הסאטיר בתערוכה

התערוכה שלא היתה

על התערוכה 'NFT – אחד מסוגם', במוזיאון ת"א

מה בין המרחב הווירטואלי והמרחב הפיזי, במובן של תצוגה מוזיאלית ובמובן של תיעוד היסטורי. שכן גם זו פונקציה של מוזיאון, בין אם לאמנות או שלא לאמנות. אני נזכרת בציטוט מכתבה שקראתי אך היום על עניין לכאורה טריוויאלי, מעבר מפקדת בנק לאומי לבניין חדש וגורלו של הבניין הישן, צוציק שנבנה אך בשנת 1998. הוא, בניין צנוע בן 9 קומות, ייהרס מפני מגדל בין 45 קומות. כך מתבטא לגבי העניין האדריכל התיאורתיקן המוערך צבי אלחייני:

האדריכל, ד”ר צבי אלחייני, מומחה למורשת האדריכלות הישראלית, לא מתרגש מהקלות שבה מוצעת הריסת הבניין. "המאה ה־21 תהיה מאה של הרס, ישראל עם התנאים הקיצוניים שלה מצביעה על כך שנגמרו הסנטימנטים, כל מה שמאפשר עסקה טובה יותר מצדיק הריסה, ואני תומך בזה", הוא אומר לכלכליסט.

“זה ממש לא נכון לומר שההרס מצביע על היעדר תרבות אדריכלית – זו בדיוק התרבות האדריכלית, בניינים קצרי מועד מתכלים. לשם העולם הולך. לדעתי, בתוך כמה עשורים הדיבור על שימור פיזי יהיה אזוטרי וטרחני, הבנייה החדשה ההכרחית תרמוס כמעט הכל, והסיפור ההיסטורי יעבור למרחב דיגיטלי שיאפשר הרבה מעבר לשימור חזית כזו או אחרת”.

גיא נרדי, "ת"א מצהירה: מה שלא לשימור, מיועד להריסה," כלכליסט, 5.7.22

יש לי בעיה קשה עם הגישה הדורסנית והכוחנית של אלחייני ואולי אני מרגישה יותר בנוח עם הגישה היותר מפויסת וסקרנית שמציג מוזיאון תל אביב, אבל הנבלה היא אותה נבלה והטרפה היא אותה טרפה.

מרחב דיגיטלי. ע"ע וירטואלי. מרחב מוזיאלי. ע"ע פיזי. מסורתי, כפי שמחלקת טניה כהן-עוזיאלי, מנכ"לית המוזיאון, בדברי הפתיחה שלה. מי שולט על השלטר של המרחבים האלו. אני חושבת לעצמי ונזכרת איך באווחה אחת ירדה לטמיון עבודה של כמה שנים בהשקעה כספית לא קטנה, עת האקר רנדומלי השתלט ומחק חשבון אינסטגרם של לקוח שעמלתי עליו כמה שנים. הרבה שאלות שואלות האוצרות ובצדק, שאלות משפטיות לגבי בעלות וזכויות יוצרים, שאלות אקולוגיות, שאלות תצוגתיות מרחביות, אבל כל השאלות האלו האפיסטמולוגיות, שאלות הידע, האלו בטלות בשישים למול השאלה האונתולוגית, מי האלוהים של הדבר הזה שברצותו ייתן חיים וברצותו … _ _ _ …

המדיום הוא המסר. לא רעיון חדש בכלל. מרשל מקלוהן. 1964. הטלוויזיה כמדורת השבט החדשה. NTF היא טכנולוגיה שכאן נמדדת במקביל ובסמיכות ובשילוב טכנולוגיות מבודדות אחרות של מציאות מדומה, מציאות רבודה, בינה מלאכותית וכד'. האדם ניצב למול אלו לבדו, ללא כל אינטראקציה עם אחר אנושי בשר ודם, אלא עם רפרזנטציה דיגיטלית לא מוצלחת ולא משכנעת שלו, ברמת הבוטית תמה (שם שהוא מעין וריאציה על מוזיאון תל אביב לאמנות – כלומר באנגלית – Tel Aviv Museum of Art). ואיטית. ולא שומעת. כלומר עם זיהוי קולי לא מצטיין. שמבינה רק Yess ולא Of course. בתור תשובה על שאלה אם אני רוצה לשמוע על משהו… ואני לא אדבר על הרנדור הגרפי שלה… למרות שאני מניחה שהטכנולוגיה לרנדור משכנע יותר קיימת גם קיימת ולראייה ראו את כל הדוגמניות הווירטואליות באינסטה. לפעמים ממש קשה לנחש שהן לא אנושיות.

אבל בואו נעזוב את יכולות ה-CGI שהמוזיאון יכול היה לאפשר לעצמו, או לא, מבחינת תקציב וזמן. ונתעסק בשאלות אבסטרקטיות יותר. למשל, שאנו טורחים להגיע לתערוכה שלא היתה… יש לנו מסך אחד ענק עם טיול וירטואלי במוזיאון וירטואלי שבו תלויות יצירות וירטואליות שהם NFT שקיים בכלל במרחב אחר. כדי להיכנס למרחב "האמיתי" של התערוכה, או יותר נכון למרחב (הווירטואלי) של התערוכה "האמיתית", משתמשים בקוד QT (עוד משהו די מיושן. אני כבר הפסקתי להשתמש בזה לפני שנים) שאמור להוביל לאיזו תצוגה במרחב האינטרנטי בה מתקיימת התערוכה ולא ברור אם זהו שכפול של הסרט ההוא שמוצג לנו על במוזיאון או מסלול אחר ביער של כ-40 עבודות NTF שנבחרו לתערוכה. מלבד המסך, יש במבואה כמה עמדות טבלט עם הבוטית תמה… על דלפק קבלת הקהל. לא התרשמתי כאמור. שני מסכים בגודל בינוני מאחורי הדלפק עם תצוגה מתחלפת של עבודות ופרטיהן (לא ממש קריא ומתחלף מהר מדי) וזהו. מי שציפה לחזות במציאות במה שהוצג בסרט ועקף את המסך לראות את "התערוכה" המוצגת בסרט אל מול חלונות המוזיאון, נתקל בקצה נטוש של האולם. המוזיאון קיים רק בפסדה והפנים שלו ריק. המוזיאון הפך לטלוויזיה.

אז למה באנו. באנו לשתות בירה, לאכול קרטיב (לי אסור) ולשמוע דברים של האוצרות שהיו די מעניינים וגם לשוחח אח"כ עם האוצרות של המוזיאון ואוצרים שבאו להציץ, התפתחה שיחה מעניינת. בעצם באנו בשביל הנלווה לתערוכה. בשביל התערוכה עצמה, היינו יכולים להישאר בבית. לראות בטלוויזיה. אם יש לכם מקרן טלוויזיה, אפשר על קיר שלם, כמעט כמו במוזיאון. אז מה, נוותר על הבירה והקרטיב ונקשיב לנלווה לתערוכה באמצעות זום…. אה כן, ובמיוחד לפתיחה היתה עמדה אחת של משקפי מציאות מדומה, עם תור ענק, וטכנולוגיה לא משהו. יחי הפוטנציאל. לפחות המפעילים היו חביבים להפליא.

אני קוראת שזו לא תערוכה ראשונה של NFT בארץ. קדמה לה תערוכה במרץ השנה על גג מלון נורמן, שהציגה עבודות NFT של אמנים ישראלים מוכרים, ביוזמת גיא ברעם, בעלי ברעם פרסום מקורי, המתמחים בשילוט חוצות ותערוכה ביוני במוזיאון רמת גן, בשם Tomorrow. לפי ההסבר שקראתי, במוזיאון רמת גן, מוצגים, כמו בתערוכות מסחריות בירידים, ציורים של אולד מסטרס כמו למשל ון-גוך, בתצוגה דיגיטלית ענקית על קירות המוזיאון. אני תוהה איך ניגשים ככה לאמנות, מה בדבר לשמור על קנה המידה האמיתי של היצירה למול האדם הצופה או האמן המבצע, ואיך נעמוד על הטכניקה של האמן, על הטמפו של משיכות המכחול, איך אפשר להעביר דבר כזה לדיגיטל. ושוב, למה צריך מוזיאון בשביל זה. אני תמיד נזכרת באנקדוטת הסוס הקרולינגי. פסל פרש בגובה של כ-24 ס"מ שהוצג בהרצאה באוניברסיטה כשקופית שנמרחה על כל הקיר. לימים כשהגעתי ללובר וחזיתי בפסל האמיתי, משהו קטנטן על פדסטל… ולא עזר שהמרצה ציינה שבתקופת קרל הגדול ניסו לחקות פיסול רומי, אבל אפעס, לא הכירו את הטכניקה ליציקות ברונזה גדולות ממדים… קנה מידה זה חשוב.

במוזיאון תל אביב שמרו על קנה מידה. בסרט שהוצג לנו על המסך הענק, במוזיאון עמדו על כך שהדמויות, כך מספרת האוצרת מאיה ויניצקי, תהיינה בגודל טבעי, אולי כדי שהצופים ירגישו שמה שקורה על המסך הוא המשך טבעי למרחב האמיתי. אלא שכאמור הביצוע לא הגיע לרמת trompe-l'œil מספקת. ובכלל. תהיתי, למול ההסבר על כך שבמוזיאון נעזרו בבמאי סרטים כדי לקבוע את זוויות הראיה ואת אופי הטיול במוזיאון הווירטואלי הזה שבסרטון, שזה נחמד שהם חשבו על זה, אבל כאשר קיימת טכנולוגיה של סיורים וירטואליים בתערוכות עוד הרבה לפני עידן הקורונה וביתר שאת בעידן שאחריו, שלא לדבר על Google Earth, למה אנו צריכים לקבל מוצר סגור שיקבע לנו את דרך הצפייה ולמה לא מאפשרים לנו למצוא לבד את הנתיבים ואת אופני הצפייה המתאימים לנו. שהרי גם במוזיאון רגיל הנתיבים אינם תחומים ומסומנים, לא לוקלית ולא טמפורלית.

ואם אחזור למוזיאון רמת גן, אז מעבר למסחריות שנראה שחודרת לה למוזיאון, כמו התיאטרון המסחרי שנבלע בתיאטרון הרפרטוארי ומספק לו חמצן פיננסי, הקטע של ה-NFT, כלל שיתוף פעולה עם גלריה מדובאי והציג כמה אמנים בולטים בתחום מהעולם. תערוכה בו זמנית בכמה מקומות… אני עדיין מנסה להבין פה, אם כל הז'אנרים החדשים האלו לא מייתרים את המוזיאון מבחינה לוקלית. אולי גם הוא ייהפך לאיזו יישות אוטורטיבית שתתקיים בריזום וירטואלי בלבד, ותציג רפרזנצטיות של עבודות, על קיר הסלון בבית שלך. עם קצב התקדמות טכנולוגיית ה-CGI, כפי שראיתי לאחרונה בסרטון הסבר ביו-טיוב, הם עוד יצליחו לשחזר את משיכות המכחול ואת קנה המידה…

אני נזכרת במה שכתבתי על פסטיבל עכו בעידן הקורונה שהועבר כולו לרשת. חלק כסרטים, חלק כעבודה תיאטרלית מצולמת וחלק כהצגת זום (אני מתה על הז'אנר הזה). וגם היה שם דיון מקדים בזום על מה זה אומר להעביר תיאטרון שמעצם היותו הוא אמנות חיה, למימד הדיגיטלי. רדי רובינשטיין למשל הסביר איך מצלמים תיאטרון, כלומר אם רוצים להשקיע מעבר ללהציב מצלמה סטטית אחת לתיעוד מינימלי… זה העניין הטכני. במאמר הרחבתי מאוד על המעבר של אמנות למרחב הדיגיטלי, הן בסקירה של הדיון והן בתובנותיי אני, כדאי לקרוא כדי לקבל הקשר רחב, אבל אביא להלן שתי מובאות:

ימי קורונה מביאים את פסטיבל עכו מסוכות לחנוכה ומצפייה in situ באולמות האבירים בעכו, לצפיית בינג' על מסך המחשב שלי. לא כיף בכלל. 6 הצגות לצפייה, הן קשורות ובעיקר לא קשורות, כל אחת עולם ומלואו ולראות מהר כדי להספיק לא נותן מספיק זמן לכל אחת. בינג' זה לסדרות בהמשכים, סיפוקים מהירים שלא צריך לחכות שבוע, או אפילו יום לפרק הבא. כאן עדיף היה לחכות שבוע או יום להצגה הבאה. או איזו מנת ביניים בין המנות, אולי סורבה, כדי למחוק את הטעמים ולהכין אותנו למנה הבאה. סיבוב בשוק, לאכול חומוס איפה שכולם, לפגוש חברים או סתם אנשים, לדבר על ההצגה, להתווכח, להחליף תובנות, זה מרחיב את החוויה. להסתובב בסמטאות העיר העתיקה בין מקום למקום. אירועי חוצות. לנסוע ברכבת לשם ובחזרה, להתבונן בנוף, להתכונן נפשית למקום אחר, לפאזה אחרת של צבירה, לשוחח עם זרים ברכבת, לראות בדרך את השכונה שבה גדלתי ואיך היא השתנתה. לחזור מאוד מאוחר, וכבר אין אוטובוסים. ובעיקר לשכוח את הבית שלי, ולשמוח לחזור אליו. לצאת מחוויית הבית הבלתי נגמרת שלא נותנת לי לצאת מספיק מעצמי או שמוציאה אותי מעצמי יותר מדיי, תלוי איך מסתכלים על זה. הגיהינום הוא הבית, אם זה נמשך ונמשך ונמשך. הסרט במחשב מעצים את הדה-פרסונליזציה שהבית מייצר מעצם הריק, מעצם אי היחסיות לאחר. כשהבית אינו המפלט מהחוץ, אלא הפנים והחוץ כאחת, האני מתנזל והולך. מול מסך המחשב, האני לא מסוגל לייצר את עצמו כחלק מההצגה, כחלק שמאפשר לו לחוות אותה.

והארה תיאורטית חשובה:

…החוויה של ציפייה מרובת קשב, שמזמנת הצפייה במחשב. שוב, אי אפשר לנתק את הקהל, לעמוד על כך שהוא יכבה את הטלפונים. להחשיך את הסביבה שלו, לשלוט בהרבה אספקטים של החוויה שהוא יחווה. ברשת, צריך ליצור יצירה לוכדת קשב. אולי לגרום לו להיות חלק מהיצירה, לאפשר כל מיני צורות של engagement, כאשר המונח הזה, ברשת, לא מסמן רק קשב והתמקדות ביצירה מתחילתה ועוד סופה, בלי לעבור לטאב אחר, בלי להפסיק באמצע, בלי לנטוש, בלי לצפות תוך כדי עיסוק נוסף, בלי להיות עבד ל-FOMO, אלא גם הרבה פעמים פעולות אקטיביות, תגובות, שיתופים, לייקים.

אני מודה שאני מאוד סקפטית לגבי כל העניין הזה של ה-NFT וקצת שועשעתי מכך שמוזיאון תל אביב כה בער לו להרים תערוכה בנושא, מבלי שקיים כל דיון תיאורטי בנושא כמעט ואולי בכלל (או לפחות ככה הם טוענים…). עוד שאלה לגבי הצ'רטר של המוזיאון, שנטחנה עד דק בכל מיני פורומים אז רק אזכיר, האם המוזיאון הוא מקום שבו מתרחשת אמנות חדשה, או כמעט חדשה, או שזו אמנות שמקומה בגלריות ובחללי תצוגה אלטרנטיביים והמוזיאון הוא מבט רפלקסיבי על תופעות, רצוי מפרספקטיבה של 50 שנה לפחות, כמו שגרס מנהלו המיתולוגי של אותו מוזיאון תל אביב, פרופ' מוטי עומר. גילוי נאות. מעולם לא הסכמתי איתו ותמיד טענתי נגד הגישה הזו. ובכל זאת, התערוכה הזו נראית קצת בוסר, אפילו אם היא מתיימרת בעיקר להעלות שאלות ולאו דווקא לספק תשובות.

איך אנשים צורכים היום תוכן. האם צריך לאפשר כמה אופנים של צריכת תוכן במקביל. למשל תעתיק של ההרצאות הטרחניות של תמה הבוטית, שאי אפשר לעצור ולדלג עליהן, למרות שאת מה שהיא אומרת אני יכולה לדקלם מתוך שינה. ללמדכם, המובן שבמובן מאליו. יש כאלו שגם את זה לא יודעים. זה הגיל, אומרת לי טניה, הצעירים של היום לא קוראים, אבל זו הדרך הכי יעילה להשתלט מהר על הרים של ידע, אני אומרת. אחרת איך נכתוב מאמר של 10000 מילה בשלושה ימים (או של 3000 בלילה אחד, כמו המאמר הזה, בסדר, הטיוטה הראשונה שלו…). מה שאפשר לקרוא לא צריך לשמוע או לראות. טוב, הצגות צריך לראות, המדיום הוא המסר. אני חושבת שהתערוכה הזאת נולדה מתוך החטא הדורי של ה-FOMO, מעין היבריס מודרני, אבל הרצון לעשות מהר תערוכה על הנושא, המהירות הזו לא התגלגלה לאופן הצגת הדברים. איזה מוזר שהדור הזה שרוצה להספיק הכול מהר, מוכן להתעכב ככה על תצוגה כזו. בתור משווקת דיגיטלית אני דורשת את נתוני הנטישה (bounce rate), כמה שפחות יותר טוב. סליחה החליפו את זה בגוגל אנליטיקס גרסה 4 לנתוני מעורבות (engagement rate), על הצד החיובי, כמה שיותר יותר טוב. אני שונאת פסיכולוגיה חיובית. אני מספרת לטניה שבתגובות לפודקסטים של YNET, אנשים מתלוננים על הדברנות הטרחנית ומבקשים תעתיק כתוב. לא יודעת מה הגיל שלהם. אבל בכל זאת, עדיף להציע כמה אופני צריכה של אותו תוכן, ולו רק כדי לעמוד בכללי הנגישות. גילוי נאות. לבוטית תמה מצורפים גם כתוביות, סיימתי לקרוא אותן כשהיא בקושי סיימה לדבר את השורה הראשונה. אבל אי אפשר להעביר קדימה… אין לי סבלנות… זה אומר שאני זקנה או צעירה… ברוחי…

תגידו, חשבתם שתמלטו מאימת לאקאן במאמר הזה… טוב, the next best thing, היתה לי הרגשה שסלבוי זיז'ק הבלתי נלאה, כבר יהיה לו מה להגיד על NTF. ולא טעיתי. קבלו.

"זה נאיבי לחשוב שביטקוין ו-NFT מעניקים לנו חופש" (Slavoj Zizek: It’s naive to think Bitcoin & NFT give us freedom). אני לא יכולה להתאפק מלחשוב איך הדור הצעיר השומע שאינו קורא, יוכל להתמודד עם לשמוע ולראות את ז'יז'ק עם כל הטיקים הבלתי רצוניים שלו. הוא בעצמו צוחק על עצמו, עדיף שלא תרצה שאהיה המטפל שלך (ז'יז'ק הוא פסיכואנליסט לאקאניאני) עם כל הטיקים, זה רק ילחיץ אותך… אז לא להאשים אותי בירידה על ז'יז'ק…

ז'יז'ק מתעסק עם מושג החופש. בעוד שאותי מעניין יותר להתעסק במושג האמת, בכלל ובהקשר לאקאניאני בפרט.

ז'יז'ק מבסס את דבריו על כמה וכמה ציטוטים ואחד מהם (מפה) הוא הגדרה שמאוד מצאה חן בעיני של NFT: "כל אחד יכול ליצור NFT לנכס דיגיטלי, אפילו אם אין נכס ממשי מאחוריו!" טוב, אנחנו בגזרת בודריאר כאן… סימולקרה מישהו… אם אנו עוזבים לרגע את עניין החופש ומתעסקים עם האמת. אלא שזה טיפה יותר מורכב. הנה ציטוט אחר שמצטט ז'יז'ק, שמרחיב על כך (מכאן). דרך אגב, אני כבר אוספת כאן 3 מאמרים תיאורטיים על הנושא שאין עליו דבר…

"באמצעות מנוי לשירות, יש לנו גישה זמנית, אבל אנו לעולם לא בעלים של דבר מה. אם באמת נרצה להתייחס לזה ברצינות, נוכל לשאול, אם נהיה הבעלים של משהו, מה הוא יהיה? מאסטר מקורי של סרט או פיסת מוזיקה? אולי. אבל למעשה מה שאנו יכולים לומר שהוא שלנו הוא גישה זמנית או [קובץ] להורדה. ההורדה תהיה קרוב לוודאי זהה לחלוטין לכל הורדה אחרת שקיימת. במילים אחרות, הבעלות שלנו עליה אינו מונעת מאנשים אחרים להיות בעלים שלה. וזו הסיבה שאפילו למחשבה על בעלות מקוונת של עבודת אמנות יש גוון של אבסורדיות. אם שיר קיים כקובץ, הוא יכול להיות קיים באופן זהה במספר אינסופי של מרחבים דיגיטליים. אבל NFTs מייצרים סוג של 'פתרון': מחסור מלאכותי. הם מעניקים לנו פריטי אספנות דיגיטליים בעולם שבו עלות השכפול שווה לאפס."

מה שמסקרן ב-NFTs הוא הרעיון של לקחת נכס דיגיטלי שכל אחד יכול להעתיק ולטעון לבעלות עליו. ל-NFT אין כמעט ערך שימושי [use-value] (אולי הוא מביא איזו יוקרה חברתית לבעליו) ומה שמקיים אותו הוא ערך החילופין [exchange-value] העתידי הפוטנציאלי שלו. זהו עותק עם מחיר, פריט עם בעלות סימבולית לחלוטין, שיכול להביא לרווח.

אני לא יודעת מה אתכם, אבל לי זה מזכיר נגזרות של שוק ההון. רק שנגזרות הן מכשיר פיננסי גרידא ופה, בגלל ההיבט החזותי לרוב או המוזיקלי, NFTs מתיימרים להיקרא משהו שהם לא, למשל אמנות, ושומו שמיים, ככאלו הם אפילו נכנסים למוזיאון. גם אם הנכס שהם חותמים, מטביעים, לא ייחשב כאמנות בקונסטלציה אחרת. עצם ההטבעה, יש בה, בהקשרים מסוימים, אם תרצו, מן היכולת להפוך את החפץ לאמנותי. במשולש, סליחה במרובע, הקלאסי של האסתטיקה, קוראים לזה מוזיאון, המוסד שבו הוא מוצג מכתיר אותו כחפץ אמנותי. שלושת הצלעות האחרות הן, אמן, יצירה, קהל. בוויכוח בין מוריי ורבותיי אדם ברוך וגבריאל מוקד, מה הופך אדם לאמן, אני אדגול בשיטת גבריאל, שבשנינותו שנה: צריך שיהיה ראש מתחת לכובע.

הבא נצלול לאזור הלאקניאני. אמת. האמת האבסולוטית אצל לקאן מתמצאת באחר הגדול. הוא החוק, הוא התרבות, הוא האב. הוא החוסר. הממד החסר, הלא מודע, בשפה. ז'יז'ק רואה בבלוקצ'יין אחר גדול דיגיטלי, אבל מסוג מעט אחר ממה שאנו רגילים. מסוג כזה, שעוקף את הצורך באפארטוסים אידיאולוגיים של מדינה (שלום אלת'וסר), של צד שלישי חיצוני, ובמקומו יוצר מנגנון של הרבה נתינים (כורים) חופשיים (לכאורה) שמתפעלים אותו, ממשטרים אותו, ללא הפסקה (שלום פוקו).

הערך של הביטקויין, מטבע דיגיטלי או מטבע-קריפטו, אינו מובטח על-ידי מוסד או סמכות ציבורית כלשהם. הוא נקבע על-ידי מה שאנשים מוכנים לשלם בעבורו ברגע זה. והם מוכנים לשלם בעבורו ולקבל אותו ככסף אם הם מאמינים בו, אם הם סומכים עליו.

כאן, במרחב של ספקולציה פיננסית קרה וחסרת רחמים, נכנסים למרכז הבמה ביטחון ואמון (confidence and trust): ביטקוין הוא כמו מטרה (causer) אידיאולוגית שקיימת ככוח אמיתי רק אם מספיק אנשים מאמינים בו – ללא [אנשים] אינדיבידואלים שיאמינו במטרה הקומוניסטית, למשל, לא יהיה קומוניזם.

יש דמיון בין זה ובין האופן שבו מתמחרים מניות: אם יותר אנשים רוצים לקנות מאשר למכור, המחירים כנראה יעלו, בעוד שכאשר יש יותר מוכרים, המחירים צונחים בד"כ. עם זאת, הבדל אחד הוא – לפחות בעיקרון – שהערך של המניות אינו מרפרר-לעצמו באופן מוחלט, אלא הוא מרפרר להשקעות שצפויות ליצור רווח מייצור 'אמיתי'.

המספר המקסימלי של ביטקוינ'ס שאפשר להנפיק, או לכרות, מוגבל; … בזאת הביטקוין דומה לזהב את למתכות יקרות אחרות, אבל אין לו "ערך ממשי" אינהרנטי מהותי.

איך הדבר אפשרי. ביטקוינ'ס צריכים להירשם בבלוקצ'יינ'ס שהם בעצם קובצי יומן מבוזרים. "הם 'מקום' לאחסון מידע, ומה שחשוב, בגלל שהם מבוזרים, אי אפשר לערוך אותם מבלי שהדבר ייוודע למשתמשים אחרים בבלוקצ'יין. הרעיון הוא שבלוקצ'יינס יכולות לאחסן רשומות של מידע ללא הצורך בצדדים שלישיים (למשל בנקים ומוסדות פיננסיים), כך שהמערכת היא בעצם בלתי תלויה (self-sufficient) ומסוותת את עצמה." מצטט ז'יז'ק עוד מקור… והרי לפניכם המסקנה שלו שאני די מסכימה איתה:

בלוקצ'יין – כ'אחר גדול' לא מנוכר – דורשת הרבה יותר עבודה מאשר רישום אצל צד שלישי מנוכר, ויוצרת 'פרולטריון' חדש במרחב החדש הזה מבין 'כורי' ביטקוין שעושים את העבודה הזו.

והסיפא המטרידה:

הפרדוקס כאן הוא שהם לא עובדים כדי לייצר ערכי שימוש חדשים, אלא כדי לייצר מרחב חדש לערך חלופין. כדי להבטיח שהביטקוינ'ס לא ידרשו סמכות משפטית חיצונית ואת שכר הטרחה הנלווה לכך, נדרש מאמץ שצורך זמן רב ומשתמש בכל כך הרבה אנרגיה (חשמל) שהוא מהווה נטל אקולוגי כבד.

הרעיון הפרוגרסיבי הפוטנציאלי של ביטקוין כמשהו גלובלי שאינו תלוי באפארטוסים של מדינה מסוימת, לכן מממש את עצמו בצורה שמערערת על הנחות הייסוד שלו.

כשאני מביאה את הדברים בהקשר שבהם הניח אותם ז'יז'ק אין לי אלא להיזכר במאמריי הישנים הפוקויאניים על המשטור הפנימי שמחילים אחד על השני חברי קבוצה מסוימת. רעיון שפיתחתי בין היתר בעקבות התערוכה אזרחים במוזיאון פ"ת, הזכורה לטוב (אוצרת: נטע גל-עצמון). אבל נראה לי שאפשר להרחיב את המשטור מעבר למרחב הצר והמתחייב שמתווה ז'יז'ק ולכלול בו, בוודאי בהקשר של התערוכה הנוכחית, את חברי הקבוצה של שוחרי האמנות: אמנים, אוצרים, קהל, אספנים. ולשאול את השאלה המתבקשת: האם המלך הוא עירום. האם ההכללה של התופעה הפיננסית הזו במוזיאון, אמיתי או וירטואלי, לא מכשירה את השרץ וכמו שניסח זאת ז'יז'ק מעניקה לו ערך בדמות יוקרה חברתית. האם הכובע מעניק לחסר הערך האמיתי, ערך אמיתי.

NFT הוא מבשר המטאוורס. יש שתי סוגיות שארצה לעסוק בהן כעת. איך נגדיר את האחר הקטן (objet petit a) יחסית לאחר הגדול הדיגיטלי החדש, ובהתייחס למתכונתו הרחבה יותר העתידית אולי, המטאוורס (ע"ע המטריקס של האחיות וצ'אוסקי). כלומר איך נגדיר את הסובייקט בהקשר הזה. והשאלה השנייה היא שאלת החופש כפי שעוסק בה ז'יז'ק. החופש של הסובייקט כמובן. אם הוא בכלל יכול להשתחרר מהנרטיב שמנכיח האחר הגדול ולהיות באמת חופשי ואמיתי, כלומר להגיע לממשי. אבל זו לא השאלה של ה-objet petit a שאין עיקרו ההגעה לחופש ולאמת אלא התשוקה שאף פעם לא מוגשמת להגיע אליהם. המרדף אחרי העונג עם הגוון המבעית, הידוע בשמו – Jouissance. האם המטאוורס לא ייעקר את התשוקה לממשי. לחופשי. באופן פרדוקסלי.

באופן מעניין למדי, בחרו אוצרות התערוכה לחבר ביחד את ה-NFT עם הבינה המלאכותית. בעצם זה קצת מוזר אם מסתכלים על זה משני צידי הלניניזם שמזכיר ז'יז'ק, כיוון שהם בעצם יכולים להיתפס כדבר והיפוכו ולא כשתי תופעות מאותו צד של המתרס. מצד אחד מביא ז'יז'ק את הגישה האנטי לניניסטית של פטר טיל (Thiel), אחד ממייסדי פייפאל, שהכריז ש"[בינה מלאכותית] היא קומוניסטית וקריפטו היא ליברטריאנית." וזאת כי, עם AI, "העין הגדולה של סאורון, הולכת לעקוב אחריך בכל זמן ובכל מקום." סאורון הוא דמות שמייצגת את האופל בספריו של ג' ר' ר' טולקין. בעצם, טוען טיל, אפליקציות הבינה המלאכותית אוספות כל כך הרבה מידע על אנשים, עד שהם יודעות עליהם יותר דברים מאשר הם יודעים על עצמם ובכך הם בעצם מאפשרות סוג של קומוניזם, לא כתיאורה כלכלית, אבל לפחות כתיאוריה פוליטית. לכן בינה מלאכותית היא עניין לנינסטי, ובעצם קומוניסטי כי סין אוהבת AI. מין קישור מופרך שכזה, שז'יז'ק גם מביא ציטוט שמפריך אותו, מאת טום דאן, בעוון שהוא, טיל, אחראי לכמה חברות שעשו שימוש רב בבינה מלאכותית לשם מעקב קומוניסטי (ועשיית רווח ליברטני…), אבל החלק המעניין מבחינה תיאורטית בדבריו של דאן: "הביקורת הגדולה של טיל כאן היא על השימוש האוטוריטרי בנתונים ובמעקב. אשר, אוקיי, סבבה, אני מסכים, זה חשש לגיטימי. אני לא יודע מה זה קשור לחבורה חלוצית מהפכנית שיוצרת מדינה ארעית כדי לייסד חברה ללא מעמדות וללא מנהיגים." חיים ומוות ביד הנרטיב, או ביד נקודת המבט שמייסדת את הנרטיב.

כנגד טיל מציב ז'יז'ק את סטיב בנון, יועצו לשעבר של הנשיא טראמפ, לנינסט (לכאורה) בעמדתו כך מתאר אותו טיל:

הרפתקת הבית הלבן של בנון היתה רק שלב אחד במסע ארוך – ההגירה של שפה מהפכנית-פופוליסטית, טקטיקות ואסטרטגיות מהשמאל לימין. דווח על בנון שאמר: אני לניניסט. לנין רצה להרוס את המדינה, וזוהי גם המטרה שלי. אני רוצה לגרום לכך שהכול יקרוס, ולהרוס את כל המוסדות שקיימים היום.

בנון שמקשקש נגד חברות גדולות שביחד עם המנגנונים (האפרטוסים) של המדינה שולטים ומנצלים את העובד הפשוט האמריקאי, גם הוא מקושר לכמה מהסקנדלים הגדולים הקשורים למעקב לא חוקי אחר אנשים, למשל הפרשה של Cambridge Analytica ופייסבוק. החפרפרת שחשפה את הפרשה, צעיר הומוסקוסאל, טבעוני וג'יק מחשבים, תיאר זאת כ"ניקסון על סטרואידים" כאשר הוא ציין שהחברה יצרה פרופילים פסיכולוגיים על 230 מיליון אמריקאים.

נראה לי שז'יז'ק בטח היה מאוד משועשע כשכתב את המאמר הזה, כל רגע הוא חושף אירוניה או פרדוקס אחר… אבל עיקרי הדברים: "מה שמרתק בסיפור הזה הוא שילוב של אלמנטים שבדרך כלל אנו תופסים כמנוגדים. אנשי הימין אומרים שהם פונים לחששות של אנשים לבנים, בני מעמד הפועלים, בעלי אמונה דתית חזקה המחזיקים בערכים מסורתיים פשוטים, שמתעבים אנשים אקסצנטריים ומושחתים כמו הומוסקסואלים וטבעונים, אבל גם ג'יקים של מחשבים – ואז אנו למדים ש"המלחמה הפסיכולוגית" שלהם נוצרת בדיוק על-ידי ג'יק כזה שמייצג את כל מה שהם מתנגדים לו. הערך של זה הוא יותר מאנקדוטלי: הוא מסמן במפורש את הריקנות של הפופוליזם הימני-קיצוני, שצריך להסתמך על החידושים הטכנולוגיים האחרונים כדי לשמור על צביון הרד-נק הפופולרי שלו." בעצם הכול עניין של סמנטיקה, הן בנון והן טיל מפעילים אמצעי מעקב "לניניסטיים" כשכלפי חוץ הם שומרים על חזות ליברטנית. ההבדל היחיד הוא שבנון מדבר על הרס המדינה ומנגנוניה, כמובן בלי להתכוון לכך, מסכם ז'יז'ק.

טוב, קצת סטיתי, אבל זה מעניין. ואולי הכרחי להבין את מסקנתו הסופית של ז'יז'ק בנוגע ל-NTF ולחופש: "בקרה דיגיטלית ומניפולציה דיגיטלית אינן אנומליה, סטייה, מהפרויקט הליברטני של היום, הם המסגרת ההכרחית שלו, התנאי הרשמי שמאפשר אותו. המערכת יכולה להרשות לעצמה את מראית העין של החופש רק בתנאים של בקרה דיגיטלית ואמצעים אחרים של בקרה, שמווסתות את החופש שלנו – כדי שהמערכת תתפקד, אנו צריכים להישאר, פורמלית, חופשיים ולתפוס את עצמנו כחופשיים."

ז'יז'ק עצר כאן. ואני שואלת. מה קורה לסובייקט כשהוא רק פורמלית חופשי. האם הוא מסוגל לתפוס את המטריצה המניפולטיבית שאומרת לו דבר אחד ומתנהגת לחלוטין באופן מנוגד. או שאנו מודעים גם מודעים ומקבלים את זה בתור מס שעלינו לשלם כדי ליהנות מיתרונות מסוימים. כבר דיברו על זה מספיק בהקשר של הרשתות החברתיות ושל גוגל. אנו יודעים שאנו במעקב מתמיד, למען השם, גוגל שולח לי כל חודש סיכום של כל המקומות שהייתי בהם, גם אם שכחתי או לא התכוונתי וזה מה ש'הוא' אומר לי שהוא יודע עליי, וזאת כדי לקבל כמה שירותים פעוטים בחינם, כמו ג'ימייל.

אבל כפי שראינו, הבעיה אינה ביננו לבין חברות הענק, אלא ביננו לבין בני האנוש האחרים. שממשטרים אותנו להיכנע לשיטה. אולי, עד כדי היעלמותנו הסופית במטאוורס. אני שואלת את עצמי איך אחר גדול דיגיטלי מבוזר, בלא משטור של גורם מרכזי יעבוד. האם הוא יאפשר לנו גישה יתרה לממשי, או בדיוק להיפך, יטביע אותנו בעולם מסמנים אינסופי, שיגרום לנו להאמין בכל דבר, ובמיוחד לזה שאנו חופשיים. כמו שאנשי המטריקס בסרט ההוא האמינו, למרות שהמכונות שלטו בכל אספקט של החיים שלהם.

אני רוצה להרחיק לכת אחרי ז'יז'ק, ה-NFT, הוא מייצג ראשון של המטאוורס. היתרון שלו הוא שהוא אינו מערכת מטאוורס שלמה וסגורה שתטביע אותנו, את הסובייקטים, באופן סופי בעולם בלתי נגמר של מסמנים ותקריס אותנו למישור סימבולי לחלוטין באופן שיאיין את הסובייקט כחפץ בשר ודם וישאיר לו קיום כמסמן בלבד, אפילו לאחר המוות, צופה צוקרברג. אווטר שהוא מוצר ללא נכס מאחוריו, כמו ה-NFT. אולי בעתיד, לאווטר שלנו אחרי מותנו גם יהיה ערך חליפין, גם בו יסחרו. נהפך למותגים שאין דבר בינם ובין האני שלנו, יהיה אשר הוא יהיה. כן, אני יודעת שכבר יש את מותג אלביס ומותג מרלין. אבל אלו היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל שהולך ומשתנה וכבר כעת, אנו בדרך להיהפך כולנו למותגים, חברה נרקיסיסטית שמשחקת יותר או פחות בשופוני יא נאש. אנחנו כבר קורסים מעומס הציפיות שלנו מעצמנו. כן כן, המשטור העצמי מתחיל ביננו לבין עצמנו, בהשראת האחר הגדול, נניח האינסטגרם. הדיכאון והחרדה כבר הוכתרו זה מכבר כמחלות של המאה ה-21. ומה צופן לנו המחר אם ההילה הנרקיסיסטית שאנו יכולים לפשוט וללבוש, או כך נדמה לנו, תיהפך לחולצת נסוס.

אני חוזרת אחורה כמעט 20 שנה למאמר שכתבתי על העבודה נוף של עדינה בר-און (1997). עבודה בטבע, שצפינו בה ממרפסת מוזיאון ינק-דאדא בעין הוד. אבל שם זו היתה הערכת שוליים. המוזיאון לא נדרש שם כדי להעניק גושפנקה לעבודה. מה שהיה חשוב שם יותר, בטח לצורך דיוננו זה, הוא המתח שיצרה עדינה בין הסובייקטיביות שלה ובין האובייקט שהיא מהווה בשביל הצופה. עבודה שמכניסה שיבושים לסביבה הנלקחת כמובנת מאליה (אם יותר לי לעשות שימוש חופשי במונח המעניין מהתחום הכלכלי disruptive innovation), ומאפשרת לנו לעמוד על המנגנונים שמניעים אותה. במאמר זה כיניתי את המהות של המופיען בעת ההופעה כ"אובייקט בעל מאפיינים סובייקטיביים" (subjectified object). מה שאפשר לי לצאת לרגע מהמסגרת הממשטרת של הקונוונציה התיאטרונית, היה המשחק של עדינה עם ההקלטות של קולה. רגע נדמה לנו שהיא מדברת אלינו מרחוק בלייב, ואז היא חוזרת, ניצבת לפנינו שותקת וההקלטה ממשיכה. הפער הזה בין האישה האמיתית והאישה הממוכנת מההקלטה, השליך אצלי לפער אובייקט-סובייקט ולמושג הפרודיאני של המאוים (uncanny, unheimlich). כבר משנות ה-70, חקר הרובוטיקה יצר על סמך האבחנה של פרויד את המונח Uncanny Valley, ביחס לאופן שבו אנו תופסים דימוי של אדם שמתקשר איתנו.

Aside: אפרופו קנה מידה. בימים אלו מוצגת במוזיאון תל אביב (גילוי נאות לא ראיתי בלייב רק כתמונה על ההזמנה), תמונת תקריב של עדינה מהעבודה הזאת נוף. תמונה שלא ראיתי מעולם, תמונה שאני לא בטוחה שמייצגת את העבודה הזו, נקודת מבט שאין איש שחווה אותה בלייב. בשבילי, עדינה תמיד היתה נקודה לבנה בנוף. התמונה הפותחת של האתר הזה. חפשו את עדינה בין העצים, כמו בשאלוני היכן מתחבא הכלב.

בהקשר הזה, NFT הוא שלב נוסף באבולוציה לקראת המטאוורס, לקראת ביטול המאוים, לא מפאת הסובייקט אלא מפאת האובייקט שנהיה. האמן הסובייקט הופך את עצמו מרצון למייצר אובייקטים שלא יתקשרו עם הסובייקט שבנו ויניעו את תשוקותיו, אלא אובייקטים שיכניעו את הסובייקט עד שכל מה שיישאר ממנו יהיה אווטר ותיעוד דיגיטלי של מה שהוא היה. האם תיעוד דיגיטלי יכול לתפוס סובייקטיביות. האם באמת בינה מלאכותית תוכל להיהפך לייצור חושב, קרי לסובייקט. או כמו שמרט אומר לי, כל המאמרים שלך אותו דבר, בינה מלאכותית כבר תוכל לכתוב אותם בשבילך, או במקומך. ואז למה צריך אותי… שאלתי את מה שמתבקש, אך זו לא השאלה שמעניינת אותי כאן, אלא תפקיד האמן בחברה. במאמר על עדינה טענתי שהמופיען מוכן לוותר לזמן קצוב של המופע על הסובייקטיביות שלו ולההפך לאובייקט שמשרת את הצופים, מתוקף היותו תורם לחברה פונקציה שנדרשת לה כדי להתקיים, במקור, כידוע, לשם פולחן. ההקרבה הזו גוררת אחריה תשלום בצורת תהילה ורוממות. ככה התחילו מחיאות הכפיים (גם על זה כתבתי פעם מאמר…). ומה התמורה שישיג היום אמן מיצירת אמנות NFT. כלומר מעבר לכסף. מה התרומה שלו לעולם, כלומר לאנושות.

השאלה אבל מה באמת מעניין אותנו, לתרום לאנושות או להתעשר. נדמה לי שאת התשובה לכך הציע כבר בסוף שנות ה-70, אנדרי טרקובסקי בסרטו סטלקר (גם על זה כתבתי מאמר). בסרט מסופר על המנטור של הסטלקר, שמכונה בסרט הקיפוד, שנכנס לחדר שמי שנכנס אליו תתגשם משאלתו הכמוסה ביותר. חדר שגיבורי הסרט לא מעיזים להיכנס אליו בסופו של דבר. אבל איך אתה יודע מה היא משאלתך הכמוסה ביותר. הקיפוד נכנס לחדר כדי לבקש שאחיו יחזור לחיים כדי להשקיט את נקיפות המצפון שהיו לו על מעורבותו במותו, כלומר זה מה שהוא חשב שהוא הכי רוצה. בדיעבד אחרי שחזר לעולם הרגיל, הוא התעשר תוך יום. כי, בעצם, משאלתו הכמוסה ביותר היתה כסף. אחרי זמן קצר הוא התאבד, כי לא יכול היה לחיות עם הידיעה שבתוך תוכו, הוא אינו הומני כמו שהוא תפס את עצמו.

האם אנחנו נתאבד בגלל שאנחנו רוצים רק כסף. האם עדיין נותר בנו שמץ של מוסר. NFT הוא מכשיר ליברטני, או בואו נקרא לילד בשמו, קפיטליסטי. אני לא יודעת אם הוא שונה מיצירת אומנות פיזית מסורתית בכך שגם היא נכס להשקעה. מוצר סחיר, מטבע עובר לסוחר. ואם נחזור לתפקיד המוזיאון בחברה, ערכן של יצירות אמנות פיזית, או אפילו מדיה חדשה שמיועדת לתצוגה מוזיאלית, נקבעת לפי קריטריוני איכות של אנשי מקצוע, של שומרי סף. של דיסציפלינה מוסדרת של תולדות האמנות או לימודי תרבות. ערכן של יצירות, או יותר נכון להגיד של נגזרות NTF, ללא קשר לערכן של היצירות האמנותיות שהן מטביעות (סוגרות בבלוקצ'יין) בעולם הפיזי-מוזיאלי-גלריסטי, נקבע על ידי הפרולטריון של כורי הביטקוין, כפי שקרא להם ז'יז'ק, כלומר, אם להיות בוטה, על-ידי האספסוף. אוונגרד וקיטש דורש אולי קריאה חוזרת. או אולי היצירה הזו של סארטר ממנה לקוחה הפרזה האלמותית, הגיהינום הוא הזולת…

אבל ה-NFT קורץ לנו לא רק בגלל שאנו בסופו של יום רוצים כסף. כי בעצם לא ממש מעניין אותנו כסף, מעניינת אותנו תחושה של חופש ואמת. סובייקטיביות. לכן, כפי שהראה ז'יז'ק, הפרקטיקה שמאפשרת אותו, את ה-NFT, היא פרקטיקה שאני אקרא לה פתיינית ומסוכנת מעין כמותה. האחר הגדול הדיגיטלי אינו גוף מנוכר שאנו יודעים שאנו צריכים לפחד ממנו, אלא אוסף של פרטים שהם חברים שלנו, לכאורה. לא מנוכרים. לא מעלינו בהיררכיה. כך מוכרת לנו הפרקטיקה הזו אשליית חופש (ושוויון) כשבפועל היא משעבדת אותנו לאובייקטיפיקציה שעתידה להיות מוחלטת באותו יקום עתידי הידוע בשם מטאוורס.

בסופו של יום אני אטען, מגובה באי אלו מחקרים רפואיים ואקסיומות משפטיות, האדם הוא ייצור חברתי, אי אפשר להפוך אותו לאווטר, אפילו בבית הכלא כבר אוסרים מאסר בצינוק / בבידוד מעבר לכמה שעות. האם אדם באמת יוכל לחיות במטאוורס ללא קשר אנושי כלשהו מבלי להשתגע. מבלי לאבד תקווה להגיע לממשי. לא רק לחופש, גם לאמת, ולא משנה כמה היא נוראה. אלא שאנו קורסים תחת הנרטיב המטופש שאנו מטפחים כבר 400 שנה, כאילו אין בלתו. האתוס ההגליאני האהוב כ"כ על ז'יז'ק – הליברטניות המערבית כשיטה היחידה הנכונה שכל ההיסטוריה מתמקדת בלהשיג אותה. אני כמובן לא הגליאנית. לגבי דידי, הקפיטליזם שאינו יודע שובע נכנס לשלב הקניבליסטי שלו. הדחף לבצע כסף כ"כ גדול שאנו מוכנים למכור את עצמנו בעד אווטר בדמותנו. גם אלו שכאילו נגד השיטה, בעצם משתמשים בה, הראה לנו ז'יז'ק. האם באמת החיים שלנו, חיי אדם, הסובייקטיביות שלנו, מתמצים בכמה מטבעות מישהו ישלם על האווטר שלנו בעוד 400 שנה.

אחד מסוגם | NFT > One of a Kind, מוזיאון תל אביב לאמנות, צוות תערוכה: אוצרת: מאיה ויניצקי, אוצרת משנה: יוני אבידן, עוזרת אוצרות: מיכל דרעי – וימן. עיצוב תערוכה: אלכסיי שמובסקי, קין סקיי סטודיו, עיצוב גרפי: נועה שוורץ. צוות ממליצים לבחירת NFT: ד"ר ליאת לביא, ד"ר מאיה שמיילוב, רועי ביגר, בן בנחורין, טל ברויטמן, רותי דירקטור, מירה לפידות, עילי דגני, דניאל קרול. פיתוח דמות וירטואלית תמה (TAMA): ניהול פרויקט, עיצוב חוויה ומוצר, אוניברסיטת רייכמן: מאיה שקל, פיתוח תוכנה וUnity, אוניברסיטת רייכמן: ניב רוסנובסקי, מנהל מעבדת ARL , ייעוץ והכוונה, אוניברסיטת רייכמן: פרופ׳ דורון פרידמן, כתיבה ועריכת תוכן: סיגל סיריוס, אפיון שפה וכתיבה לבוט: כנרת יפרח, אמיר גבירץ וסתיו מורן לשם, קריינות: מירה עווד.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.