כל העולם במה

בעקבות ביקור במוזיאון תל-אביב לאמנות

אני רואה את העבודה של מיכאל חלאק בעלת השם האירוני, שעוד נשוב אליו, 'אלבישך שלמת בטון ומלט' (2014) – כמו ציור שמן על בד, (בפועל אקריליק על בד מודבק על עץ),[1] כמעט בגודל מלא (או ככה זה נראה), של חומת ההפרדה. כל סדק וכל אזוב מצויר במכחול עדין. ואני ישר נזכרת בסרטים דוקומנטריים שראיתי ביו-טיוב זה אך אתמול ושלשום, במסגרת היקסמותי ועיסוקי הבלתי נלאה בשושלות מלוכה, בסרטון על הכפר של המלכה מארי אנטואנט (אשת לואי ה-16). שבין היתר תיעד את השחזור הקפדני של הכפר הזה, או יותר נכון כפר צעצוע, כזה שבטחנת הקמח שלו, הגלגל מעולם לא הסתובב, אפילו לא יצרו לו תעלת מים, למרות שכל הכפר נבנה כמעין אמפיתיאטרון תפאורה על האגמון המלאכותי בגן האנגלי שיצרה המלכה ליד הארמון הפרטי שלה הטריאנון הקטן. והנה אנו רואים שלא רק זאת, כל האבנים המסותתות לא באמת מסותתות, כל קורות העץ לא באמת קורות עץ, הכול מצויר ביד אומן, בדומה לתפאורה שצוירה בתיאטרון של המלכה, מבנה תאטרון קטן שהוקם בסמוך (ראו החל מ-1:04:00). חווה קטנה ללמד את ילדי המלכה על אורחות האיכרים, אפילו יצרו שם מוצרי חלב לשימוש המלכה וחבריה, גם ביצים היו שם לשימושם. המלכה וילדיה אף לבשו בגדים פשוטים, בהשראת הפילוסופיה של רוסו, מכותנה. ולא ממשי כפי שנהוג בוורסאי השכנה המסורבלת הקורסת תחת האתיקט הכובל והחונק. שום דבר לא היה שם קשור לאורחות האיכרים באמת. שיחקו אותה פשוטים.

דבר מעניין אחר הוא שכל הקישוטיות והמשחקיות והטקסיות עד לפרטי פרטים, נוצרה 2 מלכים קודם, כלומר על-ידי מלך השמש, לואי ה-14, אך ורק כדי להתיש את אציליו בטקסים בלי נלאים בחצר המלך בה היו חייבים להיות נוכחים, באמצע שום מקום, וכל זאת, כדי שלא יישאר להם זמן למרוד בו, ובכך ביסס את מלכותו כשליט אבסולוטי וייצב סוף כל סוף את הממלכה.

אולי גם אנחנו נוכל לייצב את המזרח התיכון באמצעות קישוטים בלתי נלאים.

גם הגן שלו, הגן הצרפתי אמר טקסיות וסדר. הוא היה מבוסס צמחים בסידורים גיאומטריים מלאכותיים. והנה באה המלכה שלו ומייצרת גן אנגלי, שנראה טבעי, אבל לשם יצירתו, נערמו גבעות ונחפרו תעלות מים. כלומר טבעי שהוא לגמרי מלאכותי. אשליה. הטעיה. אי סדר שמסמל סדר טבעי. לא כזה שברור שהוא מעשה ידי אדם.

אני נזכרת במבני סתם אחרים. Folly. מבנה שטות לפעמים מתרגמים בעברית. הרבה מהם נמצאים דווקא באנגליה. למשל מבנה של וימפול, קיימברידג'שייר, בן המאה ה-17 שדימה הריסות גותיות. וגם נמצא מבנה המדמה הריסות רומאיות בגני ארמון שנברון, בית ילדותה של מארי אנטואנט בוינה (אם כי המבנה הזה הוקם כאשר היא כבר היתה בצרפת). למה חשוב למישהו להקיף את עצמו במבנים מחופשים. כלומר להתחפש. כלומר הארכיטקטורה נתפסת בתור בגד, בתור משהו שהוא הרבה מעבר למשהו פונקציונלי. הוא אמירה, סמל סטטוס.

עד כמה זה תקף, נראה למרחוק. תשובה על כך, אפשר למצוא בסדרת מוצגים אחרת באותו מוזיאון תל-אביב, סדרת הארכיטקטורה של הירושי סוגימוטו. הוא מצלם מונומנטים ארכיטקטוניים בכוונה בטכניקה מסוימת (המפורטת בדף התערוכה) שמשאירה את האובייקט מטושטש ובכל זאת, הוא מסיק, האמירה של המבנים עדיין שורדת את הטשטוש. הם מספיק חזקים. אני נזכרת בכל סרטי המד"ב שנוסעים לעתיד, את התיאורים החוזרים ונשנים של ארכיטקטורה ישנה מבצבצת שבורה מתוך יער עד. הנה עדיין אנו רואים, מזהים את ראשו של פסל החירות מניו-יורק.

אם החומה תקרוס, אנחנו נדע כבר לצייר אותה בשבילכם כדי שלא תשכחו. כדי שהיא לא באמת תיעלם. באופן זה או אחר שכבר נמציא. הנה, תראו, שמרו לכם במיוחד בשבי לזה חלקים מחומת ברלין פה ושם ברחבי ברלין. אבל לא שכחנו לצייר עליה. הבטוניסטיות הזו מאוד מזכירה את החומה שלנו. גם הסמל, עוצמת הסמל, כבר זהה. החומה שלנו הונצחה לא מעט בכל מיני יצירות, מסחריות לחברות אופנה, אומנותיות, האם זה משרת את מטרת המחאה, או מנציח אותה, את החומה ז"א.

בתחילה היה רק חול וחול. כלומר היינו ערומים. חסרי בינה. אך הנה אכלנו מעץ דעת העמים והתבוששנו וכן אנו צריכים להתלבש כעת. בשלמת בטון במלט. שלמה פה זו שמלה. ראו מה נכתב על כך בפירוש באתר האקדמיה ללשון עברית.

ולמה צריכים היו היהודים להתלבש בארצם המתחדשת. לא רק כי, לפחות לפי אתוס מסוים שלא נעסוק בו כעת, לא היה פה כלום חוץ מחולות. נודדים. היהודי הנודד שבא לחולות הנודדים, היה צריך לתפוס אותם, לתחם אותם. ביות החולות. השממה. לפעמים זה נושק למיתוס אחר – הפרחת השממה. אבל פרח ובטון לא הולכים ביחד. על כל פנים, גם פרחים, כלומר צמחים, עוצרים את סחף החולות הנודדים. שותים את מי הביצות. תחמו תחמו היהודים בפלסטינה, רק דבר אחד שכחו לתחום, את גבולות ארצם שהוכרזה לה בה' באייר תש"ח; במגילת העצמאות שלה, זה ידוע, לא מצוינים גבולות. האם זה אך סימבולי שאני כותבת את הדברים האלו בה' באייר. אתמול כשביקרתי במוזיאון היה יום העצמאות. הוקדם ביום מפאת השבת.

ההיאחזות הזו בקרקע, התיחום, אני רוצה להתייחס לזה מזווית מקיאווילסטית שעיקרה חיפוש אחר יציבות. החיפוש עדיין נמשך. ליציבות הזו קוראים שלום באופן אוטופי. באופן פרקטי קוראים לה שקט בטחוני. שיא התיחום – הצבת גבולות. שיא התיחום – חומת בטון עבה. אני חושבת שאלתרמן התכוון בשירו להתיישבות, ובעיקר לתעשייה, של בניית מבני מגורים, מפעלים, נמלים. תעשייה. בסיס לצמיחה. אבל כאן הבטון כבר מתקרב להיות חונק, כובל, סנדל בטון מסוג שמאפיונרים משתמשים בו כדי להטביע גופות.

אני רוצה להרחיב את הדיון. אני אטען שכמו שמלבוש הוא הרחבה נרקסטיסית של הסובייקט הפרטי, האינדיבידואל, המלבוש הקולקטיבי, הארכיטקטורה, הוא הרחבה נרקסיסטית של הסובייקט הקולקטיבי, האינדיבידואל הקולקטיבי, עד כמה שזה נשמע אוקסימורון. במאמר קודם שלי עסקתי בהבדל בין האתוס האינדיווידואלי הפרוטסטנטי והאתוס הקולקטיבי הקתולי. הציונות, כמו ההתעוררות הלאומית בכל אירופה במאה ה-19, היא דווקא פועל יוצא של האתוס האינדיבידואלי. הקמת חברה צודקת כדי להשיג את טובת הפרט. עוד דבר שהוא פועל יוצא של האתוס הזה, לענייננו כאן, הוא מה שאני מכנה מוזיאולוגיה של מבנים. היאחזות והצמדות למבנים עברו. שיגעון של שימור המבנים, בכלל התעוררות מדע הארכיאולוגיה בעיקר במאה ה-19. לא רק כדי ללמוד על העבר, להבין אותו, אלא כדי לחשוף אותו, לשחזר אותו, לשמר אותו. להתלבש בו. אולי קשה יהיה לאדם בן המאה ה-20 או ה-21 להבין שפעם זה לא היה כך. פעם, אם הבניין לא היה נהרס בשרפה, היו פשוט יכולים לפרק אותו ולהשתמש בחומרי הגלם שלו לבניין אחר. למשל ארמון קרלטון של ג'ורג' הרביעי מלך אנגליה (נהרס 1820). הכנסיות הצרפתיות הקתוליות בג'מייז' (Jumièges) או במייזה (Maillezais), שננטשו ונזנחו בימי ההוגנוטים (הפרוטסטנטים הצרפתים) ושימשו כ"מחצבות" לחומרי גלם, עד שהוכרו כאתרי מורשת ושומרו בתקופה המוזיאלית. או הפירמידה הרביעית בגיזה. וכאן עוד בוכים על ההחלטה "האומללה" להרוס את המבנה ההיסטורי של גימנסיה הרצליה בשביל מגדל שלום. חשבתי על זה לפני כמה שבועות כשכנסיית נוטרה-דאם של פריז נשרפה וניזוקה. השחזור שלה אולי מתבקש כי היא לא נהרסה כליל והיא עדיין כנסייה פעילה. אבל היחס אליה לא היה כאל בניין אלא כאל סמל לאומי. זה אמנם כואב לראות סופו של בניין בן 800 ומעלה שנים, אבל הסנטימנט, ההיאחזות בבניין, הודעות ההשתתפות בצער שזרמו מכל העולם, לא היו בגלל בניין, אלא בגלל המעמד האיקוני של בניין לחברה הצרפתית, או אפילו האירופאית או העולמית כולה.

אנחנו מדברים אם כך על מסורת. אבל כעת, המסורת הזו צריכה נראות. ההיאחזות במבנים קיימים, היא היאחזות במסורת. היצירה של מבני folly, היא יצירה של מסורת מזויפת. של אותנטיות מזויפת. האותנטיות מצידה, קשורה קשר לישיר לאינדיבידואל, ולעליית הבורגנות, האימא והאבא שלו. זו היתה גם הסיבה להיווצרות חוקי זכויות יוצרים באנגליה בתקופה הג'ורג'יאנית (כדי להגן על התחריטים של הוגארט מפני חקייניו הרבים). שוב האדם, האמן, אינו יוצר בשירות הקהילה, או בשירות האדון (לא זה שלמעלה בשמיים ואולי גם), אלא בשביל הרווח שלו. בשביל התהילה שלו. העתקים ללא רשות, נאסרים בחוק. נולדת האותנטיות. שוב תלמיד לא ירצה שהמסטר יחתום על יצירתו, הוא ירצה שעבודתו תוכר כשלו.

אבל אז אני שואלת את עצמי, מה הקשר בין ארכיטקטורה שהיא איקון חברתי וההצגה במוזיאון. וביתר שאת, במוזיאון לאמנות, כי בפריז למשל יש מוזיאון מונומנט פרנסז שבו מוצגים העתקים של כל מיני מבנים או חלקי מבנים "חשובים" בצרפת (לאומית או דתית, צריך לומר לאומית, כי בצרפת יש הפרדת דת מהמדינה, עם זאת כוחם של אייקונים לא מכיר בהפרדה זאת). העבודה של הירושי סוגימוטו אולי תמצא את מקומה כאן, לא רק בגלל המדיום, השימוש האמנותי במדיום, אלא בעיקר כי הוא חוקר את המבט. מה זה מבט, מבחינה פיזיולוגית כמו גם אידיאולוגית. איך אתה רואה את עצמך, את החברה שאתה חי בה, מבחינה אידיאולוגית, מבחינת השמלה שאתם לובשים. בפועל או בעולם טוב יותר. שניהם, דרך אגב, הם אידיאליזציה. מה מציגה אם כך העבודה של מיכאל חלאק במוזיאון לאמנות.

אני חושבת על שחיטת איקונים קודמת במוזיאון: למשל הדגל האמריקאי בדגל (1954-55) של ג'ספר ג'ונס. ומצד שני איקוניזציה של חפצים טריוויאליים כמו פחיות המרק של קמבל (1962) של אנדי וורהול, ואולי אף לפני כן ובראשית הכל, המשתנה או המזרקה (1917) של מרסל דושאן. חתירה נגד המחשבה הקיימת של מה חשוב ומה לא. נגד האותנטיות. שאלת שאלות בקשר למסורת, שראוי להן שיישאלו מידי פעם, כי אחרת איך נוכל להתקדם… (גם אם אבד הכלח על רעיון הקדמה לעתיד טוב יותר). אני שואלת את עצמי אם המוזיאון הוא בעצם סוכן משטור בשירות המסורת, בשירות הקנוניזציה (על עיסוקי בסוכני משטור, אפשר לקרוא כאן), גם אם לכאורה, בהפוך על הפוך, הוא מציג את עצמו כחתרני. מה הצ'רטר בעצם של המוזיאון היום.

אני מצטטת מהטקסט המלווה את התערוכה (שלצערנו לא נמצא בשום מקום באתר המוזיאון ומוצא לו בית באתרים אחרים, מצחיק אותי לציין את זה במאמר שדן בבית (לאומי) וברצון ליציבות): "כמה מן העבודות עוסקות באדריכלות או בזיקה אליה: למשל סקיצה רעיונית משנת 2000 של יונה פרידמן – אדריכל תיאורטיקן ואוטופיסט שמיעט לבנות, 'אדריכל של נייר' – של מבנה מרחבי גמיש וניתן להתאמה הבנוי מקוביות שפאותיהן מעגלים. מנגד מוצגת האדריכלות הדיסטופית של גדר ההפרדה, בציור של מיכאל חלאק הנושא את השם האירוני 'אלבישך שלמת בטון ומלט'." אלא שבעוד שעבודתו של פרידמן[2] נראית כפסל סביבתי שאין לו דבר עם ארכיטקטורה, מבלי שתקרא את הפרשנות הנלווית, הרי שהדימוי הפוטו-ריאליסטי של חלאק מזוהה למרחוק. ולמה דווקא ציור דמוי חומה ולא העתק בטון של החומה עצמה עם גרפיטי אפילו, אולי. רפרזנטציה זה בטוח. השאלה הנשאלת כאן היא, איזה סוג של רפרזנטציה זו ומה היא בדיוק מייצגת. או כמו שאומרים במקומותינו: האם היא מרימה או מורידה. ולא במובן "הדיסטופי" שמצמיד לה הטקסט האוצרותי. מבחינתי, זה עוד מוצג כמו כל המוצגים.

האם בטון זה אכן רע. תלוי את מי שואלים. יש מי שבחברה הישראלית שגדר ההפרדה דווקא מסמלת בעבורו שקט, ביטחון, חוזק, עוצמה, שליטה, עצמית, יציבות. חומה זה גם הכותל המערבי, למרות שהוא מאבן ולא מבטון. והשימור שלו במשך הדורות, לא נעשה מטעמים חברתיים אינדיבידואלים אלא מטעמי פולחן, כלומר מפאת אתוס קולקטיבי, כך שאין לכלול אותו בקטגוריה המוזיאלית. כך אולי מצד שני, גם גדר ההפרדה יכולה להיות קיר של דמעות. של מי שהתיחום הזה, לכל הדעות, מגביל אותו. אולי גם הם יוכלו להקצות לו משמעות הרבה יותר ממה שהוא באמת. הנה, מציירים אותו והוא במוזיאון. אבל מוגבה. לא באמת מגיע לרצפה. איקון. נשען על הקיר. דקורציה. הוא אפילו לא אמיתי. תרמית. תפאורה. האם זו תפאורה לעבודה אחרת לידה הוא מוצג. לציור אחר שבו שני אנשים שחורים נושאים משא לפני גדר דמוית חומה (זה אבסטרקטי מידי בשביל באמת לקבוע).[3] הפרשנות, זה ידוע, היא רלטיבית. מה מונח ליד מה. לפי מה אתה שופט דבר מה, כנגד מה.

לגבי דידי, הציור הזה של החומה, הרפרזנציה הזו, משקיטה אותה. הופכת אותה למשהו קל לעיכול. אסתטי. אנו מתפעלים מההישג של המלאכה שבהעתקה המדויקת. מהגודל. ואם אשאל את שאלתי המפורסמת: מה האפקטיביות של זה. כי יש כאן אפקט פרפורמטיבי בדיוק כמו בתיאטרון. אני לא רואה את קתרזיס האימה, את הזעזוע, את המחאה, את המניע לפעולה. עוד פריט בטיים-ליין של ההיסטוריה. השלמנו עם זה. אני לא בטוחה שמי שיצר את זה, מי שתלה את זה, התכוון לזה.