הסאטיר באופרה

אופרה למתחילים

על האופרה 'כרמן' באופרה הישראלית

אני קוראת על ההתקבלות של האופרה כרמן בבכורה שלה בפריז ומקנאה. כן, אז האופרה נכשלה וביזה האומלל, רווי הכישלונות בשרשרת חלה ומת שלושה חודשים לאחר מכן ולא זכה להתבסם בהצלחת האופרה (שנמנית היום על חמש האופרות הפופולריות ביותר), בעת הבכורה שלה כמה חודשים אחרי בווינה. אבל עדיין, אני מקנאה, כיוון שאז לקהל ולמבקרים היו ציפיות והיו טענות ואילו היום, נדמה שכל מה שתציג בפני באי האופרה, קבוצה שבעה ומנותקת אולי מהחיים האמיתיים, נשאלת השאלה אם זה תקף גם לבאי התיאטרון, יתקבל על-ידיהם במחיאות כפיים ענוגות. גם אם תטיח בפרצופם אמת לא נחמדה, כמאמר המשוררת. כרמן החתרנית ויש שיאמרו הגאונית הפכה למבדרת. מופע בידור שכל אדם ברחוב כמעט מכיר ממנו אי אילו נעימות, אולי בגלל שהן משמשות לא אחת כצלילי המתנה במענה של שירות לקוחות זה או אחר. והנה, גם ההפקה הזו זוכה מראש לביקוש עצום ואף הוסיפו שתי הופעות. היציע גם הוא מלא עד אפס מקום. זוהי הזדמנות לאופרה הישראלית למלא את כיסיה וגם אם נסתפק בכך, דיינו. אלא שאנו באנו לראות אמנות ומה שקיבלנו היה הפקה ניאו-ריאליטית עבשה מהסוג הישן, כלומר ריאליסטי מצויר ולא מרשים, שפע אנשים על הבמה, שנדמה שלא תרמו במאומה, סצנת כלא, שהוא איזו מחיצה עלובה שנפתחת לשניים (פתרון פשוט מגוחך לאור ההפקה המושקעת להתפקע הזו), סולנים, שרובם אמנם ישראלים, אך לרוב לא תרמו להפקה שום דבר מעבר לסביר, אם בכלל, ומנצחת שלעיתים הבריקה והובילה את תזמורת ראשון לציון בנמרצות מלהיבה (הפתיחה בטמפו המהיר למדי, היתה כניסה מרהיבה) ובבלאנס מדויק ולעתים שקעה לרגעי עייפות לא מובנים.

מצטיינת הערב היתה הסופרן הישראלית הילה בג'יו בתפקיד מיכאלה וזאת למרות שאני בכלל לא בטוחה שהקול שלה, סופרן לירי קל על גבול הסוברט, מתאים לתפקיד זה. אבל מכולם, היתה זו היא שניסתה בכל זאת לבנות דמות שמתפתחת לאורך הזמן, תמימה יותר בהתחלה, וכאן היא מקלילה את הקול שלה, אולי יותר מדי, גם את הבימוי המליצי של הסצנה המשותפת עם ז'וזה לא בדיוק אהבתי, ואחר-כך, בין הסלעים, היא מוצאת את הגוונים הכהים והכבדים יותר בקול שלה, אפילו מלכלכת אותו קצת בכוונה, כדי לעצב מיכאלה נועזת ואמיצה שמעזה לבוא לחפש את דון ז'וזה במקומות פראיים ובינות אנשים מפוקפקים שלא הולמים נערה הגונה באותם ימים. האריה שלה במערכה השלישית, כשהיא לבד על הבמה, היא בהחלט שיא הערב, והיא מחזיקה את הקהל בביצים למרות שדווקא זו אינה אריית להיט בינות כל אריות הלהיט מהיצירה. איזו נוכחות. איזו התכוונות. לא פלא שהיא זכתה למירב התשואות בסוף הערב.

נג'מדין מבליאנוב, הטנור האוזבקי, הגיש דון ז'וזה בקול חזק, מבריק ומרשים, אם כי אחיד למדיי. הוא לא יצר שום ניואנס שהבדיל בין ז'וזה ההגון של מיכאלה, לזה הנטרף מאהבה בשל כרמן, לזה המיואש בסוף האופרה – ייאוש פראי שמוביל אותו לרצח, לזה שמתייסר בשל התדרדרותו למעמד עריק מהצבא ופורע חוק ואם לא היה בימוי שציווה עליו גסטות מסוימות שיסבירו לנו את זה, כנראה שלא היינו שמים לב. כן, נחזור למה שאמרתי בהתחלה. הקהל שלנו מסתפק מאד במועט. תנו לנו מישהו ששר סביר ונסתפק בזה, שהרי זה יכול להיות הרבה יותר גרוע… למשל כרמן שלא שומעים בכלל.

בורכתי ויצא לי לשבת בשורה 14, אמנם מבט פנורמי על הבמה, ללא פרטים קטנים… אבל איזו אקוסטיקה. כל צליל בתזמורת נשמע נפלא, משחקי הגוונים בין הסקציות השונות של התזמורת. כלי הנשיפה המבריקים (למרות אי אילו זיופים קטנים בגזרת החליל) והכינורות המתרווחים שהיו טובים מאוד… התזמורת תחת ידי המנצחת האמריקאית קרן קמנסק נשמעה עשירה להפליא, מהודקת ומאוזנת, רק חבל שהיא היתה הרבה יותר מדי טובה ביחס לסולנים החיוורים שבקושי לא קרסו תחת צליל התזמורת וזאת כנראה הודות לתושיית המנצחת שידעה להוריד את עוצמת התזמורת ולשמור כל העת על בלאנס נאות. ואם מדברים על בלאנס, ראוי לציון הבלאנס המצוין בדואט ז'וזה-מיכאלה, כשכולם התכווננו לשמור על עוצמה אחידה, בעיקר מבליאנוב שידע להוריד טורים ולהשתלב עם בג'יו הזכה.

אבל מה בנוגע לכרמן…. אותה לפעמים פשוט לא שמעו. ובעיקר באריה המפורסמת הפותחת את המערכה השניה: Les tringles des sistres tintaient. המצו-סופרן הרוסיה אלנה מקסימובה ככרמן, הפגינה רג'יסטר תחתון עמוק מאוד ומרשים, אך נראה שקולה אינו גדול מספיק לתפקיד דבר שניכר בעיקר בצלילים הגבוהים במערכה הראשונה בשתי האריות המפורסמות ההבנרה והסגידייה ובכלל. על כך היא ניסתה לפצות במשחק היסטרי מדי והציגה כרמן על סטרואידים, במקום תשוקתית ומחושבת, מישהי על סף ההיסטריה והפתיינות הפסיכותית. ואז במערכה האחרונה פתאום היא נעשתה אנמית לחלוטין וכשהיא אומרת לז'וזה שיהרוג אותה כבר, היא פשוט רצה אל הסכין שלו. מה שכן הקולות שלה ושל מבליאנוב משתלבים יפה מאוד והדואטים שלהם היו ערבים לאוזן.

עוד אכזבה הוא הבריטון האורווגאי דריו סולרי בתפקיד אסקמיו. התפקיד שלו לא גדול, אך נפלה בחלקו האריה המפורסמת על הטוריאדור (מילה שהמציא ביזה, כי כמו שנאמר קודם לכן באופרה, לוחם שוורים בספרדית נקרא טוררו). ציפינו לביצוע מבריק ולהיטי וקיבלנו משהו דהוי ומלוכלך, ולא כי מישהו ניסה לומר משהו על הדמות… אבל, שמענו משהו שמזכיר אריה מפורסמת. הקהל מרוצה.

ואם מדברים על סצנת פונדק המבריחים, כאן היו לנו גם ריקודים בפרפרזה על סגנון ספרדי ואפילו סולו פלמנקו של הכוריאוגרפית בכבודה ובעצמה – נטע שיזף. זה אמנם לא כל-כך הזכיר באמת פלמנקו, למעט אולי הסולו של שיזף עצמה, והיה יותר על מי מנוחות מיצרי ולוהט, אבל זה עוד איכשהו עבר. מקהלת האופרה לא הבריקה בהפקה הזו ונצפו קטעים מפוזרים לרוב, אבל מקהלת הילדים בת קול היתה חביבה למדי בביצוע קולי אמנם טיפה שטוח אך מתוק וקצבי ובתנועה נלבבת של הבנים בתפקיד תזמורת מארש (כולל שני "פרשים" עם חליפות סוסים) ושל הבנות בתפקיד חבורת ילדות כפריות.

זמרי המשנה היו בסדר. בעיקר בלט ולדימיר בראון שלא מאכזב כמעט אף פעם בתפקיד זוניגה וגיא מנהיים בתפקיד של המבריח דנקאירו.

בסופו של יום הרגשתי שהאופרה הישראלית מעלה בתפקידה בהפקה הזו. אמנם חשוב לתת לזמרים ישראלים במה, אבל אי אפשר להפוך את זה לקרקס של סיום בית ספר. אני מגזימה אומנם, אבל אין ספק שההפקה הנוכחית של כרמן היא אחת מנקודות השפל של האופרה והיא ניצלת רק הודות לזה שהאופרה הזו כל-כך מוכרת וכל-כך מתנגנת לאנשים באוזן, עד שכל ביצוע אם הוא לא זוועתי לחלוטין יקבל ציון עובר וירצה את הקהל, שכבר התרגל בארצנו לקבל משהו בערך ולחשוב שהוא זכה. געגועיי לשתי הפקות, שאמנם היו לי בעיות קשות איתן, דידו ואיניאס שעלתה באופרה הישראלית לפני חודש וחצי, וההפקה המקורית לגמרי של חלום ליל קיץ של בריטן שעלתה פה קודם בעונה הנוכחית, שהיו מאתגרות ונועזות ונדבך חשוב בהפיכת האופרה הישראלית לתחנת כוח של הפקות אופראיות מעניינות, מורכבות ומלאות כישרון על טהרת הכוח הישראלי.

ייתכן שחלק מהבעייתיות של הקבלה של כרמן היום היא המהפך בהשקפת העולם שבא עלינו עם מעבר השנים. אם בימי ביזה, מיכאלה היא האישה האידיאלית וכרמן היא איזו יצור חייזרי שנחת על באי האופרה קומיק ופרע בפראות את כל סדרי עולמם, עד כדי כך שגם המוות שלה בסוף לא סיפק אותם, הרי שהיום האישה האידיאלית היא כרמן ומיכאלה התמימה כמו גם דון ז'וזה הטאמבל והמתפתה נראים לנו חייזרים או לכל הפחות פרייארים. הגבר האידיאלי של ימינו מתגבש יותר בדמותו של אסקמיו, או אפילו של זוניגה או מוראלס. וכך, אם באי האופרה קומיק יכלו להבין ולהזדהות עם הדילמה המוסרית של ז'וזה לאור הזרה הלא צפויה שפרצה לעולמו, הקהל של היום, זה שלא מגיע לאופרה וחי במציאות, היה צוחק בריש גלי על הטאמבל המסכן ז'וזה שבכלל חושב פעמיים… אבל בסופו של יום, גם הם עדיין לא מקבלים אישה שתחליט בעצמה עם מי היא רוצה ללכת, הרכושנות הגברית עדיין קיימת והנה סופה של בוגדת לתלייה. יותר מאז – היום הסיפור של כרמן מייצג את הסטנדרטים הכפולים של החברה שלנו – שמקדשת אישה שהיא זונה פתיינית מצד אחד ומדונה מוסרית מצד שני. כרמן היום היא לא השדה מסיוטיך שאל לך להתקרב אליה, אלא האישה "ההגונה" שלך בבית, זו שאת הפראיות והחופש שהיא קיבלה זה מכבר, אתה עדיין רוצה לתחום ולאור זאת אפשר לקרוא את הסיפור של האופרה היום כסיפור המעודד אלימות כלפי אותן נשים שמעזות לפרוש כנפיים ולעשות מה שהן באמת רוצות.

האם היה כאן דיון בסוגיה הזו… לא שראיתי דיון כזה בהפקות אחרות של כרמן בעולם. אבל בכל זאת יש בהן משהו שאין כאן. אני צופה בהפקה של המטרופוליטן, זו העכשווית, לא זאת של זפירלי העבשה שמעלית פה, בפרפרזה על, שוב שוב ושוב כאילו לא עברו כבר את שנות החמישים (אמנם היא רק בת עשרים, אבל נפשה עתיקה הרבה יותר). אלינה גרנצ'ה, הכרמן הטובה ביותר כיום ורוברטו אלנייה. הסגדייה כאן היא סצנת פיתוי לתפארת, מופת של בימוי, שאמנם אני תוהה איך ראו אותו מהשורה ה-14 שם, אבל בכל זאת, יש כמה דברים שמעלים את הסיפור הבעייתי הזה היום לרמה של אמנות, שעדיין תגרום לנו קתרזיס מזה או מחשבות מזה. והנה הצמד הזה גם בהפקה "עכשווית", שאולי מתקרבת לדיון שכזה.

אני זוכרת את הפעם שבה באי האופרה הישראלית באמת התרגזו. בהפקה של דולי הפנינים בדמות תוכנית ריאליטי, בה העזו, שומו שמיים, לפרוץ את גבולות היכל העל-מציאות של האופרה בימינו. הקהל באופרה רוצה להתנתק מהמציאות לכמה שעות וליהנות מסיפור עבש ולא מזיק ובעיקר מווירטואוזיות. אם פעם דיברו על גבוה ועל נמוך, איך זה שהיום הגבוה הוא כה טפל. אנו יודעים שהיום השיח מדבר במקום על מבדר ועל תובעני. האופרה בהפקה זו ניסתה בעיקר להיות מבדרת ועברה בציון מספיק בקושי, בעיקר בזכות החומר ולא בזכות עצמה. היינו שמחים אם היא היתה תובענית. אם לא בשאלות שהיא שואלת אז לפחות בביצוע.

כרמן באופרה הישראלית. בכורה. 16.7.18. מלחין: ז'ורז' ביזה. ליברית: אנרי מייאק ולודוביק הלוי.  מנצחת: קרן קמנסק. במאי מחדש: גדי שכטר על פי ההפקה של פרנקו זפירלי, מעצבת תלבושות: אנה אנני. מעצב תאורה: אייל לוי. כוריאוגרפית: נטע שיזף, במאי קרבות: ברק גונן. משתתפים: אלנה מקסימובה (כרמן), נג'מדין מבליאנוב (דון ז'וזה), הילה בג'יו (מיכאלה), דריו סולארי (אסקמיו), ולדימיר בראון (זוניגה), עודד רייך (מוראלס), שירי הרשקוביץ (פרסקיטה), שי בלוך (מרסדס), גיא מנהיים (דנקאירו), יוסף ארידן (רמננדו), מקהלת האופרה הישראלית (מנצח: איתן שמייסר), מקהלת בת קול הצעירה (מנצחת: דליה שמעון לזר), תזמורת האופרה – התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון. תרגום: ישראל אובל.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.