על 'חלום ליל קיץ' באופרה הישראלית
נשאלת השאלה לשם מה התכנסנו כאן. האם כדי לראות את האופרה של בריטן חלום ליל קיץ או שמא לראות משדר תעודי של אחורי הקלעים באולפן הוליוודי שבו במקרה מפיקים את חלום ליל קיץ של בריטן. מה שראינו על הבמה שירת בעיקר את האחרון, וקשה היה להתרשם ממנו על מה שרצה להגיד על חלום ליל קיץ של בריטן או של שייקספיר, כי הוא היה כל-כך מאוהב באחורי הקלעים, באינטריגות, בחשיפת העושים במלאכה, הנסתרים בדרך-כלל. זה אפילו לא להפוך את דולי הפנינים לתוכנית ריאליטי. זה פשוט להשתמש באופרה הזו כתירוץ למשהו אחר. כי כשעושים סרט על 'איך עשו את' בדרך כלל לא רואים את היצירה, כי הסרט הזה הוא רק הפרומו ואולי תיעוד ומחקר, אבל לא היצירה עצמה. וגם פה, נעלמה מאיתנו היצירה עצמה מאחורי כל מיני גימיקים ומסיחי דעת שאין להם דבר עם העלילה, החל מדורותי מארץ עוץ עם סל ובו טוטו הכלב (ונעלים אדומות נוצצות שבעקביהן היא אף נקשה), האריה הפחדן מאותה עוץ (וגם זה השואג מהסמל של MGM), צ'רלי צפלין עם הפנס מ-Singing in the rain (עוד סרט על איך עושים סרט) שהוא אור הירח, גראוצ'ו מרקס, קאובוי ואיזה בלש אפל שפותח את המעיל ונהיה קיר בתחתונים (בתוכניה כתוב המפרי בוגרט. איזו השפלה). ופאק וטיטניה הם פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס (או אולי ג'ין הארלו), רק שאין ביניהם שום קשר כמעט באופרה. ואפילו 4 הפיות המלוות (פה נשים במקום נערים) הפכו לשורות המקהלה כמו בשיר Puttin' on the Ritz (דרך אגב המקור עם קלארק גייבל), הנה הן מחזיקות אותו בידיים (רוצים וידיאו).
ניים דרופינג, ניים דרופינג או בקיצור too much information. כמו הדוכס, סליחה בעל האולפן, שיורד להיפוליטה בסצנת הטרום-חתונה שלהם. איך זה עובר בעידן #metoo שמוחה על הוליווד הבדיוק הפוכה… (זוכרים, casting couch).
בואו נחזור רגע לסרט ההוא Singing in the Rain… כמה מכם זוכרים מה הוא שמו של הסרט שהם עסוקים בהפקתו. כמה מכם בכלל זוכרים שזה סרט משנות ה-50 על הפקת סרט כמה עשורים לפני כן, סרט אילם. איך קראו לו? The Dancing Cavalier? כן כן כן, לא לא לא… זוכרים? בעיות הסינכרוניזציה כשניסו להוסיף לו סאונד. זה אפילו נכנס ללהיט של סיפור המסגרת Good Morning… אפילו אני לא זוכרת בדיוק את הסרט שבתוך הסרט. אז ביררתי בויקי. זה היה The Duelling Cavalier ואז עם השינוי ל-talkies הוא הפך ל-Dancing Cavalier… וכאן מצפים שנזכור את הסרט בתוך סרט כי לשם כך התכנסנו. או שאולי לא.
מבלבל, לא? לא אחד ולא שניים אומרים בהפסקה, לאחריה התרוקן מאוד האולם – שיווקו לנו אחד וקיבלנו אחר. עומר שמרוני בביקורתו במגזין אופוס כותב: "הבימוי (של עידו ריקלין) הופך את ההפקה לסרט קולנוע מהוליווד של שנות השלושים. הרעיון הזה קצת מסבך את הבנת העניינים (שמורכבים גם ככה), אבל יש בו היגיון פנימי והוא מכבד את המוזיקה ואת הטקסט. מה שכן, בפרסומות לאופרה הודגש האלמנט של הסרט, ולטעמי זה קצת לא הוגן. מי שיבוא לאופרה בגלל שיחשוב שהוא הולך לראות גירסה אופראית לסרט הוליוודי, ויקבל את המוזיקה של בריטן לפנים ללא הכנה, עשוי להיות מופתע מאוד."
איפה היינו, אה, בהוליווד… לא בחלום ליל קיץ. אה כן, ואם תרצו אז גם פרודיה על לוצ'יה די למרמור, אבל לזה אחראי כבר בריטן שהעיז אף הוא להשתמש בכמה גימיקים שאין להם דבר עם חלום ליל קיץ. למה זה המחזה האהוב עליו. אולי כי אוברון רוצה את הגנימד של טיטניה לעצמו. כן, גם אורגיה הומואית היתה פה על הבמה. עם אוברון, עלם החמודות, פק והעוזר האילם שלו (מאיפה הוא צץ). וגם טיטניה באמבטיית כדורים לבנים עם עלם חמודות (שרה את האריה Come now a roundel), כמו הבורלסקה של דיטה פון טיז בכוס שמפניה, רק שבמקום אישה מתפשטת, מוציאים כאן מהאמבטיה גבר עירום (כך זה נראה). אני מחפשת את חלום ליל קיץ… מסטר שייקספיר where are you…. אנו עסוקה בזיהוי סלבס מיומן החדשות (האמיתי, חוץ מסצנה קטנה של שיבוץ תזאוס והיפוליטה שלנו) שמקרינים לנו בהתחלה. הפרימיירה הכי נוצצת בהוליווד. של הסרט חלום ליל קיץ של מקס ריינהרד מ-1935. האופרה של בריטן עוד לא היתה בשלב ביצית כנראה.
מרט רצה לברוח בהפסקה. לא יפה. 1/3 אולם ברח כאמור. מרט אומר, מוכר לי קונספט התפאורה הזה מאיפשהו. כן, בהצגה שלי ביידישפיל, סטמפניו – פנטזיה לאהבה ולכינור (2011) זה אותו מעצב תפאורה, סשה ליסיאנסקי, גם שם הוא יצר ציר מרכזי, תורן עם זרועות מסתובבות…. (נביא וידיאו). טוב, מותר לאדם לגנוב מעצמו…
60 שניות על התפאורה באופרה הזו: קונסטרוקציית מתכת ולה ציר מרכזי (תורן) עם זרועות ברזל רחבות בקומות וגם עיגול עליון ממנו זורחים פנסי תאורה (אבל לא רק שם). הזרועות מסתובבות/מסובבות על-ידי השחקנים. קומה ראשונה – מאוורר, קומה שניה – מצלמת אולפן (יש עוד אחת מנותקת על פלטפורמה עגולה), קומה שלישית פנס בודד בקצה, קומה רביעית או אולי חמישית – פנסים ומתלה לבדים, כלומר מסכים לבנים. קומה שישית – פס פנסים. המסכים הלבנים הם רקעים באולפן שלפניו מבוימות סצנות (עם בד תואם על הרצפה) ולפעמים זה מסך שעליו מקרינים סצנות שלמות. כמו למשל רקע מצולם מראש, שלפניו נהוג לצלם שחקנים באולפן (רק שפה הוא פריימים מובחנים עם פרפורציה של הפילם בצדדים), או הקרנה של משהו שאי אפשר להציג על במה, כמו יעל נופלת מגובה ממעוף ציפור (וזה אפילו קצת מפחיד לרגע) או סצנות נשיקות שרצות זו לימין זו על פס בד שפתאום נמתח בלי קשר וכנראה שהוא נועד להסתיר את הבמה כדי להחליף תפאורה (אה זה הזמן שבו זוגות האוהבים נרדמו). ואז בסוף, בסצנת ההצגה בתוך הצגה, בכלל יורד מסך לבן באמצע הבמה ומכסה את כל הקונסטרוקציה. אפילו לא מקרינים עליו כלום. סתם מסך לבן משעמם (מזל שמה שהוצג לפניו היה מצחיק, אולי יותר מדי). בין לבין עולה מהרצפה לוח מודעות, יעל עולה ושרה למעלה (כמו בגרטה והמרוץ לחלל?), או שנפתח בה פתח אליו יורדים טיטניה והחמור, וממנו אחרי כמה מערכות נמשך ניק בוטום – ללא מסכת החמור. האם זה השאול? האם זה הפתח בין המציאות לאשליה?
טוב נגמרו ה-60 שניות, אבל לא הגימיקים… והנה אני מגלה שלמרות שכתבתי וגם ציירתי בפנקס, בווידיאו שאני רואה אחרי אני מגלה עוד פרטים שפיספסתי… עוד כמה גימיקים לרשימה: כוריאוגרף שמלווה את תנועת הפיות בתחילת האופרה, מחוץ לסט (שבתוך הסט), בכוריאוגרפיה סטייל בזבי ברקלי. פק/פרד אסטר מציץ וצועק לפעמים ממין מרפסת ברזל שצצה לעיתים למעלה. טיטניה שופכת כוס מים על אוברון. ענייני תורן מרכזי: חמור מתגרד עליו (זה בהמשך לגירודים שהוא מזמין מהפיות באריה של טיטניה), הרמיה נקשרת אליו ברצועות פילם שחור על-ידי דימיטריוס וליסנדר אחרי שהיא השתוללה ובעטה בלוח המועדות עליו עלתה הלנה… ופאק מטפס עליו עם מגפון (יש עליו שלבי מוטות מתכת כנהוג) ומשמש כקול מזויף של ליסנדר ודימיטריוס (כן, זה באמת באופרה). ואיך אפשר לפספס את סיפורי הפנסים: אז יש את הסצנה שבהם פנסי העיגול העליון מדמים גשם (אולי אפילו המטירו באמת מים… או שזו הקרנה) והרמיה שפוסעת עם ליסנדר פותחת מטריה. ובשעה שבוטום הופך לחמור פתאום הם מאירים באור ירוק דשא. אבל גולת הכותרת במשחקי הפנסים, הם הפנסים המתנדנדים מצד לצד שיורדים מלמעלה, לא מן העיגול אלא מכל רום הבמה שורות שורות, כמו אותו שיחוק גרוע בסיפורי הופמן סצנת אנטוניה, בסצנת האוהבים ביער. אני נורא רוצה להבין אבל לא ברור לי מה הבמאי רוצה מאיתנו. כלומר הבמאי החיצוני, לא זה שבסיפור המסגרת, אוברון.
כן, יש כאן רבדים רבדים של אמיתי ולא אמיתי. ככה זה התחיל גם אצל שייקספיר. וגם אצל בריטן, למרות שבריטן קצת שינה את הדגשים. אבל כאן, בהפקה הזו, מכיוון שהוסיפו לנו עוד שני רבדים של אולפן ושל מה שמוסרט, וערבבו טוב טוב עם מה שקורה אצל שייקספיר, אני כבר לא יודעת מה אמיתי ומה לא. זה כבר מזכיר לי את מה שכתבתי רק בשבוע שעבר על רבדי המציאות בנפוליאון – חי או מת! של נסים אלוני. אלא שכאן זה לא משתלב בצורה גאונית והרמטית כמו אצל אלוני, או אצל שייקספיר, להזכירכם. ואני חושבת שהם מכניסים את המצלמה בכל פעם שזה אמור להיות לא אמיתי. אבל גם בזה אני לא בטוחה. ובטח פיספסתי עוד כמה גימיקים. בקיצור, להוסיף עוד שני רבדי מציאות, לשלושה פלוס שקיימים שם גם ככה. עוד מיליון סימבולים לרפרטואר הדחוס ממילא של שייקספיר ולזה שהוסיף במידה בריטן, ולמרות שהכינו לנו את המדריך לחולם המלבב שקראתי בקפידה, כבר איבדנו את הידיים והרגליים.
ואז כעת לכו תתרכזו במוזיקה. או במה שקורה באמת בחלום ליל קיץ של שייקספיר או של בריטן. ואני גם חושבת שכל הקונסטרוקציה הזו קצת מגמדת את הזמרים. אבל לא ברמה של פאוסט שראינו בעונה הקודמת. ופתאום קריאה אחרת, מינימליסטית: ארבעת האוהבים שהשלימו בקוורטט שלהם הולכים על בימה ריקה (בסדר התורן נשאר, אי אפשר להוציא אותו), זה לצד זה ושרים כשבימה בעצם חשופה לגמרי ללא שום גימיק, חוץ מהבלאק בוקס של האולפן. לרגע אני חושבת שאולי פרשנות מינימליסטית כזו היתה טובה עשרת מונים, אבל בהקשר שבו היא הוצגה, אני חווה נפילת מתח. אפילו זלזול. בפנקס אני כותבת: ממש מעליב. ואני באמת רוצה למחות על השימוש בעיגולים עם ההקרנות ברקע. איך כותבים הטוקבקיסטים בפוסטים של עיצוב פנים: ממש נדוש. באמת מספיק ודי עם זה.
60 שניות על פאק (הוא רובין מהאפילוג): הוא ייצור חצי שדי-חצי אנושי ולכן מסוגל לעבור בין עולם המציאות ועולם ההזיה (הידעתם שבימי שייקספיר פיות נחשבו רוחות רעות ורק במאה ה-19 הן החלו להיתפס כיצורים מסייעים. למרות ששייקספיר מתחיל להוביל את המגמה והדבר אצלו קצת כך וקצת כך). אבל אצלנו לא ברור בכלל מהו. האם הוא הכוכב של ממלכת הפיות או גם על הסט באולפן. האם הוא בכלל נפגש עם הג'ינג'ר רוג'רס שלו. יצרו כאן לטיטניה סצינת ריקוד סטייל ג'ינג'ר ופרד, אבל לא עם פאק…
ואני גם רוצה לשתף איתכם מסמך מרתק שמצאתי באינטרנט: איך להתכונן לתפקיד טיטניה. עם רקע היסטורי רחב ומעמיק וגם ניתוח מוזיקלי מעמיק עם דוגמאות מהתווים.
בואו נדבר על השירה. לפי סקציות. ראשית פיות. אוברון. כאן יניב ד'אור (קונטרה-טנור). וטיטניה. כאן הילה בג'יו (סופרן). זה לא פעם ראשונה שהם צמד אופראי. הם היו גם בהפקת אורפיאוס ואורידיצ'ה של גלוק לפני אי אלו שנים באופרה הישראלית, אך אני ראיתי את הקאסט השני עם קלייר מגנאג'י ואלון הררי ולצערי אני לא יכולה להשוות. אבל כעת נראה לי שאין בלאנס בין שניהם. בריטן התחכם ויצר את הדמות הראשית בתור קונטרה-טנור, בחירה לא קונבנציונלית וסטייה מתחום הטנור בריטון המקובל. הרעיון הוא לייצר דמות שמימית שהרי אוברון הוא פיה. בכלל מוזר שלאוברון ולטיטניה יש מין כי לפיות אין ובריטן שיחק על זה ויצר מקהלת בנים שקולם לא התבגר ורק פה עשו מהם ילדות ונשים (4 המלוות). אבל לעניין המין אחראי מאסטר שייקספיר אז לא אלין. ובכל זאת, אם להתייחס לאוברון בתור הבמאי בהפקה שלפנינו, זה שמניע את כל ההתרחשויות, וגם אצל בריטן ושייקספיר הדמות הראשית והמניעה, קצת קשה עם זה שהוא חסר נוכחות קולית בעיקר אך גם בימתית. אמנם, כפי שציינתי כבר בעבר, הקול של הילה התעבה לאחרונה (דבר שניכר מאוד כשהיא שרה באותה הפקה לצד יעל לויטה [הלנה]) וייתכן שהיא קצת האפילה עליו, אבל לא רק בגלל טיטניה זה לא עבד, למרות שבסצנות אחרות זה בלט פחות. התפקיד של טיטניה קשה ביותר. כבר בהתחלה יש הבלחות חדות לגובה (קצת הזכיר לי את אסקלרמונד הנידחת של מסנה) ובכלל שלל סלסולים ופעלולים קוליים. עד שלא מעירים אותה מפעולת הצוף לא הקל עליה בריטן, כך נאמר. הילה כמצופה עמדה בדרישות הקוליות של בריטן והוסיפה קורטוב של דיווה הוליוודית שטיפה הוציאה את הדמות משמיימיותה, אך עדיין לא כמו הדיווה היפוליטה, שבמקור אצל בריטן היא אלט, אבל פה בוצעה על-ידי הסופרן הדרמטי עידית זמיר.
מקהלת הילדות היתה קסומה ביותר עם סאונד אחיד ושמיימי. אני מניחה שהיו אלו ילדות ולא ילדים, עם חצאיות הטוטו הוורודות האלו שהלבישו אותן. למה לא להביא מקהלת ילדים, לשמור על הקווים ההומואירוטיים של בריטן. במקום אחר לא התביישתם.
ארבע הפיות המלוות, שהפכו כאן לפמליה של הכוכבת הראשית, מעין עוזרות אישיות, מאפרת, ספרית, מלבישה… עם בגדים תקופתיים משנות ה-30 בשחור לבן (להבדיל מהבגדים הצבעוניים של האוהבים). אהבתי את הדמות עם הסלאקס (מכנס רחב שנלבש רק כמדי ב' באותה תקופה). טוב, אבל נדבר על 4 הסופרניות, שכולן פשוט גדולות בכמה מידות על התפקידים הפצפונים האלו. דניאלה סקורקה האדירה, טל גנור וגם אביגיל גורטלר ונופר יעקבי, שתי מלכות הלילה אדירות ומבוזבזות. אבל מישהו צריך לגלם את התפקידים האלו והן נרתמו למשימה בהפקה שהיא על טהרת הישראלים כמעט.
פאק, כאן תפקיד מדבר ובגילום יוסי צברי. אהבתי את הנוכחות שלו, לא כל-כף אהבתי את האנגלית במבטא הישראלי הכבד.
אוהבים. והנה אנו פוגשים שוב במפלסת הקרח הקולית (זכויות יוצרים לאמיר קידרון), יקירת המדור הסופרן יעל לויטה (הלנה) וחברתה הטובה, צמד חמד עוד מימי האחיות הרעות של סינדרלה בלה צ'נרנטולה, המצו-סופרן ענת צ'רני (הרמיה). ואיתם שני הבנים הטנור האמריקאי ג'ייסון ברידג'ס (לייסנדר) והבריטון הבריטי רוס רמגובין (דימיטריוס). שהיו כולם אפקטיביים ומרגשים. יעל פשוט ליהוק מושלם לדמות הנעבכית הדחויה הפגינה ביצוע קולי ומשחק מצוינים. ענת היתה הרמיה ענוגה עם שירה צלולה ומתוקה ושני הבנים הפגינו קולות יפים ומלאים. וכולם השתלבו להפליא בדואטים ובקוורטט שיצר להם בריטן. בסוף האופרה אנו נפגשים גם בזוג השלישי תזאוס, הבריטון נח בריגר המצוין כתמיד, והיפוליטה – הסופרן (כתוב בתוכניה מצו-סופרן) עידית זמיר, שאכלה בלי מלח את דמות הדיווה, עם נוכחות בימתית משתלטת וביצוע קולי מודגש כנדרש.
בעלי מלאכה. אין ספק שזו גולת הכותרת. ראויה לציון במיוחד עבודת האנסמבל והססקסטטים היפיפיים. כולם עשו עבודה יפה וגילמו למופת תפקידים משולשים בהפקה זו ולא כפולים כרגיל של פועלי במה מחוספסים בסיפור המסגרת ודמויות כפולות בהצגה: פיטר קווינס/מספר/גראוצ'ו מרקס (הבס הבריטי גרהם דנבי), טום סנאוט/קיר/המפרי בוגרט (הטנור הבריטי אלאסדיר אליוט), רובין סטרבלינג/ירח/צ'רלי צ'פלין עם פנס (הבריטון יאיר פולישוק) כולל הליכה וקפיצה אופייניות לצ'פלין, סנאג/אריה/אריה מארץ עוץ ושל MGM (הבס-בריטון ולדימיר בראון) ובמיוחד בלטו שני הכוכבים: הטנור איתן דרורי בתפקיד פרנסיס פלוט/תיסבי/דורותי – עם החיקוי הידוע של לוצ'יה די למרמור ובמיוחד לאורך כל ההצגה, שהרי הוא גם החמור האהוב של טיטניה – ניק בוטום/פירמוס/קאובוי בגילום הבס האוסטרלי המקסים והוורסטילי ג'ושוע בלום, שיצא מעור החמור והפך גם לקאובוי טמבל פרודי בסוף האופרה.
תזמורת. אהבתי שדניאל כהן בחר בטמפו מתרווח ונתן מקום לכל הזמרים ולכל הכלים המלווים האופייניים. התענגנו על הטרומבונים המעוכים ועל החצוצרות המעומעמות מחד, וגם על סקציות הנבל והפעמונים השמיימיים מאידך, שהכפילו את הזמרים והעצימו את הדמויות והסיטואציות. אבל עדיין חסר איזה ברק, ליטוש סופי שיהפוך את הצליל למושלם.
סיכום: ממש ממש רציתי אבל ממש ממש רציתי לצאת מרוצה ושמחה. כן, בהחלט נדרשות לבית האופרה הישראלית הפקות מקור. גם לאור מה שעשה עידו ריקלין עם צמד האופרות האדונית והרוכל ושיץ, היתה לי הרגשה טובה, למרות שציפיתי מראש שהבמה תהיה יחסית מינימליסטית. הקונספט על פניו היה מרתק ובתור מעצבת תלבושות לשעבר הוקסמתי עד מאוד מהקונספט התקופתי שבא לידי ביטוי בעיקר בבגדים וזכה כאן לפרשנות מרהיבה. זה מזכיר לי את התקופה שהייתי הולכת לסרטים רק בשביל התלבושות. למשל לסטיריקון של פליני. אבל לא די בבגדים מצד אחד ובביצוע מוזיקלי טוב, מצד שני, כדי להחזיק את הקונספט העמוס של ההפקה הזו. גימיקים זה נחמד, מושך קהל. הנה זה משך אותי. אבל אחר-כך צריך שיהיה להם כיסוי וגם במידה, שלא יהיה יותר מדי, שלא נקיא מרוב מתוק, שנוכל לראות את היער מבעד העצים. האם למדנו עוד משהו על הוליווד בשנות השלושים. האם למדנו עוד משהו על חלום ליל קיץ של בריטן או של שייקספיר. האם בכלל זכרנו שזה חלום ליל קיץ. אולי אם עצמנו עיניים. כן בריטן זקוק להנגשה מסוימת. מוזיקה לא צפויה ולא מתוקה. אבל הממתיק שנוסף לו הערב היה מלאכותי ומתוק מתוק מדי.
חלום ליל קיץ באופרה הישראלית. בכורה 4.1.2018. מלחין: בנג'מין בריטן. ליברית: בנג'מין בריטן ופיטר פירס, בעקבות המחזה של שייקספיר. מנצח: דניאל כהן. במאי: עידו ריקלין. תפאורה: אלכסנדר ליסיאנסקי. תלבושות: אורן דר. כוריאוגרף: יורם כרמי. תאורה: אבי יונה בואנו (במבי). וידאו: נמרוד צין. משתתפים: אוברון – יניב ד'אור, טיטניה – הילה בג'יו, הרמיה – ענת צ'רני, הלנה – יעל לויטה, לייסנדר – ג'ייסון ברידג'ס, דמיטריוס – רוס רמגובין, פאק – יוסי צברי, ניק תחת (בוטום) – ג'ושוע בלום, פיטר קאט (קווינס) – גרהם דנבי, גוץ (סנאג) – ולדימיר בראון, רובין חוט (סטרבלינג) – יאיר פולישוק, טום שפיץ (סנאוט) – אלאסדיר אליוט, פרנסיס זום (פלוט) – איתן דרורי, תזאוס – נח בריגר, היפוליטה – עידית זמיר, קור – טל גנור, עש-לילה – נופר יעקבי, אפוניה – דניאלה סקורקה, חרדל – אביגיל גורטלר, מקהלת הילדים מורן, תזמורת האופרה – התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון. תרגום: דורי פרנס.
תגובות פייסבוק
תגובות שחרזדה (0)