זה רק נראה יפה

על ההצגה "יחסים מסוכנים" בתיאטרון הבימה.

אם אמרתי שעמרי ניצן (מהקאמרי) טוב כמנהל אמנותי ולא כ"כ מוצלח, בהפקות שראיתי, כבמאי, אז על אילן רונן, המנהל האמנותי הפורש של הבימה, אפשר לומר ההפך. לא אהבתי (בלשון המעטה) את הבחירות שהוא עשה במשך העונה כמנהל אמנותי, אך ההצגה שעליה הוא חתום גם בתור במאי, היא בהחלט הצגה סבירה, למרות שיש ויאמרו, שהיא סטרילית ולא מתיימרת או מנסה להגיד דבר מה זולת "אני יפה". וזה, יש להזכיר כבר כאן, בעיקר בשל טביעת היד שאין לטעות בה, של הכוראוגרפית ועורכת המוזיקה – מירי לזר הגאונית. ההפקה של "יחסים מסוכנים" שעולה כאן מבוססת על מחזהו של כריסטופר המפטון, שעלה לראשונה בווסט אנד הלונדוני (בשנת 1985), עבר לברודווי וסופו שעובד על ידי המחזאי גם לתסריט לסרט הידוע "יחסים מסוכנים" (Dangerous Liaisons) משנת 1988, בכיכובם של גלן גלוז הנהדרת (המרקיזה דה מרטיי), ג'ון מלקוביץ (וואלמון), מישל פייפר (דה טורוול), אומה טורמן (ססיל), קיאנו ריבס (דנסיני) וסוזי קורץ (אז כוכבת הסדרה "אחיות", כמאדאם דה וולנז'). סוזי קורץ הופיעה בתפקיד אם שבתה היתה עוד קורבן של וולמון בעיבוד של המחזה לתקופתנו אנו בסרט "כוונות רעות" (Crual Intentions), משנת 1999 בכיכוב שרה מישל גלר. הסרט ידוע בעיקר כמי ששידך בין שני כוכביו, ריאן פיליפה (סבסטיאן וולמון) וריס וית'רספוס (אנט, דמות שהחליפה את מאדם דה טורווה), הוביל לנישואיהם, לשני ילדים משותפים וכפי שקורה רבות בעולמנו, לגירושין (אולי כי וית'רספון נהייתה כוכבת הרבה יותר גדולה מבעלה). ואת כל פרטי הטריוויה האלו, אני פורשת בפניכם, לא רק כי אני בחורה רכלנית עם כישרון מיוחד לזכור פרטי פרטים לא חשובים, אלא משום שיש בהם כדי להראות איך המחזה התקופתי הזה מתפתח לא רק במדיום אמנותי אלא בחיים עצמם. אם זה היה מתרחש היום, כך אמר הסרט – וולמון ימות בתאונת דרכים ודה טורווה, במקום למות מצער ואשמה, היא שתפיץ בעזרת ססיל (במקום דנסיני) את מכתביה/יומניה של מרטיי. ובחיים הם בכלל יתחתנו וילדו ילדים ויתגרשו…. ועשור וחצי אח"כ, הנה נכנסו לחיינו המיילים, הסמסים והשיימינג ברשת.

שום דבר מזה אין בהצגה של הבימה. ההצגה עוקבת מילה במילה אחר המחזה, ומי שיראה את הסרט מ-1988, יזהה את הטקסט מילה במילה. אלא ששם, יש לנו צילום נהדר, תלבושות מדויקות ובעיקר הבעות הפנים הכל-כך חשובות ובקלוז-אפ של גלן קלוז ומישל פייפר (שהיו מועמדות לאוסקר על תפקידן) וגם של אומה ת'ורמן המאוד צעירה וג'ון מלקוביץ. ומי ישכח את הקלוז אפ הנפלא של גלן קלוז היוצאת מהכרכרה עם כובעה הענק, מרימה את ראשה רגע יהירה בתחבולותיה, רגע צבועה ודואגת עם מאדאם דה וולנז'. רגע קטן שאומר כל-כך הרבה על הדמות ואיך אתה מעביר דבר כזה לבמה? דרך-אגב, המפטון, זכה באוסקר על התסריט לסרט הזה…

ואם לא מדברים על תקופתנו, אפשר לדבר אולי על העבר. והשאלה המתבקשת, זו שאף נשאל המחזאי בראיון המובא בתוכניה, איך אפשר שלא לחשוב על הסיום של כל השחיתות והדקדנס הזה – כלומר המהפכה הצרפתית. אחרי מה שמוצג כאן, די מובן מאליו למה פשוטי העם העמידו את כל האצילים הנפוחים, המשועממים והעשירים להחריד רק כי הם כאלו, בשורה ושלחו אותם לגליוטינה.

כולם בהבימה אוחזים במכתבים, ישנים כאלו על דף צהבהב עם חותמות שעווה אדומות שבורות. זכורה במיוחד הסצנה בה כולם נעים כגוש אחד אוחזים מכתב בידיהם מעלה מעלה… בכלל, ההצגה הזו דומה יותר למן מופע מחול כזה שבו גם מדברים. התנועה מושלמת ובסצנות רבות המשתתפים שאינם חלק מהסצנה עומדים מאחור בשתי שורות, ספק ניצבים, ספק מקהלה, ספק קהל. לזר לא יכלה להיות מפורשת יותר באשר למקורות ההשראה שלה. היא אפילו השתמשה באותו פסקול – השיר vogue של מדונה. מדונה לקחה את השיר הזה למאה ה-18, כשהופיעה איתו בבגדים תקופתיים בטקס פרסי MTV ב-1990, עם 2 המלוות הקבועות ניקי האריס ודונה דה'לורי  ושלל רקדיה מאותה תקופה. המניפות היו שם, התנועה בגוש וגם הספה בסוף. מדונה אפילו לבשה בהופעה הזו את הבגד של גלן קלוז מהסרט "יחסים מסוכנים"… אבל השיר בכלל מדבר על ריקוד בשם vogue שנוצר במועדונים המחתרתיים של הקהילה הגאה והענייה בניו-יורק (שאפשר לראות בסרט Paris is Burning). גם קישורים כאלו אין בהצגה… כאן זה רק פסקול נחמד ורמיזות למדונה. גם papa don’t preach מופיע יותר מאוחר כאן ועוד כהנה וכהנה אזכורים לשירים של להקות רוק עכשוויות בעיבוד לרביעיית מיתרים. ואיך אפשר לוותר על ה-Diva Dance מהסרט "האלמנט החמישי" או כפי שאני קוראת לזה, il dolce souno (כלומר החלק הראשון של אריית השיגעון) מלוציה די-למרמור של דונצ'טי ומה שסינכרנו אח"כ במחשב, כי מישהו אנושי לא יכול לשיר ככה, טוב בסרט שרה את זה חייזרית. אבל גם חייזרים לא היו בהבימה… השלימו את האווירה קטעים קלסיים בעיבוד רוקיסטי נוטה למטאל (בטהובן, ויוולדי), שרק הוסיף ליצירות הקלאסיות ועיבוד לרביעיית מיתרים של יצירות בנות זמננו משל מטליקה, רדיוהד, מיוז ועוד, שמשום מה הפכו את הקטעים המעט אנמיים שנבחרו מלכתחילה, לאנמיים עוד יותר. אבל כאן זה התאים.

אז מה כן היה כאן חוץ ממירי לזר? תפאורה ותלבושות מדהימות של ניב מנור ואולה שבצוב, בהתאמה. תפאורה פשוטה וקבועה לכל אורך ההצגה, עם רצפת משבצות באפור ובאפור מבריק, ריבוע מושלם (לדעתי) שנסגר מכל שלושת קצותיו במין מסך רצועות חום-שחור. האחרון נפתח לפעמים בקיר האחורי ודרכו נכנסו רהיטים ספורים שהיו על הבמה, כולם תמיד בלבן – מיטה, ספה, שז-לונג, כיסאות, שולחן צד. בקטע שוואלמון מביים את התפיסה על חם של המשרת עם נערתו (המשרתת של דה טורוול), מופיע מאחור פתח ובו מיטה עומדת (!), זה אמנם מאפשר לוואלמון להופיע מאחור עם קנדלברה (מאפיין של ליברצ'י) ולהפתיע (וגם למשרת אח"כ), אבל באופן מוזר, המשרת, נערתו וגם וואלמון המנהל איתה משא ומתן, עומדים לפני המיטה, כאילו שכבו בה. ווירד. ובכלל, אפשר לראות ברצפה כאן גם לוח שחמט ענק שעליו נעות הדמויות ככלי משחק של שני התככנים הראשיים של הסיפור, ואלמון ומרטי, אלא שגם הם בעצם כלים על אותו לוח עצמו, הן בגלל החברה והן בגלל שגם הם לא מחוסנים וחסינים מהפגיעה של מעלליהם שלהם עצמם. משלימות את הסט, 5 נברשות גדולות שזוהרות בכסף ובאור זהוב לעיתים. לרוב הן למעלה, אך בסוף הן יורדות לגבהים שונים ומקיפים את המרקיזה, שנשארה מבודדת על ספה במרכז. גם הנברשות האלו היו בסרט… שם נברשת נרות מפוארת עם קריסטלים לרוב הועלתה אחר כבוד לתקרה (כנראה אחרי שהחליפו בה את כל הנרות… ככה זה היה אז, אין חשמל).

התלבושות היו עשירות, תקופתיות עם טוויסט. בעוד שלמאדאם דה רוזמונד ולמאדאם דה וולנז' נבחרו שמלות תקופתיות לגמרי בגווני צהוב/קרם, למרקיזה דה מרטי נבחרה שמלה בכחול קרח, עם מחשוף עמוק עד המותניים, כיאה לאופייה. רק שלא אהבתי שמחשוף זה כיסוי רשת ניכר בצבע גוף ועוד יותר לא אהבתי את חוסר השרוולים של השמלה העשירה. בסקיצה בתוכנייה היו שרוולים ולדעתי היה עדיף להשאירם בפועל. התלבושות של הגברים היו גם הן תקופתיות, רק שלא הבנתי למה וואלמון נועל מגפיים לבנות. אציל במעמדו היה נועל רק נעליים רקומות, אפילו על עקבים. לגבי התלבושות של הנשים הצעירות, מאדאם דה טורוול, ססיל ואמילי/ז'ולי נבחרו תלבושות בעיבוד קצת חופשי שהיו אפקטיביות. אך לא אהבתי את "חלוק התחרה" העליון שעיצבו לדה טורוול, זה אמנם מתבקש לפי הדמות, אך הביצוע היה צ'יפ ונראה צ'יפ. באופן תמוה, כמעט אף אחת מהנשים לא ענדה שום תכשיט. להזכירכם מדובר באצילים עשירים וראוותניים. בתקופה זו, יצא אפילו חוק שהגביל את מספר הטבעות המותרות לארבע באצבע.

המחזה של המפטון מבוסס על רומן מכתבים של פייר שודרלו דה לאקלו, שפורסם לראשונה ב-23 למרץ 1782 בארבעה כרכים והיה לרב מכר. לאקלו היה בעצם קצין צבא והכתיבה היתה רק "תחביב" שלו. הוא הצליח לצלוח את המעבר בין המונרכיה הצרפתית לרפובליקה שאחרי המהפכה ושירת הן בצבא המלך והן בצבא המהפכני. בסופו של דבר הגיע לדרגת בריגדיר גנרל בצבא נפוליאון. הוא נפטר באיטליה ונקבר במבצר הנושא את שמו, אך עם חזרת בית בורבון לשלטון, קברו נהרס ועצמותיו כנראה הושלכו לים. הוא זכור בעיקר בשל יחסים מסוכנים (למרות שכתב גם יצירות נוספות ובהן שירים ואף אופרה), הנחשב ליצירת מופת בספרות המאה ה-18 וכפרוטוטייפ של סוגת הרומן שהתפתחה לקראת המאה ה-19 ובהשראתו נוצרו לא רק עיבודים למדיה שונות, אלא גם מאמרי ביקורת וניתוח.

לאקלו היה מהפכן לא קטן בתקופתו והדבר לא התבטא רק בתמיכתו ברפובליקה. הוא נחשב סופר שערורייתי הן בשל הסטירה החריפה על האצולה וגם בשל היותו פרוטו-פמיניסט, שכתב חיבור על חינוך הנשים ודגל במתן זכויות וחינוך נאות לנשים, כדי שלא יהיו שפחותיהם של גברים וכדי שלא ישלימו עם החיסרון שבנחיתות "על פני חיי סבל נאצלים של ישות חופשיה ומכובדת". עניין הכבוד, שעליו עדיין שמרה בחירוף נפש האצולה במשבר בתקופתו של לאקלו, הוא זה שמניע גם כאן את העלילה (דה מרטי בעצם רוצה לנקום במאהב שזנח אותה ואמור להינשא לבתולה ססיל – זה לא היה כ"כ ברור לצופים, האם המשפט הזה נשמט באורח פלא מהמחזה…). בהצגה בהבימה הוא הפך לעיקר. למעשה, עצם ההסתמכות של ההצגה על יופיה לא הותירה להתעסק בשום דבר  שהוא מחוץ לחיצוניות. הרובד הפסיכולוגי, שהיה העיקר ביצירה של לאקלו ונשמר בסרטים, בשל הבעות הפנים המדויקות, משוטח ומדולל כאן לשני קווים בלבד: מין ונקמה, או תשוקה ומלחמה או בעצם כבוד: כבוד של אישה חסודה (דה טורוול) וכבוד של אישה זנוחה וכבוד של מאהב צעיר ומתלהב – שהוביל את דנסיני להזמין את וואלמון לדו-קרב שבו נהרג.

אולי בגלל זה, יש עדיין משהו בהצגה הזאת שמדבר אלינו, שהרי בלבנט, אין דבר חשוב מהכבוד. איך אמרה מדונה: Strike a pose.

המשחק אמור להיות משובח, אך בעקבות ההצמדות לסיפור שלא נע מהמאה ה-18, נראה מעט מאולץ… מאדאם דה טורוול למשל אומרת "אני אוהבת אותך כל-כך" בשיא ההתכוונות והפאתוס. זה אמור להיות ככה, אולי, אבל עדיין האנדרסטייטמנט הקולנועי של פייפר היה עדיף. אסנת פישמן היתה קרה, מרוחקת ונקמנית, רודפת מלחמה וכבוד ואף תאוותנית במידה, אך חסרה היתה את ההתנהגות הצבועה העדינה, החמימה לכאורה והמעושה שאפיינה את מקבילותיה הקולנועיות ושהעניקה לדמויות שהן עצבו עומק מזעזע. גם כשהיא מרגישה שוואלמון חומק מבין אצבעותיה אל האהבה לדה טורוול, היא אינה מרפה אף לא לרגע, למרות הדמעות. כשבסוף ההצגה, מספרת מאדאם דה וולנז' על ההונאות שלה, זה נשאר בגדר סיפור. דבר מזה לא עבר בהצגה. גם אביב אלוש נגוע במשחק מעושה יתר על המידה. מי שניצל מהבעיה הוא מאור שוויצר שמייצר דנסיני טאמבל כנדרש ושפי מרציאנו שמייצר אזולן תחמני כמו שהיה נדרש ממשרתים בתקופה. לאה גלפנשטיין כססיל ודנה ידלין כדה טורוול, שוב מעושות מדי והבימוי המוזר של התקף האפילפסיה של דה טורוול (מה רע בהתעלפות בלבד) בעקבות חוסר יכולתה לעמוד ב"קסמי" וולמון היה אובר דה טופ מוגזם. תימור כהן בתפקיד כפול כז'ולי המשרתת ובעיקר כאמילי הזונה היתה משכנעת יותר, למשל בסצנה בה היא שימשה שולחן כתיבה… או כששרה את Derniere Dance של אינדילה, להיט צרפתי מהעת האחרונה.

הנה כי כן, בסופו של יום, אני דווקא נהניתי. פעם ראשונה בהיסטוריה שלי עם הבימה. זה היה יפה. אולי זה מופע מחול, אולי זו אופרה שעושים כמו שכתוב ואף אחד לא הורס עם רעיונות בימוי מפגרים. הצגה עכשווית ובועטת זה לא. אבל בכל זאת, נהניתי. גילטי פלזר.

יחסים מסוכנים, בתיאטרון הבימה. בכורה, 17.1.16. מאת: כריסטופר המפטון עפ"י רומן מאת פייר שודרלו דה לאקלו, נוסח עברי: אלי ביז'אווי, בימוי: אילן רונן, תפאורה: ניב מנור, תלבושות: אולה שבצוב, כוריאוגרפיה ועריכה מוזיקלית: מירי לזר, תאורה: זיו וולושין, קרבות במה: ברק גונן. משתתפים: אסנת פישמן – המרקיזה דה מרטיי, אביב אלוש – הרוזן דה ואלמון, דוית גביש – מאדאם דה וולנז', לאה גלפנשטיין – ססיל, דנה ידלין – רעיית הנשיא דה טורוול, מאור שוויצר – שבלייה דאנסיני, שפי מרציאנו – אזולן, תימור כהן – אמילי/ז'ולי, רותי לנדאו – מאדאם דה רוזמונד, חן גבעתי ונמרוד דגן – משרתים.