על 'מי מפחד מווירג'ניה וולף?' בתיאטרון הבימה.
אלא שכאן גירוש השדים, אינו אקט דתי של עזרה שסופו חזרה בתשובה, אלא אקט של נקמה שמתפוצץ למבצעו בפרצוף, גם אם התכוון לכך. הוא מביא את ציפורני החתול הלבנים כשהוא שר בספרדית פלורס פרה לוס מוארטוס – פרחים למתים. הוא מפוצץ את הסיפור הפנטזיוני על הילד שלהם, לא כרצון לחיות את האמת, אלא כחלק ממשחק. נדמה, שלו ממש לא משנה אם יש ילד או אין. הוא שאינו שאפתן, אינו צריך בעצם חיזוקים להצלחתו, או לכישלונו. הילד הזה יותר חשוב לאשתו השאפתנית והמתוסכלת. והנה הוא גירש את השד, את הילד, האם הוא עזר לה להתפכח, לחיות חיים אמיתיים, או ששבר החלום הוא דבר שהיא אינה יכולה להתמודד איתו. המחזה לא מספר לנו מה הפתרון. אין כאן חתירה לשום ערך. אולי מתוך הבנה, שאובדן הערכים המוצג לנו, העיוות של אותם ערכים הוא הוא המצב. שאין כאן עניין של תיקון, של החזרת סדר על כנו, ואף לא פריעתו. אלבי, בסופו של יום הוא מחזאי אבסורד ומה שהוא רוצה להראות, בהיותו הומוסקסואל, כלומר מבקר חיצוני לא קשור, ובשל כך בעל ראיה אובייקטיבית אולי, שאינה נדרשת לתכתיבים החברתיים החלים על זוגות הטרוסקסואליים, הוא שלא משנה למה נשאף בחיים, הפער בין המצוי לרצוי, הוא האבסורד, אליבא ד'קאמי, תמיד ייקח אותנו למצבים בלתי אפשריים של אלימות בין אישית ובעיות זהות קשות.
תגית: תיאטרון הבימה
שוט התוכחה
על 'מיקה שלי' בתיאטרון הבימה
בתוכניה אנו מתבשרים שמיקה שלי היא בעצם זקנת היצירות הישראליות בז'אנר. היא נהגתה עוד לפני מרי לו אפילו על-ידי גרי בילו מנהל בית צבי שקיבל השראה מהצלחת מאמא מיה. היא הועלתה בהפקות של בית הספר ותיאטרון הספריה ב-2003, ב-2007 וב-2015. האם העיבוד שבוצע כעת על-ידי שחר פנקס ומשה קפטן הפך את המחזה הזה למותאם מירי רגב, או אפילו למותאם התיאטרון הלאומי, כמוסד שמשמש שופר של הערכים המקודשים כעת על-ידי ההגמוניה. לרוב נמלאתי גועל מהסיפור הסכריני והמגויס שרקמו לנו פה. צריך ללכת לצבא, אסור לרדת מהארץ, אסור להשתמט, אסור להפיל, מיקה היא בעצם מרוקאית, בסוף כולם חוזרים בתשובה וההומואים מתים (כלומר השמאלנים יפי הנפש הפציפיסטים המשתמטים, שמעדיפים לשבת בכלא על סרבנות). כפיים. אבל לגבר מותר לעזוב את בת-הזוג והתינוק שלהם (הוא אפילו לא התחתן איתה כי זה מלחיץ אותו) כי פתאום הוא מאוהב במישהי אחרת. והטוויסט של בחור גיי ששר את 'יש לי אהוב בסיירת חרוב', לעד של שלומית אהרון האלמותית, בכלל לא היה חתרני כמו שרצו, סתם מתאמץ (וזה עוד היה בגרסה המקורית של המחזמר). בגרסה הנוכחית, נערכו שינויים רבים: הליין-אפ של השירים שונה לחלוטין, נשמטו שירים ונוספו שירים וזה בהכרח מצריך שינויים בעלילה, השמטת הילדה המספרת ושיבוץ שירים שהיו, במקום אחר ולדמויות אחרות לעתים. ובמיוחד פה, חייבים להשאיר את הילדים (כלומר אותנו, את הקהל) ילדים תמיד. הנה העצימו עד מאוד את דמויות הורים: אבא של מיקה המרוקאי (יעקב כהן) ואמא של גידי (מיקי קם), ניצולת שואה וגם בתפקיד קטן, אבא של אלישע, קצין לשעבר בצבא, שתמיד שמורה להם זכות התוכחה. עם שוט התוכחה הזה שמונף לנו מעל הראש כל הזמן, לא באמת מאפשרים לנו ולבנים/בנות על הבמה בעצם להתלבט בעצמנו ולהחליט בעצמנו. כולם נדרסים מראש על-ידי הנרטיב המוכתב.
מה לא בסדר בזה?
על 'עקומים' בתיאטרון הלאומי הבימה
בסופו של יום, נכון יהיה להגיד שהבימה עשו בחירה אמיצה להעלות את המחזה הזה. הצגה קשה שבקושי העזו לגעת בה בישראל. בחרו נכון להעלות אותה באולם ברטונוב האינטימי ועשו עבודה לא רעה מבחינת התפאורה ועבודה מצוינת מבחינת המשחק. כן, עדיין הם מפחדים והציפו אותנו בהצטדקויות פה ושם. אבל זה לא עבד להם. ההצגה עדיין מטלטלת. מאוד מטלטלת. למרות הפגמים שאפשר למנות. אין ספק שהייתי מוחאת כפיים בחוזקה אם לא הייתי עסוקה בלבכות. אחת ההצגות החזקות שראיתי מאז ומעולם. בהחלט. והנה אני שוב פעם בוכה. מזל שיום השואה אז מותר.
לא כך לא כך
על 'שייקספיר מאוהב' בתיאטרון הבימה
בעצם, יש כאן חזרה הביתה. אנו מדברים על פרק חשוב בתולדות התיאטרון, דנים בשאלות גורליות, למשל משחק של נשים. אפילו הביאו לנו דראג קווין אמיתית לשחק אחת מהנשים (טל קלאי היא לולה בונט). הידעתם שאחת הסברות לכינוי 'דראג קווין' הוא שהשחקנים השייקספירים גררו את שובל השמלה... למשל מעמד המחזאי, מעמד השחקנים, קשיי המימון של התיאטרון, פרוטקציות ואינטריגות וקנאת סופרים ומחסומי כתיבה ומעל הכול שאלת תפקידו של התיאטרון בחיינו, שאלה כבדת משקל בעידן האליזבתני שהחייה את התיאטרון לאחר שהוא הומת מות קדושים על-ידי הכנסייה למשך אלף שנים בערך: האם התיאטרון לעולם לא יוכל להעביר את האהבה האמתית בהיותו רק אשליה, חיקוי מציאות (ע"ע אריסטו) או שתפקידו לייצר את האידיאל (ע"ע אפלטון), להתוות את הדרך. כי בעצם, האהבות הגדולות באמת מעולם לא קיימות במציאות אלא רק בפנטזיה, והפנטזיה היא ספרות, היא התיאטרון, היא האופרה, היא הקולנוע, היא הטלנובלה. כמה פעמים בכינו כשהגיבורה מתה או כשהאוהבים נפרדו. אנו אמורים לבכות כשיוליה מתאבדת על גופת רומיאו אהובה, לא. גם אם זו הצגה בתוך הצגה. אנו אמורים להיות עצובים כשהאהבה של ויולה והמחזאי שלה לא תוכל להתקיים, לא. בסרט היינו...