הסאטיר בתיאטרון

זה מוכר לי מאיפשהו

על 'איש הכריות' / תיאטרון חיפה

כבר יומיים, בהם ראיתי שתי הצגות, אני תוהה אם יש מקום להצגה שהעלילה שלה יכלה בשקט לאכלס אפיזודה, כלומר פרק, בחוק וסדר או בהמפענחת, או במקרה שלנו כעת, בספין-אוף חוק וסדר: מדור מיוחד, או בסרטים כמו שבעה חטאים. ואם על המסך הקטן והגדול, אנו עוקבים בשקיקה אחרי עלילות שכאלו – ולפי כמות הפרקים והעונות (20 עונות לחוק וסדר ו-18, בינתיים, לחוק וסדר: מדור מיוחד) ובכלל הסדרות שעסקו בפענוח פשעים (עם ערוץ ייעודי בשידורי הכבלים והלוויין), זהו בעצם הז'אנר הנפוץ ביותר או בוודאי אחד הנפוצים – כאשר הסוגה הזו מגיעה אל הבמה, משהו בראש מהדהד – לא מתאים. למה זה לא וקומדיה רומנטית כן. אולי כי שייקספיר כתב קומדיות רומנטיות וסדרת בלשים עוד לא. ובכלל, סוגת הבלשים היא סוגה יחסית מאוחרת, שהתפחתה במערב רק במחצית המאה ה-19 (אם כי בסין כנראה כבר במאה ה-14), למרות אי אילו אלמנטים בלשיים ביצירות קלאסיות ספורות מאוד כמו למשל אדיפוס המלך ומשפט שלמה, ונחשבה תמיד כז'אנר נחות. ספרות זולה. יצירות שלא כדאי אפילו להודות שקוראים אותן. בנוסף, הסוגה מתאפיינת בתבניתיות סגורה למדי, שלא מאפשרת כל-כך לשתול בה תובנות על מהות החיים, או להכניס טוויסטים גדולים מדי מעבר לאלו המצופים מעצם הז'אנר. או כמו שפעם הגדיר זאת גבריאל מוקד, יש ז'אנר עילי – סוג א' – של ספרים פסיכולוגיסטים. ויש ז'אנר ב' (וג' וד' וה') של ספרות מורכבת פחות, כמו למשל ספרות בלשים ומתח, שגם בה יש ספרי איכות וספרים גרועים, אך לעולם היא לא תשתווה לתוצרי סוג א'. ואז בעצם, מה מותר התיאטרון מהמסך ומדפי הספר. למה שם כן, ובתיאטרון לא…

אולי אנו חוזים בתהליך של חדירת הז'אנר גם אל התיאטרון. המחזאי הצעיר מאוד (בשעת העלאת המחזה לראשונה), מרטין מק'דונה, הודה שיותר מאשר הוא הושפע מתיאטרון (היו רק שני מחזות שמהם הוא באמת נהנה לטענתו), הוא מושפע מאוד מיוצרי קולנוע כמו סקורסזה, פקינפה וסרגיו ליאונה כמו גם מלהקות פאנק רוק כמו נירוונה וסקס פיסטולס וברורה גם השפעת הסרט ארץ בארון (1991) על המחזה שלפנינו. ובכל זאת, למרות שלפנינו הצגה משובחת ומיוחדת מבחינת הביצוע, אנו לא לגמרי שלמים עם הטקסט הבסיסי ועם ההחלטה להעלות אותו. אולי גם בשל העובדה, שהמחזאי, כנראה כדי להצדיק את הז'אנר בתיאטרון, שיבץ בו סוגיות "איכותית", דיונים פילוסופיים, שעניינם ספרותי. האם היצירה הספרותית חשובה יותר מהאמן ומשפחתו, עד כדי כך שעליו להקריב את חייו ובלבד שהיא תיוותר בעולם. או האם זה מוסרי לנקוט בניסוי אמנותי, בו ההורים מענים (או מעמידים פנים שהם מענים) את אחד הילדים כדי שעינויים אלו ייהפכו להשראה לאחיו, שבעקבות זאת ייהפך לסופר (ובהתחשב בכך שכל הסיכויים הם שהוא ייהפך לכל מיני דברים אחרים חוץ מלסופר אחרי חוויה כזאת, השאלה הזו נראית מטופשת למדי). האם יש בכלל להעלות על הכתב יצירות אפלות, שעלולות להביא אנשים לבצע, או לנסות לבצע את מה שמסופר שם. האם יש מקום לספרות תועבה. ונדמה שעל השאלה האחרונה כבר מזמן ניתנה תשובה, עם פרסום יצירותיהם של המרקיז דה סאד וספרות אירוטית קלאסית כמו לוליטה/נבוקוב, מאהבה של ליידי צ'טרלי/ד.ה. לורנס ועוד וגם עם פרסום ספרות אירוטית זולה ונחותה.

נותרנו אם כך עם השאלה החדשנית היחידה – האם סופר צריך להקריב את חייו בשביל יצירתו, ובמיוחד כשגם בחייו היא לא הוערכה ולא נודעה (מסופר לנו שרק סיפור אחד פורסם מבין 400 שכתב). לא בכדי קרא המחזאי לגיבורו קטוריאן ק. קטוריאן, ביחס ישיר לאזרח ק' של פרנץ קפקא מהמשפט (דרך-אגב, גם הק' האמצעית היא קטוריאן. להוריו היה חוש הומור, מספר קטוריאן). גם קפקא כמעט לא פרסם בחייו. רוב יצירותיו הידועות פורסמו לאחר מותו על-ידי ידידו הקרוב מקס ברוד, בניגוד לבקשתו המפורשת של קפקא להשמיד את כל יצירותיו. הבעיה היא, שהסוגיה הזו, המעניינת מאוד, אינה התימה המרכזית של המחזה, אלא ענף משני ולא אחד העבים שבהם ולפיכך אינה מפותחת לכדי חקירה מורכבת אלא רק מועלת כבדרך-אגב. זה המקום להדגיש עם זאת שסצנת חדר החקירות, כאמור, אינה ייחודית לז'אנרים של הספרות הזולה. בנוסף לספרו הנ"ל של קפקא, היא מהווה חלק מהותי גם בגדול הספרים הפסיכולוגיסטים – החטא ועונשו/דוסטוייבסקי, אלא ששם, כמובן, היא מרכיב שמגיע בד בבד לא רק עם עלילות משנה רבות, אלא בעיקר לצד התחבטויות נפשיות פנימיות, הממקמות את הרומן הזה בגזרת הסוגה העילית (כלומר, לפי סוג מסוים של ניתוחים).


שלושה מסיפורי קטוריאן מהווים בסיס, השראה, ל-3 רציחות מזעזעות (כולל אחת שבסוף לא היתה) ואחד אחר, על החזרזירון הירוק, הוא סיפור על שוני ואינדיבידואליות בחברה – והוא משום מה הסיפור האהוב על האח המפגר או פגוע הנפש או האוטיסט או האיטי – הכול נאמר עליו ולא ברור בדיוק מהו. זהו גם הסיפור שבו הוא בוחר לסיים את סדרת הרציחות, בטוויסט (לכאורה) לא צפוי בתיאטרון, ולא נשכח את הסצנה שבה מנסים עדיין למצוא בחיים, במרוץ נגד הזמן, את הילדה שעומדת להירצח, ממש כמו בחוק וסדר (האם שם הטוויסט לטובה היה מתקבל כצפוי). אך הסיפור החשוב ביותר וזה שגם נתן למחזה את שמו הוא 'איש הכריות', סיפור שעוסק במשהו אחר לגמרי – במסע בזמן. בשינוי העתיד על-ידי חזרה לעבר ותיקונו, כמו בשליחות קטלנית, כמו בסדרת בחזרה לעתיד או בסדרת הטלוויזיה מנהרת הזמן. שוב, עוד ז'אנר ידוע של הספרות הזולה. אך כאן פיית השיניים לא רוצה לעזור לילדים בטוב אלא ברע. היא רוצה לעזור להם לסיים את חייהם לפני הסבל הגדול שיגרום להם לסיים את חייהם במו ידיהם שנים אחר-כך, בעיקר כי כך יהיה הרבה יותר קל לסביבה להתמודד עם זה. טוויסט מקברי מקורי למדי. אלא שהבעיה היא שדקה לפני הסבל הגדול, הילדים האלו מאושרים ולא מודעים למה שעומד להתרחש עליהם. אז למה שיסכימו. אבל השאלה הזו לא נשארת פתוחה. מכונת הזמן המכונה איש הכריות – נופלת בעצמה קורבן למנגנון שבשמו היא פועלת, מתאבדת בעצם, כאשר איש הכריות חוזר לעבר ומספר לילד הכריות על חייו. או אז מצית את עצמו ילד הכריות ומת מאושר, מתכלה חלק אחר חלק עד שכל שנותר ממנו הוא חיוך, כמו חתול צ'שייר מעליזה מארץ הפלאות, כשאיש הכריות הגדול שיושב מולו נמוג. אלא שרגע לפני שמת (כמעט מאושר), שמע ילד הכריות את צעקותיהם של כול הילדים שאת עינוייהם או חייהם האומללים לא הצליח למנוע.

ומה חושב אדם בדיוק לפני מותו. זה הסיפור שהוגה קטוריאן ב-7.5 שניות מהרגע ששמו עליו שקית על הראש ועד שירו בו. הנה מגיע איש הכריות לאחיו, לשכנע אותו למות כשהוא ילד מאושר, בערב הלילה בו יתחילו 7 שנים של עינויים (בניסוי אמנותי של הוריו). מיכאל מחליט לא למות כיוון שהוא עתיד לאהוב את הסיפורים של אחיו. כלומר אם אחיו ימות ולא יעונה, הסופר לא יכתוב בכלל את הסיפורים שלו וגם לא יקומו לו מעריצים בדמות אח שלו שאהב את הסיפורים עד כדי כך שהוציא כמה מהם אל הפועל. אז בשם הספרות – צריך כנראה לסבול. רוצה לומר – אנו מצדיקים את כל הסבל בעולם ולא נמנע אותו – רק כדי שנוכל אחר-כך לייצר אמנות טובה וידוע שאמנות טובה לא נוצרת בזמנים טובים מאושרים ומעושרים. אז היא משום מה נופלת לדקדנס. לא פלא שדקה אחר-כך מחליט השוטר אריאל, בכל זאת, לשמור את הסיפורים חמישים שנה בתיק החקירה, כמצוות הסופר עלום-השם. הספרות מעל הכול. ומזל שירו בו לפני הזמן. הוא לא הספיק לסיים את הסיפור שבסופו משמידים את יצירותיו…

בסופו של יום, אנו לא מסוגלים כל-כך להחליט אם מדובר באירוניה מקברית או שהדברים מוצגים לנו בשיא הרצינות. אנו מובלים לצומת דרכים שבה אנו צריכים להחליט אם אנו מעוניינים לחשוב איזו מחשבה פלספנית על החיים, אם אנו צריכים להתאמץ ולמצוא בכוח איזו תימה הגותית שתתעלה ותבלוט מעבר לסיפור הבלשי הבסיסי, או שפשוט בא לנו להתמסר לאקשן, כמו בחוק ובסדר. גם שם ניסו קצת לצאת מהקופסה ולספר סיפורים משניים על משפחות הבלשים ולא בהקשר לחקירה עצמה. בי זה עורר אנטגוניזם, בבחינת מה אתם מתעסקים לנו בשטויות. תחזרו לתבנית. תעזבו אתכם מרגשות ורגישויות, אנחנו רוצים לדעת כבר את פתרון החידה. אבל זו היתה טלוויזיה. וכעת אנו בתיאטרון – האם גם בתיאטרון תהיה ספרות זולה? שאלה מפגרת, הרי היתה מימים ימימה. קומדיות, כבר מזמן היוונים והרומאים יש שם תבניות קבועות של סיפור ומאגר דמויות סטריאוטיפיות לבחירה. קומדיה דל-ארטה, פיתולי טלנובלה בעלילה. דאוס אקס מכינה. סוף טוב הכול טוב. אז גם בלשים מותר – לא? למה לא? כי זה אלים? לא נחמד? כי אסור להתבדר מהרוע? כי אסור להתבדר מטרגדיה, מאסון? למה בלשים בתיאטרון, אם אין להם ערך מוסף, ואני הרי חובבת הז'אנר במדיה אחרות, נראים לי לא במקום?

כאן נפתח לו הפתח לשאלה גדולה וחשובה בדבר מותר התיאטרון בעידן הטלוויזיוני. שאלה גדולה מדי לדיון נקודתי זה. ועדיין נראה שתהיה הסכמה על דבר אחד: התיאטרון לא אמור לחקות את הטלוויזיה ללא טוויסט, ללא ערך מוסף. איבדנו את התמימות. הקתרזיס שמביא לנו אקשן מוסרט (על המסך הגדול או הקטן או הקטנטן), לעולם לא יוכל להשתכפל על במת התיאטרון. הדבר נכון בהרבה מקרים גם לגבי ז'אנרים אחרים. התיאטרון הולך ומתכווץ מפני המסכים וכבר בתחילת המאה ה-20 נעלמו מעולם התיאטרון מופעי הבידור הזולים דוגמת הוודביל והרוויו, עת הקהל העדיף את הקולנוע. התהליך הזה הולך וצובר תאוצה. ומצד שני, התיאטרון עדיין כאן, כי כמו שורד אמיתי הוא סתגלן. ידע להמיר את הבידור הפשטני במשהו אחר. במה? הנה לכם שאלה לחקור בה. אבל בהקשר שלפנינו – אני תוהה האם המחזה הזה, שכה הצליח בעולם, מדבר על העימות בין הטלוויזיה לתיאטרון או שמא התימות הכה חשובות ומרכזיות שלו מתפספסות עקב הפקה בעייתית, שמשטיחה את המחזה לצל חיוור של סרט אקשן סוג ג'.

שהרי שואלים כאן על מידת האחריות של הסופר לסיפוריו (הבדויים) והשפעתם על החברה. מעלים את סוגיית ההשפעה של ההורים על עתיד ילדיהם ואף מציעים לנו תשובה מקברית בדמות האמירה של הבלש טופולסקי: "אבא שלי היה אלכוהוליסט אלים. האם זה אומר שאני אלכוהוליסט אלים? כן! אבל זו בחירה שלי". האם זו רפלקציה מטלטלת על התשובה ההפוכה שמבליט המחזה בדמות סיפורם של האחים קטוריאן. ובכלל האם שתי השאלות האלו שכבר הפכו אינהרנטיות לז'אנר הספרות הבלשית, צריכות להישאל שוב בתיאטרון… מה הטעם, הנה הן נשאלות כמעט בכל פרק של חוק וסדר ושם, במצטבר, הן זכו למגוון תשובות שיצרו תשובה מהדהדת ומורכבת. הבעיה היא שכשאנו מגיעים לתיאטרון, התשובות האלו שכבר נטחנו עד דק, לא ממנפות את המתרחש על הבמה לאמירה משמעותית אלא מרדדות אותו לחזרה לא מעניינת, לחיקוי של משהו שעשו הרבה יותר טוב בטלוויזיה.

ואולי הבעיה היא שהמחזה עבד והיה רלוונטי כשנוצר (הקריאה הראשונה שלו היתה בשנת 1995 והוא הועלה לראשונה ב-2003) אך הוא פשוט כבר לא עומד במבחן הזמן. מישהו אמר: מחזה אופנתי. ובכל זאת, בשנתיים שלאחר העלאתו הוא כובד בפרסים החשובים ביותר… טוב, אנו מסתכלים אחורה בזעם גם על כמה בחירות אחרות שבשעתן נראו נכונות.

המחזה עלה בתיאטרון גשר לפני כ-12 שנה וזכה להצלחה רבה. לא ברור אם היינו בזמנים אחרים או בהפקות מוצלחות יותר. החקירה של הקשר בין המבוגר והילדי הובילה את הבמאי ארז דריגס, בהפקה חדשה זו של תיאטרון חיפה, לבחור באמצעים אמנותיים שנקשרים לרוב לעולם הילדות: מגזרות נייר שנגזרות על-ידי השחקנים על הבמה, החוקרים הקשוחים, שמייצגות את אנשי התפוחים בסיפור 'אנשי התפוחים הקטנים', פח ניירות שמוצא מהקשרו והופך למקור לצללית הכלוב (או יותר נכון לשלוש צלליות הכלובים) בסיפור 'צומת שלושת כלובי התלייה' (בביצוע מעט חלש שרק המשחק של נטע וינר מציל אותו), השימוש בראש ביצה (זה מה שנקרא בתוכנייה מסכה?), סטייל העיניים של להקת רזידנס, על ראש הילדה האילוסטרטיבית המופיעה לעיתים על הבמה וגולת הכותרת משחקי פפיר משה/תיאטרון בובות עם כדור נייר (המייצג ראש) ושני נחשי נייר (רגליים), להדגמת 'הסיפור על העיר שעל גדת הנהר', כולל סצינות קטיעת הרגל/נחש הנייר, וקופסאות טייק אווי ריקות של אוכל סיני (שאכלו קודם הבלשים), שמשמשות להדגמת המגדל והאיש הסיני בסיפור על הנער הסיני החירש שמספר טופולסקי לקטוריאן. אין ספק שאמצעים אלו הציעו סובלימציה אמנותית רגישה ומרומזת ומנעו מאיתנו חלק ממראות הזוועה הגרפיים שבוודאי היה מוצגים לנו אם היינו צופים במקום במסכים, אלא שעדיין לא היה בהם לשחרר אותנו כליל ממעמדים גרפיים מפורטים של השפלה, מכות ודם שעדיין קיימים כאן בשפע.

ארבעה שחקנים מצוינים התקבצו כאן ובמיוחד בולטים שני אלו שאינם רק שחקנים, נטע וינר (גם משורר ומוזיקאי) בביצוע רב גוונים של קטוריאן המיוסר ומעיין בלום (גם מחזאי ותסריטאי) בתפקיד מייקל האוטיסט, שדרכו מתגלה כאחד הרוצחים הכי תמימים, חביבים ונוגעים ללב שהוצגו על במת התיאטרון. אלון נוימן ואייל רוזלס המוכרים יותר, נחתו בתפקידים הצפויים יותר של בלשי המשטרה ויוצרים דמויות אפקטיביות, אם כי לא מפתיעות יתר על המידה.

עיצוב הבמה היה אפקטיבי וכלל רמפה נעה של חדר חקירות, שזזה הצידה בסצנות אחרות, וקיר אחורי, שחלקו המרכזי (הכולל דלת) נע קדימה בסצנת חדר המעצר ובסופו של המחזה נשאב הצידה כדי לגלות חלל אחורי שגם בו תלוי מאוורר. פי הגיהנום ממנו מגיח מייקל המת. ובסוף הנה אוחזות בפתח ידיים ורודות ענקיות של איש הכריות. קריפי.

משהו עבד ולא עבד בהפקה זו של תיאטרון חיפה ל'איש הכריות' ולהבדיל מעמיתי דוד רוזנטל מאתר וואלה, אני נוטה לא להתייחס ליצירה שלפנינו כיצירת מופת שמקומה בקנון מובטח ולהאשים את הביצוע, אלא דווקא להיפך. אם היו אי אלו רגעים מעניינים ומרגשים, הם נוצרו בגלל הנוכחות האנושית הרגישה שעל הבמה, שבאה לידי ביטוי גם במשחק נטו וגם בהפעלת "הבובות". לדידי, החטא הקדמון של ההפקה הזו היא המחזה האופנתי שבבסיסו, מחזה שזמנו מוקצב (וכבר הולך ואוזל), שאינו מייצר בסיס מעניין להפקה תיאטרונית אפקטיבית בעידן הטלוויזיוני. אך לאחר שאמרתי זאת, עליי להסתייג. שהרי סיפורים קלושים ושבלוניים הם הבסיס ליצירות קנוניות ומרנינות רבות, נניח באופרה. האם הסתמכות רבה יותר על אמצעים אמנותיים כמו למשל תיאטרון בובות מלא או מיוזיקל, היתה מצילה את המחזה הזה. אולי, אבל אז, כמו באופרה, זה כבר לא היה הסיפור שהפך קנוני, אלא – המוזיקה.

איש הכריות, תיאטרון חיפה. בית ציוני אמריקה 13.3.17. מאת: מרטין מקדונה, תרגום ובימוי: ארז דריגס, הנחייה ופיתוח חפצים ובובות: איילת גולן, מוסיקה: שי פישמן, תפאורה ותלבושות: סבטלנה ברגר, תאורה: קרן גרנק, תכנון וייצור מנגנון ידיים: דרור הרנזון, תכנון וייצור מסכה: אוקסנה יאנוביצקי, לאוניד אליסוב. משתתפים: אייל רוזלס – אריאל, אלון נוימן – טופולסקי, ליה אולמן – ילדה, מעיין בלום – מיכאל, נטע וינר – קטוריאן.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.