הסאטיר במחול

מחול מחפש קול

על 2 מופעי מחול בפסטיבל ישראל

מה בין אמנות וחיים. שאלה גדולה, שעסקו בה מימי אריסטו ואפלטון והנדבכים לא מסתיימים. על השולחן היום שני מופעי מחול שראיתי ביום אחד בפסטיבל ישראל, אבל בעצם כמה וכמה מופעים נוספים, במיוחד אם נזכור שהמופע השני שראינו, הריקוד השלישי, הוא חידוש למופע ישן "קלאסי" כמיטב המסורת של המנהל האמנותי של הפסטיבל איציק ג'ולי ליזום חידושים. לפני שנתיים הוא דירבן את עדינה בר-און חברתי להעלות מחדש את המופע שלה באה מנוחה ליגע (Rest), אחרי 17 שנה. החידוש ההוא והדיאלוג רב השנים שיש לי עם עדינה הוביל אותי לכתיבת אחד המאמרים המרתקים מבחינתי, שעסק בנושאים רבים ולענייננו – מה משתנה עם מעבר הזמן כאשר ניגשים לחדש עבודה. עדינה חידשה בעצמה עבודה של עצמה. מה השתנה. השנים עברו, עדינה לא צעירה יותר, נוספו נדבכים בביוגרפיה שלה וגם ההקשר השתנה, היחס למה שהיא עושה מקבל יותר וגם היא בהתאמה רכה יותר אל הקהל. במקרה של העבודה שלפנינו עברו כמעט שלושה עשורים. היא בוצעה לראשונה על-ידי הזוג הנשוי ליאת דרור וניר בן גל בשנת 1990, ריקוד שלישי שיצרו השניים כצמד אחרי 2 ריקודים אחרים, חמורים (1988) ודירת שני חדרים (1987), שנחשב כפורץ דרך במחול הישראלי. אלא שאת האחרון כבר חידשו צמד המופיענים, ניב שיינפלד ואורן לאור, שלפנינו לפני אי אלו שנים לצהלות הביקורת. לכן פנו לריקוד אחר, יצרו מסורת של חידוש. לא ראיתי את דירת שני חדרים המקור והחידוש. אולי יש ביו-טיוב לא בדקתי. אבל כן חיפשתי ומצאתי את המקור לעבודה הזו. אני לא יודעת אם צריך לכנות את מה שראינו היום חידוש. פרפרזה על. אולי יותר מתאים. בתוכניה כתוב "בהשראת היצירה מאת ניר בן גל וליאת דרור (1990)". הזוג ההטרוסקסואלי של אז, הפך לזוג גייז, כמו הזוג המקורי הם מביאים את אהבתם של מחוץ לבמה אל הבמה. האלמנטים אותם אלמנטים, רובם לפחות. ההקשר אחר לגמרי. וולקאם לעולם האוחצ'ות.

החיים והאמנות. בואו נדבר רגע על מהו מחול. או על המעבר מן המחול הווירטואוזי של הבלט הקלאסי והבלט (או המחול) המודרני אל העיסוק באוצר תנועתי השואב מחיי היומיום. הניצן הראשון לכך הוא כנראה היצירה שנחשבת כבלט הקרוס-אובר הראשון: Deuce Coupe שיצרה טווילה ת'ראפ לבלט ג'פרי (1973), לצלילי הביץ' בויז, שבו שולב אוצר תנועות של בלט קלאסי עם פעולות של הולכי רגל, מחול מודרני, ג'ז ועוד. הנה קטע של הולכי הרגל: take good care of your feet. והנה עוד דוגמה מפורסמת שלה, Sue's leg ‏(1976), קטע שנוצר לסדרת הטלוויזיה Dance in America, של PBS. אלא שאם אצל ת'ארפ הולכי הרגל הם הסטייה מהכלל והאינטרמצי בין קטע וירטואוזי אחד לאחר, ביצירה החדשה של להקת בת שבע, של הכוריאוגרפית ילידת קייפ ורדה מרלן מונטרו פריטאס, Canine Jaunâtre 3 (שתורגם: ניב מצהיב 3), נדמה שהחיים השתלטו לגמרי על האמנות. אנו מחפשים כמעט לשווא אחר המחול. הנה פה איזה פירואטון קטן, שם איזה גרנד ג'טה (שפגט באוויר) של טור רקדנים. אבל הרוב, תנועות יומיות מסוגננות עד כדי ריקוד. גבול הריקוד. אולי במקום להראות שהריקוד יכול לכלול גם תנועות יומיומיות, במה שעדיין מנתק אותו מההתנהלות היומיומית שלנו, כאן מראים שהתנועות היומיומיות הן ריקוד. אסקיומות התנהגות, משטור. הצעדים מתואמים. לא כולם כאיש אחד. יש קבוצות. כל קבוצה עושה משהו אחר. לפעמים בודדים יוצאים מהקבוצה. אבל רק בשביל לחזור. הריקוד ממשטר והחיים שלנו ממושטרים. אם מקצינים את זה לריקוד, זה מאוד בולט. אנחנו בובות מכניות מסוגננות. במדים, כמו במגרשי ספורט, כולל כפפות סגולות אחידות, כולל כריות כתפיים ירוקות, שנראות מרחוק כמו מגבות. אבל כאן, להבדיל מבמגרשי הספורט, לכולן יש על הגב אותו מספר – 3.

לא מספיק. הריקוד לא מספיק כדי להראות שאנו ממושטרים. ברור שלהקת רקדנים תהיה ממושטרת. זה עצם טבעה. אנשים נעים בשורה או בטור כאחת. ראו שורת הברבורים הקטנים באגם הברבורים. הנה מצטטים את זה כאן. כלומר את הנעימה. הכוריאוגרפיה אחרת לגמרי. כולם בצד ובתווך המורדת, האחרת. פרענו את המשטור הישן והצבנו חדש. מטרונום מודד אותנו כל הזמן. כמו במוזיקה. אנו מוסיפים מוזיקה. תמיד הוסיפו, אבל פה הרקדנים גם שרים בקולם הם. לפעמים הם מנסים לתפוס את תשומת ליבנו, לדבר במיקרופון, לצעוק. הם לא נשמעים. הזעקה נראית ולא נשמעת. הנה היא מנסה. שוב. עוברת עם מיקרופון (ישן כזה, עם חוט) מקצה הבמה לקצהה השני, לאורך הרשת. היא מתייאשת, חוזרת לקבוצה, ממושטרת, אותן תנועות כמוהן. שוב יוצאת ומנסה לצעוק. ועוד פעם. לא שומעים. אולי מה שחשוב כאן זה התנועה, לא הקול. כלומר הקול הוא בתנועה. קולו של הרקדן היא תנועתו. אז איך חוצים את הרשת.

ביננו וביניהם יש רשת, נמוכה, כמו של טניס. בקצה הבמה. הם עוברים לפניה ונכנסים למגרש. כשנכנסנו לאולם, הם היו כבר בפנים על הבמה. מעגל מוטיבציה. ידיים איש על כתפי רעיהו. הם מבצעים תרגילי מתיחות ויוצאים מהבמה. חוצים את הרשת בדרכם. ואז הם חוזרים. שוב חוצים את הרשת. שוב מעגל מוטיבציה ותרגילים. שוב יוצאים. עוד פעם. הם חוזרים על הרוטינה. ועוד פעם. רפפטיביות זה שם המשחק בריקוד. עוד נחזור לזה. אלמנט ממכן. ממשטר. בסוף הם כבר לא יוצאים. תרגילי מתיחה. הקהל משתתק. החושך יורד. הדלתות נסגרות. מתי זה מתחיל ומתי זה נגמר. הקהל מחכה למחול. מחכה לו מופע מוזר, כמו שאומרת הגברת שיושבת לידי. מתנהל כאן איזה משחק. איזה טורניר. הם בבגדי ספורט. הכללים לא לחלוטין מחוורים לנו ואנו מנחשים בערך. יש צפצוף מרעיש חזק, כמו במשחקי ספורט, ובעקבותיו נוספות נקודות ללוח הדירוג שבקצה הבמה. בקצה השני, שעון שמראה כמה זמן עבר. השיטה לפיה מתווספות ומופחתות הנקודות אינה ברורה. הם אומרים Done. מה בדיוק התבצע, נעשה. הסתיים. למה הנקודות מתאפסות. למה השעון מתאפס. השיטתיות לא ברורה. אולי המסוגננות של ההתנהלות, ההתקבצות, גם ההתפרעות מסוגננת, היא ניסיון ליצור יציבות בחברה כאוטית. למצוא הגיון בשיגעון. יופי בשיגעון. רפטטיביות. אם חוזרים על זה מספיק פעמים, זה אמת. זה יפה. הנה הגענו לנקודת האפס של האסתטיקה. מה זה יפה ומה זה אמת. Done.

מה זה גברי ומה זה נשי. היא עוברת בין שניהם לרגע. טוב, זו היתה ירייה באפלה. יש ריקוד. יש רשת. לוח ניקוד. שעון. צפצוף של האח הגדול. יש גם שריקת משרוקית של זה או אחר על הבמה. גם הם ממשטרים זה את זה. לא רק מבחוץ. ומעבר לכל חצובה (עם מצלמה?) ומיקרופון. וגם אורגנית. ראש הטקס שר איימי. Back to Black. ההקשר משתנה. נבנה, אבל אחר. אני רוצה להישאר בגבולות איימי. למה לנצל. למה לנכס למשהו אחר. רידדו את איימי. ככה יעשה למורד. המנוכס מנוטרל. אתם זוכרים שאנחנו זזים כמו בובות ממוכנות (ע"ע דליה רביקוביץ), גם הסאונד ממוכן. אני רושמת בפנקס – כמו מכונת הדיבור של סטיבן הוקינג.

אני כנראה לא חושבת כל-כך כמו הכוריאוגרפית, מעניין מה היא היתה אומרת על מה שאני רואה פה. אני חושבת שאני מבינה משהו מיוחד בעבודה הזו, כלומר מה שאמרתי עד כה, אבל מרט למוד הניסיון אומר לי – טוב, אבל במחול הפוסט מודרני כולם עושים את זה. מפרקים את הז'אנר ומתעסקים בקבוצות ממוכנות שאנו יוצרים בחיים. מעניין בתוכניה כתוב שהיוצרת רואה את מקום ההתרחשות שהיא יצרה כבית חרושת ללגו. אתר בניה. היכן שיוצרים את אבות המזון. קרקס, משימות שונות, תאונות, פיגומים ואבק. בנייה ופירוק, מלאכה ובטלה, פעלתנות והזדחלות. ואני שואלת, האם זה לא אומר שנתקענו יותר מדי ביסודות, באיך שבונים את היסודות, ששכחנו שגם צריך לבנות את הבניין. או שמרוב  בלבול אנו לא מסוגלים לייצר אפילו את אבני הבניין. אנו בונים ומפרקים אותן, מבלי שנדע להחליט איך ללכת קדימה. תגידו. הבית לא חשוב. אז למה אתם מנסים לייצר את הבית כולו בתוך אבן הבניין.

והנה אנו נכנסים לבית שלהם. פעם נכנסנו לבית של סוג הטרוסקסואלי. אולי תגידו מציצנות. אבל צפייה במופע המקורי משדרת לי בנליות. התעמקות בבנליות. הפואטיקה של הבנליות. השגרה, איך יוצרים אהבה בשגרה. צריך לצאת מהריקוד ולבקש בקול. הם מרימים שני רמקולים. תגיד לי שאתה אוהב אותי. אנחנו מזדהים. המוזיקה פיוטית. התנועות פיוטיות. אנו רואים את האהבה. הרעות. התשוקה. הסימביוזה. זה לא ברור מאליו. הם מפרקים. מתפרקים. אולי כיחידים, אולי כסימביוזה. זר ורדים אדומים. תשורת אהבה. שמפוזר על הבמה תוך כדי ריב אוהבים. מפגן כוח של האהובה שהאהוב שלה מתחנן לסליחתה.

הם נכנסים אל מעגל הכיסאות. בחירה יפה. רק שאני ביציע. על כסא בר מבחוץ, לא רואה טוב אם הם מתגלגלים על הרצפה קרוב מדי לאלו שמסתירים לי. אני ילדה רעה. קמה מהמקום והולכת לראות, למרות שמנהל הבמה ביקש להשאיר שביל למעבר. לרוב אני לא כותבת ביקורות מהיציע. הפסקתי לכתוב בפנקס. גם הרקדנים נראו לי לא משהו. במיוחד זה הגבוה, אחר-כך באמת התברר שהוא לא בדיוק ממש רקדן. עוסק בתנועה. השני, המוצלח יותר, הוא תלמיד של הצמד המקורי, חבר בלהקת הריקוד שפעם היתה להם. הנה ניר בן גל יושב כאן בקרן זווית ונראה כנהנה מן המחווה. העברת השרביט (או הלפיד במקרה זה במה שעוד יוסבר). הנה אנו תומכים בקהליה הגאה. אז, לפני 30 שנה, זה לא היה עובר. האם כעת זה עובר.

היום אנו בזמנים אחרים. כך אנו אולי נוטים לחשוב. זמנים של קבלה. חודש הגאווה. כל העיר דגלים דגלים. אל תדאגו, לא ירושלים הקדושה, רק בעירנו תל-אביב. הבעיה העיקרית מבחינתי היא, שפעם הבלאנס בין המציצנות להזדהות נטה לכיוון ההזדהות ובחידוש הוא בהחלט נוטה לצד המציצנות, למרות שאני מחייכת. אני מכירה את עולם האוחצ'ות מקרוב. הכול נמצא כאן. שפת הגוף, אפילו הריקוד הדיליטנטי מה של אותו אחד גבוה, חוסר הניקיון, חוסר המבט הממוקד הנדרש, נטוע בתוך אוצר המילים התנועתי (הסטריאוטיפי) הגאה. תראו את הסרט ויגסטוק, למשל בחזרות המלווים של ליידי באני או ליפסינקה. מייצוג פיוטי במקור, הגענו לריאליזם נוקב: תעמוד על הכסא… תתלוש שערות… תבער מתשוקה… חזק יותר…. תראו לי אוחצ'ה שלא מדברת ככה, או לא מכירה אישית… הטקסט היה היה במקור, כמעט. 'חזק יותר' זו תוספת מאוחרת. אבל 'תתלוש שערות' היה. והנה הוא מקבל משמעות אחרת. הקשר קובע משמעות. אמרתי את זה כבר פעם.

היצירה המקורית היתה כמעט כפולה באורכה. ובכל זאת רוב האלמנטים נשארו. אולי לא תמיד באותו סדר, אולי לא כולם. כוסות היין הפכו לבקבוקי מים. הבמה הפרונטלית הפכה לבמה עגולה. טייפ הקסטות הפך לנגן דיסקים. ומעל לכול אבדה הרפפטיביות. זו שממשטרת. זו שהופכת הכול לבנלי. אולי כי אין זמן ואולי כי רפטטיביות זה מיושן. ריקודי מדי וכעת זה זמן הריאליזם. הנה אותם האלמנטים של אז קיבלו את הטאצ' של הזוג הנוכחי ועולם הרפרנטים שלו. כתבה רקפת בהתנסחות דיפלומטית. למשל המוזיקה. אני מודיעה למרט שהפסקול ההומואי המובהק זו תוספת מאוחרת. מרט לא בטוח, אולי גם הזוג המקורי אהב שירי אייטיז'. בדקתי. לא היה במקור. Forever young של אלפא וויל, Here come the rain again של היוריתמיקס (אנני לנוקס בעלת המראה האנדרגוני), עם התאמה מיוחדת של התנועות למילות השיר. ההתנגבות במגבת היתה במקור, כמו גם חילופי הבגדים, כמו גם הגלגולים על הרצפה. העירום לא היה. כאן זה הולך למקום אחר, פיוטי פחות, כוחני יותר, כמו במציאות החדשה של הריקוד הזה. פתאום קיים רפרור חדש, לסצנה קולנועית גאה מפורסמת בסרט נשים אוהבות (1969) ובמיוחד סצנת ההתאבקות בערום של אלן בייטס ואוליבר ריד.

זר הפרחים. הומואים אוהבים פרחים. לגדל עציצים זה הומואי. הנה זה סממן הומואי מובהק במחזה עקומים של מרטין שרמן שראינו לא מזמן בהבימה. ולכן זר הפרחים האדום שמביאה האהובה משום מקום רק כדי לפרק אותו, הופך פה לזר צבעוני שנמצא בתוך סל ושאחר-כך מוצב על פדסטל – כמו מסמן את היחסים הנבנים בין בני הזוג, אולי תחליף לילדים (מצטטת רקפת סטריאוטיפ מיושן ועבש שפג תוקפו). מתוכו שולפים גם ורדים אדומים. מגישים לאהוב, מגישים לקהל. תגיד לי שאתה אוהב אותי. כולם רוצים שיאהבו אותם. גם הומואים. אבל הזעם הוא אחר. הריב הוא אחר. הפרחים מפוזרים על הבמה, לא נזרקים לכל כיוון ברוגז כמו אז, אלא מסודרים במתווה אסתטי על הבמה. הומואים אוהבים אסתטיקה. אבל אח"כ הם אוספים אותם, חלק מהם, לכדי זר קטן וחובטים בהם על הרצפה עד שכל עלי הכותרת נושרים. שום דבר לא בנלי במערכת היחסים הזו שעל הבמה. אין יומיום בנלי. איך יוצרים בנליות. ברפפטיביות. המופע המקורי של דרור את בן-גל הוא גם דוגמה מצוינת, אפרופו הדיון במופע הקודם של בת שבע, לקרוס אובר בין קטעים תיאטרליים של רדיפה של בן הזוג אחר בת הזוג מפזרת הפרחים ובין קטעי ריקוד לא ריאליסטיים שבהם הם פתאום רוקדים בהתאמה ובסנכרון. האיטיות, ההתרווחות והרפטטיביות של הריקוד הישן, זה של לפני שלושים שנה, מפנה מקומה לאופנות הריקוד החדשות. אז כאן ויתרו על הפאן המדיטטיבי הריקודי, האיטי, המתרווח, החוזר על עצמו לעייפה, שיוצר משהו מזוקק, מראה של מחוץ לחיים, בנליזציה סמי סיזיפית של מערכת היחסים. הכול קצר יותר, מהיר יותר, זועם יותר, תיאטרלי יותר מריקודי, מה שסופו של דבר נראה יותר כמו אפיזודות של סיפור אהבה בשלושה פרקים עם torch songs אופייניים. הנה כי כן, העברת הלפיד.

אני לא יודעת כמה אפקטיבי המחול הזה יהיה למי שאינו מהקהילה. או אולי דווקא יהיה אפקטיבי יותר. אולי כאן יותר מההזדהות האישית חשובה ההזדהות עם האחר. אני שואלת את עצמי האם קיימת הזדהות קרוס-אוריינטציה-מינית. האם זוגות גאים יכולו למצוא את עצמם כהד לריקוד המקורי, או שהם יעדיפו את הגרסה העכשווית. ומה בנוגע להטרוסקסואלים. הבה נקווה שאין במעשה היצירה הנוכחי, או יותר נכון, בקונטקסט הנוכחי של הצגתו, כדי לסמן וי של פוליטיקלי קורקט.

דיברנו קודם על משטור. המחשבה שלנו ממושטרת. בהיעדר דימויים גאים, קרוב לוודאי שאנשי הקהילה למדו לזהות אלמנטים שנוגעים גם להם ביצירות הטרוסקסואליות. למצוא את תמצית רגש האהבה, הפיוטיות, הקשיים הזוגיים, ביצירה של זוג הטרוסקסואלי. אולי בעצם אהבה זו אהבה זו אהבה (בפרפרזה על הגאה גרטרוד שטיין). אולי אנו צריכים להידמות להם, להתחתן, ללדת ילדים. למחוק את ה-alternative מה-alternative lifestyle. ויכוח עז נסוב על כך (ד"א, בדומה לדיון שמנהלים השחורים בארה"ב על דמויים אפקטיביים להם). האם הומואים צריכים כיום לייצר דימויים משל עצמם, משהו שיצור הזדהות ישירה ולא דרך מסנני משטור אף-על-פי-כן, כפי שהם למדו לעשות באי אלו שנות דיכוי. ושאלה חשובה אחרת, האם הקהל ההטרוסקסואלי יוכל להזדהות עם יצירה גאה, ולא יתייחס אליה כחוויה שכל מהותה היא לספק את יצר המציצנות שלו. אני חושבת שאפשר היה לעשות זאת הרבה יותר טוב בעולם הריקוד הישן, זה שמשטח הכול לבנליזציה סיזיפית ואפילו אבסטרקטית, כשכבר לא ברורה יותר אישיותם האינדיווידואלית של בן הזוג או בת הזוג. זו שמראה שכולנו בסופו של דבר בני אדם. הריקוד החדש, מן הסתם, עדיין מחפש דרך לעשות את זה.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *