תגית: תיאטרון הבימה

על ההצגה 'לבד בברלין' בתיאטרון הבימה

כמה מיתות יש במחזה: סבסטיאן, בנם של הזוג קוונגל, שמת בקרב, פראו רוזנטל, היהודיה שמשתגעת במחבוא וקופצת אל מותה, אנו קלוגה – שנרצח על-ידי החוקר אשריך כדי לסגור את החקירה או כדי לא לסבך אותו, אשריך שמתאבד, והארבעה שרואה קוונגל בתעתוע בתחילת המחזה: טרודל וקארל ובני הזווג קוונגל, שמוצאים להורג בעוון בגידה במולדת, כלומר מחשבה אישית והפצת גלויות עם דברים נגד הפיהרר. כתובות בכתב יד ומונחות בחדרי מדרגות בברלין, אחת לשבוע. זה נראה כה תמים ואידיוטי היום, שקצת לא ברור למה מתנהל אחריהם מצוד היסטרי כזה, שמוביל את החוקר להפיל את הפשע על אדם אחר ואף לרצוח אותו, כדי לסגור את הסיפור כמה שיותר מהר. אז, בזמנים ההם, גלויות היו כנראה מאוד חשובות. עד כדי כך שממש סימנו דגלונים על מפה. כאילו שאין מה לעשות במטה הגסטפו, רק להתעסק עם גלויות. או שבהעדר כל אפשרות להבעת דבר ביקורת או להפגנת חוסר ציות. לגלויות האלו יש אימפקט בל ישוער. בגלל 18 גלויות אתם תמותו. 18 הגלויות שלא תפסו מתוך 276 שהנחתם. אומר החוקר. את היתר מסרו האנשים שמצאו אותן ישר לשלטונות, כדי שלא ייחשדו כתומכים בנאמר או באקט. וגם 18 הגלויות שלא נמצאו, אומר החוקר, בוודאי הושמדו מייד בידי מוצאיהן. הרעיון – לאסוף כל דבר תעמולה, כדי שלא יהיה דבר שם בחוץ. כאילו ששליטה כזו הרמטית אפשרית. היום אולי לא, אבל אז אולי כן. הפסיכולוגיה חזקה מכל מצפון. האימה, הפחד הופך את האנשים לטורפים, למלשינים, למשתפי פעולה צייתנים של השלטון, לחסרי מחשבה, לחסרי מצפון, אדם לאדם זאב. קוונגל נתפס כי אדם אחד הסתכל דרך עינית הדלת שלוש שעות כדי להלשין על שכנו. למה? בעולם כזה, לא רק שאין ביטחון, אין גם פרטיות. האם פאלאדה מבקר את גישתו הוא של "הגירה פנימית"? אני חושבת על המנגנון "מנגנוני מדינה אידיאולגיים" של אלתוסר ועל הניסוי הידוע הנחשול.

על ההצגה 'אישה בורחת מבשורה' בתיאטרון הבימה ועל ההצגה 'מפיסטו' בתיאטרון הקאמרי.

גם בימינו לא מעט מציבים את עצמם במקום מסוים במפה הפוליטית (כן כן גם בשמאל), כי זה יקדם אותם, אפילו אם הם לא ממש מזדהים או לא ממש מבינים את האידיאולוגיה שעל פניו הם מזדהים איתה. הפגן אמור להיות תערובת בלתי אפשרית של נוירוטי, מבולבל, אדיש, אופורטוניסט, פגיע, דואג לאחרים עד כדי הסתכנות, אך גם מעיף אותם לכל הרוחות כשצריך. אין תפקיד קשה מזה. במיוחד בעיבוד בעייתי. במיוחד בתיאטרון, שמקדש את הסצנה ולא את האדם, להבדיל מהקולנוע והקלוז-אפים שלו. איתי טיראן לא עומד במטלה, הבמאי שלו לא עומד במטלה, המעבד לא עומד במטלה. הפגן שלהם לא פתור ולא במובן הטוב של המילה.

...

ההרגשה הכללית היתה שהעיבוד הזה רידד את הספר לכדי טלנובלה מלודרמתית, שכל מה שהיא מכילה זה סיפור מנג'-א-טרואה מוזר המשולב והמשתלב בהיסטוריה הישראלית, שמתווה את ציר הזמן, את ציוני דרך הידועים – מלחמה א', מלחמה ב', מלחמה ג', אך גם, מן הסתם, היא הסיבה לרוב רובן של ההתרחשויות, כמו גם למצוקותיהן הבסיסיות של הדמויות. אלא שאת המצוקות האלו, אנו בעצם לא יודעים, אנו מדמיינים, משליכים את עצמנו, את כל הידע שלנו ומשלימים את החסר לבד. המבנה הפסיכולוגי המורכב ותיאורי הנוף שמשליכים על האירועים ועל פסיכולוגיית הדמויות שרקח גרוסמן בספר שלו כאילו נמחקו ונותרנו עם רומן למשרתות, כשהרובד הפסיכולוגי הקולקטיבי והוא בלבד מרחף מעל...  (19.3.16)

על המחזמר "אוויטה" בתיאטרון הבימה.

ובעצם, מה ההצדקה להעלות כעת ובכלל את אוויטה? האם היה כאן בכלל איזשהו רצון, אי פעם, מצד מישהו להגיד משהו חברתי חשוב, במובן הרחב או במובן הפרסונלי הצר? או שזה סתם איזשהו תירוץ לערב מלא להיטים ושואו נחמד של שירה וריקודים? היו מי שטענו נגד ההפקה הנוכחית בשל חוסר ההתייחסות האקטואלית שלה והיותה ספקטקל בלבד. אבל בכל זאת, הטקסט המקורי שרקח רייס לדמותו של המספר רלוונטית עד היום ועדיין מציבה מראה ומשמיעה ביקורת על השלטון, דבר שאסור לנו לשכוח שאפשר וצריך לעשות, אפרופו הדיון בפתיחת ביקורת זו: "כלום לא השתנה במצב של העם. את מי את בכלל מייצגת מלבד את עצמך?" שואל המספר רגע לפני שמראים ילדה שרה שיר לסנטה אווה. האם צריך לקחת את זה יותר רחוק מזה? לא נראה לי, במיוחד לא בישראל של 2016, שבה העם מחפש מלוכה יותר מאשר הקיסר מחפש קיסרות (ולא שהוא לא מחפש).

אבל אם במופעי לאס ווגאס עסקינן, עדיף להרים הפקה מהוקצעת ככל שניתן, ובלי להתנצל פשוט להעניק לקהל שואו נוצץ ומבדר. אז אמנם בימים האחרונים היו הרבה כתבות על כך שהישראלים סובלים בשקט ואפילו מכריזים שהם מרוצים מהחיים. ובכן, זה לא נכתב עליי... המופע הזה אולי מרשים במבט ראשון בגלל כמות האנשים שעל הבמה, אבל בסופו של יום, זה הפקה די חובבנית. ואם אשקול את מה שטוב לעומת מה שלא, החיוך שלי לא יפנה כלפי מעלה...

מה טוב? הנוסח העברי הרהוט, הרקדנים, התלבושות, ואחד רן דנקר. מה לא טוב? התזמורת קטסטרופה, 2 הדמויות המשניות הגבריות חיוורות, הכוכבת הראשית לא ממצה את יכולותיה, תפאורה גרנדיוזית במבט ראשון, אך סכמטית, די דלה בכמה סצנות וללא ערך מוסף אם באמת חושבים על זה. תאורה שמנסה לחפות על התפאורה הדלה אך סופה שהיא צפויה, גסה וללא שום ניואנס מעניין. מקהלה לא אחידה ברמתה. הבנתם את החשבון.  (21/12/15)

על ההצגה "יחסים מסוכנים" בתיאטרון הבימה.

עניין הכבוד, שעליו עדיין שמרה בחירוף נפש האצולה במשבר בתקופתו של לאקלו, הוא זה שמניע גם כאן את העלילה (דה מרטי בעצם רוצה לנקום במאהב שזנח אותה ואמור להינשא לבתולה ססיל). בהצגה בהבימה הוא הפך לעיקר. למעשה, עצם ההסתמכות של ההצגה על יופיה לא הותירה להתעסק בשום דבר שהוא מחוץ לחיצוניות. הרובד הפסיכולוגי, שהיה העיקר ביצירה של לאקלו ונשמר בסרטים, בשל הבעות הפנים המדויקות, משוטח ומדולל כאן לשני קווים בלבד: מין ונקמה, או תשוקה ומלחמה או בעצם כבוד: כבוד של אישה חסודה (דה טורוול) וכבוד של אישה זנוחה וכבוד של מאהב צעיר ומתלהב – שהוביל את דנסיני להזמין את וואלמון לדו-קרב שבו נהרג. אולי בגלל זה, יש עדיין משהו בהצגה הזאת שמדבר אלינו, שהרי בלבנט, אין דבר חשוב מהכבוד. איך אמרה מדונה: Strike a pose.‏  (21/12/15)