועה הזו של גתה, שהיא היצירה המייצגת ביותר שלו. אבל זה רק כאן, במקום שעוד רגל אחת לו בעולם ההוא. ביתר העולם, כלומר איפה שיצרו את ההפקה הזו, הרומנטיקה מתה. משהו זר ונידח, מוצג מוזר מהעבר. מוזיאלי. מה אתם מעדיפים. אהבה או לא אהבה.
שרלוט באופרה הזו אינה אישה של המאה ה-21. האהבה מבחינתה אינה אפשרית, לא בגלל שבטינדר היום הכול עובר ישר לתכלס – כלומר לסקס, אלא בגלל שהיא חיה עדיין באותו עולם כבול במוסכמות חברתיות של מבחוץ שאינן מתירות אהבה חופשית. השחרור שלה שמתרחש באופרה, נראה לנו ארכאי. איך אפשר לחיות עם כל הרגשות האלו בעולם שמקדש את קור הרוח, את הפסיכופטיות, כאמצעי בסיסי להשגת היעד האידיאלי של התקופה: עשיית כסף. כן, אנחנו בהחלט מסוגלים להבין למה ורתר מת. יותר מדי רגשות ופחות מדי תכלס. אבל למה שרלוט מתאבלת עליו. האם יש מצב שבאמת נותר לה, כלומר לנו, מצפון.
אני פונה לדבר הבמאי של הפקה זו בתוכנייה: "באריה הגדולה שלו בסוף המערכה השנייה ורתר מבין שיש לו בעיה. הוא לא מבין מה הבעיה אבל הוא מדוכא כיוון שהוא חש שאיבד את האישה בה הוא התאהב. ברור לו שעתה הוא לבד, ללא משפחה, ללא חברים, וזה הרגע שבו הוא מחליט שהוא יהיה חייב להתאבד." עד כאן זה נשמע כמו אבי-שאול המצוטט לעיל, אבל במקום קפיצה למחאה חברתית, אצל הבמאי, קיבלנו פנטזיה של וולט דיסני: "ורתר נמצא מחוץ למסגרת המשפחתית האידילית של נציב המחוז וילדיו. הוא מביט מהצד בתמונה האידילית שנמצאת על הקיר במוזיאון כלשהו. הוא מבקר המנסה להתמודד עם עצמו ועם בעיותיו כאשר לפתע הוא נשאב לתוך החיים האלו, לתוך עולם מיוחד שמושך אותו בצורה לא ברורה. התמונה קמה לתחיה לנגד עיניו, היא מקבלת חיים משלה ויש מגע בין שני העולמות כשלמעשה לא יכול להיות מגע ביניהם." אם ברומן המקורי, ורתר מתוסכל כי הוא אינו יכול להתקבל לחוגי האריסטוקרטיה, בהפקה הזו, ורתר הפך ל"ערך מיותם" שאין לו משפחה.
בראיון עם יוסי שיפמן באתר הבמה, מסביר הבמאי: "מה שהכתיב את העיצוב בכללו הייתה ההתמקדות בדמותו של ורתר, שלדעתי לוקה בסוג של טירוף – קיבעון על דמותה של שרלוט. רציתי להראות איך ורתר מפתח סוג של דמנציה שמובילה אותו להתאבדות. // הסיפור מתרחש על רקע של ציורים גדולים, הראשון שבהם מן העשור הסופי של המאה ה-19 והאחרון של רנה מגריט. בהדרגה הציור מתעורר לחיים והדמויות מזמינות אותו להצטרף אליהן. גישה זו משאירה אותנו הצופים תוהים – אולי ורתר המציא את הסיפור הזה? האם העובדה שהוא מוקסם מדמותה של שרלוט גורמת לו להעניק חיים לדמויות מצוירות? הדרמה של ורתר אמורה להישאר כחוויה פיוטית פנימית שלו, אין לה מקום בעולם האמיתי. הוא אינו יודע דבר על העולם המציאותי ובונה מעין פנטזיה קולנועית, שמובילה אותו לאיבוד השפיות."
ההפיכה של ורתר למעין מספר חיצוני, מי שצופה בהתרחשות מבחוץ, אולי בסופו של דבר, אולי בלי משים, מעצימה את העובדה שבעצם, ורתר של גתה הוא כאן סטטיסט. האופרה מתעמקת יותר בנפשה של שרלוט ולא בכדי נכתב בתוכניה שיותר מ"ייסורי ורתר" האופרה הזו עוסקת ב"ייסורי שרלוט". לוטשן המקורית היא סטטיסטית בסיפור ורתר. בעלה אלברט חבר של ורתר אולי אפילו יותר. רובו של הרומן הוא התחבטויות פילוסופיות. בין גברים. ורתר אפילו מתפלפל לו עם אלברט באחד המכתבים. ואם הרומן הוא האמנציפציה של ורתר, בהפקה הזו בהחלט הולכים על האמנציפציה של שרלוט. בתחילה שרלוט נכנעת לתכתיבי המשפחה. אבל, טוען הבמאי בתוכנייה, "השינוי הגדול חל אצל שרלוט בראשיתה של המערכה השלישית. כאן שרלוט לפתע מבינה באופן חד משמעי כי מערכת היחסים בינה לבין אלבר היא עקרה לחלוטין. זו מערכת עקרה מרגשות ולכן היא גם תהיה עקרה מילדים". משפט מפתח כדי להבין את התפאורה המוזרה במערכה השלישית. שוב אין תמונה אידילית ברקע. אלא מסגרת ריקה עם לוח עץ אחורי ריק, אולי זה גם מסמל כלא. ורתר שאח"כ יכנס לתמונה יכתוב עליו משהו (כמו כריס כריסטופרסון בכוכב נולד, אבל לא בהיפוך). אבל יש שם עריסת עץ ענקית באותו צבע. ושרלוט בשחור. זה מייצר סיטואציה מהודקת יותר, בכלל האופרה הזו מכאן ואילך מהודקת יותר, מתמקדת בדואט הארוך שעומד בבסיסה בלי הסחות דעת של משפחה וחברים… אבל אנו לא מבינים מה הולך שם. שאלתי את עצמי, האם בינתיים נולד להם ילד. או שהם איבדו ילד… והנה פתרונו של הבמאי: "אלבר לא מבין את שרלוט. הוא הרי הבעל האידיאלי. אבל שרלוט לפתע מבינה שהיא נמצאת במצב שאין ממנו מנוס אלא בריחה טוטאלית וכל ניסיונותיו של אלבר להחזר אותה אליו, אל חיק המשפחה, אל המסורת המקובלת נכשלים לחלוטין. וכאשר אלבר מבין שלא יוכל להחזיר את שרלוט אליו, שהנתק ביניהם בלתי ניתן לאיחוי, הוא נאלץ לוותר ובסופו של דבר הוא יקים את המשפחה שלו עם סופי, אחותה הצעירה של שרלוט שלעולם לא תמרוד, האחות החמודה שתקבל את דין המשפחה בלי להניד עפעף." הנה כי כן נפתרה לי חידת המצ'ו-סופרן בתחילת דבריי אלו. אכן שרלוט היא הרעה, הבוגדת בערכי המשפחה, פורעת הסדר. כמו היום, כשכל מי שמחפש חירות, למול הלאומיות הגוברת, כלומר שמאלני, הוא בוגד.
הסצנה האחרונה מציגה מסגרות ריקות. הלוח הכבד שמאחור, חיי הנישואין העקרים והמעיקים של שרלוט הוחלפו בריק שחור והיא עומדת בו זקופה וגאה. האם השחרור הוא ריק. אם ורתר מתאבד בגלל הפער בין הרצוי למצוי, באמצע המאה ה-20, אותו פער ייקרא אבסורד. פשוט תחיה עם זה. לא בבית ספרנו. כלומר באופרה ששתולה עמוק בהלך הרוח הרומנטי, גם אם יוצגו בה יצירות קדומות יותר או מאוחרות יותר. האופרות עצמן אינן עצם העניין, אלא ההסכם הבלתי כתוב בין הקהל ובית האופרה. האם באמת אנו צריכים להסתכל בעבר כמו תמונה סגורה ויפה, כמו משהו חתום ומרוחק, או שעוד יש מקום לפרוץ מסגרות. הנה הבמאי מנסה. סצנת מותו של ורתר. על מסגרת התמונה מונחת מסגרת שכובה. בפינה שבין שתיהן שוכב ורתר הגוסס והנה זו דרכה של שרלוט לרדת אל מחוץ לתמונה. הלוך וחזור. היא שיצאה מתמונה, בוחרת לחזור אף על פי כן ונעמדת בריק שמאחור. Freeze. והנה שרלוט הזקנה באה אל הספסל ונזכרת בנעוריה. השחרור של שרלוט נמשך רק לאורך הגסיסה של ורתר ולאחריה, המודעות שלה שווה גלמודות וחיים בעבר. כן, זה מה שנשים צריכות לשלם על שחרור. בתקופה הרומנטית. הנה, הרגנו לנו גם את הגיבורה. הפי אנד.
וכעת נדבר על הביצוע, שכותרתו היא יש לנו שרלוט אבל איפה ורתר. מאיה לחיאני, מצו-סופרן ישראלית שעושה חיל בחו"ל ואף הופיעה לא אחת במטרופוליטן אופרה בניו-יורק, הגיעה סוף כל סוף להופיע פה, איזה כיף לנו, אבל חבל שלא זכתה להפקה מוצלחת יותר להופיע בה. היא ניחנה בקול כהה ויפה, שירה אינטליגנטית ורבת ניואנסים, משחק משכנע וניכר שהיא מבינה בדיוק מה היא עושה. לעומתה, הטנור הקוריאני הו-יון-צ'ונג היה מאכזב וזה לא בגלל שהוא לא השתדל. לדידי הוא פשוט לא ליהוק מתאים לתפקיד הזה. יש לו קול קטן יחסית, בעל גוון מבריק שיתאים אולי לתפקידים קלילים יותר, אבל כאן הוא קורס תחת התזמורת הגדולה, נשמע לחוץ לעתים רבות ובמקרים לא מעטים, התזמורת פשוט עולה עליו. הבעיה היותר גדולה היא שהדבר משליך על עיצוב הדמות שלו. במקום ורתר נוכח ומתייסר, אנו מקבלים מן נעבך ללא משקל ונוכחות בדרמה הזו במיוחד לצד שרלוט-מאיה הנהדרת. ליבי עליו, אם כי בסצנת הגסיסה זה היה קצת יותר נוכח. עודד רייך יקירי בתפקיד אלבר לא היה רוב הערב במיטבו לצערי והקול שלו משום מה נשמע מפוזר ולא מלוטש. רק בסוף הוא חזר לעצמו ונשמע צלול ומפוקס. הילה פחימה המצליחה אף היא בחו"ל הגישה סופי צלולה ומדויקת, אם כי אנמית מה, למרות שמאוד אהבתי את הסצנה עם הפרח הענק שנפלה בחלקה. אכן תזמון קומי יש לה. למנצח הצרפתי המתמחה בז'אנר אלאן גוינגאל, שמדבר רק צרפתית ואיטלקית היתה בעיית תקשורת עם התזמורת שמדברת בעיקר רוסית. זה ניכר. אמנם הוא הצליח להגיש מבנה מוזיקלי מורכב ומדויק של הקווים הרבים שכתב מסנה, אך ללא שאר רוח. מקהלת צעירי מורן שרה נקי ותמים, אך קצת שטוח לטעמי.
פעם שניה היום שאני אומרת מאיה וכל השאר…
ורתר, האופרה הישראלית. בכורה 12.11.18. מלחין: ז'ול מסנה, ליברית: אדוארד בלאו, פול מילייה וז'ורז' הרטמן לפי הרומן ייסורי ורתר הצעיר מאת יוהאן וולפגנג פון גתה. מנצח: אלאן גוינגאל, במאי: פול אמיל פורני, מעצב תפאורה: בנוא דוגרדין, מעצבת תלבושות: סטלה מאריס מולר, מעצב תאורה: פטריק מאווס. משתתפים: הו-יון צ'ונג (ורתר), מאיה לחיאני (שרלוט), עודד רייך (אלבר), הילה פחימה (סופי), אינסנג סים (האב), איתן דרורי (שמידט), יאיר פולישוק (יוהאן), שקד סטרול (קטשן), אשרי שגב (ברולמן). מקהלת צעירי מורן, תזמורת האופרה, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. תרגום: ישראל אובל.
תגובות פייסבוק
תגובות שחרזדה (0)