בשביל מה

על ההצגה 'קינג סייז' בפסטיבל ישראל

בואו נדבר על ציפיות. כלומר על קונטקסט. באיזה הקשר שופטים יצירה. ז'אנר. תקדימים. הכתרות קודמות. על הגריל: כריסטוף מרטהאלר. "הילד הרע של עולם התיאטרון השוויצרי ומגדולי היוצרים שפועלים בתחום התיאטרון המוזיקלי ב-40 השנים האחרונות" זעקו כותרות התוכניה. ומרט טוען שזה המופע הכי חשוב בפסטיבל. אני לא בטוחה שהוא חושב כך כעת. אולי צריך להתייחס ל-"40" בהכרזה שלפנינו. לחשוב על סיכום, לא על מרד ראשוני. מרט מזכיר את רוברט וילסון שראינו בפסטיבל ישראל בשנה שבעברה בטייפ האחרון של קראפ לבקט. מה שוילסון עושה היום כבר נראה קלישאה, אבל הוא עושה את מה שהוא עצמו המציא לפני כמה עשורים ושמאז כולם העתיקו ממנו. האם זיהינו שפה מוגדרת של מרטהאלר. לא ממש. יותר מיחבר עשוי היטב של שלל אלמנטים שאחרים כבר עשו לפניו. בויקיפדיה כתוב שהוא יוצר בסגנון תיאטרון אוונגרד, אקספריוניזם, דאדא, תיאטרון אבסורד. היצירה שלפנינו תואמת להגדרה. רק שאני לא יודעת אם באקלים התרבותי של היום יש מקום ליצירות אבסורד, אני לא יודעת על איזה מיתר יכול תיאטרון אוונגרד לפרוט, מבלי להיהפך ליצירה מוזיאולוגית, או מצד שני לבידור. מרט טוען, שאם הכוונה פה היא ליצור בידור, זו בבירור אינה הכוונה, גם שם זה נכשל. איך מדברים על אידיאולוגיה, על מהות, על אנושיות, בעולם שגולש באופן בלעדי כמעט למשוואה של מהות שווה כסף. למהות של ייצוגים נרקסיסטיים לא מציאותיים לרוב ברשתות חברתיות. לשיתוף בלתי נדלה שברובו אינו עוסק בכלל באישזוהי אמת, אלא רק בתדמית, במצג שווא של "אמת". האמת לא חשובה. אין כבר הבדל בין אמת לבין אמת אלטרנטיבית. ואם אין דיון באמת, אז איך אפשר להגיד עליה משהו. לחתוך, לקצץ, לתבלן ולבשל אותה. בסופו של יום היא עוד אחת מיני אי אילו פייק-ניוז. אולי זהו גזר דין מוות לתיאטרון. אם במילא כל העולם הוא רשת של ייצוגים אלטרנטיבים, שכל קשר ביניהם לבין אמת זו או אחרת הוא מקרי בהחלט, מה תיאטרון כייצוג מציאות לשם בחינת מציאות יכול להגיד לנו באמת.

מרט ואני מדברים על היכולת של יוצרים בתחום התיאטרון להיות מעודכנים בנעשה בעולם. הם מוגבלים. ההיכרות עם התיאטרון מצריכה נדידה בעולם. זה מגביל. לא כמו בקולנוע, שאם נשים את בעיית הזמן הנדרש להשתלט על כל היצירה הענפה בצד, עדיין כל אדם באשר הוא נמצא, יש לו נגישות ליצירות החשובות שנוצרות באותה עת. אבל לא רק זאת. הקולנוע, להבדיל מהתיאטרון, משתבץ כאחד מייצוגי הפייק-ניוז המייצרים את התקופה, דווקא בשל יכולת ההפצה הבלתי מוגבלת שלו, ובמיוחד כשמדובר בסדרות טלוויזיה. בסופו של יום, המדיה המצולמת יכולה לעבור באופן חלק בין היות ייצוג כמראת מציאות, לבין ייצוג שהוא הוא המציאות (סימולקרה). התיאטרון מעצם היותו, לא מסוגל לעשות זאת.

אני קוראת מאמר מעורר השראה שרואה את תחיית החרדה הקיומית (האקזיסטנציאליסטית) בשנת 2016 ומציע כי באותה שנה "איומה" כהגדרתו, אומצו מחדש של נורמות האבסורד כפי שהותוו לפני יותר מיובל על-ידי הוגים כמו ז'אן-פול סרטר ואלבר קאמי. מה עושים במצב שבו מבינים שאין תכלית לחיינו. קאמי במיתוס של סיזיפוס, טוען כי בפני אדם שהגיע למודעות הזו יש 3 ברירות: לחזור בתשובה, להתאבד או לחפש משמעות, תכלית, אף-על-פי-כן. את האחרונה הוא כינה בשם "אבסורד", אבסורד לחפש משמעות, גם אם אתה יודע שאין משמעות. למרות הניתוח המרתק במאמר דנן, של החופש המוחלט האקסיטנציאליסטי והרוח הניהילסטית והמורדת במוסכמות המתבטאת באימוץ האנטי גיבורים בקולנוע ובטלוויזיה, אני לא רואה זאת כחזרה לעולם האבסורד של המחצית השניה של המאה ה-20, אלא כמסקנה העגומה שלו. שהחופש המוחלט, אף-על-פי-כן, לא מציע שום משמעות, אלא הוא רק ביטוי לחוסר המשמעות הקיים, לא זה שאנו מכירים בו מתוך מודעות עצמית עמוקה, מתוך מחשבה ובחירה, אלא זה שאנו שוקעים בו מבריחה או מחוסר ברירה. כן, בסדרה Westworld אנשים יצרו פארק שעשועים עם רובוטים דמויי אדם, שבהם יכולים אנשים לבצע את זממם (כלומר רצח) ללא כל חשש מהתוצאה, היש חופש מוחלט מזה. אך בסופו של תהליך כשהם מנסים להבין את מהלכיהם, חוסר של קוד מוסרי מוחלט שינחה אותם, זה שהם המציאו או זה שהם אימצו בעקבות אחרים, משאיר אותם מפורקים. מצד שני, הנה אומר מורטי מהסדרה המצוירת Rick and Morty, "אף אחד לא קיים בשל תכלית מסוימת, אף אחד לא שייך לשום מקום, כולם נמות מתישהו – רוצה לראות טלוויזיה?"

בעולם מפורק שכזה, כאשר הניהיליזם אינו אלטרנטיבה אלא המיינסטרים עצמו, הפירוק היפה לכעצמו שמציע לנו מרטהאלר, מתפרץ לדלת פתוחה וסופו שהוא פורט בעיקר על מיתר היופי, למרות שהוא התכוון לפרוט על מיתר האמת.

אני אנסה לגשת ליצירה הזו מזווית ראיה אחרת. לא הציעו אותה בתוכניה של פסטיבל ישראל, אולי כי היא אינה נטועה בתרבותינו. בערש הולדתה, היבשת האירופית, מציגים את היצירה הזו כ-reimagining of the Liederabend. בואו נדבר רגע על אותו Liderabend – ערב של שירים. אין על זה אפילו ערך באנגלית בויקיפדיה, למרות שהערך בגרמנית מפורט ביותר. מדובר במסורת שהתחילה במאה ה-19 וקיימת עד היום. ערב שבו סולן אחד או כמה סולנים שרים לנו שירים אמנותיים (לידר בגרמנית ואצל אוהבי הז'אנר בכל מקום בעולם). זה יכול לקרות באולם קונצרטים, בתיאטרון מוזיקלי או בקונצרטים ביתיים. אצלנו זה לא כ"כ נהוג, למעט אולי בערבי שוברטיאדה (לרוב ב-31 בינואר, יום הולדתו של שוברט), אך גם בהם משבצים קטעים אינסטרומנטליים. אפשר לשיר מחזור שירים מוכן, כמו Winterreise של שוברט, או 'שירים על מות ילדים' של מאהלר ואפשר להרכיב תוכנית לפי נושא מסוים או בהתאם לתחומי ההצטיינות או העניין של הזמרים הסולנים. בד"כ, הערבים האלו, מעין רסיטלים, לא היו מבוימים, אך נהגו להוסיף להם לפעמים קטעים נוספים, למשל קטעי ריקוד, כדי להפוך את הערבים הסטטיים האלו למעניינים יותר לקהל. ואל נשכח את חשיבותם כערבי קאמריים, שבניגוד לאופרה מאפשרים לקהל תקשורת יותר אינטימית עם המוזיקה ועם המבצעים. זה המקור, אבל אצלנו, מרט מייד חושב על קונספט מאמא מיה, לקחת שירים ולרקום סביבם הצגה. דבר שמייד גורר דיון, לא יותר מדי מעניין, על הסערה שיוצרת, עוד טרם הפקתה, ההצגה שתיווצר סביב שירי אייל גולן. אבל, אני מתקנת את מרט, כאן זה לא שלוקחים שירים וממציאים להם עלילה. כאן ממציאים עלילה ובוחרים בשבילה שירים. לפעמים גם משנים להם את המילים, כמו בשיר המזוהה I'll be there של הג'קסון פייב, שמושר למילים בגרמנית (לא בדקתי אם מדובר בתרגום או במילים לא קשורות). יש גם שירים שישר מזוהים עם הז'אנר – כמו שירים של רוברט שומאן, שאת המוזיקה שלו זיהיתי גם בלי לקרוא בתוכניה של מי המוזיקה, אבל לא זיהיתי את השירים עצמם. נראה לי שלקחו את השירים שלו כפי שהם. לא ממש צריך לשנות שם משהו כדי להפוך זאת לפרודיה. מספיק הקשר. אחר.

השירים של שומאן נראים לנו היום שירי אהבה נאיביים. מי שנחשבו כייצוג הנאצל של האהבה הרצויה בתקופה הרומנטית, למעוררי רגש והזדהות עילאית. אבל כיום, אנו בעידן החרדה הקיומית, האם לאהבה יש בכלל משקל. אנחנו ציניים. הזמרים שרים על שמש זהובה והקהל צוחק. איך צריך לשיר שירים. אולי מרטהאלר שואל את השאלה הזו, אבל מאז המאה ה-19 כבר היו יותר מדי חידושים והמצאות שיעמידו את התשובות שלו באור של קטלוג במקרה הטוב, או כניסיון פתטי לומר משהו במקרה הרע. או כמחזה אבסורד. שגם הוא בתורו. ניסיון פתטי להגיד דבר מה. כן הניהיליזם חזר למקומותינו, הראיתי לעיל, אבל לא רגשות האבסורד. אלא רק ניהיליזם ריק שאומר על הכול לא. החיפוש היום הוא אינו אחר החופש (הקיומי) המוחלט של האינדיווידואל בעולם עם קוד מוסרי קולקטיבי. אינו מרד שמערער על הקוד המוסרי הזה ואומר שבעצם אין תכלית ועדיין מחפש אותה אף-על-פי-כן. החיפוש היום הוא החיפוש אחר הציות המוחלט לכללי הקיום האינדיווידואלי, שהוא בעיקרון קיום לא מוסרי ואנטי-חברתי כתכלית. ההגשמה העצמית האולטימטיבית. נרקיסיזם שמניח חברה כדי להתקיים, אך בו בזמן מאיין אותה מעצם היותו. בעצם זה מסע בעקבות הקשת בענן אל דבר שלא קיים ואם קיים בקושי ניתן להגשמה. מסע סיזיפי, בדיוק כמו מה שתיאר קאמי, אבל הפוך, לא מסע אל החופש המוחלט, אלא אל השעבוד המוחלט לאידיאל בלתי אפשרי. האדם המורד של קאמי, אין לו כבר במה למרוד, משום שהוא אינו מחפש משמעות בעולם ללא משמעות אף-על-פי-כן, אלא עסוק ללא לאות ביצירת משמעות תחליפית למשמעות שהוא עוד לא מצא, מציאות חלופית, תדמיתית, אינפלציה יונגיאנית סימולקרית. משמעות שמבוססת על יופי, על ייצוג, ולא על אמת (אחת או אפילו כמה אמיתות).

ערבי השירים היו מקטעים של יופי, שחשבו שהריכוז שלהם יפריח לנו אמת בפרצוף, במיוחד אם היא תהיה קשה, נוגה. אבל אנו בעידן מאמא-מיה – שבו היופי הוא תירוץ לאמת אלטרנטיבית, או בעצם לאמת מזויפת, ללא שום תכלית. מה תיאטרון אמור לומר במקום שלא צורך בכלל אמת. כלומר חוץ מיופי…

אני רוצה בכל זאת לחזור על מה שראיתי ביצירה הזו. לא הגעתי מצד המוזיקה. השירים אצלי משרתים את המשמעות ולכן אולי לא ראיתי את היצירה הזו כפירוק של הז'אנר המוזיקלי לו היא מרפררת. רק לקראת הסוף שני הסולנים הראשיים עומדים לפנינו בבגדי ערב עם קלסרים של תווים ושרים מהם. בערך. לפני כן, לא הבנו שאנו ברסיטל. חשבנו שאנו בתיאטרון. במרכז העניין יש כנראה מיטה, ככה קוראים ליצירה: קינג סייז. העולם גדול עלינו, המחשבות גדולות עלינו, החלומות גדולים עלינו, החיפוש גדול עלינו. התקשורת גדולה עלינו. הסדר גדול עלינו, האנטי-סדר גם הוא גדול עלינו. אנו שרים באמבטיה, בארון, בעודנו שוכבים מתחת למיטה. דופקים פירואטים, קפיצות באוויר. ישנים תוך כדי הקונצרט. פתאום מישהי עוברת ויוצאת. זו הכפלה שלנו כזקנים. אולי. היא מוציאה עמוד תווים מקופל ופותחת אותו לאט לאט, יש קצת סלפסטיק. זה מצחיק. אף דף תווים לא יונח עליו. אבל הוא נמצא שם כל הזמן. הוא קוראת. היא מדברת. רפלקציה על הניסיון של הזמרים והנגן זמר. אוכלת פסטה מתוך התיק עם מקל (הקהל צוחק). אוכלת חסה מתוך התיק וזורקת על הרצפה. הזמרת שמתחת למיטה, מן וריאציה של ג'ואנה למלי מ-Absolutely Fabulous, אוכלת את החסה מהרצפה בלי ידיים. מרטין אסלין בתנ"ך של התחום, תיאטרון האבסורד, מציין שהקומדיה של הסרט האילם הינה לא ספק אחת ההשפעות המכריעות על תיאטרון האבסורד. באסטר קיטון, צ'ארלי צפלין, האחים מרקס, השמן והרזה. כולם הם כעין המשך למסורת הוודביל והמיוזיק הול, שהיא בתורה המשך של המוקיונים והליצנים של ימי הביניים וממשיכיהם הקומדיה דל-ארטה. שמקורם הוא ככל הנראה בתיאטרון היווני עם המורוס והסטופידוס ממחזות המימוס, מחזות היתוליים ללא מילים שחיו אי-אז לצד הטרגדיה והקומדיה.[עמ' 253-259 בעיקר]

זה מתחיל בהכנות. מהמיטה יוצא גבר, פושט את הפיג'מה, מתקלח (יש לנו חדר אמבטיה על הבמה), מתלבש, שר לעצמו, באנסמבל עם זמרים מאחורי הקלעים. עובר לקצה הבמה וניגש לנגן בפסנתר. (מאחורה, למרות שיש מעבר גם מלפנים, זה מצחיק את הקהל משום מה. אולי זה מוקלט). הוא ינגן שם כעת רוב ההצגה ואם לא ינגן בפסנתר, ינגן בסינתיסייזר שמולו. לפעמים הזמרת תנגן לצידו בפסנתר. או באורגנית קטנה. נכנסים שניים. הם נראים כמו חדרנים של מלון. במדים. גם שרים. מסדרים את המיטה, כולל שוקולד על הכריות ואז נכנסים לישון בה. ושרים בה. הם יוצאים מחליפים בגדים שהם לוקחים מהארונות. כל החדר ארונות. ואז כולם נכנסים לאמבטיה. הדלת נסגרת. הזקנה באה פותחת את הארון, כולם שם דחוסים שרים. סוגרת. פותחת שוב הם שרים. זה לא שלא עשו את זה קודם. במופעי קסמים למשל. אה, ויש מקרר יינות בארון העליון הקיצוני. הזמר נמוך לא מגיע. הזמרת הנורדית עם תסרוקת ה-absolutely fabulous שלה מסייעת לו. הנגן פתאום קם ומפרק את שפורפרת הטלפון. הזמרים, זורקים את התווים על הרצפה ושרים עם תנועות ידיים מוגזמות שלעיתים נראות כמו שפת חרשים, אבל לא באמת. האם זה פרודיה על פרודיה. והזקנה יושבת על המיטה מאחור כל העת.

שירים שירים שירים. אבל מה בעצם הם אומרים. אני חושבת שיש כאן כמה רבדים של אותו אדם. ממד הזמן לא ברור, אולי הזקנה היא רפלקציה של הצעירה. אולי היא רפלקציה בכלל. היא מספרת בסוף: בשוכבי בחדרי בלילה, זה בטח טוב למישהו, לא יודעת למה… כעת אני נחה, יכולה לחשוב כל דבר, אבל זה לא חשוב, לא משנה… משהו כזה, משפט אבסורד אופייני. כמו אצל וילסון הוא כבר קלישאה, אלא שמרטהאלר לא עושה קלישאה מיצירתו שלו עצמו אלא מיצירה של אחרים. הזקנה מתחלפת עם הצעירה, שוכבת כפיות עם הזמר השני. סטריאוטיפים. שירים מאפשרים לך להדגיש את זה שמדובר בסטריאוטיפים. בעיקר שירי לידר סטריאוטיפים. מאפשרים לשבור סטריאוטיפים, לבנות אותם מחדש. האם ההכפלות של הדמויות זה דרך לשבור סטריאוטיפים, לדבר עליהם או לשמר אותם. לייצר אותם. לדבר על העולם, על האנושות. גם הזקנה מתנהגת בסטריאוטיפיות. האבסורד לא נובע מהתנהגות מוזרה שלהם כמעט, אלא מהחיבור של הרבדים. מהמעבר הלא-רגיל ביניהם. הקיטוע. שוב, עשו את זה קודם לפניו. לא הבנתי למה קוראים לו enfant terrible. לי זה נראה לגמרי יוזול.

יצאתי מהמופע הזה כמו שיוצאים ממופע בידור עשוי היטב. אין ספק שמדובר במופענים מוכשרים, רב תחומיים. הם זמרים מקצועיים, נגנים מקצועיים, רקדנים מעולים. שחקנים. The total package. הקתרזיס היה ברובו של יופי. חביב. אבל זו לא היתה הכוונה. היה רצון, כוונה, מרט טוען שהוא לא הרגיש מהי כוונת היוצר, אבל אפשר לנחש, אולי זה לא היה ממש בדמו, אולי הוא לא ממש השקיע, אבל אפשר היה לנחש שהוא רוצה להגיד משהו על הקיום האנושי. לצחוק עליו ובדרך זו לומר דבר מה. אבל מה. האם האבסורד היום יכול עוד לעבוד. האם יש לו מקום בעולם. מרטין אסלין, כבר סגר את הבסטה על הז'אנר בסוף שנות החמישים (של המאה העשרים). ואני חושבת שהעבודה הזו של מרטהאלר בעייתית כיוון שהיא כמעט לגמרי סגורה. כל הקצוות כמעט, סגורים, גם הזקנה המוזרה, הלא צפויה, נושאת בסוף נאום מסביר. ראיתי ביו-טיוב עבודות שלו שנראו קצת יותר אניגמטיות, לא צפויות. ועדיין השפה של היוצר מזוהה ולא ברור אם יש בכוחה באמת להתחבר לסטייט אוף מיינד העכשווי. זה קצת מצחיק, אני חושבת, שאני קוראת לתיאטרון אבסורד מופע בידור, משהו בבירור התקלקל בדרך. אפשר אולי לטעון שאפקט התדהמה אבד, שמחזות אבסורד לא עובדים יותר. שהתבגרנו. הם כבר לא עובדים הרבה שנים.

מה כבר אפשר לחדש בתיאטרון אני שואלת את מרט, מחזה האבסורד הזה לא דגדג אותנו בכלל. זה מחזיר אותי למה שמרט אמר קודם. ז'אנר התיאטרון גוסס אל מול הז'אנר המצולם. ובכל זאת, אנו אנשי תיאטרון, מנסים אף על פי כן. האבסורד ירד מהבמה אל החיים עצמם וההנחיה המוסרית הקיומית שהונחתה עלינו אז מלמעלה, כבר לא ממש נדרשת. אנו חיים בתוך מטריקס שבו האמנות הרפלקסיבית היא עוד רפלקסיה מבין רבות אחרות. משולבת ביו-טיוב לצד סרטונים שמגיבים אליה. מגיבים על המציאות שגם היא מגיבה אליה. היצירה והרפלקסיה נמצאות באותה השורה. היצירה המצולמת כבר זולגת אל המדיות החברתיות, לא רק כתגובות, אלא כחלק מהיצירה עצמה, כמו בסדרה הנורווגית סקאם, בה דנתי בביקורת על הביצוע של בקט על-ידי רוברט וילסון בפסטיבל ישראל הקודם. בעולם חסר היררכיה וחסר משמעות, בעולם שבו מושג האמת נוזלי מאי פעם, אנו נאחזים ביופי כאמת מידה. גם אם הוא מזויף, גם אם הוא מפורק אף הוא לריבוי דימויים אפשריים במסווה של קבלת האחר (מבחינת גיל או מבנה גוף), אם נתייחס למהפכה שמתרחשת בעולם האופנה העכשווי. הרבה יותר קל לנו לעכל דימויים ויזואליים מאשר אמיתות מורכבות. אנחנו מחפשים אחרי גורו, אבל היום כל אחד ביו-טיוב עושה מעצמו גורו ובו זמנית מומלך לגורו על-ידי אחרים, שגם הם לא שומרים אמונים אלא מוצאים לעצמם ריבוי גורו, ככל שזמנם מתיר להם. אבל משום מה, ריבוי הגורו אינו גורס ריבוי דעות, אלא לרוב שכפול של אותה דעה, של אותה דרך. כל כך הרבה גורו ובכל זאת שיטת האיפור שכולם ממליצים עליה זהה כמעט לחלוטין. זה נראה שהריבוי הוא בעצם רק ריבוי חיזוקים. לאותו הדבר עצמו. מודל יופי אחיד, אם כי בלתי נדרש לחלוטין, חלול, חסר כל ערך של אמת. אנו נאחזים ביופי. מוכפל, משוכפל, מלוטש. לא נדרש. כמו היצירה הזו של מרטהאלר. אולי בכל זאת, הוא כן ראי לתקופה.

קינג סייז, פסטיבל ישראל, 8.6.18. בימוי: כריסטוף מרטהאלר, ניהול מוזיקלי: בנדיקס דת'לפסן, עיצוב במה: דורי בישוף, עיצוב תלבושות: שרה שיטק, דרמטורגיה: מלטה אובנהאוף, עיצוב תאורה: היידה ווגלין, פרפורמרים: טורה אוגסטד, בנדיקס דת'לפסן, מיכאל פון דר הייד, ניקולא וייס. הפקה: תיאטרון בזל / תיאטרון וידי-לוזאן.