אחד ודי

על 4 הצגות בתיאטרונטו 2019

קוראים לזה מונודרמה, כי רק שחקן אחד נמצא על הבמה אבל הדמויות הן רבות. השחקן או השחקנית מגלמות כמה דמויות, ואם לא, אז הן פונות למישהו אחד לפחות, אבל לרוב לכמה. זה כמעט אף פעם לא מונולוג בין דמות אחת לעברינו הקהל. בעצם. אנו צופים בדמות שמשוחחת עם דמות אחרת שאינה שם, בין אם היא שם רק לא מגולמת על-ידי אף אחד ובין אם היא מדומיינת – כלומר מתה (לא היו חברים דמיוניים בהצגות שראיתי, אבל בכלליות, גם זו אופציה). כלומר, המופיען אחד, אבל הדמויות הן רבות. ורדה בהצגה הסלון של סבתא ורדה פונה לצלם ולמאפרת של יד ושם – מוזיאון המוות – שבאים לגבות ממנה עדות. "לא מצאתם עבודה יותר טובה בתחום שלכם, סרטים, טלוויזיה, חתונות. רק מוזיאון המוות…" והיא מספרת על עוד רבים אחרים, בעלה יצחק, בתה רותי, מיכאל המקעקע, לנה ורשבצקי, הלסבית קצוצת השיער מהעיירה שלה, שבאושוויץ לא הצליחו להשפילה במעמד גזיזת השיער ולכן הרגו אותה על-ידי ירי בפרצוף. אבל זה כל מה שתשמע ממני על השואה היא אומרת. רק בסוף אנו נגלה באמת למה. תיקון של מי שרצתה שורדה תספר, 24 שנים היא רצתה ובסוף כשהגיע הזמן, היא לא יודעת באמת לספר מה קרה שם. כלומר לא רוצה…

ואם אצל ורדה אנו קופצים מטוויסט מפתיע אחד לשני, אזי שריקה הוא מחזה די צפוי, אם כי משוחק היטב, על טראומות דור שני לשואה. גם כאן הגיבורה פונה ישירות לדמויות, הן לא באמת שם, עם זאת. הן מתות. בעלה המת, אמה המתה. אביה המת גם הוא מפציע לרגע קט. זה לא פלא, רוב יוצאי השואה פונים לדמויות מתות בשאלות. למה נשארתי. והדור השני שחי בהאשמה עצמית לא נגמרת, גומר אומר לרַצות… את ההורים ואת הבעל ואז למחוק את עצמם כליל, כי הם לא עברו טראומה, אז מי הם ומה הם. הנה כל ההצגה הזו קיימת, כי אפקט הריצוי נשאר. יש לה מישהו, אבל זה לא הולך בלי לבקש רשות מבעלה המת, מאמה המתה, שתמיד היה לה מה להגיד על הבעל הרצוי, אז למה להפסיק כעת כשהיא מתה.

אם ורדה עשתה מה שהיא רוצה עם החיים שלה. היו כאלו שלא דיברו איתה, אחרים חשבו שהיא מגניבה, מדליקה. תמי בשריקה מתקשה לפרוץ את הכלא שכפתה על עצמה, כלא הריצוי וההנמכה העצמית. מה שנותר לה הוא לשרוק, כמו מאשה בשלוש אחיות של צ'כוב וגם זה אובד לה לאחר התאונה, שבה, אנו מגלים בסוף ההצגה, ייתכן שהיא היתה אחראית למות בעלה. רגשות האשם שלה כה גדולים, עד שמתחילים לחשוב, שבלי שום קשר לדור שני, האישה פשוט צריכה טיפול דחוף לפני שהקיטור ישתחרר באופן לא צפוי ואלים. כמו להאכיל אפרוח בכוח ולהטביע אותו בכוס המים כדי שישתה. זה באמת בגלל שהאמא אמרה שהוא ישרוד בלי אוכל. או שזו פשוט אלימות שמחכה לצאת החוצה. ומי שהורג בעלי חיים שהוא צעיר…. יהרוג אחרי זה בני אדם… ככה אומרים.

סיפורי מחנות יש בשתי ההצגות. החברה הישראלית, לא משנה אם היא מציגה טראומה קלאסית, כמו שכתוב באתיקט האתוס הלאומי, או דווקא את אלו שמרוב טראומה הפכו לאאוטסיידרים עם עודף שמחת חיים עד-כדי תמהונות (כלומר שגעון), תמיד מתחילה בסיפורי מחנות. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה אומר מאיר אריאל. אולי בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב מנגלה באוושוויץ, סלקציה למוות או לעבודה. כאילו לא היינו כבר בארבייט מאכט פריי ולא פירקנו את זה. לא, זה היה פעם, היום אנחנו ימניים, האתוס חזר. הפאתוס הזה באמת כבר לא מרשים אף אחד, אבל לא מעזים לוותר על מס השפתיים הזה בשירות הנרטיב. גולת הכותרת של שריקה, ככה מרמזת התאורה מלאת הפאתוס, היא אמבטיית המים הרותחים שערך מנגלה לאם, רק כדי להחזיר אותה למחרת לעבודה ברבע לשבע פונקט כדי שתמשיך ותתעד בגרמנית וברוסית את הזוועות. הפעם את זו הפרטית שלה.

דווקא בהצגה הסלון של סבתא ורדה, הדיון בשואה מתפתח לכיוון לא צפוי. ניצולת השואה שהפכה למקועקעת הראשונה בארץ. אולי המקועקעת הראשונה תוצרת הארץ… הקישור – הילדה הקטנה שלה משכה את הקעקוע שלה, ההוא משם, כאילו רצתה להוריד אותו. היא החליטה להסתיר, עם עוד קעקועים. כמו חולות סרטן או אחרות שמשתמשות בקעקועים כדי להפוך את צלקות הזיכרון המר לגן פורח. רוזס – קעקעה ורדה, לשעבר רוזה… כמו השם שלה… לא שאנו נמלטים מפאתוס. בהתחלה זו זקנה שלא רוצה לדבר על שם, היא אולצה… נו טוב… מה החידוש תשאלו. חיכינו קצת ואז היא הורידה את הסוודר. קעקועים. על אישה בת 95… טוב, זה דורש הסבר… היא מספרת… דבר הוביל לדבר והיא גם הפכה למקעקעת האישה הראשונה בארץ… אבל אז פתאום היא מספרת על פורים. פורים היא שנאה. חשבו שזה תחפושת. (טוב, זה משהו שאני מכירה…) אבל בפורים גם היה פיגוע בדיזנגוף סנטר. באמצע מעבר החציה. היא ממשיכה לדבר ואז, פתאום מתגלה הסוד, ורדה לא ורדה. היא רותי. ענת עצמון מורידה את הפאה והופכת מורדה לענת עצמון. סליחה, רותי. אבל כעת זה לא המשחק המשכנע מאוד של ההצגה (תגידו לי, זה באמת שם ענת עצמון מתחת לפאה, אני חוזרת ושואלת את עצמי), אלא רותי של 2 הדקות האחרונות, בלי הפאה והאיפור, עם השיער הכה מזוהה של ענת עצמון, מסרבת להיהפך לרותי. רותי עשתה לכם הצגה, לכן היא לא ידעה בדיוק לדבר על המחנה. האם הסיפור על לנה ורשבצקי מומצא תשאלו. באמת סיפרו לה את הפרט הפיקנטי הזה. היא היתה צריכה להחיות את האמא, היא מתה בפיגוע ההוא בפורים כמה סימבולי. לפעמים אתה נקשר בחיים למישהו רק אחרי שהוא מת. כמו כל האגדות שהפכו לאגדות בגלל מוות לא צפוי. וכך הבת נכנסה לנעלי האם, קעקעה את קעקועיה וחייה את חייה, או שלא בדיוק, אולי רק למצלמות של יד ושם.

ז'קוב, ז'קוב – אוולין הגואל (תיאטרונטו 2019, צילום: ז'ראר אלון)

ז'קוב, ז'קוב – אוולין הגואל (תיאטרונטו 2019, צילום: ז'ראר אלון)

אב השנה, עידו קולטון (תיאטרונטו 2019, צילום: יוסי ירום)

שריקה, הדר גלרון (תיאטרונטו 2019, צילום: ז'ראר אלון)

הסלון של סבתא ורדה – ענת עצמון (תיאטרונטו 2019, צילום: ז'ראר אלון)

שריקה – הדר גלרון (תיאטרונטו 2019, צילום: ז'ראר אלון)

הסלון של סבתא ורדה – ענת עצמון (תיאטרונטו 2019, צילום: ז'ראר אלון)

גם בהצגה ז'קוב ז'קוב, הגיבורה מנסה להחיות, לשווא, בשביל הספר שלה, מישהו מת. גם הסיפור שיצא בסוף הוא סיפור על אחרים, בעיקר אחרות, שמבעדן מבצבץ, נמצא ז'קוב, הוא הריק שבין התכנים. כמו בציור של מגריט. למשל L'Heureux Donateur או La Belle Société או Decalcomania. אז בעצם כאן, השחקן לא רק שאינו מגלם את הדמות הראשית. הדמות הראשית לא נוכחת אפילו כנמען. היא חידה. משהו על גבול הנשגב הבלתי נתפס. עד כדי כך קלושה שהמחברת ולרי זנתי, החליטה לקרוא לספרה פעמיים ז'קוב, כדי להנכיח אותו.

בסוף ההצגה ז'קוב ז'קוב בכיתי. לא יכולתי לעצור את הדמעות וזה למרות שאני מוצאת כל מיני בעיות בהצגה הזו. אבל בסופו של יום, אם הסיפור טוב, זה עובד. ככה זה, תמיד מה שחשוב זה הסיפור. שום בימוי טוב לא יכול להציל סיפור קלוש ובימוי לא מושלם עדיין לא מוריד מכוחו של סיפור מרגש. להצגה הזו כמה בעיות. הראשונה היא בעיבוד, שחייב לקצץ מהרומן העשיר שעליו הוא מסתמך, אין ברירה, זו הצגה של שעה וקצת ומה שנותר הוא אמנם מבחירה אפיזודלי, אבל לא מספיק כדי להתחבר לכדי סיפור מלא. הריגוש נשאר, אבל הוא לא נובע מהסיפור אלא מכל מיני רגעים קטנים ומיוחדים שקיימים פה. כך למשל מודגש המסע של האם בעקבות בנה, משהו שהוא מיקס של אימי הגנרלית עם סיפור מסע שסופו ידוע מראש, לפחות לנו. שוב ושוב היא עומדת על רקע הווידיאו (זה מציין מעבר זמן), שוב ושוב ושוב (3 פעמים) היא פונה לאותו מושב בין מושבי הקהל ואומרת שזה המקום שלה ברכבת. אז יפה שאתם מרחיבים את ההצגה אל מעבר לקיר הרביעי, כלומר מסיתים אותו קצת, זה לא קורה רק בהצגה הזו בתיאטרנטו, אבל החזרתיות הזו יותר משהיא יוצרת תחושת מחנק וחסר מוצא (גם זה קיים), היא מייצרת צחוק וחוסר איזון בין הסצנות.

אם הדמויות הנוספות בהצגות האחרות שראיתי בתיאטרונטו היו הדמויות שאליהם פנתה הדמות שעטה על עצמו השחקן הבודדת או השחקנית הבודדת, כאן השחקנית עוטה על עצמה את רוב הדמויות, מחליפה ביניהן. היא מדברת בעיקר רק לאחת, לעורך שלה, דורנל. וגם אלינו הקהל אולי, בסוף, במין נאום דקלומי מהסוג השנוא עליי. לא שלא בכיתי (גם) בגללו. רק הדמות שעליה מדובר לא קיימת. נוכח-נפקד. כולם מדברים עליו, או איתו. אנחנו אפילו רואים אותו מתנה אוהבים עם פליטה תמהונית, חצי מטורפת. כלומר אותה אל מול הווידיאו ברגע של פנינת בימוי. אולי הדמות הכי מרגשת פה. הכי אמיתית, הכי פחות קלישאה. הבנתי שהיא לא היתה ברומן המקורי.

לפעמים יש דברים שלא עוברים בתרגום, מוזר כי ולרי זנתי, שעל ספרה מבוססת ההצגה, היא מתרגמת ידועה מעברית לצרפתית, במיוחד של אפלפלד. למשל – ההגבהה הלשונית שבעברית נשמעת פשוט ארכאית ולא שפה גבוהה ומיוחדת, לציון המבטא הפריזאי המעודן שסיגל לעצמו ז'קוב. עלם החמודות, הוא שר יפה, הוא דיבר נכון. באמת מישהו שהייתם רוצים לפגוש, חבר אידיאלי שכזה, חתן אידיאלי. הוא הלך צעיר. כמו כל חייל צעיר. זה הרגיש לי קצת כמו יום הזיכרון. עוד פרח שנפל, אבל פה זה עם תוספת: נפל למען המולדת. שלכם. אומרת האם. למי? כנראה לנציג הצבא הצרפתי. או שמא לנו… ולי בכלל יש בעיה עם נפל למעל המולדת, גם אם היא שלנו.

אז הנה יש לנו הצגת שואה מהצד של צפון אפריקה. זה מאוד חשוב. משתי סיבות. גם כי צריך לספר את הסיפורים האלו. ולא לחשוב שליהדות אירופה יש בלעדיות על השואה. וגם כדי שיהודי צפון אפריקה בארץ לא יראו בשואה סיפור רק של האשכנזים ויוציאו את עצמם מהכלל השואתי. כאילו שיהודי יוון ולוב לא הגיעו לאושוויץ. אז הנה גם יהודי אלג'יר סבלו תקנות גזעניות והוצאו מבתי הספר לשנתיים וגם הם מתו בשדה הקרב. למרות שלא ברור אם ההתגייסות של ז'קוב לצבא היא כדי להיטמע בארצו כצרפתי או כדי לסייע למאמץ המלחמתי כיהודי, כמו הלוחמים הארץ-ישראלים שהתגייסו לצבא הבריטי.

מפה שלשם, אנו גם מתוודעים למשפחה שמצד אחד משדרת פטריאכליות נוקשה, כללים ברורים ומכות לנכד הסורר גבריאל ומצד שני לחום ולדאגה שמוקרנים בעיקר מצד הנשים, שמוצאות את הדרך להביע את עצמן גם במסגרת המגבלות שמציבים הגברים. ז'קוב הוא בדיוק הגבר העדין שהיה בוודאי משנה את הכללים האלימים והנוקשים, אם היה נשאר בחיים, או שמפאת היותו "עוף מוזר" במשפחת הסנדלרים קשת היום הזו, אולי הוא היה צריך ללכת. אולי הוא היה בעצם אלים כמוהם ורק מפריזמה של 70 שנה הפכו אותו לגבר האידיאלי. לא נוכל לדעת אף פעם.

רק תזכרו שבסוף כל מלחמה עם אתוסים גדולים של צדק או של רוע בלתי נתפס, בסופו של יום מי שמשלם את המחיר זה ילדים פרחים שמתים סתם. אף פעם אי אפשר לתפוס את זה.

עידו קולטון כתב ומשחק את אב השנה, מונודרמה אוחצ'ית מהסוג שעולה לאחרונה במחוזותינו (עוד מונודרמה אוחצ'ית שרצה בפרינג' היא הטווס, שמתחרה בקיפוד ולכן אני אוכל להרחיב עליה רק עוד כמה חודשים, אולי) וזה דווקא נחמד כי אוחצ'ות א. נורא מצחיקות ב. יש להם סיפור לספר. או כמה. התפאורה כאן היא כסאות. זה מצא חן בעיני מההתחלה ולא הכזיב. מינימליסטי, חזק ועם התפעול הנכון הופך כל מה שצריך, כיסא בבית קפה במפגשים עם אמהות פוטנציאליות: "את עורכת-דין? וואו מהמם, בת כמה 35? אני רק בן 28, אני צעיר מדי?…" האם זה אב-טיפוס ללסביות לחוצות … טוב, זה לא העניין, כיסא אצל הפסיכולוגית, גלית, דווקא בפני אמא שלו הוא עומד. אולי זה בגלל שלמרות שהיא אמא לו, הוא בעצם מגדל אותה, משלם לה את החשבונות, הבנתם לדאוג לאחרים, כלומר לילד, הוא יוכל. יש גם סצנה שהוא עושה בייבי סיטר-על האחיין שלו. לא בדיוק הסתיים ללא פציעות. מפגשים קבועים עם האימא, עם הפסיכולוגית ומפגשים מזדמנים, חוזרים על עצמם, עם אמהות פוטנציאליות, אבל אז השיחה עוד מגוונת, או נגיד שהשאלות קצת דומות, אבל התשובות זורמות לפי הכיוון שכל שיחה תופסת, אח"כ זה הופך לסיכום מספר השיחות, מספר הסכמים, מספר הראיונות, מספר ההזרעות, בסוף יש ילד בגיל 32. הספק יפה. הוא מעצב גרפי במשרד פרסום די ידוע, לא שמעת עליו? מרוויח, 10 נקי, רק 10 נקי.

יש גם שיחות קבועות עם האבא שעל קברו הוא מקיא בהלוויה. וגם הסיפור הטראומטי של הילד שקבע עם אבא ללכת להצגה בחופש, והאבא בושש להגיע… ואז כשהגיעו להצגה באיחור רב, האב עוד מעז להירדם באמצע. קטע שפרט גם על טראומות שלי. לאו דווקא מהורים. שונאת שמאחרים. מתי הוא שומע שהאבא הנוטש גמר? באמצע מפגש עם זיון מהאטרף, או איזו אפליקציה אחרת, זה מתחיל כשהוא שעון על קיר משחק בטלפון. ככה פוגשים היום אנשים, גם לסטרייטים יש טינדר. או משהו כזה. השלד של ההצגה הזו, רפטטיבי חמוץ, מריר, אותו טקסט בדיוק, רק האינטונציות משתנות והתגובות למראה הגוף העירום. זה לא שהטקסט הזה רפטטיבי רק בשביל ההצגה. אלו באמת משפטים קבועים שנשלחים באטרף. אתה אקטיבי או פסיבי. מה אתה אוהב. קינקי… אני לא מתנשק (זה סטייל אישה יפה), אני לא מתחבק. התמונה שלי לא מעודכנת, מאז העלתי 7 קילו… יש לי פופר, חומר סיכה. בן כמה אתה… 52… אני לא בקטע של ויאז'ות… טוב, את זה הוא לא ממש אמר במילים אלו בהצגה… מה קשיים חייה של הומואית מזדקנת שתמיד נשארת לעד בת 36… היא לא רוצה להגיע לגיל 52 בלי כלום ופוצחת במסע להיות אב השנה… אלא שהפער הגדול בין המפגשים המזדמנים, והדי מסוכנים האלו, או שלא, והרצון להיות אבא, כדי לפצות על אין אבא, כדי לפצות על אין יציבות זוגית, האם זה לא קטע נרקסיסטי מדי, ילד יפתור לכם את הבעיות בחיים. ילד צריך אבא ואבא, לא אבא שמטייל בערבים בג'ורדל ליברטה… סליחה, באטרף. טוב, לא צריך לבוא אליו בטענות, יש גם די הרבה סטרייטים שעושים ילד ממניעים אגואיסטיים, רובם. טובת הילד עולה לעיתים רחוקות. אז אנחנו מסכימים שלכולם מגיע ילד. גם לאלו שהילד שלהם לא מגיע להם בטעות כמו לאמא שלו, שפתחה את הרגליים בגיל 18 לגבר מפוקפק… קלות הילודה של הסטרייטים.

כנראה שהיו הצגות אחרות יותר טובות בתיאטרונטו השנה. אף אחת מארבע ההצגות שראיתי לא זכתה בפרס או בציון לשבח ובכל זאת, כולן נטפו בעירה תיאטרונית של יוצריהן, כותבים, שחקנים, בימאים. דרמות מזוקקות ואינטימיות. חבל שזה רק פעם בשנה.