על פסטיבל עכו 2020
ימי קורונה מביאים את פסטיבל עכו מסוכות לחנוכה ומצפייה in situ באולמות האבירים בעכו, לצפיית בינג' על מסך המחשב שלי. לא כיף בכלל. 6 הצגות לצפייה, הן קשורות ובעיקר לא קשורות, כל אחת עולם ומלואו ולראות מהר כדי להספיק לא נותן מספיק זמן לכל אחת. בינג' זה לסדרות בהמשכים, סיפוקים מהירים שלא צריך לחכות שבוע, או אפילו יום לפרק הבא. כאן עדיף היה לחכות שבוע או יום להצגה הבאה. או איזו מנת ביניים בין המנות, אולי סורבה, כדי למחוק את הטעמים ולהכין אותנו למנה הבאה. סיבוב בשוק, לאכול חומוס איפה שכולם, לפגוש חברים או סתם אנשים, לדבר על ההצגה, להתווכח, להחליף תובנות, זה מרחיב את החוויה. להסתובב בסמטאות העיר העתיקה בין מקום למקום. אירועי חוצות. לנסוע ברכבת לשם ובחזרה, להתבונן בנוף, להתכונן נפשית למקום אחר, לפאזה אחרת של צבירה, לשוחח עם זרים ברכבת, לראות בדרך את השכונה שבה גדלתי ואיך היא השתנתה. לחזור מאוד מאוחר, וכבר אין אוטובוסים. ובעיקר לשכוח את הבית שלי, ולשמוח לחזור אליו. לצאת מחוויית הבית הבלתי נגמרת שלא נותנת לי לצאת מספיק מעצמי או שמוציאה אותי מעצמי יותר מדיי, תלוי איך מסתכלים על זה. הגיהנום הוא הבית, אם זה נמשך ונמשך ונמשך. הסרט במחשב מעצים את הדה-פרסונליזציה שהבית מייצר מעצם הריק, מעצם אי היחסיות לאחר. כשהבית אינו המפלט מהחוץ, אלא הפנים והחוץ כאחת, האני מתנזל והולך. מול מסך המחשב, האני לא מסוגל לייצר את עצמו כחלק מההצגה, כחלק שמאפשר לו לחוות אותה.
עוד לפני עכו ניסיתי לראות הצגות במחשב. היום מעלים הכול ליו-טיוב. זה אף פעם לא מייצר חוויה כשלעצמה, משהו שיכול לגרום לסיפוק, להזדהות, לקתרזיס או אפילו לבידור, כמו טלוויזיה, אלא זה משהו אינפורמטיבי, יד שניה, רפרזנטציה, שמראה לך מה הפסדת שלא היית שם. כל שנותר הוא תסכול, כמו משה שראה את הארץ המובטחת ולא בא בה. אתה רואה בדמיונך, מבחוץ, את עצמך הדמיוני נמצא בהצגה הזאת. זה מצב של דה-פרסונליזציה פר-אקלסנס. נסתפק לצורך חיבור זה בהגדרה של ויקי: "דה פרסונליזציה: חוויה לא מציאותית של היות האדם מנותק מגופו ומתבונן בעצמו, במחשבותיו, רגשותיו תחושותיו ומעשיו מהצד. האדם חווה היעדר רגש, וחוסר תחושה פיזית וחווה היעדרות של תחושת עצמי." אלא שאתה אפילו לא ממש שם, אתה מסתכל מבחוץ לא על עצמך, אלא על עצמך המדומיין. אולי אפשר לקרוא לזה דה-פרסונליזציה כפולה. חשבתי על מדומיינת, אבל המצב לא ממש מדומיין, כפי שיכול להשתמע מצירוף כזה…
וסרט קולנוע, או טלוויזיה, או סרטון יו-טיוב. מה ההבדל. הבדל. הם לא בנויים לאותה חוויה. אולי אפשר לקרוא להם מינוריים, ע"ע דלז, לא מפגיזים, מותאמים מראש למצב קליטה אחר. ממסגרים לך פריימים מדויקים של מבט, מוליכים אותך בחוויה, מבלי לתת לך את האופציה לבחור במה בדיוק להתמקד מבין שלל האירועים על הבמה, הם בנויים בראש ובראשונה לחלל של הצילום, של הפריים ולא לחלל אחר כלשהו שאתה לא יכול לקלוט אם אתה לא באמת שם. ושהניסיון לקלוט אותו אף על פי כן מייצר תמיד תסכול. ולא שהצילום ובימוי הצילום במקרה הזה של עכו חטאו. הם היו סבירים ביותר, בהתחשב בנסיבות. אבל היצירה, שיכולתי להעריך מהתיעוד הזה את כוונותיה ומטרותיה, לא נועדה לחלל של הפריים והותירה עקבות יוצרי תסכול של הפסד, של חסר. ולא שלא היו כמה רגעים מרגשים. אבל זה היה בדרך-כלל ברגעים הכמו טלוויזיוניים ביצירות.
6 הצגות תחרות יש בעכו השנה. אבל אפשר מראש לראות רק 5. אחת תועבר בלייב בזום בעצם ימי הפסטיבל. ויש לי בעיה תסכול נוספת. והיא נושאית. כמה אפשר. כמה פעמים אפשר לחזור לסיפור ההתיישבות הקולוניאליסטית של היהודים בארץ ישראל. ולתקוף אותו מעוד זווית ועוד זווית ועוד זווית. הבנננננננוווווו. לא שהנסיונות לא היו חמודים, אולי היו מעניינים אם הנושא הזה לא היה כבר בעל זקן עבות, אבל הרבה יותר עניינה אותי העבודה שעימתה, השוותה, חיברה בין קולומבוס לאילון מאסק. כזה עוד לא היה לי. בעיה, זה לא כ"כ נוגע לנו פה בארץ, יהודים או ערבים, למרות שמן הסתם גירוש היהודים מספרד הוזכר, חייבים. האם תיאטרון בישראל, בעיר מעורבת יהודית-ערבית, חייב להתעסק בקונפליקט. שוב.
***
אני זורקת על הנייר את אשר על ליבי ואז נכנסת לדיון בזום על כל הסוגיות האלו בדיוק. זה עושה סדר בשאלות בעיקר, מביא דברים מאחורי הקלעים, מוסיף קונטקסט שאולי לא חשבנו עליו ומניח הנחות לעתיד, שאני, במבט לעבר, אולי יכולה בצורה מנומקת, לא להסכים להן. שירן היחצ"נית לא עבדה איתי בעבר וכשהיא שומעת שהביקורת המתעכבת שלי כבר עומדת על 3500 מילה ותגיע כנראה ל-7000 (בכל זאת 6 הצגות ודיון, אז זה לא הרבה), היא מכנה אותה דוקטורט. אז כמו בדוקטורט, מתחילים את המסע עם המצע התיאורתי. ולנוחות הקוראים הנה תוכן:
- הדיון
- פינטה – על הגדרה של מסע
- הקהל מתבקש לעמוד – על המסע שעדיין נמשך ומתועד בטקס
- אדמה מוזרת – על המסע שנגמר ותועד במוזיאון
- אלאי-ם – על המסע שלנו מהשכונה החוצה וחזרה
- הג'וינט הישראלי – על המסע אל השכונה כדי להישאר
- 1948 – על נקודות המבט של המסע אל השכונה, של אלו שזה מכבר באו ושל אלו שכבר היו פה.
- סיכום קצר וקרדיטים
ברוכים הבאים לעכו (דרך המחשב).
***
אני רוצה להתחיל דווקא מסוף הדיון, מהסיכום של שלום שמואלוב, המנהל האומנותי של פסטיבל עכו זו השנה השלישית. לדידי, מספר שלום, ה-DNA של פסטיבל עכו הוא חברתי-פוליטי, שאם לא כן הוא בוגד בייעודו. השנה הוספתי לקול קורא המסורתי עוד נקודה, בקשתי להתייחס לעולם הדיגיטלי שאנו חיים בו. בהתחלה כמעט לא היו הצעות שהתייחסו לזה ואז הגיעה הקורונה והכריחה את כולם להתייחס. אבל אין ספק שעיסוק הזה בדיגיטל בקונטקסט של תיאטרון נמצא בחיתוליו. אולי לכן, אני חושבת לעצמי, ראוי להתייחס לפסטיבל הזה יותר בתור ניסוי, מסע, ולא כאל מוצר מוגמר, ולא רק בגלל שהדיגיטל אינו מוגבל זמן כמו התיאטרון, עוד נדבר בכך, אלא בגלל שהפסטיבל הזה לא תוכנן לדיגיטל במקור. בשל הנחיות הקורונה המשתנות, כל הצגה, מציין שלום, עברה 4 גרסאות, ביניהן, גרסת לייב באולם, גרסת לייב תחת כיפת השמיים והגרסה הסופית, גרסת און ליין, מה שהצריך שינויים דרמטורגיים ולוגיסטיים רבים. כלומר, במקור ההצגות לא נוצרו לאון ליין ועצם העברתם למדיום בדרך זו או אחרת, אני חושבת, היא מסע, כמו המסע, הלא קשור בכלל לכך, שהן מספרות.
הדיון מזכיר שני צירים להתייחסות לעבודות ברשת. האחד הוא שיוך קטגורי לפי סוגה. האם היצירות שאנו צופים בהן נחשבות כתיאטרון, כסרט, כמופע רשת, כמשהו היברידי. איך מעבירים יצירה שהיתה אמורה להיות יצירה תיאטרונית לעולם האון ליין. איך טכניקות צילומיות, במקרה של ההצגות המצולמות, יכולות לחקות, לנסות להעביר, תחושות שהיוצרים התכוונו לעורר בקהל בלייב in-situ. הציר השני הוא החוויה של ציפייה מרובת קשב, שמזמנת הצפייה במחשב. שוב, אי אפשר לנתק את הקהל, לעמוד על כך שהוא יכבה את הטלפונים. להחשיך את הסביבה שלו, לשלוט בהרבה אספקטים של החוויה שהוא יחווה. ברשת, צריך ליצור יצירה לוכדת קשב. אולי לגרום לו להיות חלק מהיצירה, לאפשר כל מיני צורות של engagement. כאשר המונח הזה, ברשת, לא מסמן רק קשב והתמקדות ביצירה מתחילתה ועוד סופה, בלי לעבור לטאב אחר, בלי להפסיק באמצע, בלי לנטוש, בלי לצפות תוך כדי עיסוק נוסף, בלי להיות עבד ל-FOMO, אלא גם הרבה פעמים פעולות אקטיביות, תגובות, שיתופים, לייקים.
המדיום המתווך כאן, ואני אגיד הקונבנציה השלטת כאן, היא לא התיאטרון, אלא המסך, העולם הקולנועי. הדיבור שאינו גדול כמו בתיאטרון, הזוויות הקבועות מראש. הדיון יכול לנוע בין השאלה איך מתעדים הצגה, איך מצלמים הצגה כדי להביא קהל לתיאטרון לבין איך מעבירים הצגה למדיום מסכי. מבין הצגות התחרות, אחת הפכה לסרט, אחת למופע רשת בזום וארבע הנותרות הפכו להצגות מצולמות.
רדי רובינשטיין שביים את צילומי ארבע ההצגות המצולמות מסביר את ההבדל בין טריילר לבין תיעוד רגיל של הצגה, שבה מציבים כמה מצלמות סטטיות על חצובות במקומות שונים תוך כדי הצגה ואח"כ עורכים את התוצרים של כולם לסרט, שברוב המקרים לא יכול לשמש כיצירה בפני עצמה, כמשהו שימשוך קהל, אלא כתיעוד לצרכים טכניים ולצורכי לימוד פנימיים. כדי להעביר הצגה כטריילר, הוא התחיל לאמץ טכנולוגיות צילום קולנועיות שונות, למשל שילוב של נקודות מבט שונות (קלוז-אפים, מדיום-שוט וכד') וצילום ממנשאים שונים, כמו גם שינויים בביום, כדי לנסות לייצר את החוויה המקורית באופן סינמטי, עם דגש מיוחד על התאמה לצפייה במסך קטן, אפילו של סלולרי, להראות פרטים, להכניס תנועה ולא להסתפק בלונג-שוט סטטי שבעייתי בפורמט כזה, גם בגלל עניין קנה המידה, הקושי להתמודד עם לונג-שוט במסך קטן, וגם כי מאוד קשה לגנוב את תשומת הלב של הצופה בצילום מרוחק וסטטי.
בהמשך, 3 יוצרות סיפרו על החוויה שלהן. התהליך היה מרתק. האם אני מסכימה שהתוצאה אופטימלית. לא בהכרח וגם היוצרות בחלקן, בהחלט מעידות שהיו מעדיפות את הגרסה הפיזית.
בעבודה אדמה מוזרת שבה 3 מדריכות במוזיאון אמורות להילחם על תשומת הלב של הקהל, לספר כל אחת סיפור אחר על אותו מוצג, גדם של עץ עם פטריה, הביום לצילום גרס הידחפות של אחת בתוך השנייה לפני המצלמה, תוך דיבור סימולטני, אפילו. כמו כן, הצילום מתקדם לאורך הסיור מצילום מחצובה או מעגלות לצילום ממכתף ולצילום ידני, כדי לייצר אסקלציה של רגש.
האם זו הצגה מצולמת או יצירה סינמטית. והאם התהליך מחייב שינוי מהותי בדרמטורגיה. מה בין התוצאה של העיבוד הזה והסיורים המוזיאליים המצולמים או הווירטואליים שקיימים ברשת וביתר שאת בתקופה הקורונה. היוצרת סיון שלצר עדיין חושבת שלא הצליחה להשיג אפקט של חדירה לפרטיות והיתה מעדיפה מופע פיזי.
בעבודה פינטה, היוצרת רוני טוביאס-גדעון, דווקא ביקשה לשמור על סטטיות המבט של המצלמה וציינה כשהשראה את סרטיו ווס אנדרסון. המצלמה הוצבה סטטית בנקודות שונות בחלל, כשאמצעי התנועה היחיד שהיה בשימוש הוא הדולי (תנועה קדימה ואחורה על מסילה). רוני מספרת שההצגה היתה אמורה להיות הצגת פרוצניום, עם הפרדה מוחלטת בין קהל והצגה, ועל האפקט הזה היא ניסתה לשמור בצילום, וזה למרות, אני חושבת, שהיא מציינת שההצגה עוסקת במסע. שהוא אינו רק מסע פיזי, לדעתי, כמו המסע בספינה פינטה של קולומבוס על-גבי האוקיינוס או המסע למאדים שאילון מאסק יוזם אך לא עורך בעצמו, אלא מסע נפשי, מסע תודעתי של כל אחד מהם, ואולי של האנושות – כלומר שלנו, אז ועכשיו. רוני מספרת שהחוויה שהיא רצתה להשיג היא של צופה במקום קבוע שהכול נע סביבו. היא רצתה לשמור על התנועה הבימתית, שהיא לא תלך לאיבוד בתנועות המצלמה.
ובכל זאת, מסכימים הדוברים, זו אינה המרה לסרט, ההתרחשות היא בימתית, הם מדברים גדול כמו בתיאטרון ולא כמו בסרט. אולי אפשר לדבר על היצירה כיצירה היברידית, כהתרחשות תיאטרונית מונגשת לצופה. למשל כמו הסרט דוגוויל של לארס פון טרייר, שהוא הצגה מצולמת שמודעת להיותה מצולמת. וככה, כאשר הצלם, אולי אפשר לקרוא לו, הקולנוען, רוצה פרטים, רוצה להתקרב, בימאית התיאטרון אומרת לו להתרחק. מה שמעלה את השאלה מי בעצם האחראי העליון ליצירה היברידית שכזו.
בקשר ל-1948, מקבילה אפרת שטינלאוף בין תיאטרון ואירוע פדגוגי, שכן לכל הצגה יש אלמנט פדגוגי וכל שיעור הוא הצגה. אני נזכרת שיש לי אפילו ספר על זה בבית. תיאטרון הכיתה מאת שפרה שיינמן… מכאן בכלל נבע הרעיון לייצר הצגה שהיא בעצם מעשה פדגוגי. בעקבות מעבר העולם הפדגוגי לזום, זה היה אך מתבקש שההצגה תעבור לפורמט הזה. הצגה בזום בהכרח יוצרת engagement מסוגים שונים, תוכניים ורגשיים, ולהבדיל מהצגה מצולמת, בזום, כמו בתיאטרון, בכל הרצה, המופע בעצם קצת נכתב מחדש.
האם התצורות החדשות האלו יישארו עימנו אחרי הקורונה. רק לפני דקה וקצת… ארז מספר שעבודות רשת כבר קיימות מאז ראשית האינטרנט, אבל בטח לא בנפח כזה. אז, אני חושבת, שאולי כן אפשר לחשוב שגילינו כעת את אמריקה. רובינו לא הכיר עבודות רשת או התייחס אליהן כקוריוז. אבל כעת עומדים על היתרונות של הפורמט. למשל אנשים שצופים מכל העולם, אין הגבלת קהל למספר המושבים באולם. ליאור מספר שההצגה הגדר של נמרוד דנישמן, שעלילתה מתרחשת בטינדר, ושהוצגה עד כה על בימות הפרינג' (אני ראיתי ואהבתי בצוותא, היא עלתה גם בתמונע), הומרה למופע רשת בטינדר פאר אקסלנס, שפרץ את גבולות זמן ההצגה של שעה ומשהו ופרס את ההתרחשות לטווח הזמן של ההתרחשות המסופרת, משהו כמו שבוע, כך שמקבלים את ההודעות בזמן אמת, ב-11 בלילה, ב-7 בבוקר למחרת. כבר היו דברים כאלו לפני במקומות אחרים, אבל כעת יש התעצמות בשימוש באמצעים האלו. מוצאים השראה בפורמטים כאלו, לומדים אותם ומביאים אותם לקדמת הבמה, so to speak. J
האם התצורות החדשות האלו של מופע, יקראו תיאטרון. ימים (וחוקרים) יגידו. ואיך יתקצבו את מופעי הרשת האלו, או כל מיני סוגים של מופעים היברידיים שצצו, או שתפסו תאוצה, בעקבות הקורונה. לפי מה. צריך להמציא מושגים חדשים, כי מושגים ישנים כמו הרצה, או אפילו כרטיס, כלומר ראשים, מקבלים משמעות אחרת, כאשר כל כרטיס ככל הנראה משמש כמה אנשים שצופים ביחד. ואני חושבת, שבין כל קוני הכרטיסים האלו, בטח יש גם כאלו שנוטשים באמצע, אפילו את זה אפשר היום לכמת, כמו גם מי ראה בחלקים. ואם עסקיננו בפדגוגיה, מזכירים הדוברים, איך מערכת החינוך, הדי טכנופובית, תתמודד עם עולם כזה שכבר שואל בחופשיות מהשפה האינסטגרמית והטיקטוקית. בקטע של חוויה היברידית, משולבת, אפשר גם לציין למשל את חדרי הבריחה שהתחילו כעת לשלב גם שחקנים חיים. זהו תיאטרון אימרסיבי, השתתפותי. וגם אני רוצה לציין את תיאטרון מיסתורין, שמייצר בארץ תיאטרון אימרסיבי עוד טרם קורונה והיה חלוץ בהעלאת הצגת זום, Uncaged, עוד במרץ שעבר, או באפריל, עליה כבר כתבתי פה בעבר (וגם דיברתי עליה ברדיו). אבל בעצם היום הכול השתתפותי, אנשים הולכים לתערוכה כדי לצלם בה סלפי, מזכירים הדוברים, ובעצם אני חושבת, כל הזמן יוצרים עוד ועוד יצירות נגזרות. אז יש כאן גם סוגיית מיהו היוצר. גם הקהל כבר חלק מהיצירה, מהיוצרים.
מוסכם שיש כאן שינוי גדול מאוד, אם לפנים בתיאטרון היוצר היה שולט בקהל, הם היו שבויים שלו, היו מבקשים לכבות את הטלפון, שולטים על התאורה באולם ועוד, כעת היוצרים צריכים לחשוב איך יתקשרו עם הקהל, איך ינערו אותו, מה עושים כשיש תחרות על תשומת הלב. אקספוזיציה של 25 דקות היא כבר לא לסבלנות של קהל דיגיטלי, שאינו יכול כעת להיכנס לתיאטרון ולהתנתק מהאני הרגיל לו, להיות אחר. ובכלל הגבולות הולכים ומטשטשים, למשל בין תיאטרון וקולנוע. שלום מספר על הצגה בפולין שנעשתה בעקבות הסרט המופתי אשה תחת השפעה של קסבטס. ולא רק שסרט הופך להצגה, אלא שההצגה הזו הוצגה על במה שבחציה התחתון שיחקו שחקנים חיים וחציה העליון היה מסך קולנוע, מה שהביא לאיחוד של החוויה הסינמטית והחוויה התיאטרונית. והשאלה היא עד מתי ישימו גבול.
הדיון נסגר באמירה שתמיד נכונה לפסטיבל תיאטרון אחר, (כלומר ניסיוני, יש מי שיגיד): שלא נשכח לשאול שאלות ושנלמד להתחדש.
וכעת אני אגיב על כמה דברים, בעיקר מתוך ראייה היסטורית. הדיבור על יצירה משולבת, בינתחומית, עשה לי דז'ה-וו לדיבור של לפני 30 שנה בערך. תיאטרון מול פרפורמנס. היום תרימו גבה. עדיין מופרדים, אבל כמעט אחד. אנו בסוף התהליך שהתחיל להזכירכם בהפרדה גמורה. אנשי פרפורמנס, גם להם זה נראה מגוחך כעת, התעקשו שהם לא תיאטרון. עדיין לא יכלו להחליט אם הם ז'אנר נפרד, או בינתחומיים או מולטי-תחומיים. ריבים ואין ספור ויכוחים ומאמרים שמנסים להוכיח שיש דבר כזה בכלל בינתחומי ולעמוד על המושג החמקמק הזה ואיך הוא שונה ממולטי-דיסיפלינרי. וגם להגדיר ולאפיין את ההבחנה הזו בין מיצג ותיאטרון. גם אני בעוונותיי כתבתי על תיאטרון כנרקיסיזם פרוידיאני ומיצג כנרקיסיזם לקאניאני. מבקשת בזאת סליחה… ואז למדתי עוד קצת היסטוריה ולמדתי שבעת שצצה כת חדשה, למשל בנצרות, יש שתי אופציות. אחת להכריז על אנשיה ככופרים ולנהל נגדם מלחמת חורמה ושמד ואחרת, כמו במקרה של הפרנציסקנים, לחבקה ולאמצה ובעצם להטמיע אותה בגוף הגדול, שעליו היא איימה לפנים בעצם קיומה ובעצם חדשנותה. בפרפרזה אני אגיד שהמיצג, שאכן נבדל מהתיאטרון בתחילה לפחות, כי בעצם התחיל בעולם האמנות הפלסטית (פוטוריסטים וכו'), כלומר הן באיוונטים והן במחקר, לרוב, נטמע בו כמעט לחלוטין, כאשר המיצג לא מפחד לקחת מהתיאטרון וקצת להתמסד והתיאטרון יודע להתחדש ולשאול ולאמץ אלמנטים מז'אנרים אחרים. מצד שני, עניין ההיתכנות הכלכלית. שוב הערה היסטורית. בעקבות הערה ששמעתי פעם מרונית ידעיה. האומנות הקונספטואלית הוחנקה לא על-ידי הקהל שלא ידע לאכול אותה, אלא על-ידי בעלי הגלריות שלפנים הציגו אותה. משום לא היתה מרקנטבילית. לא מטבע עובר לסוחר. היתה טובה ליחסי ציבור אולי, אבל כמה אפשר לחיות על אלו. ההיתכנות של ההיברידים שנוצרים כעת, בזמן שלום, כלומר פוסט-מגפה, תלויה לא רק ביוצרים, אם ירצו לאמץ את האפשרויות החדשות או יחזרו לאלו הישנות והמוכרות, אלא בסוכנים המתווכים, ביכולת שלהם לגזור קופון כלכלי, או פוליטי או ווטאבר, מהפורמט החדש. והנה full circle. אכן הדיון הוא בסופו של דבר, חברתי-פוליטי.
***
אני רוצה להתחיל את המסע שלי בהצגות התחרות שהוצגו השנה בפסטיבל עכו בעבודה פינטה שמתעסקת בסופו של דבר במה זה מסע. או במקרה אילון מאסק כמקרה עכשווי של מסע. מסע של יחיד שמונע על-ידי החברה ומשפיע על החברה. היו כבר קודם לפניו. הנה בבואתו מוצגת לנו גם בדמות כריסטופר קולומבוס, או שמא מאסק הוא הבבואה של האחרון, כפי שמשתקפת בצורה מעוותת בכד הזכוכית הגדול שמחזיק קולומבוס, שדרכו מצולם/מוצג כבר בתחילת האירוע מאסק היושב אל שולחן העבודה, שינהל מכאן ואילך את מופע התאורה, יציב מנורה אחרת משלל המנורות על השולחן, כל פעם לעבר דובר אחר. שר הטקס. כל הדוברים, כך אני נוטה לראות זאת, הם בסופו של דבר הוא. פינטה דרך אגב, היא הספינה שבא נסע קולומבוס במסעו המפורסם בראש משלחת של 3 ספינות, האחרות היו הסנטה מריה והניניה.
העבודה היא דוקו פיקציה, כפי שהגדירה זאת היוצרת רוני טוביאס גדעון בדיון לעיל. היא משלבת בין דוקומנטים שהיו או לא היו, אך בוודאי היו יכולים להיות, בין יומני המסע של קולומבוס בעיקר וגם נאומו בפני מלכי ספרד ובין דמותו של אילון מאסק שמתגלה מתווכת באמצעות ראיונות עימו, דיברור של רעיונותיו, על-ידי אישה שמדברת בגוף זכר, היא עובדת שלו או החצי הנשי שלו… על-ידי קריינות המלווה את השיגורים שהיו או נדחו, של עובדת ספייס אקס, לבושת הטרנינג, שלא מפסיקה להתעמל תוך כדי.
ויש גם דמות אילמת, ששותקת כל האירוע, אך שרה בקטע השירה המשותף במסגרת אתנחתות המקהלה. לא הבנתי בדיוק מהי. ספק הגורל, או מעבר הזמן, או המעריצה הצמודה. אולי הכול ביחד. הם גם רוקדים ביחד. יענו אילון מאסק רוקד עם הגורל… איך אומר מאסק בתשובה לשאלה אם הוא לא מפחד – הפטאליות, האמונה בגורל, עוזרת להתגבר על הפחד. קצת הזכירה לי את השעון הענק (התפאורה היחידה) ואת הזקן שהופיע מעת לעת במבט צופה בהפקה של לה טריוואטה בפסטיבל זלצבורג משנת 2005 (תוספת של הבימוי, להדגיש את ממד הזמן הלוחץ). כאשר כאן במקום שעון מופיע ברקע דגל שחור גדול שאותו היא נושאת בגאון, כאשר מאסק נושא נאומי גורל. אולי כי זה מה שמגלי עולם תוקעים במקום שאליו הם אמורים להגיע.
על פניו, העבודה הזאת, נראתה לי בתחילה כאתנחתא מהעיסוק הבלתי נגמר בפסטיבל הזה בסיפור הלוקלי, הערבי יהודי, המרכז-פריפריה, הזיכרון. אלו גם מסעות, אבל כאן המסע הזה לא שלנו, אולי יותר קליל בשבילנו, פילוסופי גרידא, קישור מעניין בין המסע של קולומבוס להודו, שלא הצליח, הוא הגיע במקום לאמריקה, והמסע של אילון מאסק למאדים, שאולי יצליח ואולי לא, עוד לא יודעים. דיון במה הניע/מניע את מי ששינו/רוצים לשנות את העולם. איך ההיסטוריה מתייחסת אליהם/זוכרת אותם בדורותיהם ובדורות אחרים. ואיך הם מוצגים בימינו. הנה קולומבוס מוצג כאן בקול אחד, יומניו, שאנו מקבלים בדיעבד. הם בכלל לא נועדו לחשיפה במקור. אילון מאסק אפריורית לכל הצלחה, מוצג כקול מרובה ומפוצל, שכולל את שלוחיו ומראייניו, גם הגורל בעצם עומד לשירותו, מעריץ אותו, או שאולי זה הזמן המאיים עליו, וגם קולומבוס בעצם, כולם אקסטנציות של האני הגרנדיוזי שלו, דבר טבעי בעולם שלנו בו אנו נאלצים לתקשר במגוון ערוצים שונים כדי להנכיח את עצמנו, יען כי אתה לא נוכח, אתה לא קיים.
הנה הבעיה שיש לי עם העבודה הזו, והיא לא נקודתית מדיומלית ביצועית. אלא תימתית. אילון מאסק, האיש השני העשיר ביותר בעולם (אחרי ג'ף בזוס מנכ"ל אמזון), לא יכול היה לכתוב את זה טוב יותר, כלומר את מסע היח"צ, את נאום ההאדרה העצמית הזו. את הגרנדיוזיות הנרקיסיסטית הזו, שאפעס מצטנעת לה קצת, אבל לא באמת. כן, זה מאפיין את סוג הנרקיסיזם שנקרא נרקיסיזם קהילתי. אדם שהנרקיסיזם שלו מתבטא בהשגת מטרה נעלה לטובת הכלל. הוא מתנגד למשל להגדרתו כאיש עסקים (למרות שבמציאות יש לו תואר ראשון בכלכלה, מוורטון, ביה"ס הטוב בעולם ובפיזיקה, ולמרות שעסקי פייפאל הביאו עד הלום) ומתעקש להיקרא מהנדס, ממציא. אבל אילון מאסק כאן, מוצג גם כנרקיסיסט גרנדיוזי רגיל. עם שלל אמירות פסיכולוגיה חיובית עכשוויות בגרוש (מאפיין עכשווי של נרקיסיסטים), כמו אני לא מפחד כי אני מאמין בגורל, אני פטאלי. כלומר, אני כל כך נרקיסיסט שאני מאמין שזה הגורל שלי, כלומר אני נשלחתי על ידי אלוהים, שלא קיים, אז נקרא לו גורל, כדי להצעיד קדימה את המין האנושי, שרק הולך אחורה טכנולוגית מאז הנחיתה על הירח. והיציאה הנהדרת: אני בעצם החוליה הבאה בשרשרת האבולוציה. או משהו כזה. וכדי להגיע למאדים, רק צריך לוודא שספייס אקס לא תמות, או שאני לא אמות… (אפעס כי, רק ממני תבוא הישועה…). מה שהתחיל בתור הקבלה בין איש המסעות המפורסם בהיסטוריה קולומבוס לאדם שאולי פעם יצליח לעשות משהו לטובת האנושות ובינתיים סתם מנפק ראיונות האדרה עצמית, על קרדיט שניתן לו בזכות העתיד שאי אפשר עדיין לחזותו, הפך לקראת הסוף למופע חסר כל בלאנס בין האיש שעוד לא עשה אבל מתייחס לעצמו כאילו הוא שינה את ההיסטוריה הכי הרבה, לבין מי שכולם זוכרים מ-1492, למרות, שכפי שנאמר, אם היו אז עיתונים ולא היו, לא היו מדברים שם על קולומבוס אלא על כל מיני דברים חשובים אחרים שקרו באותם שנים, כמו למשל: אנגליה וצרפת חותמות על הסכם שלום, משפחת בורג'ה השתלטה על האפיפיורות, לורנצ'ו דה מדיצי, האיש העשיר ביותר בעולם (הממ הממ), מת. מי היה מדבר על בנו של אורג איטלקי שלקח כמה ספינות והפליג איתן לשום מקום. ואל תשכחו שכל זה נאמר בעצם בקולו של הדובר של מאסק (אם לא תשכחו את הקונטסקט הכללי של נאום "3 סיבות שמאדים צריך להיות המטרה של תוכנית החלל: המדע, האתגר, העתיד." שגם הוא מתפצל לו לשלושה מונולוגים שונים המפוזרים לאורך היצירה. יען כי פיצול לפעמים גם מקהה את העוקץ, משכיח את ההקשר המלא.) כי בשלב מסוים קריאת היומנים של קולומבוס מצטמצמת לתאריכים בלבד שמתמזגים עם התאריכים שאומר מאסק ואז בעצם מתעמעמת לגמרי דמותו של קולומבוס ובפעם הבאה שהוא ידבר, נגלה שהוא בכלל הפך למראיין מעריץ ומתלהב, שכמעט סוגד למאסק.
סליחה מי זה בכלל המאסק הזה ומה בדיוק הוא כבר עשה. אולי פעם יעשה. אבל בחברה הנרקיסיסטית שלנו שמחפשת את הכוכב הבא, אנשים נהיים סלבס רק כי הם רוצים לעשות משהו, על הפוטנציאל ולא על מה שנעשה. כך מובאים לנו מחד יומני המסע של קולומבוס. מסמך שנכתב בין אדם לעצמו, אולי לאלוהיו. יומני מסע של מישהו שיצא בשליחות האל לנצר את עובדי האלילים. זה שיצא לו בסוף משהו אחר, הוא בכלל לא תכנן. הקרדיט שהוא מקבל היום בכלל לא בקורלציה עם הכוונות המקוריות שלו. הוא רצה למצוא את הודו ומצא את אמריקה. כלומר, הוא נכשל. גם ביומנים שלו המובאים פה הוא די מבואס, מהיבשה שלא מגיעה, מפחד ממרד מלחים, מהרוח לא מגיעה, מתקלות בספינה ואז הוא פשוט נמוג. אבל ההיסטוריה משכתבת את עצמה, גם אם היא עדיין לא קרתה, במקרה מאסק, הנה גם כאן למשל. ואילו מאסק, מובא לנו כאן ממונולוגים מיוחצנים מראיונות ומכתבות שאנשי היח"צ שלו זיקקו למסר המחמיא ביותר ללקוח שלהם. הוא אינו נביא ואינו מושא להערצה. או שרק אני מפוקחת מספיק כדי לראות את זה. שהרי כאן, המראיין שואל: הנה מה שאני שומע מאנשים צעירים – אני רוצה להיות אילון מאסק, איך אני עושה את זה.
מה שלא ברור לי בעבודה הזו היא איזו עמדה נוקטת העבודה כנגד הדבר הזה. האם היא ביקורת על החברה הנרקיסיסטית הזו או מקדשת מסעות שלא היו, מעצם הרצון, מעצם התחלת התהליך. אולי, המסע הזה למאדים לא כל כך חשוב לאנושות, במילא אצל מאסק הוא מסע משני למסע ההאדרה העצמית שלו. שאם לא כן היה יושב ספון בשקט במעבדה ופשוט עובד. בין אדם ואלוהיו. או שלא. או שכדי לממן כזה פרויקט בימינו, אתה חייב לצאת החוצה ולהיות ליצן נרקיסיסטי, fake it until you make it, כמו אדם נוימן ששינה את פני העולם פעם וכעת שכחו מי זה בכלל. כמו שאנו ממליכים, כך אנו שוכחים. מהר. מזל שקולומבוס מחזיק כבר 500 שנה. אולי כדור הזכוכית שמחזיק קולמובוס בהתחלה ושדרכו נראה האדם שיתגלה אח"כ כמאסק כמתוך מנסרה מעוותת בכל זאת מעיד על נקיטת עמדה. רק חבל שעד סוף האירוע, אנו בכלל לא זוכרים את המחווה הזו, אם זו היתה כוונתה…
לא עמדתי עד הסוף על טיבה של המקהלה. היא מופיעה כמה פעמים, אילון בראש פירמידת אנשים בקדמת הבמה. בפעמים הראשונות הם נחנקים ותו לא ובפעם האחרונה, נפעמים עד כדי חנק כמעט, הם שרים את Life on Mars של דוויד בואי, שיר שבאמת הושמע ממכונית ששיגר מאסק לחלל על-גבי טיל, לצד Space Oddity.
אין לי מה להתייחס לפילוסופיה הפסאודו אבולוציונית שמציג מאסק כדי לתמוך ברעיון יישוב מאדים, את זה אשאיר ליתר חוקרי התרבות. מה שמעניין אותי בכל זאת, וגם התעסקתי עם הנושא בעבר, הוא מה מניע אנשים לעשות דברים שאיש אינו חושב שהם נחוצים או אפשריים. למשל אמנים, למה הם מתעקשים ללכת נגד הזרם בהרבה מקרים, תוך כדי הפסדים כספיים וחברתיים שונים (למשל, כאן). האם לאור זאת, מקרה מאסק הכל כך פומבי הוא בעצם לא ממש נחוץ אם עיקר מטרתו היא האדרה עצמית באמצעות מוניטין או כסף, או שהיום אנו חיים בחברה שכבר לא מכבדת את מי שמקריב את עצמו כדי לקדם את האנושות, אפילו לא בדיעבד ואם כך, לא מגיע לה שום דבר אחר זולת המשחק הנרקיסיסטי הזה.
והערה קטנה בקשר למדיום. איך שלא שמנו לב לזה, הנה כבר השתרבבו להן כמה טכניקות קולנועיות לבימוי ואני חושבת שהן היו שם קודם, לפני המעבר לאון ליין. למשל עריכה מקבילית, הקריינית במאש אפ עם קולומבוס. הדיזולב של תאריכי קולומבוס לתאריכי מאסק. המסע הקולנועי של פינטה, החל כנראה לפני המעבר לאון ליין, לפני ההצגה עצמה, שבעצם מבוססת על הרבה קטעים מצולמים בעצם (כלומר הראיונות עם מאסק במדיה, שידורי השיגורים), וממחיזה אותם. המסע הוא גם המדיום, גם במדיום.
קודוס על משחק: שירי לוטן ונעם ברמט.
***
הקהל מתבקש לעמוד. הצצה לחזרה גנרלית של טקס יום הזיכרון של תיכון בעכו, עם חמישה יוד ביתניקים ובמאי הומו מוחצן וצעקן, כנראה ימני, ומרכזת שכבה מורתית וכנראה שמאלנית, ונאיבית, ש-24 שנים עשתה את הטקס וכעת לקחו לה את הבייבי. וכל הנאמברים הידועים: מי שחלם, אין לי ארץ אחרת, סוף הסיפור, יונה עם עלה של זית (המורה מבקשת שטיפה כחולה סגולה כל רגע, הפסקתי לספור אחרי 5 פעמים), תשמור על העולם ילד (מפרקים דובונים) ומגש הכסף עם מלא שגיאות (כאבה לי האוזן, זה היה הקטע שלי בטקס בילדות מה לעשות ואני כן מבינה את המילים.) וגם הנסיך הקטן מפלוגה ב'. ויסלחו לי החברים ועידו קולטון החביב, שאך החמאתי לו פה בעבר, שמשחק בהצגה את הבמאי אריק והוא גם הבמאי של ההצגה הזו, אבל פסטיבל באון ליין, בהיעדר קשר בלתי אמצעי עם הקהל, רואים וידיאו, אז כמה נשארים אחרי 10%, 50%, 75%. אחרי 45 דקות (מתוך שעה ועשרים), אני על סף נטישה. משהו בכלל יקרה פה, מעבר לכל מיני קשקושים רגילים… שעיקרן במאי צועק (זה כבר כואב באוזן) וכולם נגנבים סביבו, הילדים והמורה… אני אף פעם לא נוטשת בהפסקה. מתוך עיקרון, אני חייבת להגיע למעמד מחיאות הכפיים. אה שכחתי. פה אין. און-ליין. האם נתנהג כמו בהצגה או כמו בווידיאו וננטוש אחרי 50%. אולי נקפוץ קדימה. אני אתן צ'אנס למרות שכבר מאוחר בלילה. נשימה עמוקה.
אז ראיתי עוד חצי שעה של כמעט אותו דבר. בסוף 2 נקודות אור: ההתפרצות של ניצה על ההומו המזדיין המסריח שנשלח חזרה לדירתו ברוטשילד עם הבעל שלו וברור למה לא נותנים להם לעשות ילדים (היא התנצלה אח"כ) והילדים ששרים לניצה שנולדה בשנת 73, את אנחנו הילדים של חורף שנת 73, על כיסאות בר ברגוע במקום הבימוי העצבני והרועש של אריק שהוא רק קבלן משנה שהיא מאשרת לו את התשלום. ונאום האם השכולה, שהתחילה כמצופה ואז עזבה הנייר ונאמה על הבן שלה שמת בשביל כלום ושום דבר ושאין לכם זכות להתאבל עליו ולזכור אותו כי לא הכרתם אותו. חנוך לויני למדי, לא. ושהיא לא תתן לנו את הזכות הזו. טוב צריך להוציא את עוקץ המקבריות המזעזע באמת וללכת על הכי צפוי, הכי קיטש. סורי, הרס לי… האם באמת צריך שעה ועשרים כדי להגיד שהדור הזה מתעסק רק באיכס של אייפון, טיק-טוק, לייקים, תגובות ושיתופים ובשנה הבאה זה ייתכן שהם יהיו הנופלים והם ירצו שיזכרו אותם כמו שצריך. ועוד קורטוב מורים מתוסכלים מהפריפריה מול הומואים יותר מדי מוחצנים לצורך ההצגה מתל-אביב וימנים לייט מול שמאלנים לייט. תמהני. למרות שהם שרו יפה מאוד, פוליפוניה מעניינת.
אה ולא הבנתי, למה יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה חל בכז' בניסן… (בדקתי פעמיים, זה מה שהם אמרו) שזה במקרה יום השואה… ולא ד' באייר… טוב, אולי כדי שאני אזכור שבארבייט מאכט פריי, עשו בדיחה על הטקס… של יום השואה… קצת יותר טוב… ודרך אגב, זה שההצגה נגמרת בהזמנה לעמוד בצפירה, כשם ההצגה, האם לא עשו את זה כבר. זה מה זה נראה לי מוכר…
אומרים לי שאני לא מבינה כלום ושזו סאטירה מבריקה. אבל הכול יחסי. בשבילי סטירה מבריקה זה למשל Peri Bathous שכתב אלכסנדר פופ (תחת הפסאודונים רב-המשמעות Martinus Scriblerus) ב-1727 כפרודיה על Peri Hupsous, On The Sublime, מאת לונגינוס, כשרצה להראות למשוררים איך לא כותבים שירה, בהפוך על הפוך. זה שייך לפרויקט אחר שאני עובדת עליו כרגע. כל כך מבריקה הסטירה שהוא כתב, עד שאחרי 200 שנה העולם המדומיין שהוא יצר כבדיחה, אפילו התגשם במציאות. בסדר, תמיד אומרים לי, למה להשוות להכי טוב בהיסטוריה, הם התאמצו, עבדו קשה. סורי, לא עבד לי.
ובהקשר של המעבר לאון-ליין, רציתי לציין שהתעוררתי קצת לחיים באינסרטים של ראיונות ותגובות על המתרחש בדיעבד, בעיקר של ניצה ואריק, אבל גם לרגע של שירן. האם היה צריך יותר מהם. ותגידו, לקחתם את הקטע של החלפת הסולנית מהסרט הלהקה. וואלה לא הכול טיק-טוק ואינסטה בהצגה הזו. יש גם מסורת…
***
רציתי לסדר אחרת. לעבור מהבינלאומי, לארצי ואז לעכו, אבל לכתיבה יש סדר משלה. סאטירה. זה לא מה שיחשבו מי שיבואו לצפות במופע אדמה מוזרת, שעיקרה סיור מוזיאלי. אבל כבר בחמש הדקות הראשונות, אני, כמעט, הולכת לאיבוד ב"בליל האסוציאציות", והיציאה, להבדיל מהסבר המדריכות, לא משם. איך יראו אותנו בעתיד. עוד נדבך של זיכרון. לא כמו בהקהל מתבקש לעמוד, כשנלחמים על הזיכרון עכשיו, של משהו שקרה בעבר, וגם קורה בכל רגע וגם אולי יקרה לכם בשנה הבאה, חיילים לעתיד שלי, אלא ניסיון לחשוב איך יראו אותנו בעתיד. מה הן תוצאות המעשה ההתיישבותי קולוניאליסטי שלנו שמקדש נטיעות, והפרחת השממה. אם ב-1948 מדברים על העתיד ולא על העבר, מסרבים להכיר בו, אז כאן, אי אפשר שלא להכיר בו. כאן יוצרים לנו אתוס חדש, תוך שימוש באותה טרמינולוגיה מוכרת, בהפוך על הפוך. מה נשאר לנו מהאתוס הישן, עוד נראה במוזיאון "מן השורש" שנקרא על-שם המבצע "מן השורש" – "ב-7 בנובמבר 2037, מדינת ישראל מכריזה על מצב חירום ויוצאת למבצע שלימים יקרא 'מן השורש'. המבצע אורך 94 יום שיצרבו בתודעה הישראלית כימים ששינו מן הקצה אל הקצה, את נוף המולדת.//אדוותיו של מבצע מן השורש ממשיכות להכות בנו עד היום. המחלוקות שעורר גובות עוד ועוד קורבנות." אסוציאציות חופשיות שלי: מבצעים בעזה, לעקור מן השורש את קיני הטרור בעזה, או כל דבר אחר של הפלסטינים. קורבנות השלום. פינוי ישובים… והנה לנו שורת המחץ: "40% מהמפונים לא קיבלו את מלוא דמי הפיצויים שלהם מהמדינה והמשבר הכלכלי עדיין פה." אתם יודעים, מיתון, קורונה. כלכלות כל העולם השתתקנה.
הסיבה לכל מבצע העקירות הנרחב הזה, ממצאים שפורסמו ביום מאוד מסוים, ה-16 במאי, ה' באייר: "ממצאנו מצביעים על תופעה מוכרת ועם זאת נדירה הנקראת קרקע מוזרת. מחלת אדמה זו היא תוצר של חשיפת יתר של הקרקע לגידולים לא מקומיים. הפתרון היחיד שאנו מוצאים כאפקטיבי הוא עקירת כל הנטיעות הזרות בארץ." לאור זאת, קשה לי להבין איך לא עקרו את הנטיעות הזרות העיקריות כאן… את האנשים… כי מה יש להם כעת לחפש פה בנוף מולדת שהפך להיות מדבר. הנה תמונה של מדבר, כשמזמינים לקורס – "לתקוע את הראש בחול – הסתגלות ואהבת הנוף החדש". היה לנו אתוס הפרחת השממה וכעת החזרת השממה. לא הבנתי, האם הפתרון לנטיעות זרות הוא כלום, או נטיעות אחרות מקומיות. למה מבקשים מאיתנו לסייע בחיסול טירור הנטיעות הלא חוקיות ולהלשין על מורדים נוטעים. האם שום דבר אסור לנטוע, גם לא מקומי. אה נזכרתי, מקומי אנחנו עוקרים, או משחיתים, אם זה שלהם. כלומר המתנחלים עוקרים. אבל למה. האם זה לא שלכם גם. אף פעם לא הבנתי את הדווקא הדבילי הזה של המתנחלים.
והנוטעים, זה שהם כאן זה מובן מאליו. האם גם הם באו מרחוק, האם גם הם זרים, או שלא. לא, הם לא קשורים. לא מדברים כאן על שום דבר כזה. אסון אקולוגי. מאיפה באו הנטיעות הזרות, מי אחראי להן, איש לא מעיר. וזה רק סרטון ההקדמה. אני כבר חושבת על המאוים (Unheimlisch או באנגלית Uncanny) של פרויד. אבל שם נדרש בלבול בין אובייקט לסובייקט, בין אדם למכונה. בעצם יש לנו. מי אשם במעשים האלו. לא האנשים. העצים. בסדר. (הסבר על ענייני המאוים במאמר שלי, פה).
ואחרי ההקדמה שאמרה כמעט הכול ב-5 דקות, כעת מרחיבים ונותנים דוגמאות וקצת פורמים את הנרטיב המוצק של סרט ההסברה. הנה כאן, מוצג ראשון. הכול התחיל ממנו. הגדם של עץ הארז שהרצל נטע ב-1898, בחלקה של החקלאי שמואל ברוזה במוצא: "שם החל הצעיר והאמיץ הזה ברוזה לעבד את הקרקע הנידחת והנוקשה." אבל זה ברור שהרצל לא היה הראשון שנטע. ובכל זאת, הוא מכונה כאן פרצה ראשונית ומסוכנת ביותר לכל תופעת הנטיעות הזרות כאן בארץ. ואני יודעת שהגדם הזה של הרצל, קיים כבר כעת, בתור אנדרטה במקום שבו ניטע, במקום שבסמוך אליו הוקם בית המרפא ארזה (ע"ש אותו ארז), שאח"כ היה שנים פיל לבן וכעת ניצל והפך למתנ"ס באמצע שכונה מתחדשת. בדיוק התעסקתי בנושא לפני כמה חודשים בקשר לאיזה פרויקט נדל"ני שעבדתי בו. הוא לא יהיה גדם בעתיד, העץ הזה הוא גדם כעת. האם הצופים יודעים את זה. האם הם מבינים שלא בעתיד, אלא כעת. שמעוותים להם את ההיסטוריה. יש 2 גדמים, אומרים לנו, ועד כה אף מומחה לא הצליח להכריע איזה מהם הוא הגדם הנכון. אז כל יום בשעה ארבע מבצעים ביניהם החלפה כדי לתת לכל אחד את הכבוד הראוי לו. בסוף הסיור, הטקס הזה גם מוצג, לא לפני שמציבים בפנינו עוד ועוד הקשרים. אבל אני חושבת לעצמי. מעץ אחד יכולים להיווצר כמה גדמים. כולם נכונים, בטח אם מראים לנו רק פיסת עץ נטולת שורשים. זה לא באמת בסיס העץ שאין לטעות בו.
טוב, כעת מגיע הפן האנושי סוף כל סוף. מי נטע ולמה. בתחילת המאה ה-20, באו הרבה אנשים מאירופה והארץ הצחיחה הצהובה והיבשה לא באה להם טוב, אז הם החליטו להפוך אותה לאירופה. יענו אני חושבת כמו בשיר של לאה גולדברג 'משירי ארץ אהבתי', הידוע יותר בשורת הפתיחה: מכורה שלי, ארץ נוי אביונה… אתם תאמינו לי שאני קצת נביאה, או שסתם זה מתבקש למי שמכיר. גם השיר הזה יגיע כאן, בסוף. כלומר בסיום. ואני חושבת, הרק מאירופה באו לכאן. אבל במוזיאון שלנו טוענים שהאירופים הם שהמציאו לשם כך את עיקרון 'הפרחת השממה' ונטעו יותר ממיליון וחצי דונם באורנים. לא רק בגלל שהוא הזכיר להם יער מושלג מאירופה, אלא גם כי הוא low maintenance. למי היה אז כסף ליותר מזה. ובעל שורשים שגדלים הצידה, טובים לאדמה הסלעית של הארץ. אולי הוא בסוף יהפוך למקומי, עוד 10, 15, 50, 100 או 2000 שנה. טוב, אני מסכימה שבעולם ידועים אסונות אקולוגיים שנגרמו בגלל שהחדירו מין זר שהשתלט על ההביטאט ושינה לחלוטין את שרשרת המזון ואת האיזון האקולוגי. בעיקר ידועים סיפורים מעולם החי. למשל הסיפור הידוע של החדרת דגי נסיכת הנילוס לימת ויקטוריה באפריקה, שלא רק גרם להכחדה של מיני דגים אחרים, אלא גם לשינויים חברתיים, כלכליים, תזונתיים וסביבתיים באזור. על כל פנים, נחזור לעניינו, התחילו בניסוי הנטיעות ותהו אם העצים יכו שורשים, כלומר אני אומרת, אם האנשים יכו כאן שורשים. כל מיני נטיעות זרות היו כאן, מזכירות המדריכות, מרחוק: רוסיה, ארה"ב, דרום אמריקה וגם מקרוב: מצריים, איראן, עירק, סוריה. רק את צפון אפריקה לא מזכירים…. למרות שהם רוב המהגרים כאן…
אז מה בעצם הנזק. מציגים לנו עוד גדם. עליו כבר יש פטריות לבנות. מה זה בדיוק. כאן מתחילות הדעות להיות חלוקות. המדריכות נכנסות אחת לדברי השנייה ולכל אחת גרסה אחרת בנוגע למין העץ, לשם הפטריה, לדרך ההעברה שלה, למקום ממנו נלקח הגדם הנגוע, לתופעות הלוואי שלה, האם הן נגרמו בגלל חומרי הדברה אגרסיביים או בגלל התנהלות האנשים. מוכר, לא… לא אלאה אתכם בפרטים. נסתפק בזאת. לא ניגרר לקטע על הפצעים המגעילים. טוב, הבנתם, אתם לא רק צריכים להרגיש את המאוים, כעת אתם צריכים להיגעל. המאוים יותר מבטיח מהגועל הפשטני, אני חושבת.
עוד מוצג מעניין ששווה להתעכב עליו. פיסת אדמה מעמק החולה ז"ל שטמנו בה מושבת נמלים. הקן שלהם מעוות. קווים ישרים ולא עגולים ואורגניים, מסימני המחלה. גם הנמלים חלשות, עצלות, לא מסוגלות לסחוב פי 2 ממשקל גופן, חיוורות. כן אני חושבת, איפה הם החלוצים עובדי הכפיים, ואיפה העצלנים של היום… או הגלותיים של פעם… והאדמה, פריכה, מתפוררת, נסדקת בקלות, בנויה בצורה של איים איים. אולי בלוקים בלוקים, זה מה שאנו רואים, הבנות מפרקות את התצוגה, יורקות דם ובובות תינוק לתוך כל בלוק. הארץ הזאת נבנתה בדם של טובי בנינו אני חושבת, זה מה שזה אומר. וכעת הן מסדרות את הבלוקים האלו כאיים (מגזרים, אולי), 3 על 4. עם זה נצטרך לחיות. על זה הן הולכות לנום בסוף. אני לא מבינה. אין להם בית ללכת אליו. או שהן שבויות של המוזיאון הזה, לא יוצאות ממנו. הגיהנום הוא המוזיאון, המוצגים והאנשים. אלו החיים. זיכרונות. אנו חיים בזיכרון. פעם כתבתי, אני חושבת, שהגיהנום הוא הזיכרון. לא, כתבתי שהקוגיטו הוא: אני זוכר, משמע אני קיים.
אבל מה זה זיכרון ומי זוכר. האם יש מקום לריבוי דעות. כאן טוענים שלמרות ההתיימרות לפלורליזם, זה לא בדיוק ככה במוזיאון הזה, לא חוגגים יום זיכרון לט"ו בשבט כבר 5 שנים. ומצד שני מדריכה אחרת מתלוננת שבמוזיאון עובדים ילדי נוטעים ולא עושים כלום בקשר לכך. ומה עושים אם גדלים במשפחה מעורבת, אימא בעד המבצע, אבא במחתרת… לי זה מזכיר את המשפחות המעורבות בפילוג הגדול של שנות ה-50 בין מפא"י ומפ"ם. אה, אתם לא חושבים שלזה הן מתכוונות. טוב הן קטנות, אז כנראה זה הפילוג בין הביביסטים והבוגדים השמאלנים… האם הם עדיין קיימים בשנת 2050 או מתי שזה לא יהיה. קשה להבין באיזו שנה אנחנו, רק אומרים לנו שבשנת המבצע, כאמור 2037, הן היו בכיתה א'. אז עשיתי חשבון בערך.
טוב, עכשיו יש קטע שאני לא מרוצה ממנו, הוא נראה לי יחסית חלש סינמטית. הן עומדות ליד דגם טופוגרפי עם אובייקטים בעלי ראש ירוק, ספק עצים ספק אנשים. זה כמו עמק כזה, שהאובייקטים האלו, ספק עצים-אובייקט ספק אנשים-סובייקט נזרקים אליו. ישר חשבתי על ה-Uncanny Valley. טוב, אל תלכי רחוק מדי, אפשר סתם לדבר על קברי אחים בשואה. או על קברי חורפנים בקורונה. איפה היית, איפה המשפחה שלך היתה בזמן המבצע… אבא שלי היה, אמא שלי עזבה, אח שלי נסע ואני… לא בדיוק מבינים, אבל תמיד בהיסטוריה שואלים, איפה הייתם כשקרה משהו, נניח בשואה, בואו נישאר בדוגמה הזו. המדריכות בכלל לא מדברות על שואה, זה רק אני.
וכעת יש אפילוג ארוך. כלומר סיפורי עלייה. מאירופה. תיאורים מאוד נחמדים, על החיים שם. אגם קפוא, בקיץ כדי לעקוף אותו עוברים דיונות (השתרבב) ואימא מוציאה לנו קוצים של סברס (עוד משהו מפה השתרבב), אבל אבא מכין ליקר וחוטב עצים ביער ויש מגפים עם פרווה בפנים ואח מבוערת ושלג בחוץ ואימא מורחת שומן ארנבת כדי שהעור יחזור להיות רך וגמיש ונוכל לנגן בפסנתר. זיכרונות. "אנחנו גרנו בקומת קרקע, בקומות מתחתינו" (הצעות: קברים, ההיסטוריה בכלל) היו "הרבה משפחות נחמדות שאף אחד לא זכר איך קוראים להן." אה כן, וגם היה לנו פיקניק בכל יום א'. אז כשעלינו לארץ כל אחד לקח עץ בתוך המזוודה. איזה כיף, אני חושבת אם יכולנו להעביר את הבית שלנו כמו שהוא לניו-יורק נגיד. לשים נוף במזוודה. לא מצאנו מקום לבית, כולם כבר תפסו, אבל כן מצאנו מקום לפיקניק. וישר שתלנו עצים שהזדקפו ודקרו את השמיים. אתם מבינים, עצים כמטפורה לסובייקטים. על גבעה שנוצרה משאריות של אנשים, שם פרשנו את שמיכת הפיקה לפיקניק ושחזרנו את מינהגינו מהמולדת הישנה. ונקנח בשיר. עם הפזמון הקליט: "ברוך שובך שממת מדבר, נשכחו מכשת ומקוש, ארוכה הדרך למחר, נשכח סיפור צילו של עץ הברוש." שיר ערש לישנות. זה נגמר בשירת לה לה לה לה שהפכה לרגע או שניים ללחן המוכר של השיר ההוא של גולדברג שהזכרתי קודם, תחשבו חוה אלברשטיין. אבל בשיר הזה דנתי כבר במאמר אחר, על האישה והארץ. אבל כאן יש לכם גם קונטקסט יותר כללי.
ומה עם המוזיאון. יש לי בעיה הרבה פעמים עם מזואולוגיה, עם תיעוד אובססיבי, עם ארכיאולוגיה במובן המוזיאלי, לא במובן של שכבות היסטוריה (ע"ע פסקה קודמת). אני קוראת לזה נרקיסיזם קולקטיבי. מוזיאון הוא תמיד שופר הנרטיב של ההגמוניה הנוכחית. מיפוי. בדיוק כמו היסטוריה. והעבודה הזו התחילה במיפוי החלל הזה בעבודת מצלמה שהזכירה יותר מכול, לא סיור מוזאוני, אלא סרט פעולה, המרדף אחרי המדריכות הנעלמות.
ואני גם צריכה להגיד קולוניאליזם בהקשר העלייה מאירופה. למרות שרוב העליה לכאן לא מאירופה ולא מלבישים עליהם את הקולוניאליזם, הם הרי באו מארצו של פרנץ פנון, לא מארצם של הכובשים האירופאים הגזענים ומנצלי העולם השלישי. וגם אולי לציין שאחת המדריכות בהריון. אולי זה במקרה, אבל אם כבר, זה יוצר עוד הקשר. עוד דור ייוולד לנרטיב המחפש את עצמו הזה… וגם תזכרו שאנו במבצר צלבני עתיק. עוד נטיעה זרה בארץ הקודש שנגמרה רע מאוד. 1291. נפילת עכו לידי הממלוכים, סוף השליטה האירופית צלבנית בארץ הקודש.
***
יוצרי אלאי-ם בחרו להפוך את המופע שלהם, מה שהוא לא אמור היה להיות, לעולם לא נדע הודות לגברת קורונה, לסרט, יצירה סינמטית, שעל קו התפר של בין קולנוע דוקומנטרי וסרט אומנותי. עיקרו, כלומר המוטו שלו, יוצא לאור די בסופו, במונולוג של הגיבור ה"ערס" המסייר בשכונתו, בעכו, בשיבתו על הברזלים [סטריאוטיפ או קלישאה], ליד הכיסא עם הרמקול עם הכיפה ההולוגרמית העגולה, שחוזר ומופיע בהרבה סצנות. כעת הוא לא מדבר שכונתית כמו קודם, הוא מדבר "כמונו" ונושא נאום חוצב להבות, מעניין וגם נוגע ללב, על ההם ואנחנו, ההם ואני. על איזושהי תלישות שמתמצה במשפט התמציתי שבסופו: "ככל שניסיתי יותר להישאר כמו שאני נהייתי אחר-זר, וככל שהייתי יותר אחרים נעשיתי שלם, אני." מוטו, שהוצא מהמונולוג הכאילו ספונטני ושוכפל בקטע ההולגורמה שאחריו, קטע שבו פרצופו של הדובר מתחלף לזהויות רבות אחרות, מבוגרים צעירים נשים גברים לבנים שחורים וכל מיני סלבים כמו שרית חדד ואקי אבני (אם זהיתי נכון), פרי שימוש בתוכנה שהיתה נפוצה ברשתות החברתיות לפני כמה שנים. גם הקול החוזר שוב ושוב על המשפט הזה משתנה ומתעוות וחוזר לעצמו וחוזר חלילה.
אז כן, זה היה נוגע ללב, מכמיר ברמה מסוימת. לא בגלל הזרות שהוא מציין, אלא בגלל שזה עדיין כך, שהוא, עדיין, מרגיש כך. אני לא יודעת אם זה עדיין כך. בשכונה שלי מזמן, לא ככה הציגו את העניינים, אבל אולי מאז הפריפריה, כמו שטוענים, אכן התרחקה הרבה יותר מהמרכז. ולא שאני ממש מרחמת על הדובר, או השכונתיים המתוסכלים יענו, במבטם על ההם מרמת שרון שקונות ביגלה בקפיטריה ב-400 ₪. אני נזכרת בסיפור התלוש של י.ד. ברקוביץ אודות הרופא שיצא מהשטעטל ואינו כבר בעולם ההוא וגם לא בעולם החדש שלו. הגיבור שלנו מבקש להיות והסרט מוכיח שהוא די מצליח, בכל העולמות. אז מי כאן פחות פריווילג.
אולי הסרט הזה יותר מכל חוגג את ניצחון המזרחיות, את היכולת היום להיות גם וגם, גם ערס שמדבר שכונתית עם החברים בשכונה וגם זה שיכול להישיר מבט למצלמה ולדבר אל ההם (הצילום הוא תמיד של ההם) בז'רגון שלהם, שהם יבינו. רק שזה הסרט שלו ומי שמצלם אותו זה הצלם מטעמו. אז ה'הם' – הם בעצם בתוכך. בסוף כל ערס יש הם… (כן, זו פרפרזה על מאיר אריאל, שיר כאב). אולי אפשר וצריך לדבר על הגדרת המזרחי החדש, בעצם לא מזרחי. אני אסייג, בימינו פריפריה יכולה להיות גם אתיופים ורוסים. אבל הקלישאה, תגיד מזרחים, על אוטומט. והרוסים מוציאים עצמם בכלל מהכלל, הם לא מזרחים וגם לא אשכנזים (?!), הם רוסים. מתסכלים על הלבנטינים האלו מלמעלה. כן, אפשר לדבר גם על ז'קלין כהנוב בהקשר הזה. גם היא רצתה להיות גם וגם. אבל היא המזרחית הישנה. לצורך הטיעון שלי.
בעצם הקטע הכי מעניין בסרט הזה, שנפתח בשקופיות של ברכות קיטשיות מזרחיות, מזרחיות על שום השפה, יכלו גם להיות אשכנזיות קיטשיות, ובשלושה חברים שנאספים בבית של אחד מהם לערב קריוקי של שירים מזרחיים, או גלגלום העכשווי רגטון. אבל אז, איזה ריב שכונתי על לא כלום והמסך עובר לשיחה בקבוצת הווטסאפ שלהם. הם מתווכחים אם מה שנקרא ישיבה מזרחית הוא באמת מזרחית. מזרחי אולי במובן הודו, לא במובן שלהם… בתכלס. מהקטע הזה הכי התמוגגתי. לכאורה, הכי אותנתי. לכאורה, כי הכול מבוים. תהיה אתה, זה הכי מקסים, לא אתה מתייפייף, כמו בקטע האמנותי על שפת הים שאחרי זה. שהיה יפה אבל כאילו, לא שאתה לא מסוגל ויכול, אבל אתה לא צריך את זה ליד הקודם. כאילו, מה, אתה צריך להוסיף את זה בתור תווית איכות. כי שכונתית לא מספיק. זה על התפר, בין מותר לבין מוזר. וזה התברר כמוזר, בנאום הזה על הברזלים. יאללה שחררו. תהיו אתם. … האם אתם חושבים שההערה הזו גזענית. אני כבר סתם מבולבלת. האם מותר לך להיות הכול, או שאם תנכס תרבות של מישהו אחר, תזכה למסע שיימינג באינסטה… ראו מקרה נטע ברזילי והקימונו.
מאיתנו יש מספיק. מה זה מאיתנו. תכלס גם אני מאיזו שכונה. מערבבת התנהגויות של ההם ושל השכונה, שאני לא נמצאת בה כבר שלושים שנה, אבל איך אומרים, אפשר להוציא את הפרכה מהשכונה, אי אפשר להוציא את השכונה מהפרכה. ההם, בוא אני אגיד לך, אחי (בתקופה שלי עוד לא דיברו ככה, דרך אגב), זו המצאה, לא קיים, כמו נורמלי. אין דבר כזה. גם ההם הם אחרים של משהו. גם ההם מחקו חיים שלמים ותרבות שלמה של הגלות. גם הם בורחים משכונה. הם אפילו המציאו חוק נגד תיאטרון באידיש. כן כן, היה כזה בתחילת ימי המדינה. משום מה לא נוצר שיח נרחב על זה. משום מה נוצר שיח נרחב על הזרות של המזרחים. וגם היום. אבל אני בכל זאת אתעקש, שזו זרות של פריפריה. פריפריה תרבותית. לא חייב להיות מרחק פיזי. ולא של מזרחים. צבוע. לא מילה טובה. בלונד. עזוב אותך מהקלישאה של הבלונדיני הקיבוצניק מרמת שרון. יפה הבלורית וה… תואר. רופא או עבריין, אתה שואל. אז בשכונה שאני באה ממנה, הכי כבוד היה להיות עבריין. ומה בעצם, היה בשכונה שלך. אבל אני כעת בשבילך ההם, שאז הסתכלו עליי מגבוה, לא כי לא הייתי מהעדה הנכונה, דווקא כן, אלא בגלל שלא הייתי גרה בצד הנכון של מסילת הברזל, יש עוד מקומות בארץ שם זה אכן קיים במציאות ולא רק כביטוי… ובגלל שהתעקשתי לדבר שכונתית ולא כפי שלמדתי בבית. כי בשכונה צריך לשרוד… פוליטיקה של זהויות היא קצת יותר מורכבת משחור לבן או משחור צבוע. יש גם הרבה הם מרמת שרון, שאם תביא אותם לאירועים, לא חתונה או בר-מצווה, להצגות, לקונצרטים, לא לפרגן לחבר, אלא להגיד הייתי, ראיתי, הם לא יבינו כלום. הם לא חלק מהעולם הזה, של התיאטרון, או של המוזיקה. לא באמת מכירים. לא דוברים את הז'רגון. ההם לא דוברים את הז'רגון מעצם היותם הם, אלא רק אם הם גם בעולם הזה. כמוך. אבל אתה, עם רגל אחת עוד בשכונה, כן מכיר, כן מבין, כן מדבר את השפה. אבל אולי מבטים כאלו מורכבים לא יכולים להרכיב נרטיב ברור שיעבור טוב בסרט קולנוע…
למרות שפה מפרקים ובוחשים בנרטיב. הנה בקטע החמאם, שמתחיל כמו דמיון מודרך למדיטציה, והופך למשהו שכונתי הומו-אירוטי עם ריקודים לצלילי מוזיקת טרנס מהרמקולים עם הכיפה העגולה הבוהקת בלובנה, כמו היציאה מהדלת אל האור הלבן של החוץ, אחרי איזה ריב בשכונתית. ואז הם שוכבים על שלוש מגבות לבנות על החוף, עם הרמקולים מכל צד. ומדברים על שמאן עכואי. הנה נודדים לסיפור של טיפול בהצפה. זה כמעט דיבור של ההם, אבל אז, שוב שכונתית, אני אשיג לך ב-1500 ₪… 800 אני נותן. וזה עם החברים שלך. אז איפה בדיוק האני וההם.
המזרחיות ניצחה, כי פעם הדיבור השכונתי לא היה כזה מובחן ואחר ומפותח ומגניב. וזה בסדר. והאשכנזים גונבים וזה נראה עקום ותצחקו עליהם. בכיף. רק שזה לא התחיל כעת. בעצם האשכנזים פנו לתרבות המזרחית, למשל לבגדים, כבר בשנות הקוקו והסרפן. כלומר בשנות מרד הנעורים של שנות ה-60 וה-70, אז הם יצאו אל הג'ינס בדלפון והחולצות המקושקשות כדי להיראות מתקדמים מבגדי החאקי הקיבוצניקיים.
ועדיין עם כל זאת ועם כל הביקורת שלי על המצב, אין בה כדי לשנות את המצב, את התחושה שעדיין קיימת. שיותר מכל גורמת לי לשאול. למה. למה באמת מישהו צריך להרגיש ככה ב-2020. איך שלא תסובב את זה.
אבל אז אני מסתכלת על כל האטריבוטים שבסרט הזה, הרמקולים בתפקיד הביט בוקס, קטע הראפ עם הבגדים הסטריאוטיפים לז'אנר על המנטרה "כמה שנצבע לבלונד, תמיד ייצאו השורשים", רמז לנאום הברזלים של אח"כ וגם לראפ על צבעים כאלו ואחרים מיבשת אחרת, ומשחק הכדורגל הישראלי עם עוד פעם הרמקולים האלו, כעת הם מסמנים שער, במגרש כדורסל שיצא מהסרט סיפור הפרברים ומאז מכל סרט פריפריה מול מרכז שהנפיקו באמריקה ובעוד מקומות. השכונה האוניברסלית.
והצילומים שמושכים אותך למעלה למעלה כדי שתראה את ההקשר ומוציאים אותך מהחלום המבודד ומרחבי הים לציוויליזציה של הטיילת המבוטנת ובעלת החומה בעכו. או מהמגרש המתסכל לבניינים הלא בדיוק אמריקאים, לסיבוב בשכונה, על הברזלים נושאים נאום של סטודנט למשחק בשפה של ההם. כי הוא יכול. אז אם אתה יכול, אז האם אתה לא כבר קצת ההם גם, בעצם. אז למה לך לנפנף בשכונה פתאום. למה אתה מרגיש צורך. הצורך הוא אותנתי. לכאורה. וזה מכמיר. אולי כי זה נופל לי בדיוק על היכרות עם עוד מכמירים לשווא שלא רוצים לשחרר לים את ההם שבתוכם.
על הים. המוטו הזה שלך. לא יודעת אם אתה מכיר, מזכיר לי משפט הכי דומה בהקשר של ים. חורחה לואיס בורחס.
Haber navegado por los diversos mares del mundo / o por el único y solitario mar de nombres diversos – Elegía
לנווט בימים השונים של העולם / או בים היחיד והבודד עם השמות הרבים – מתוך השיר אלגיה (קינה).
בכל דור ודור, אנחנו חוזרים לאותו מקום בדיוק. השכונה שלנו. אם רק נוכל. תודה לאל שאתה יכול.
ובתכלס, עם כל מה שהיה לי להגיד ועוד יהיה לי. הסרט הזה היה לי נעים יפה וטוב.
נ.ב. ואם מדברים על השכונה שלנו… אז בואו נדבר על הג'וינט הישראלי…
***
הג'וינט הישראלי שוב מתעסק בערבים-יהודים והארץ הזו. כמעט אמרתי מתי די, אבל בכל זאת הפריזמה פה, כזה עוד לא היה לי. חבורת מסטולים, שמקימים קואופרטיב, קומונה, שקוראים לה הג'וינט – זה גם 'חיבור' בתרגום מילולי. יש גם ארגון יהודי ותיק בשם זה. אז מה אם היום המילה הזו ישר מעלה אסוציאציה אחרת לגמרי. אה, וחברי הקואופרטיב הם יענו מנהיגים אייקוניים של הציונות ומה שמסביב. לא שהם אי פעם היו ביחד מבחינה כרונולוגית ולא ברור אם הדמויות באמת ממש מייצגות את מה שההם האמיתיים דגלו בהם. אבל נניח. יש את בעל הבית, הקובע הראשי, הרצל. יש לו זקן שחור עבות, כמו היפסטר בן-ימינו וכמו הרצל. ומין עביה עם ז'קט דמוי מערבי ארוך והוא מוריד באנגים. יענו הסטלן הראשי ובעל החזון. האפנדי. למרות שמתפקד גם כמשליט הסדר בסוף כדאוס אקס מכינה. ויש את בנג'י, כלומר דוד, יענו בן גוריון, פריק ג'ינג'י צעיר. ויש את גולדי (גולדה מאיר), שלפעמים גם מכונה מאירסון (שם משפחתה המקורי של גולדה), בלונדה עם ראש מגולח בצד אחד וגולגול בצד אחר. ויש לה נעלי גולדה, גרסה על. היא אפילו אומרת "הם לא נחמדים" אבל על הערבים ולא על המזרחיים כמו במקור. ויש את מושו עם תחבושת על עין אחת שיש לו חגורה שחורה בקרטה (הוא מדגים בתלבושת מלאה) והוא ערס אלים וקצר פיוז (משה דיין). ויש את שמעון (פרס), סוכן המכירות החלקלק עם החליפה הערסית של שנות השבעים באמריקה, אבל המכנס קצר… מותאם ללבנט… הם לא כל-כך רציניים לגביו, הוא ילד נדחף… ויש גם את רבין, השותף של פרס, לשעבר, אבל הוא בחזקת פפה אל רומנו, כלומר, לא נמצא מעולם על הבמה. אה ויש את הערבי יאסי הרסטאפרי (ערפאת? הוא באמת לובש חולצת מדי הסוואה, ובסוף הוא גם מקבל פרס נובל, אז כעת אני סגורה שזה הוא). כי חייבים לייצר קונפליקט. אי אפשר שכולם יהיו מאותו הצד. הם עוד יאכלו בטעות אחד את השני…
להציג את ראשי הציונים כחבורת סטלנים, זה למען האמת מתבקש. לא את הדור של פרס, זה קצת אנכרוניסטי, אבל החבר'ה שקשורים לקיבוץ המקורי, לא זה העירוני שמנסה להתגבש מול עיננו בעולם בו אי אפשר להשיג בכלל דירה. כמו למשל המתחבטים מליל העשרים של סובול. או הדמויות שעולות מספריו של ברנר. מה שמזכיר לי, שאולי אם בסטלנים עסקנן, באלו שהולכים בדרך חסרת כל הגיון, אולי במקום כל הגברדיה לעיל, היה צריך להביא את ברנר אהובי או את א.ד.גורדון. לא להשטיח את ההיסטוריה, כרונולוגית ותכנית לסטריאוטיפים שתלמידי תיכון מכירים. והרצל, לא ברור אם הוא סטלן או סתם נאיבי, חבל שלא מספרים על איך ניסה להשיג תמיכה של בכירי היהודים בימיו, למשל הברון הירש, ונזרק מכל המדרגות, איך התעלם ממנו הברון רוטשילד. אבל כאן הוא חזות הכול, אלוהים סטלן בתפקיד הגננת של כל האחרים. הרצל, אבי הציונות המדינית, פעל רק כשנתיים לפני הקונגרס הציוני הראשון, הרבה אחרי חובבי ציון והציונות המעשית (בתמיכת הנדיב הידוע, רוטשילד, שכונה כך כי בתחילה פעל בעילום שם), שכבר פעלה לקביעת עובדות בשטח ותמכה בהתיישבות בפועל בארץ ישראל. העלייה הראשונה החלה ב-1881, פעילותו הציונית של הרצל רק ב-1895. ספרו מדינת היהודים (הרחבה של המכתב לרוטשילדים שלא נשלח) פורסם רק ב-1896. לפני כן הוא חיפש כל מיני תשובות לבעיה היהודית. אחת מהן היתה דרך אגב התנצרות המונית. רעיון הקולקטיב נוסד רק בעליה השנייה, אחרי מותו של הרצל, אבל על ברכי הציונות המעשית ולא זו שלו המדינית. תוך שנתיים סחפו רעיונותיו של הרצל את כל יהודי אירופה, את כל הפעילים היהודים הבולטים, כולל אושיסקין מאבות הציונות המעשית. בזמן העלייה השנייה, שהחלה בשנת מותו 1904, כבר נקראו על שמו רחובות ומוסדות. אבל הסיפור הזה הוא מראה למה שקורה בהצגה הזו. האם קובעים עובדות בשטח כמו הציונות המעשית. או מחפשים הכרה כמו שרצה הרצל עם הציונות המדינית שלו, שגרסה ע"פ ויקי "כי יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית (צ'ארטר) בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל קודם לתחילת ההתיישבות בפועל – הסדר מדיני שיבטיח את זכותם של היהודים על הארץ, ורק אחרי השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות להתיישבות, ניתן יהיה להתחיל בהגירה (עלייה)." כלומר קולוניאליזם ברשיון מראש ולא כהתגנבות יחידים. אבל בהצגה הזו, דווקא יש לנו פעולה מהסוג השני… אז למה הרצל בדיוק… אולי, כפי שהוא אומר בהצגה: "הרי הכול עניין של נקודת מבט. מי שכותב ת'היסטוריה לא כותב את מה שבאמת קרה, הוא כותב את מה שהוא רוצה שנקרא."
יהודים שמשתלטים על בתים בשכונה ערבית. סיטואציה שבבסיסה אולי דומה לזו שיש בהטווס מסילוואן, שגם הציג בעכו לפני כמה שנים השתלטות יהודית על בית ערבי, אבל זה לא היה באמת בעכו, אלא בסילוואן. אבל שמה לא עשו לנו סלט כמו פה. טוב, נניח שאפשר סלט. גם אנשי הקולקטיב בעליה השניה מצאו השראה בהרצל. וזה שאי אפשר לרכוש דירה, זה לא רק מראה לימינו אנו, בה רכישת דירה היא חלום כמו הציונות של הרצל, אם אינך ממשפחה אמידה, אלא גם מראה לתקופות שבהן נאסר על יהודים לרכוש נדל"ן בארץ הקודש ונאסר עליהם לעבוד ולכן מי שגר כאן היה סמוך על כספי החלוקה הידועים לשמצה.
אז איך בכל זאת מסתדרים, היום, במציאות כזו של אין כסף לנד"לן, הולכים על המובן מאליו לסטלנים, עסקת סמים, שעיקרה, למרות שמנסים לסובב את זה אחרת, היא לגנוב לסוחרים הקיימים את השוק במין הונאה לא מתוחכמת במיוחד. די בדומה לזה שמנסים לגנוב להם את השכונה ואז לעשות להם טובה ולתת להם חדר בבית החדש, סיפורה של המדינה… ועל זה עונה יאסי: לא שותף לא רוצה חדר בבית שלכם. יש לי כבר בית. ובכלל הבית הזה היה שייך לסבתא שלי… לא לפני שהוא שורף את הסחורה ואת התמורה, כלומר כל הכסף, מיליון דולר, יענו שורף את המועדון כי צריך להראות שהערבים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות.
ההצגה הזו נושאת בתוכה רפרנטים רבים. בקטע שגובל ממש בניים דרופינג, למשל הרצל שאומר ליאסי. "אתה מונע מלחמת עולם. מגיע לך נובל פרייס." ועל הדרך מחלק גם אחד לפרס שטוען שגם לו מגיע. או מושו בפסאודו תלבושת מסתערב, שבתשובה לגולדי שרוצה משהו להרתעה, מציע להשתמש ברובה פיינטבול (אירוע המרמרה, זוכרים), או נאום מושו, על "הפרחת השממה": "בוא נמשיך במשהו קטן. בוא, נבקש מהם שישקו ת'עציצים במקום להפוך אותם למאפרות. כמה שתילים שמנו, כל שנה. כל שנה. שתילים שתילים שתילים שתילים שתילים שתילים שתילים מהקופה הציבורית, רק כדי שיהיה פה קצת צל. מה היה פה לפני שבאנו. מה. מה היה פה לפני שאנחנו באנו. במקום תודה הם שוברים לנו את כל החלונות בבניין. וואלה יופי, כל יום משהו חדש. אתם יודעים שכל פעם שהם שמחים, הם יורים. בעין שלי ראיתי. עכשיו אני יודע גם איפה הנשק. פעם אחת, פעם אחת, לא באו להגיד לנו תודה. תודה, באמת יפה פה עכשיו. יש לנו בעיות, יש לנו עניינים לא פתורים, בוא נפתור אותם, נשב על כוס קפה נלבן את העניינים. אני, מבחינתי הבית שלי זה הבית שלהם. למה, למה הם לא אומרים לנו ברוכים הבאים לשכונה, למה." בנג'י: "זה באמת היה יכול להיות נחמד." גולדי: "כן, הם לא נחמדים." והנה לכם עוד רפרנט, להצגה אדמה מוזרת שמדברת בדיוק על מה שקורה שנוטעים באדמה דברים שזרים לה. אסונות אקולוגיים. בסוף נצטרך לעקור את הכול. אבל המסר כאן, הוא כמו של 1948: עזבו אתכם מאידיאולוגיות גדולות ותסתפקו בחיים שמחים בצוותא ביום יום: נאום הרצל "אנחנו חיים את החלום, פה ברגע הזה. כל רגע שאנו צוחקים ונהנים ורואים אחד את השני ברחוב, שמחים, אוכלים ושותים. אז הכול טוב, הכול הולך. אין כללים, איך דרך. אין חוקים. יש לנו אחד את השני. תקשיבו לקול הפנימי שלכם, בלי מסכות, בלי מילים, בלי חרטא. תבקשו סליחה. תפנו מקום. תשפילו מבט כשאתם טועים. תתחברו לאמת שלכם במקום להמציא תירוצים. אנחנו צריכים אחד את השני, אנחנו לא כאלו חזקים כשאנחנו לבד." הרצל מדבר גבוהה גבוהה, בעוד הם מעבירים ביניהם את הג'וינט, יענו. דיבורים דיבורים. דיבורים של מסטולים. דרך אגב, עוד קודם יאסי מנסה לעזור למושו לסיים את משחק הפלייסטיישן ואומר לו שאת המשחקים של היום מנצחים רק אם תשכנע את השחקנים האחרים לשתף איתך פעולה. "אין, אלו הם המשחקים של היום, זאת חשיבה אחרת, אבל ככה כולם מרוויחים ונהנים, נהנים מהחוויה." אבל כשאלוהים אומר כולם מקשיבים (וחושבים שזה חזון אחרית הימים, הזיית סוטול לא מחייבת). לסוכן סמים (ועוד ערבי) מי מקשיב…
אבל נדמה שהרפרנס הגדול מכולם הוא למלכת אמבטיה של חנוך לוין. איך אומר יאסי: "מה תנעלו אותי באמבטיה". אבל לא רק למערכון כיבוש השירותים "מלכת האמבטיה" במלכת האמבטיה, מרפררת ההצגה הזו, גם למערכון "שלוקי ופצלוכס" בו אליהו הנביא מגיע בקטע דאוס אקס מכינה ומחלק מחמאות ופרסים, ובמיוחד למערכון "ישיבת הממשלה + הבטחה" שמביא לנו את גולדה, ואת שר הביטחון (רמז למשה דיין). שמבטיח דם ודמעות "וללא שמץ תקווה תמשיכו לחיות…. אבל אל תשאלו בשביל מה." כאן היו נחמדים… אנחנו בעידן הפסיכולוגיה החיובית. אין באמת מקום לסאטירה אמיתית, אם בכלל אפשר לייצר כזאת בעידן עודף המידע והכול מותר. איך אומרים פה שוב ושוב ושוב: הכול עניין של פרספקטיבה, של נקודת מבט. ככה אנחנו מסתכלים על הכיבוש וככה הצד השני מסתכל עליו, נאום יאסי: "אם לא היתה לכם בעיה להרוג אותי, כבר הייתי מת. אבל זה עוד חלק ממופע השחצנות שלכם. מביאים עציצים צובעים ת'שכונה בצבעים שלכם ומחייכים. כאילו אתם הולכים לשפר פה הכול. כאילו הכול פה דפוק. אבל לא, לא דפוק פה. אבל לא דפוק פה [צועק מנסה להשתחרר, להרים את הכובע]. אתם אוהבים את זה פה, את הים, את האוכל, את האווירה, את המשפחתיות. את השמחה, עובדה שאתם ממשיכים לבוא. עוד ועוד ועוד. וכל הזמן הזה אתם מסתכלים עליי כמו על כל השכונה הזאת, מלמעלה למטה. בשבילכם כולנו גרים בקומה התחתונה. באתם לפה והרגשתם בבית. בבית של מישהו אחר. בבית של מישהו אחר. ואתם מעלים את הערך של השכונה. ולאן אני אברח, אה, כל החיים אני גר קו ראשון לים. לא אוהבים מוזיקה, לא מתאים לכם חאפלות, לא מתאים לכם את הבגדים, וואללה, גם לי לא מתאים מושו, גם לי לא מתאים. תורידו ת'אף, תורידו ת'אף. וקצת תסתכלו על הדבשת. אחרת ימשיכו להסתובב לכם פה גמלים." אה ורק רציתי לומר שהשחקן שמשחק את יאסי, מבליח לרגע בדמות עצמו סובחי חוסרי, בראיונות הרחוב בהצגה 1948. סליחה, אני אוהבת קישורים…
אה כן ויש איזשהו קשקוש על רבין שמפתח רומן עם ירדן, חברה של יאסי ויאסי שמתבלט בין ירדן וקטרה היפה… (רמז לפלשתינים שעברו מתמיכת ירדן לתמיכת קטר) ופרס שהיה שותף של רבין… קשקוש כדי לרדת מהעץ של הפסאודו עלילה הקלושה שיש כאן בין כל הניים דרופינג והפרספקטיבות, נקרא לזה, שבהן משקים אותנו. כאילו לא ראינו את זה כבר ביותר מורכב. ובכל זאת, קודוס על המשחק לכולם, ובמיוחד לאילן זכרוב כפרס. וגם על הפסקול. אכן מסיבה.
***
הצגת זום יחידה כאן, 1948. יצא לי כבר לראות הצגת זום ואף לכתוב עליה באריכות כאן. אם יש משהו אחד שיצא מהקורונה הזו, זה הז'אנר החדש המתפתח של הצגות שנבנו לזום. משהו פרפורמטיבי, מתוך המדיום החדש הזה, שהוא גם מתווך סינמטי במהות וגם אינטראקטיבי, שחלקו קבוע מראש וחלקו ספונטני ונתון לשינויים (במינונים שונים, תלוי במה שמאפשר כל מופע). אולי אפילו אפשר, או יהיה אפשר, לדבר על תת-ז'אנרים שלו בקרוב, כי האפשרויות נדמות אין סופיות. וכן באופן טבעי לתקופתנו, מה שאמור היה להיות הצגת-השתלמות למורים במתחם תיאטרוני, אמנם היסטורי ומעניין, האולם היפה באולמות האבירים, שם זה אמור היה להתרחש, אבל חיצוני למרחב פדגוגי רגיל, כאן בזום, המרחב התיאטרוני החדש התאחד עם המרחב הפדגוגי החדש והנפוץ כל כך בימינו ונדמה לי שהזהות הזאת רק הטיבה עם העבודה במובן מסוים ובמיוחד בערעור הרב על קונוונציית תיאטרון שגורסת הבחנה בין השחקן והדמות, בין המופיענים והקהל. על פניו נראה שהזום מבטל את ההיררכיות האלו מורה-תלמיד, מופיען-קהל ואת היראה של האחד כלפי השני. לרוב מצד אחד, אך גם מהצד השני… עד כדי כך שהיו כאלו בקהל, שבאמת האמינו שהם מסופחים לאיזו השתלמות אמיתית ולא יכלו לדעת שרחל בכלל משחקת דמות ושהיא לא כך במציאות, או שאפרת היא לא ד"ר, כלומר לא מרצה להיסטוריה. על הראשון שמעתי ממכרה של רחל בשיחה אחרי, את השני, מפי אפרת בדיון על המעבר לדיגיטל, יומיים לפני. רמת המוכנות והמודעות של הצופה – האם היא משנה. והנה בשיחה אחרי, אחת הצופות מזדהה כדנה הדרמטורגית של האירוע הזה. ואז אני גם חושבת, שאי אפשר ממש לדעת מי קהל אותנטי ומי שתול של ההפקה.
שוב התעסקות באנחנו והם, כלומר אנחנו והפלסטינים. כלומר נשים והארץ הזו. אולי זה צריך להיות עוד פרק במאמר שלי על האישה הארץ, בו כבר דנתי בארבע עבודות בהקשר זה. באופן ספציפי, אני מאוד מרגישה בקרבה לאחת העבודות שבהן דנתי שם: פני שטח של נופר סלע. האסוציאציה הראשונית, חוץ מופעית. אני אוהבת להישאר לשיחה אחרי המופע וכאן יצא לי לשבת בשיחה שבה מצאתי את עצמי מוקפת במורים.ות, מסתפחת לשיחה שבה נופר במקרה ניסתה "למכור" את העבודה לבתי ספר. ואני בתור מבקרת שואלת את המורות, באיזו מגמה הן מלמדות. היסטוריה וגיאוגרפיה משום מה לא היו שם. נדמה לי תיירות, אמנות. אל תתפסו אותי במילה. אבל היתה שם גם איזושהי התחמקות מהקשר שקשה להתמודד איתו. מההקשר שאמור להיות הראשון, המובן מאליו.
וכל העבודות, ארבע במספר בהן דנתי במאמר ההוא, התעסקו עם אנחנו, לא עם ההם. בחלק מהמקרים הם לא היו כל כך רלוונטיים, בחלק נוכחים-נעדרים, אך לא חלק מהעניין. נופר לא מלמדת אותנו, היא שואלת אותנו שאלות. אנו מתפרקים לבד. היא בתפקיד האם הגדולה, הארץ הזו.
גם פה יש פירוק. כל צד, אנחנו והם, מפורק. כדי להראות משהו חשוב שלא דובר בו, ששום קבוצה אינה הומוגנית. לא כל הערבים שונאים אותנו ולא כל היהודים רוצים לגרש ערבים או לגרש את עצמם. האמת הרבה יותר מורכבת. וגם משתנה מרגע לרגע. יותר מאשר יש קונפליקטים בין ההם ואנחנו, כפי שציין בשיחה אחרי חן אלון שבמקרה צפה גם הוא באותו מועד, יש קונפליקטים בתוך כל צד. כלומר זה מה שיוצא בהרצה הזו. אם אפשר לדבר כעת על הרצה… כל הצגה היא אחרת, במיוחד במדיום הזה שהוא אינטראקטיבי. האם יותר קל לאנשים להשתתף בזום מאשר בהצגה פיזית בה הם נשאלים שאלות, מעצם המדיום שפה הוא מעודד השתתפות ובתיאטרון צריך יותר מאמץ נפשי כדי להתגבר על קונוונציית ההפרדה בין קהל ודמות, קהל ובמה. אבל הקונפליקט מורכב הרבה יותר, במיוחד של הצד השני שאני פחות מכירה. כמו בראיונות הרחוב בשוק. יש מי שמחכה עם המפתח לחזור לבית ממנו נעקר, יש מי שאוהב את ביבי ויש מי שאומר שצריך לחיות ביחד. אני מסכמת את מקבץ הדעות מהצד של ההם, בלי להביא את ההתפלגות הסטטיסטית בין הדעות, זה מדגם לא מייצג ואפעס, אולי גם מבוים ולא אמיתי… יש גם דעות משלנו, החל מאין פרטנר וכלה בצריך לחיות יחד… אותה הסתייגות. והנה אחת המדריכות, רחיק חאג-יחיא מנוף גליל, שמייצגת את מערכת החינוך היותר ממלכתית, משתיקה את סהרה מעוספיה, הצעירה המרדנית, הדרוזית, שמורדת לא רק כנגד היהודים, אלא במרד כפול, גם כנגד הגברים של החברה שלה. על שיתוף הפעולה עם היהודים כדי שיתנו להם להישאר על האדמות שלהם ועל אובדן הזהות שגזרו על עצמם בשל כך. היא לא פלסטינית, מצידם היא בוגדת, מהבוגדים, היא לא יהודיה, ואז יש את חוק הלאום שמדיר אותה. היא עושה שירות לאומי לא מתוך תחושת מחויבות למדינה, לעדה, אלא בשביל לקבל זכויות, מענק, אדמה, אולי. אבל לא רק נגד הסוגיה הדרוזית בכלל, כלומר כנגד האנחנו וההם, היא יוצאת. אלא גם על הגברים הדרוזים, לתוך העדה, על אלו שחיים עם ערכים של העידן שלפני החשמל. שלא נותנים לאישה הדרוזית שוויון זכויות. וזו רק דוגמה אחת למורכבויות ולחוסר האפשרות לגזור נרטיב סדור לצד שלנו אחד ולצד שלהם אחד. עד כדי כך שבמערכת החינוך לא ממש נכנסים ללבן בכלל את הסוגיה של מלחמת העצמאות, כלומר מלחמת 1948, כלומר הנכבה, האסון. דרך-אגב, לאורך כל האירוע מזכירים לנו כל מיני תיקונים היסטוריים קטנים כאלו, המילה נכבה הופיעה עוד קודם, מאת היהודים שזרקו פתקים על אחד הישובים שרצו לפנות, ושם היה כתוב שאם הערבים לא יתפנו יהיה אסון – כלומר נכבה בערבית. אני מניחה שזה פרט אמיתי. וגם אם כן, ייתכן שחשיבותו אנקדוטית בלבד. מי שקבע את הכינוי נכבה למלחמת 1948, האם ידע על כך, הושפע מכך. שוב רמת שרון שבה לככב בסטריאוטיפ של יפה הבלורית והתואר, כלומר גלגולו לצורך דיון זה, השמאלני יפה הנפש. להזכירכם, ההם מהעבודה הקודמת בדיון, אלאי-ם. וכנגדה רחל המתנחלת מתקוע. דווקא רחיק, שמקבלת ומשתיקה, בערבית, בלי שנבין רובינו, את סהרה, היא זו שנעלבת עד לעזיבת ההשתלמות. כשכל אחת מציגה דמות, היא מסרבת לעטות כפיה, מציגה את מונה, אישה פלסטינית כועסת שמצטערת שהביא ילדים לעולם כעוס כזה. לא בדיוק ברור למה היא עוזבת. כעס כבוש שמתפרץ. אולי כי כולם מדברים על פיוס על העתיד, על מעשים אמיצים, בלי להתעכב על העבר, בלי באמת להבין את הכאב. ואולי היא שמשתיקה את סהרה, משתיקה את עצמה, עד שכבר אי אפשר לשאת את ההשתקה העצמית הזו, של מי שמנסה לשרוד במדינת היהודים, במערכת החינוך שלהם, שמלמדת את המגזר את הנרטיב שלהם ולא שלנו, קשה לשאת את מי שרוצים לעבור לסדר היום, שנעבור לסדר היום. למרות החברות הארוכה עם רחל. והיא זוכרת, למרות שעושה את עצמה לא, או בקושי מזכירה, את הכפרים שנעקרו, סאסא, עיקרית, ברעם, טנטורה, לובייה, לא רשמתי את כולם…
וגם כאן שאלות לקהל, אבל לא הרבה. לא עניתי במהלך האירוע. אבל אני חשה צורך כעת. מה המשפחה שלך עשתה ב-1948. סבתא שלי, ממשפחת אלבע הידועה, שהגיעה לירושלים מהמבורג ב-1856 בהזמנת מונטיפיורי, בטח המתנחלים שבקהל מכירים את המשפחה הזו. עידו אלבה. במקרה בן-דוד שני שלי… אז סבתא שלי היתה בהגנה ושמרה על מגדל המים בקריית חיים. והמשפחה של אמא שלי, ברחה מגרמניה בזמן והתיישבה בכפר הראה. אין לי קרובים ראשוניים שהיו בשואה. אבל במשפחה הדי שתקנית שלי זוכרים שהתאום של סבא שלי ומשפחתו נספו כי לא השיגו להם סרטיפיקטים וכשהשיגו הגבולות כבר נסגרו. זה הכי קרוב לשואה אצלי. גם כאן זה עולה. שואה מול קולוניאליזם. לא יותר מדיי מתעסקים בזה כאן. טוב, זה נידון כבר מספיק, אבל צריך להזכיר. לא רק בשביל האיזון, אלא כי זה רקע לסיפור הדו-נרטיבי שמנסים לבנות פה. מה המשפחה שלך עשתה ב-1948, סבא של סהרה ניסה להשכין שלום בין יהודים דרוזים ומוסלמים, הדרוזים הסכימו, המוסלמים לא. המופתי חאג אל אמין אל חוסייני הוציא עליו פסק דין מוות. והוא נורה למוות, עד היום הגופה לא נמצאה. סבא של רחל היה בנהריים ונשבה, בשבי ערך עיתון בשם "תייל". הנה עדות על לוחם משחרר ירושלים, כלומר איש שיירה שהביאה אספקה לעיר הנצורה שמספר בגרון ניחר על קבלת הפנים החמה, על מחיאות הכפיים מהחלונות בירושלים, לעומת אישה ערביה שמספרת על הפגזה של הכפר שלה, על שליפת גופות מפוחמות או לא מההריסות. זו אמפתיה נרטיבית. אמפתיה היסטורית, מסבירה לנו אפרת "ההיסטוריונית". מתקנים לנו עובדות, די בעקבות ההיסטוריונים החדשים, בני מוריס, שמוזכרים, למשל לא מעטים מול רבים, אלא כוחות שווים, הציוד של ההם היה הרבה יותר טוב משלנו. היישוב 600 אלף יהודים מול מיליון 300 ערבים. חלוקת הארץ 55% לטובת היהודים. אז בטח שהם התנגדו לה, אומרת סהרה. ולא לשכוח שאנו בעכו, כלומר היינו אמורים להיות, אז מחווה, סרט שבו סהרה מספרת בעכו, על כיבוש עכו, על כניעת עכו… על הפליטים מחיפה שברחו גם משם ללבנון, על הממשל הצבאי שהושת. אה כן, וסבא שלי שימש גם כרב בעכו, בשנת 1932 בערך… אבל זה כבר לסיפור אחר… אבל אם כבר מדברים על עכו ועל מה המשפחה שלך עשתה…
הלוקליות. היתה אמורה להיות עכו וכעת היא בעצם בשום מקום. במרחב נזיל של מסך עם גלריית ראשים. אבל בעצם בהרבה מקומות שונים. כל מדריכה מהישוב שלה, כל צופה מהישוב שלו. מבקשים מאיתנו לעשות rename ולציין את שם היישוב שלנו, כביכול כדי שכל אחד יכיר את מי שמשתתף בהשתלמות. נוהג די רגיל באירועים מעין אלו (כלומר, השתלמויות פיזיות), אבל כאן נפרס המרחב באמת. כל אחד ממוקם במקום שלו, אנו מקבלים מעין מפה, מיפוי של אנשים לפי מיקום, המיקום הוא סטריאוטיפ שמראש מניח ייצוג, זהות, שייכות. או שזו גם פיקציה וכולם בעצם באותו אולפן, רק משנים את הנתונים בכותרת של הראש שלהם. איך תוכל לדעת. ויש גם צופים מחו"ל. המרחב נפרס ומשוטח בו זמנית.
כל הסיפורים ההיסטוריים הידועים נרקמים בתוך השתלמות לכאורה סכמטית על המלחמה. בעלת 3 שלבים – סיבות, מהלך, תוצאות. אבל היא בעיקר סיפור של חברות של 4 נשים שמנסות לחיות ביחד, למרות הניגודים, למרות המשקעים הכואבים. המלכה נפלה. זה הקוד במערכת הקשר לנפילת כפר עציון, כלומר נפילת הגוש. והנה רחל המתנחלת מזכירה לנו שזה לא חזון אחרית הימים, זה קורה כאן ועכשיו ברמי לוי בצומת הגוש, ערבים ויהודים ביחד, פשוט חיים. ככה זה צריך להיות. גם לה לא בא להיות המתנחלת שבתל-אביב רואים בה את האחראית לכל הבעיות כולן, ובכל זאת היא מתקיפה את אפרת, צוחקת עליה על שקשה לה עם המקום הפריווילגי שלה. השאלה היא, האם אפשר לשים את כל המשקעים האלו בצד. האם אפשר לעבד אותם כך שבכל זאת נחיה פה כולנו ביחד. כמו ביומיום כשאנו לא עסוקים בנרטיבים גדולים מאיתנו.
סיכום
שברתי שיא ועברתי את ה-10K מילים. אז לא אכביר במילים יותר מדי. רק רציתי לציין שבשבילי המעבר לדיגיטל היה רע מאוד, למה. כי יכולתי לחפור כמה שאני רוצה, לראות כל הצגה פעמיים, לעצור, לתעתק חלקים, יותר מדיי התעסקות. יותר טוב בלייב. מה שלא זוכרים כשכותבים אח"כ לא חשוב. אמרה רקפת שגם ככה בלייב יושבת ורושמת כל פרט בפנקס. אבל לא מבינה מה היא כתבה בחושך הרבה פעמים…
פינטה. יוצרת ובימאית: רוני טוביאס גדעון. עיצוב תאורה: יאיר סגל. עיצוב תפאורה ותלבושות: אני אטדגי ילין. מוסיקה: יובל שנהר. מפיקה ועוזרת בימאית: טל גרוץ. תרגום: גיא זיידמן. עריכה לשונית והדרכת טקסט: שירי לוטן. שחקנים: סביון, נעם ברמט, שירי לוטן, גיא זיידמן, מיכאל שומרון
בימוי והפקת צילום: רדי רובינשטיין. צילום: רני אבידן, גושה דמין, רדי רובינשטיין. עריכה: רני אבידן. הקלטת סאונד ומיקס: אלון ברקוביץ׳. ע. הפקה: שוהם גלאס.
אדמה מוזרת. במאית ויוצרת: סיון שלצר. עיצוב תאורה: ירון לוין. עיצוב חלל: יובל הראל. עיצוב תלבושות: ניצן ברק. מוסיקה מקורית: יונתן יודקוביץ'. הפקה: גאיה לינדמן ויסמין וייס. צוות טכני: נעמן שלצר ונדב יודקביץ'. עיצוב גרפי: רותי יודקוביץ'. פרפורמריות: סיון שלצר, דניאלה לילה שלצר, צוף קחתא מצנר.
בימוי והפקת צילום – רדי רובינשטיין, צילום – רני אבידן, גושה דמין, רדי רובינשטיין, עריכה – גושה דמין, הקלטת סאונד ומיקס – אלון ברקוביץ׳, ע. הפקה – שוהם גלס.
הקהל מתבקש לעמוד. מחזאית: עדינה חיימיס, שותף לכתיבה: עידו קולטון. בימוי ועיצוב תנועה: עידו קולטון. עיצוב במה ותלבושות: רועי עקאב. ניהול מוסיקלי: יאור יעקב. עיצוב תאורה: קרן גרנק. מפיק ועוזר במאי: ניר קומם. שחקנים: בר אקרמן, עירית בנדק, אלינור וייל, אסף זלמנוביץ', אסתי זקהיים, עידו קולטון, אריק רינט.
בימוי והפקת צילום – רדי רובינשטיין, צילום – רני אבידן, גושה דמין, רדי רובינשטיין, עריכה – גושה דמין, הקלטת סאונד ומיקס – אלון ברקוביץ׳, ע. הפקה – שוהם גלס.
אלאי-ם. יצירה כתיבה ובימוי: אלעד משה. מוזיקה מקורית, עיצוב סאונד ומיקס: איתמר שלמה כהן. עיצוב תאורה ועיבוד ממוחשב: יוסף משיח. צילום, עריכה, dop: עידו כהן. עוזר צלם: גיא כהן. הפקה וליווי: הודי בן עמי, גרפיקה: רון רוברט לוי, ליווי אמנותי: ג׳ייסון דנינו הולט. מבצעים: איתמר שלמה כהן | יוסף משיח | אלעד משה.
הג'וינט הישראלי. מאת: ערן טובול. קונספט עיצוב: דלית ענבר. עיצוב תפאורה ותלבושות: רונה משעול. עיצוב תאורה: מיכאל אליעזר. מוסיקה: ניר ג'ייקוב. הפקה: אלה חפץ בק. שחקנים: אילן זכרוב, גל בן ארצי, נדב סימון שמה, גלעד אוחנה, סובחי חוסרי, רותם נחמני.
בימוי והפקת צילום: רדי רובינשטיין, צילום: רני אבידן, גושה דמין, רדי רובינשטיין. עריכה: רני אבידן. הקלטת סאונד: ניק טושמלישוילי. מיקס סאונד: אלון ברקוביץ׳. ע. הפקה: ירון לוין
1948. יצירה ובימוי: אפרת שטינלאוף. שחקניות יוצרות: סהרה אבו רוקן, רחיק חאג' יחיא סולימאן, רחל קשת ואפרת שטינלאוף. מפיק ועוזר במאית: טל בסון. דרמטורגיה: דנה אתגר. עיצוב גרפי: ענבל הרשטיג. בימוי והפקת צילום: רדי רובינשטיין. צילום: רדי רובינשטיין. הקלטת סאונד: אלון ברקוביץ׳.
רב שיח: "כל העולם במה: זום אין מהמעבר מהבמה לדיגיטל" דיון זום בנושא האתגרים וההזדמנויות שבצילום הצגות פסטיבל, מה הפסדנו, מה אנחנו מרוויחים ולאן פנינו מועדות? בהנחיית: מאיה ערד יסעור. משתתפים: ליאור זלמנסון, ד"ר ארז מעיין, סיוון שלצר, רוני טוביאס גדעון, רדי רובינשטיין, אפרת שטינלאוף.
תגובות פייסבוק
תגובות שחרזדה (0)