הסאטיר בתיאטרון

ציד מכשפים

על 'ציד המכשפות' בתיאטרון הקאמרי

יומיים לפני ההצגה. 31.1.18

גם אני יכולה לכתוב ‎#metoo. מאות פעמים. החל מפעולות שהן בבירור לא נאותות, משפילות ומביכות ועל גבול האונס והתקיפה וכלה במקרי גבול. ובכל זאת, כשאני יושבת על ספת הפסיכולוג, אף אחת מהן לא עולה כאישיו לדון בו. אולי המקורות האחרים של השריטות שלי חמורים יותר, אולי זה מבנה האישיות שלי שלא מושפע מאוד דווקא מהדברים האלו, כאשר אצל בנות אחרות זה בדיוק להיפך. האם נחוץ שינוי. ברור. האם חל שיפור ב-30 שנים האחרונות, שבהן אני יכולה למנות את כל ההטרדות להן הייתי חשופה. בהחלט. במיוחד אצל הנשים, שלמדו שזה לא בסדר, שזה לא מגיע להן, שזה לא התפקיד שלהן להיות מוטרדות. שזו לא דרך הטבע. כן. ההטרדות האלו נובעות לא מכל גבר פרטיקולרי, אלא ממוסכמה חברתית, שלהן שותפות גם הנשים. בעל כורחן בעיקר. ככה הן גודלו. מגיל אפס, אלו המסרים שהן קיבלו. השינוי הוא בסביבה. והנה גם מחוקקים חוק נגד הטרדות מיניות. פעם, זה אפילו היה חוקי. לפעמים אני חושבת, שאלו ש"תופסים" אותם בהטרדה מינית הם דווקא לא המטרידים החמורים מכל. אלו החמורים מכל, ככל הנראה יודעים להטריד בכל-כך הרבה שארם שהמוטרדת לא מבינה שהיא מוטרדת. זה יכול להתפרש כחיזור מקסים. דווקא אלו שהם יותר קלמזי, הם נתפסים בקלקלתם. ואת זאת אני אומרת רק כדי לומר שלפי המוסכמה החברתית הקיימת, או זו שהיתה קיימת עד לפני כמה שנים (אני מקווה), גבר שלא מטריד הוא לא גבר. אז גם כאלו שלא כל-כך מוצלחים בזה מנסים ובמקום חיזור מקסים, יוצא להם הטרדה מגושמת. אבל גברים כנראה מרגישים שהם חייבים. ככה מחנכים אותם. כמה פעמים זרקו לי הערות ברחוב, מכוניות נעצרו, שרקו לי. ואלו עוד מקרי גבול. למה נשים לא עושות אותו דבר. כשאני חושבת על זה, אני נזכרת שכבר שנים אני נוהגת להתעלם מכל מי שקורא לי או שזורק לי הערה, או הולכת מהמקום מיד כשאני מבינה במה דברים אמורים (אפילו באמצע המשפט שלו), רק בשביל לזכות במטח קללות על סטייתי מהנרטיב. הנה הפכתי לסוציופטית בחסות נרטיב ההטרדות. רוב הנשים עונות/נענות לגברים האלו. פעם שאלתי חברה, למה את רצה למי שקורא לך מהמכונית. היא לא ידעה מה לענות. כן, אני כמובן נזכרת ב-ideological state apparatuses של אלתוסר. וגם רוצה לציין, שאני יודעת על כמה זוגות נשואים שהתחילו ככה. אבל זה באמת היה מזמן…

בחודשים האחרונים, מתרחש מהלך מואץ של שינוי מוסכמה. הקמפיין שזכה לשם ‎#metoo בעקבות הצעתה של אליסה מילנו להיחשף בפוסטים ולציין את ההאשטג דנן. בתור היסטוריונית, אני מסתכלת על האירועים האלו לא לגמרי בשמחה, אם כי בדאגה גדולה. אני חושבת קדימה, איפה ואיך יגיע הבאק-קלאש. ברור לי שהמהירות הזו, גם היא, מן השטן, שהיא מעוררת הרבה אנטגוניזם ושבינתיים, נראה לי ש"הגברים" נותנים לה להתרחש (ואולי הם גם יזמו אותה והיא יצאה משליטה) כי אחרת הם ימצאו את עצמם במקום לא טוב. בעיקר כלכלי. זה הכול אודות הכסף. ככה אומרים. גם שחרור האישה הוא בגלל כסף, לא בגלל שמישהו היה מאוד נחמד והתחשק לו לתת זכויות יתר למי שקודם לא היו לו. היו צריכים עוד ידיים עובדות וזה מה שהניע בעיקר את התנועה לשחרור האישה. ולראיה, בשנות החמישים כאשר הגברים חזרו מהמלחמה והיה צריך להחזיר את הנשים העובדות הביתה, העולם נכנס לפאזה ארוכה של שמרנות וקידוש הנשיות "המסורתית" – קרי האישה עקרת הבית המושלמת.

שנות החמישים – אז גם הפציע המקרתיזם. המושג הזה נשמע גם כעת. ציד מכשפות. מה נדרש היום כדי להרשיע בן אדם בהטרדה מינית. תלונה. אפילו לא במשטרה. לא צריך אפילו לבדוק היום. הרשת שופטת, מענישה ומוציאה להורג.

קשה לי להתעלם ממקרה וודי אלן, שהוצא להורג בימים האחרונים. הכותרות בעתון זעקו. זהו סוף הקריירה של אלן. אולי הוא יעבוד רק באירופה. בארה"ב הוא גמור. כעת נזכרו, וזאת על תלונה שקיימת כבר 25 שנה. אני לא יודעת מה באמת היה שם. היו חקירות משטרתיות שנסתיימו בלא כלום. זה עדיין לא אומר שלא היה ובכל זאת, למה דווקא כעת הוצא וודי אלן להורג. כעת ולא בשום שלב אחר במהלך 25 השנים האלו, גם כשהוא התחתן עם ביתו המאומצת. וכעת בפרץ של צביעות, עומדים השחקנים ששיחקו בסרטיו במשך הזמן הזה בתור ומתחרים ביניהם מי יתחרט יותר על שיתוף הפעולה עם אלן. ומה שיותר חמור – העולם נושא עיניו בתוכחה לעבר אלו שלא הזדרזו לעשות כן. אף אחד לא רוצה לאבד את פרנסתו. כולם, ככה זה נראה, נכנעים לתכתיב של העל-נרטיב של ה-‎#metoo. אלו שלא עשו זאת עדיין, בטח יעשו זאת בהמשך. האם יהיה צדיק בסדום שיעז שלא לצאת כעת נגד אלן, או בכלל – לצאת להגנתו. תיכף לא רק לו תורידו את הראש, אלא גם לי על שאני בכלל שואלת. ואז גם אני אהיה הקורבן של ציד המכשפים הזה.

כן ל'גם אני' יש שני צדדים.

אחרי ההצגה ולפני הביקורת. 2.2.18

באופן סמלי, או שלא. תכננתי להקביל בין ההצגה הזו לקמפיין #גםאני. ההצגה לא ממש מתכתבת עם הקמפיין באופן ישיר. אולי היא תוכננה הרבה לפני ויצא כך. אבל כשחזרתי הביתה הודיעו בחדשות שבועז ארד התאבד בגלל תחקיר על הטרדות מיניות. הכרתי את בועז ארד. למדתי איתו בסמינר לתיאוריה וביקורת ב"קאמרה אובסקורה" בסוף שנות ה-90. באותו מחזור עם גליה יהב ז"ל ורבים וטובים אחרים. לא היינו בקשר מאז. מה שברוך בליך אמר עליו (ופורסם ב-YNET), זה גם הרושם שלי היה ממנו. ההאשמה קצת הפתיעה אותי. ההתאבדות פחות, אם אפשר לומר כך. ולא שאני טוענת שהוא אינו אשם. אני לא יודעת. והייתי רוצה לסמוך על מי שאמור לחקור את הדברים ולהביא את האנשים לתת את הדין, שיטפל בעניין עם כל הכלים העומדים לרשותו. גם אלו שמאפשרים לו לרדת לפשר האמת וגם אלו שמאפשרים לו לא לאפשר לאנשים ליטול את חייהם על הדרך. פסיכולוגים, עו"סים ותנאי מעצר ומאסר מיוחדים לעצירים/אסירים בסיכון גבוה. לעיתונות אין את הכלי הזה. גם לא לי ולך, טוקבקי האינטרנט. ואני לא אגיד רק שבינתיים אין עונש מוות במדינת ישראל ובינתיים אין עונש מוות על הטרדה מינית ואפילו על אונס שאינו בנסיבות מחמירות בכל העולם, אלא שאני אגיד שחלק מהעונש זה להשאיר את האדם חי. לתת לו עונש בחייו. הנה אומרת נעם פרתום בפוסט נקרא מאוד בפייס, האיש הפך את עצמו לקורבן של הפרשה, ל'המסכן' ודחק את רגליהן של הקורבנות האמיתיים. ואני ממשיכה את הקו וחושבת שאולי ההתאבדות שלו היא בכלל אקט אמנותי. החיים כאמנות.

כאן זה כנראה כבר הביקורת

הקשר בין אמנות לחיים הוא עניין מהותי בבואנו לדון בהצגה שלפנינו. לא רק בגלל ההקשר שבו היא הוצגה כעת בקאמרי, למרות שבתוכניה טענו המתרגמים גור קורן וגלעד קמחי (האחרון הוא גם הבמאי), שהם לא התכוונו לכל הקשר ושמציאת ההקשר (מלבד אלו שבאמצעותם ישווקו את ההצגה אנשי השיווק והיח"צ) היא על אחריותנו בלבד. פחדנים שעומדים מאחורי האישה האמיצה ביותר בסיילם, רבקה נרס, שתגיד במחזה: "את זה אתה אמרת." אז כל מה שאני אגיד כאן עכשיו, לא הבמאי התכוון לו. הוא סתם עשה הצגה בלי להתכוון לכלום. את זה, אני אמרתי. הוא רק מביא "סיפור דרמתי וחזק שהתרחש באמת, לפני הרבה זמן והרחק מכאן," ומבקש מאיתנו "לשמוח שאנו לא כאלו". אתם יודעים שאני רואה את התוכניה כחלק מהאירוע התיאטרוני, מהצהרת הכוונות של ההצגה. אתם גם יודעים שאני צינית. למול זה, קטונתי. ברוכים הבאים לבית-הספר לציניות.

אבל קודם, על הקשר בין אמנות וחיים בהקשר של המחזה עצמו של ארתור מילר, יהודי שכותב על אירוע נוצרי, פורטני, שאירע במאה ה-17 בסיילם, מסצ'וסטס, טרם היות ארה"ב, שמבוסס על אמונה שזרה לנו, היהודים, השטן. אירוע אינקוויזיטורי באופיו. די במילה אינקוויזיציה כדי לזרוק לאוויר שלל קונוטציות, במיוחד עיוות דין, מישטור. עוד נגיע למה שכתבתי על משטור במאמר על מיכאל קולהאס. אבל לפני כן, מדובר בסיפור טלנובלה קלאסי. בעל בוגד, הוא חוזר לאשתו, אבל המאהבת לא מוותרת ורוצה להרוג את אשתו, כדי לרשת את מקומה. נשמע לכם מוכר מאי אילו סרטים. אין ספור סרטים. גם עם כישוף וגם בלי. אבל באמריקה כמו באמריקה זה קרה גם במציאות. ב-1992, מי שכונתה "הלוליטה מלונג איילנד", איימי פישר, ירתה בראשה של אשתו של המאהב שלה, ג'ואי בטפוקו. מארי ג'ו בטפוקו, למרות פציעת הראש הקשה, שרדה. אפילו עשו על זה סרט עם דרו ברימור בתפקיד איימי פישר. סרט ידוע אחר הכישוף (The Craft) ‏(1996), עסק בחבורה של ארבע בנות שמתנסות בכישוף (אמיתי) ונאלצות להתמודד עם ההשלכות. אבל הבנות של מילר לא באמת עוסקות בכישוף. הן ציניות. כדי להסתיר פשע קטן ולא מאוד מזיק, הן מנצלות את הנסיבות ויוצרות היסטריה אצל מי שרק חיפש אותה, מעמידות פנים, מביאות למוות של אנשים, ללא הנד עפעף, ללא חרטה (אולי קצת כשמאיימים עליהן, אבל שוב, זו הצגה, רק כדי להציל את עורן) ולבסוף כשנמאס להן מהתעלול, הן בורחות באוניה עם הקופה של הדוד. אמרנו לכם, שיעור בציניות. ועכשיו נגיד שוב ‎#metoo. יש לכם מה להגיד על ההקשר. את זה, אתם אמרתם.

הפוריטנים במושבה האמריקאית הקטנה היו חברה קטנה, סגורה, ממושטרת מאוד וגם מאוימת מאוד (מאינדיאנים, מפליטים צרפתים ומפגעי מזג האוויר). מצב נפיץ. אם תקראו את מה שכתבתי על המשטור בהקשר של מיכאל קולהאס, תלמדו כמה קשה לצאת נגד המשטור. כמה הוא סוחף. כמה הוא מסוכן ומסוגל להביא למצבי קיצון. למשל נאציזם. "אני רק מבצע את עבודתי" אומר שוטר העיירה. זה לא הבמאי אמר. זה מילר. הבמאי רק שם לו ביד תת-מקלע. האם אמרתי לכם כבר שהתפאורה היא קורות בטון סטייל איזשהו חוצץ בינינו ובין בני-דודינו. אני לא אמרתי כלום. זה אתם אמרתם. מי לא נשמע למצבי קיצון. לא ג'ון פרוקטור או רבקה נרס שלא מוכנים לדבר שקר, או אפילו ג'יילס קורי שמאפשר לאנשי העיירה למחוץ אותו למוות באבנים (עת הם מענים אותו במטרה להוציא ממנו הודאה) ולא מודה ובלבד שנחלתו תעבור לבניו ולא תעמוד למכירה פומבית כמו במקרה של פושע מורשע. הוא הרי טען שכל זה מתוחזק על-ידי הזוג פאטנם שמעוניינים להשיג רווח כלכלי (והנה החליט הבמאי לעצב את האח פאטנם כערס ישראלי מצוי, כולל שרשרת זהב עבה, וריאציה על הצמיד הידוע בשם גורמט). הם מקרי קיצון דווקא של המשטור. מי שלא נשמע לו, אלו הפסיכופטים. למשל אביגייל ויליאמס. איך מנתחים את דמותה באתרי ספרות העוסקים במחזה: ללא מצפון, שקרנית נהדרת… כמו חניבעל לקטר. הפסיכופטים. אלו שמסוגלים לחולל את המשטור בשביל אחרים. זה בדיוק מה שכתבתי שם. אני שמחה שהתיזה שלי עומדת. היא ממשטרת לא רק את קבוצת אנשי העיירה, אלא בנפרד גם את הבנות הסרות לפקודתה. ובשל היותן שלוחותיה, הן אלו שמשטור השטן לא חל עליהן, רק המשטור בינן לבין עצמן. אפילו מרי וורן, עם ניצוצות המוסר ורגשות האשמה, נופלת בסוף, בגלל חלשות אופיה, בפני דין הקבוצה. תבחרו אתם איזו. בכל זאת, קשה לחיות מבלי להשתייך לקבוצה. גם את זה אמרתי כבר. אתם זוכרים שאמרתי שקבוצה קודמת לצדק. קודמת למוסר. אני רק רוצה לציין, שבמציאות אביגייל היתה ילדה בת 11-12 ובכלל לא ברור אם היה בינה לבין פרוקטור רומן. מה שברור הוא שהיא רצתה להפליל את אשתו בכישוף אך עמדה בתוקף על כך שאינה מפלילה אותו. מילר, לפי הודאתו, לקח חירות ספרותית ועשה מזה טלנובלה. וכעת תחזרו למאמר שלי על מיכאל קולהאס ותקראו על סוכני מישטור ועל האופן שבו הם משנים סיפורים אמיתיים למיתוסים.

המחזה של מילר מתרחש בסיילם מסצ'וסטס ב-1692 בקהילה של נוצרים פוריטנים. ההצגה שלפנינו מתרחשת במעין שום מקום. או כל המקומות שעורבבו להם יחדיו. פשקווילים ניתלים על חומת ההפרדה. ההיית או הזיתי הזיה. במקום נוצרים, יש לנו יהודים חרדים, עם כיפות שחורות, הנשים עם כיסוי ראש, אן פנטאם אפילו עם בובו מתחת. הבנות עם "חזרתן בתשובה" והפיכתן לעדות מפתח במשפטי השטן, נכנסות למדים של חצאית שחורה, חולצה לבנה וכיסוי ראש לבן, ספק חרדי, ספק כמו של נזירות. לפני כן, למפתה הראשית, אביגייל, היה שיער אדום. זה דווקא סימבול נוצרי, כמו מריה מגדלנה הזונה (שחזרה בתשובה). ואז בואו נדבר על נפלאות הליהוק. הנה אלי גורנשטיין בתפקיד השופט הראשי, מבין שלושה, שיצא לו מתוך תפקידו הידוע בסרט גט של רונית אלקבץ עליה השלום. והנה הוא אומר לאליזבת פרוקטור, "את לא צריכה להסתכל על בעלך כדי להעיד", כמו שהוא אומר לשכנה של ויויאן במשפט בבית הדין הרבני. בהקשר הזה, הפוריטניות של אליזבת', ההנמכה העצמית הנובעת מאמונתה, שגורמת לה להיות קרה לבעלה, כפי שהיא מודה, יכולה אפילו להקביל לדחיית המיניות מפני ערך "הקדושה" אצל חסידי גור. ואצלנו היום בהצגה אין "ישו" אפילו פעם אחת. נמחק. לא קיים.

גם צלבים אין. ואני חשבתי שכנגד שליח השטן חייבים להניף את הצלב. הרי אתם זוכרים. תורת השטן היא עניין נוצרי. אלי אשד שסוקר את תופעת ציד המכשפות לאורך ההיסטוריה מראה שתורת השטן היא המצאה דווקא של הרודפים, שדאגו להכניס אותה לפיהם את הנאשמים תחת עינויים שנועדו לסחוט הודאות. פטיש המכשפות מהמאה ה-15, מאת האינקוויזיטור היינריך קרמר, הוא אחד החיבורים המפורסמים שביססו את התופעה. למה הן נדרשו לכך. המחקר המציא מגוון סיבות. כמובן שאף אחת לא קשורה לשטן או לכישוף. הסיבה המסורתית שמועלית בערות ואמונות תפלות, אך הסברים סוציולוגים מתקדמים מכירים בציד מכשפות כתופעה, כסימפטום, של אי שקט חברתי. כמו להבדיל, האנטישמיות. ולראיה, בספרד שבה פעלה האינקוויזיציה האכזרית מכולן, לא היה ציד מכשפות כמו ביתר אירופה, משום ששם היו עסוקים ברדיפה אחרי אנוסים יהודים ואחרי מוסלמים. ובאופן מוזר ואירוני, ציד המכשפות הוא הדבר היחיד המשותף לקתולים ולשנואי נפשם, הפרוטסטנטים, זאת כיוון שרדיפת המכשפות התחילה בעצם כרדיפת כופרים ובעיקר עם התעוררות תנועת הכפירה הגדולה של הרפורמציה. במין טרנספורמציה מוזרה של ההיסטוריה הכישוף שמעולם קודם לכן לא נחשב ככפירה (אלא ככוח ריפוי וחיזוי, אם מדובר בכישוף לבן, או ככוח מניפולטיבי להשגת רכוש ולנקמה, כשמדובר בכישוף שחור), הוכרז כ"מינות חדשה" ב-1484, על-ידי האפיפיור אינוקנטיוס השמיני. עניין נוצרי, אמרנו. למרות שגם אצלנו דובר על שאול שרדף אחרי בעלי האוב. אבל התופעה ההיא היתה נקודתית. לא מגפה כמו באירופה של המאות ה-15 עד ה-17.

אבל צלב אחד כן היה. אני אמרתי. הנה הבמה שלפנינו מסתובבת ובמרכזה רמפה מוגבהת בצורת מלבן צר. פעם הוא ניצב לנו ופעם מקביל לנו. לי זה הזכיר את שתי צלעות הצלב. נמצאה האבידה. בכמה סצינות כשהוא במקביל אלינו יוצאות מהצדדים רמפות משלימות והנה הוא גשר מקשר בין שני הצדדים. על פניו לא מצאתי משמעות מיוחדת בבחירה במצב מקביל או ניצב לסצינה זו או אחרת, זולת הפעמים שבהם הוא הסתובב תוך כדי הסצנה. אז הוא נראה לי כמשלים את סערת הרגשות של הדמויות. למשל אביגייל בסצנת הפיתוי של פרוקטור. כשהוא ניצב, הוא מאפשר למרכז את ההתרחשות, לתמצת אותה, להעצים אותה, כשהוא מקביל לנו, אנו נוטים יותר להתרווח בסצנה. יש בהצגה הזו כמה מעמדים חזקים. קומפוזיציות מעניינות של התפאורה והנוכחים. ציורים עשויים היטב. כבר בהתחלה. המלבן ניצב לנו, בקדמתו מיטה עליה שוכבת בטי המתעוותת בהתקף פסיכוטי. בירכתיו שורות של כיסאות עליהן ישובים אנשי העיירה. בתורם הם נכנסים אל הבית ובו המיטה. כאשר הכהן רייל מטיף, לעתים הם גם עומדים על הכיסאות. מאוחר יותר, בסצנת המשפט יהיה זה שולחן השופטים מצד אחד אל מול ספסלי הבנות מצד שני – כמו שתי כפות מאזנים. ואז הוא מסתובב וניצב לנו בסצנת החקירה של אליזבת פרוקטור. אל לה להסתכל אחורה אל בעלה.

שאלות המוסר הן ליבו של המחזה. כולן מתמצות בסופו של יום בג'ון פרוקטור. הוא ניצב לא רק למול אשתו, למול אביגיל וויליאמס, למול הכהן פאריס והכהן הייל או חבר השופטים, הוא ניצב לבסוף גם מול רבקה נרס, הצדיקה האחרונה והיחידה בעצם בסדום. בסופו של המחזה, מציב אותו הבמאי מולה במעגל של שני כיסאות במרכז המלבן הניצב והמסתובב, כמו בריקוד מסרט של סאורה. הוא שצעק קודם "אלוהים מת – המלכתם במקומו זונה", הוא שסירב לחתום כי הוא מוכן לתת את הנשמה (כלומר להתכחש לעצמו), אך לא את שמו (כלומר את המורשת שלו), מוכן כעת להיהרג על קידוש השם. האם הוא הציל את העולם במעשיו. אולי את עצמו: "מצאתי משהו בג'ון פרוקטור – לא כל-כך טהור כמו בגן-עדן אבל לא כל-כך מלוכלך כדי להישאר עם הכלבים האלו." לי משום מה הסוף הזה שוב נראה טלנובלי לחלוטין, כמו נורמה ומאהבה הפוסעים לעבר האש ביחד בסוף האופרה נורמה. שוב סיום מיתי.

מי מציל את העולם? מי מציל אותנו? השורות האלו נפלו בידיו של איתי טיראן שמשחק את הכהן רייל. כבר די בתחילת ההצגה. כשהוא אומר "באתי להציל אל העולם", קשה שלא לחשוב על באתי להציל את התיאטרון. הוא קופץ על בטי, יושב עליה, זה בהחלט יכול להתפרש כהטרדה מינית. הנה הוא צועק את תהילים כ"ג, ה' רועי לא אחסר. האם זה רמז למטיפים הנוצרים הידועים שנתפסו ביחסים מיניים אסורים. האיש הראשון של התיאטרון הישראלי היום (ועל כך יעיד רחש "הנה איתי טיראן" שעבר בקהל בעת כניסתו לבמה), צעד שני צעדים אחורה והותיר את התפקיד הראשי לדן שפירא, אבל כמה זה סימלי שהוא לקח דווקא את תפקיד ה"רע" של המחזה. רע במרכאות, כי בכל זאת לא מדובר בדמות חד-מימדית שטוחה ודוגמתית כמו למשל אביגייל וויליאמס או השופט הראשי. הוא מנסה לתקן את המצב, גם אם מהסיבות הלא נכונות. אולי הוא גם מבין שהם הרחיקו לכת. הם מפחדים ממרד. חומת ההפרדה פרוצה לה. המשטור המוסרי שהיה מלפנים חזק כמו בטון, כמו חומה שמגנה על הקהילה המבודדת, נפרץ. מבעד לפרצות רואים גופות תלויות. וכעת זה הזמן לדבר על מרד. ומה עושים כדי למנוע מרד. ואתם זוכרים שהכול התחיל בגלל עובדת זרה, בגלל גורם שהגיע לקהילה הסגורה מבחוץ. טיטובה השפחה מברבדוס, שבצעה מעשה כישוף לבקשת אביגייל. אלא שלטיטובה, הכישוף הוא דרך חיים, לא חטא. היא אינה מבינה אולי למה רודפים אותה. רוצים להגיד לנו גם משהו על משברי העובדים הזרים אצלנו, אבל זה כבר לעוס, אז לא אוסיף.

למחזה הזה אין פתרון. לא צריך. הסוף של הסיפור האמיתי ידוע. אביגייל וויליאמס האמיתית לא ברחה עם הקופה. היא פשוט הרחיקה לכת, האשימה בכישוף את אשתו של המושל שהחליט לשים קץ לכל הפארסה. אבל אנו מסיימים עם מוות על קידוש השם. שמו של פרוקטור, המורשת. זה שמוכן ליטול את חייו, כדי לא להתמודד עם שקר או עם אשמה, אולי קצת כמו בועז ארד. בהקשר הזה, הסוף הצפוי כבר לא כל-כך צפוי – בעידן הפייק-ניוז, האם האמת היא באמת משהו ששווה למות בשבילה.

פסקת ציונים הכרחית

בעיקרון אני מרוצה מכל תצוגות המשחק, אין ספק שמדובר באנסמבל מצוין ובליהוק מדויק מאוד ואפקטיבי. אהבתי את הליהוק של עירית קפלן כאליזבת' שהפגינה משחק מדויק, יצחק חזקיה היה נוגע ללב כג'יילס. אביגיל הררי כאביג'ייל היתה כריזמטית להחריד, אך נעלמה לה בהמשך המחזה (כך הוא כתוב). אלי גורנשטיין בתצוגת משחק מהדהדת כשופט דאנפורת'. דן שפירא התעלה על עצמו ושכנע מאוד כג'ון פרוקטור, ולאיתי טיראן קודוס על שהיה כל-כך לא איתי טיראן. אך על כולןם עלתה זקנת השבט בתפקיד זקנת השבט רבקה נרס – מרים זוהר.

ראויה גם לציון המוזיקה העשירה ורבת ההבעה של אמיר לקנר, שתרמה רבות במוזיקליות הקולנועית שלה, להגברת האפקט המיתי. התפאורה של ערן עצמון והתלבושות של אורנה סמורגונסקי היו אפקטיביות כמוסבר במפורט לעיל.

לסיכום אפשר לומר שמדובר בהצגה ראויה, שלא הצליחה להרוס את המחזה העשוי היטב של מילר, למרות שהיא ירתה הקשרים לכל הכיוונים, מבלי להגיד בעצם שום דבר, זולת את הדבר עצמו. בהחלט כמו שהוצהר על-ידם בתוכניה. היינו שמחים לראות רובד שמעבר, לא משהו שאותו אנחנו אמרנו, למשל כאן.

מסכמים

השם האנגלי שנתן ארתור מילר למחזה אינו מתרגם לציד המכשפות. זה שם עברי שניתן לו בגלל נושאו. השם האנגלי The Crucible משמעו מצד אחד כור היתוך ומצד שני מבחן. בדיוק שני הקצוות של הניסוי החברתי הזה שממחיז מילר. מה כוחה של החברה על הפרט. מה כוחו של הפרט כנגד החברה. השאלה הזו היא אלמותית והיא עומדת למבחן בימינו אלו ביתר שאת. ציד המכשפות המודרני לא התחיל עם ‎#metoo. תופעת השיימינג הציבורי ברשת וההתאבדויות שהיא גורמת קיימים זה מכבר. ציד המכשפים המודרני הנוכחי הוא רק אחד מהביטויים שלה. מי התחיל אותו. אולי אחיו של הרווי וינשטיין ששאף להשתלט על חברת ההפקה. אולי עיתונאי משועמם. הם לא תכננו שזה יגיע לאן שזה יגיע, מישהו התערב להם והניע את זה לכיוונים בלתי צפויים. זה תפס תאוצה שאיש לא חלם עליה והפך לכוח ממשטר שדורס כל דבר שעומד בדרכו. מי שיעז כעת לצאת נגד כוח המשטור הזה, דמו בראשו.

הנה בהצגה, אלו הבנות שתולות את הפשקווילים על חומת ההפרדה. כמו השיימינג ברשת החברתית. אני לא מזהה עדיין את 'אי הסדר החברתי' שהניע את כדור השלג הזה, גם לא את הפסיכופת התורן שהדליק את האש, אבל את הכניעה הנרצעת למשטור הדורסני של מי טו, ללא הפעלת שיקול דעת מינימלי, בשם המטרה הקדושה, אני בהחלט מזהה. למשל נועם פרתום שמכירה קצת את בועז ועדיין לא תצא בריש גליי ותגיד – הגזמתם. היא מנסה לצאת בסדר גם עם עצמה (עם מצפונה המתחיל להתעורר) וגם עם משטור מי טו (שהרי אל לה לאבד את מקומה המרכזי בשיח). אחת התגובות למה שהיא כתבה של אחת צדיקה בסדום: "תקראו את הפמינאציות רוקדות על הדם ומחלקות סוכריות כמו ערבים אחרי פיגוע, תבינו מה הולך כאן". אני קוראת את הראיון של צפי סער עם דפני מרקין. פמיניסטית לא צפויה. שמתנגדת למי טו. סער ממשטרת אותה על-ידי הקטנתה, כלומר הזקנתה. אני נחרדת אל מול הסכנות של משטור היתר של המי טו, שקורא לכולם להתיישר לפי קו אחד, בלי לנהל דיון, בלי לתת לגוונים שונים של דעות להישמע (למשל המניפסט הצרפתי הידוע). זה מאפיין של חברות טוטליטריות וזה מפחיד.

שיא הטעם הרע – בתגובה לפוסט של פרתום, ניתח דני בקון את התחקיר המהולל אודות בועז ארד ומצא שם כשלים מקצועיים. הוצאה מהקשר. כתיבה מגמתית. והנה הוא מואשם בתור שליח מטעם על-ידי הפמינאצית התורנית. "מטעם מי?", הוא שואל בתגובה. "מטעם בועז ארד?" אתם מבינים כעת, כמה העיוורון הזה מסוכן.

 

ציד המכשפות, הצגת מבקרים, תיאטרון הקאמרי, 2.2.18. מאת: ארתור מילר, נוסח עברי: גור קורן, גלעד קמחי,  בימוי: גלעד קמחי, תפאורה: ערן עצמון, תלבושות: אורנה סמורגונסקי, מוסיקה: אמיר לקנר, תאורה: אבי יונה בואנו(במבי). משתתפים: דויד בילנקה (יחזקאל צ'יבר – השוטר), רמי ברוך (הכהן סמואל פאריס), אלי גורנשטיין (השופט דאנפורת'), נטע גרטי (מרי וורן), אביגיל הררי (אביגייל וויליאמס), מרים זוהר (רבקה נרס), יצחק חיזקיה (ג'יילס קורי),  איתי טיראן (הכהן ג'ון הייל), אלונה סער (בטי פאריס), אנסטסיה פיין (טיטובה), יוסי קאנץ (האתורן), עירית קפלן (אליזבת' פרוקטור), אורי רביץ (תומאס פאטנאם),  ג'וי ריגר (מרסי לואיס), אנדריאה שוורץ (אן פאטנם/רות פאטנם), דן שפירא (ג'ון פרוקטור).

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.