והקהל בתפקיד…

על 2 הצגות ו-2 מקצרונים ב'תיאטרונטו' 2022

יש לי עניין לא פתור עם יידיש. שפת אבי. שפת אמי גרמנית. אסור לי לדבר באף אחת מהשפות האלו. על גרמנית התעקשתי ולמדתי אחר-כך באוניברסיטה. יידיש נשארה השפה הזו שהיא מן גרסה מוזרה של גרמנית באותיות עבריות ובה משולבות מילים בעברית בהברה אשכנזית, או כפי שאמא שלי היתה קוראת להן נח בשבע שגיאות (נוייך). שאני לא לומדת כדי לא לקלקל לי את הגרמנית, שלא אתבלבל, בכל זאת, בגלל הגרמנית אני מבינה לא מעט… בהצגות התיאטרון האידי, עם כתוביות, אני מבינה כמעט הכול. למשורר היידי החשוב אברהם סוצקובר התוודעתי לפני שנים רבות בעבודה של דייגו ולאה מקבוצת סלמנקה. הם הקריאו את השירים ביידיש, את זה אני זוכרת. לא זוכרת הרבה יותר. רק שהתפעלתי מהשפה, מהניגון שלה. הם הסבירו שיש כל מיני סוגי יידיש מכל מיני אזורים. תחילה כתב בעברית. אך עבר לכתוב ביידיש, שפת אימו. התעקש לכתוב בה, למרות שבבית הספר למד בעברית. ערך עיתון באידיש בארץ שהוציאה את האידיש מחוץ לחוק. So to speak. די גאָלדענע קייט, על שם היצירה של י"ל פרץ. מחזה, שאח"כ נקרא בעברית באחת הגרסאות, חורבן בית צדיק. הוצאתי אותו לאור. השפה האבודה וסוצקובר מייצגה המובחן ביותר בארץ, גרמו לי לבחור ללכת להצגה העד במסגרת התיאטרונטו, פעם ראשונה בלי אגמון. זה שגם מיכאל הנגבי משחק לא יזיק. מה שהתגלה כמבורך, האיש נוכח וכריזמתי, טיימינג טוב. ראיתי את אבא שלו בסרט של רם לוי הכלה וצייד הפרפרים שעליו כתבתי זה אך עתה בתפקיד בן הדוד צבי. אבל יש לי בעיה עם ביו-פיק. זה אף פעם לא יוצא יותר מדי טוב, ובהצגות פחות מבקלונוע. הסיפור עליו מבוססת ההצגה ידוע ומרגש אותי כל פעם מחדש, העדות במשפטי נירנברג, היהודי היחיד שהעיד, ברוסית, בעמידה, למרות שביקש לדבר באידיש, למרות שהתבקש לשבת. איש עקשן שהולך עם האמת שלו והיא, האמת, או השירה, הצילה את חייו ובוודאי את נפשו.

הסיפור הידוע והבלתי ייאמן כמעט על ההצלה עם המטוס ששלח סטלין. תמיד תהיתי מה קרה לטייס במטוס הראשון שנשלח והופל על-ידי הגרמנים. רק בניסוי השני הצליחו לאסוף את סוצקובר ואשתו אהובתו. בריגדת הנייר של גטו וילנה הצליחה לעזור לפרטיזנים לפוצץ גשר, העבירו להם ספר על בניית פצצות. אני נזכרת שאני מכירה סיפור דומה מגטו ורשה. ד"ר עמנואל רינגלבלום שאסף מסמכים על הגטו והחביא בכמה כדים, כדי שידעו איך חיו שם, שיישאר זכר. הוא לא זכה. ארכיון "עונג שבת" הוא נקרא, האוסף של רינגלבלום. היום החומר נמצא במכון להיסטוריה יהודית בוורשה על-שם עמנואל רינגלבלום. פעם קניתי מהם זכויות לתמונה לעטיפה של הספר חסידות, מאת י"ל פרץ. של צייר יהודי שנספה ולא זכה. ארתור מרקוביץ.

But, to return, Sir, to your play (זה לורד ביירון באחד משיריו…) יש לי בעיה עם ביו-פיק. שלרוב הם סכמתיים ודידקטיים. ופשוט הורסים סיפור על אנשים נפלאים ומיוחדים עד מאוד. לא שזה קרה, כאן, אך כבר יש לי טראומות. עם זאת, לא ניכרה התרגשות יתרה. לא נפעמתי ממסר מעניין, מרגע קורע לב. גם השירים הוקרנו באידיש על מסך שבקושי אפשר לקרוא, כלומר רואים, נניח, די בקושי (ואני בשורה ראשונה), אך אין זמן לפענח. כמו תמונה. מדקלמים את התרגום. למה צריך לתרגם אם סוצקובר התעקש על אידיש. לשם כך הרי התכנסנו.  גבירותי ורבותי, מכריז הנגבי בסוף: אברהם סוצקובר… וכעת הווידיאו מנירנברג. היה גם פרולוג, חביב. באמצע… חבל שלא היה יותר. נותרנו וחצי תאוותינו בידינו.

העד – מיכאל הנגבי, תיאטרונטו 2022 (צילום: ז'ראר אלון)

אתה לא אבא – נדב בושם, מתוך 'אספרסו קצר', תיאטרונטו 2022 (צילום: ז'ראר אלון)

מוכרת – גל גרינברג, מתוך 'אספרסו קצר', תיאטרונטו 2022 (צילום: ז'ראר אלון)

כתם – יפתח קמינר, מתוך 'אספרסו קצר', תיאטרונטו 2022 (צילום: ז'ראר אלון)

טרמפולינה – מיכאל כורש, מתוך 'אספרסו קצר', תיאטרונטו 2022 (צילום: ז'ראר אלון)

נדרש לי תיקון. הישועה באה מפורמט חדש בתיאטרונטו שזכה לשם 'אספרסו קצר' (שם טוב!), בניצוחו של ניר שטראוס, ארבעה מיני מחזות של כ-15 דקות כל אחד. שני אירועים שונים כאלו. התחלתי ממקצרון (מקבץ) מספר 2 דווקא. היה עמוס מאוד מאוד. כל מחזה קצר כזה, כמו ליד, שיר אמנותי, נניח של שוברט, כמו שר היער, כמו גרטשן על הכישור, הוא עולם ומלואו. כמה אפשר להכניס בכל-כך מעט זמן. בלי להתמרח. בלי להתרווח. לא תמיד צריך. אולי בהתאמה מתבקשת לעולם המקצרונים של אנשי האינסטגרם שהפכנו להיות, מזכיר שטראוס בראיון באתר מרתה יודעת. לא כמו הקיצוצים הבלתי נסבלים של הקטעים הכי חשובים ביצירה, כמו שעושים בתיאטרון גשר, רק כדי לקצר את ההצגה משלוש שעות ועשרים לשלוש שעות… אבל בכל זאת, אולי צריך לנשום קצת יותר באמצע. בין לבין. עריכה טובה של המקצרון, המחזות מדברים גם ביניהם. הלכו מהקל לכבד. אולי. המחזה האחרון של נדב בושם ובביצועו, המבוסס על הטרגדיה האישית שלו. קראתי עליה בעיתון לפני כמה ימים. הגעתי מוכנה. והייתי מזועזעת ממה שקראתי, במסגרת היח"צ האינטליגנטי והחכם (החמאתי אישית לעמליה) שבמקום כתבות קנו אותי התבסס, איזה כיף, על מלוא החופן אייטמים מלאי עניין בשלל ערוצים. תוכן מקדים, מכין. ככה שאנו כבר נכנסים, נשאבים להצגה עוד לפני. ובכתבה למדים איך ביום אחד ללא התרעה, לקחו לו את ילד האומנה שגידל עם בן זוגו במשך מספר שנים. ככה נוהגת המערכת. לא מקרה מיוחד, אך מזעזע כל פעם מחדש. ראיתי פעם סרט על משפחות אומנה. הם עדיין היו עם הילדים. פחדו פחד מוות מהיום הזה. שיקרעו מהם את הילד. זה ממש ילד שלך. והמערכת יום אחרי, מתייחסת אליהם כמו אל פושעים. אין כמעט מקרים שמתירים למשפחות האומנה לשמור על איזשהו קשר עם הילד. נראה לי שזה מאיים על ההורים הביולוגים יותר מאשר על כל אחד אחר. על המסוגלות ההורית שלהם. לכן הברוטליות. מצד שני. ראיתי את סליחה על השאלה עם עובדים סוציאליים. מה שהם עוברים יום יום ולוקחים הביתה זה לא יתואר. אחרי 6 שנים במקצוע, אחת העו"סיות כבר חושבת על פרישה. לא יכולה להתמודד עם העומס, של התיקים, של המחסור הכוח אדם, עם העומס הרגשי, והאיומים על החיים. שלא לדבר על השכר המגוחך. כולם קורבנות של אותה מערכת רקובה. אין מזור לכעס ולחוסר האונים של נדב ודומים לו. גם מחזה זעם שכזה לא יפצה אותו. הוא הופך את העו"סית הממונה על התיק שלו למפלצת. הפך להיות היא בסוף המחזה. לובש את בגדיה. אבל עדיין מעבר לכאב ולכעס המאוד מוצדקים שלו, לא מצאתי שהמחזה הזה מעבד את המקרה באופן שקול. קצת יותר מדיי בגזרת להוציא את הזעם הגולמי. למרות טיפול בימתי מעניין בחומרים. אבל כנראה שהזעם והזעזוע מספיק. עושה רושם על הצופים. ההצגה הזו זכתה באספרסו.

על כל מחזה קצר כזה, אפשר לכתוב כמו על הצגה של שעה. ולמעלה מזה. אהבתי מאוד את ההצגה הפותחת של גל גרינברג, מוכרת. רעיון פרפורמנסי סטייל. מבקשים מאיתנו לפתוח אינסטגרם, הפריטים המועמדים למכירה הפומבית יעלו בתור סטורי… לא בדיוק עבד לפתוח את האינסטגרם. אין קליטה. לא נורא. לכאורה, יש משהו לא-רציני, יש מי שיחשבו פשטני, במשהו שנראה קצת כמו הפעלה לילדים או בחוג בינגו, ככה יעקמו פניהם המהדרין, שצריכים מונולוג רציני וקורע לב, כדי להרגיש שהם קיבלו את ליטרת הבשר שלהם בתיאטרון, אבל הפעולה הזו של גל, שימו לב לשיבושים, זו לא ממש הפעלה ליצנית שלכם… לאקאן אמר, כך כתבתי באריכות מפליגה במאמרים האחרונים… ששיבוש זו הצצה לתת-מודע. לא יודעת אם גל מגיעה לזה כאן, אבל בכל זאת, אפשר לומר שהיא מקלפת את הקליפה של המצב האנושי של הכול סבבה וגם של הכול מכיר, נקנה ונמכור ונהיה מאושרים, אולי בסוף גם נגיע לדירה. וגם של צריך להצטיין בכל דבר. בעצם מה נשאר לך מכל ההצטיינות הזו, תעודות לעשרות, אפילו עם מסגרת, האם אפשר למכור אותן (רק אם תהיה חשוב ורק אחרי המוות, היא לא אמרה את זה)… האם יש להן ערך גם לא כספי, אולי אפשר להשתמש בתור שבלונה, למלא את השם של הקונה. להצטיין זה לוותר, פתאום מגיעה לה תובנה, אני תקועה שנתיים. כמה אני מכירה את הלא יוצא לך שום דבר מההצטיינות, כאילו שלי יוצא משהו מכל המאמרים המצטיינים שכל הפרופסורים לתיאטרון קוראים וגם משבחים. וממה מתפרנסים, אני אשאל כמו גל. ואיפה עובר הגבול לגבי מה שאתה יכול למכור, את השירים שלך על האהבות שלך. אם הקונה ירצה היא תשנה את השם למה שהוא יבחר. במקרה קראו לקונה איתמר, כמו השיר. מישהו מהקהל. זו הפעלה, בשיתוף הקהל, הם מציעים כסף על ספר זיכרונות שלה עם סבתא, הגיעו אפילו ל-100,000. היא הרי עושה מכירה פומבית למרבה במחיר. טוב כשמשחקים על פאלש אפשר לחלום עד הסוף… כאילו יש לנו יותר מ-2 שקל לשים על זה, אפילו אז היו אלו דמי חסד, כאילו אפשר לקנות דירה בארץ הזו, זו המטרה של המכירה הזו. גם אם היא היתה מקבלת את הסכומים הדמיוניים האלו, אי אפשר לקנות בזה. עד כמה מוכנים סלבס לרגע לפרוש את כל חייהם האמיתיים או המדומיינים או המיוחצנים מעל דפי העיתון כדי להתפרנס. את זה אני אומרת. היא שחקנית מצטיינת, בקורונה כעת אין עבודה. אני לא שחקנית היא תגיד. אנטי תזה לנינה מהשחף שאמרה, אני שחקנית והמשיכה לדבוק במשחק אף על פי כן, כשהיא ידעה שהיא גרועה. אבל גל צריכה להיות פרקטית. אנחנו כבר לא בעידן האידיאולוגיה. או שאולי אין מנוס. בסופו של דבר, אתה לא יכול למחוק את הסובייקט שלך גם אם תרצה גם אם תקנה דירה. זה אקט סימבולי שהיא לוקחת את כל הדברים בחזרה. זיכרונות לא מתגשמים באובייקטים. הם אובדים לפעמים וצריך להתמודד עם זה. אולי הם כלי קיבול שאנו מנסים לקבל באמצעותם בעלות על הזיכרונות, עניין רכושני, זיכרונות זה לא רכוש. ולפעמים שוכחים ואין דרך להימנע מזה. אולי ספר זיכרונות שכתבה בגיל 9, מזכיר משהו. לא את מה שאז קלטת אלא את מה שזה אומר לך היום. אין דרך באמת לזכור. את זה אני אומרת. האם אפשר למכור דמעות. היא מציעה את הדמעות שלה למכירה. היא באמת מיואשת ובוכה, על פניו ולכאורה, אנחנו בתיאטרון כזכור. יש כאלו שהפכו את זה לפרנסה. בכיינים מקצועיים… היא לא התכוונה לזה. אבל הבנתם. טוב נקסט.

יפתח קמינר נכנס עם חולצת טריקו שחורה שקרעו בה קרע. מישהו מת. אשתו. הוא קורא מדף כביכול. הספד כביכול. על אשתו שמתה. רק בסוף מבינים את זה. מבינים כמה זמן הם היו נשואים. בנישואי פאלש. ככה זה אצל אנשים. אומרים שצריך להתחתן עם הבחור הטוב, הנחמד, החנון אם תרצו. הוא אומר שהוא הבחור הטוב, לא מתאימים לבחורות שצוחקות ככה. היא התפשרה עליו אחרי משבר זוגיות טיפש עשרה עם הבאד גיי של השכבה. הריבאונד שנמשך כל החיים. הוא תקוע איתה, למרות שהיתה אובייקט התשוקה שלו. שלא האמין שהוא השיג והיא תקועה. רגע לפני המוות, בכוחות שלא יודע מאיפה היה לה, היא הזיזה לו את היד שבאה לנחמה. איזה רוע שנתקע לאנשים גם במוות. גם אז הם לא רואים מי איתם ומי בלעדיהם. לא מסוגלים להפסיק לשחק את המשחק. לא מסוגלים לצאת מהדינמיקה הכוחנית של חייהם האומללים, כאילו זו נותנת להם את הלגיטימציה להרגיש קיימים ולא אפסים מאופסים. אם נתקעת במערכת יחסים דפוקה, תתפוס תחת על הפרטנר ותאמלל את חייו. רק שבדרך שכחת שאתה מאמלל גם את עצמך. כתם נקרא הקטע הזה, ע"ש הכתם במכנסיים אחרי ניסיון לא יוצלח לבגוד באשתו, כלומר לקבל סוף סוף זיון אמיתי וחם, לא רק לגעת בעצמו, לא רק לפנטז. כמה זוגות כאלו יש, כמה זוגות כאלו מכירים באופן אישי. כמה בדיחות עפו על דברים כאלו. אבל זה בכלל לא מצחיק. אולי לפעמים לא צריך לרצות לקבל את הכוכבים שבשמיים. המחיר לא שווה את זה. אפרופו הקטע הקודם. זה כבר קטע שני שמעלה לך את הבטן לפרצוף. וזה לא נגמר… כמה אפשר… אני קצת מתחילה להישבר…

מיכאל כורש במונולוג על כסא גלגלים לצד שידת בית חולים עם צלחת מלאה באוכל חם. זה מה שיש לי בראש. לאכול. מה נשאר לו לאדם בחייו. שאלה ששאלו גם 2 העבודות הקודמות. אדם זקן, שהכול כבר כביכול נגמר לו בחיים. הסקס, האשה והבת (האם אמיתיות) עזבו לתמיד… לגבעתיים… הוא מצא אותן על ספסל אחת עם קונדום על המצח, אחת השתינה על עצמה. הוא מתחיל את הקטע עם יד במכנסיים, מתחת לשמיכה, מאונן. למה אתם חושבים שזקנים לא צריכים סקס ואם כן, אז רק עם זונות. הכול כנראה מתערבב לו. הוא לא באמת אימץ זונות למשפחה… השם שלו הוא חיים. איך תתמודד עם המוות המתקרב עם שם כזה. בתוך עמך אתה נטוע, הרופא היקה מקלן, הוא גרמני… על כל הקונוטציות השואתיות הכרוכות בכך. לא הבנתי, האם הוא יהודי או לא. כי אם כן, אז אני נעלבת בשם היקים… טוב, גם את זה אנו עוברים, עדה מוזרה יש לי… טרמפולינה קוראים לקטע הזה. אני חושבת איך אנו מנתרים לנו בחיים… בין נרטיבים. מצד אחד כולן זונות (ע"ע ברכט) ומצד שני כל הסטריאוטיפים הציוניים. חשבתם שאגיד ומצד שני יש את הגוד גייז… לא. מותר לזקנים לחשוב על סקס… לפחות לחשוב. גם הקטן חושב. לא שכח הוא מספר לנו… ומותר גם לשכוח. גם את הדברים החשובים בחיים… כמו למה אנו פה… מה זה ציונות… ישראליות… שבסוף יוצאת במשפט 'עוף זה בקר לעניים'… או 'שכחתי לבדוק את התאריך של הקוטג'. רק בישראל חושבים ככה. משפטי שואה ועוני. ובסוף שרים את התקווה. כי מה תשיר… שיר על איתמר… הוא עזב… ולמה צריך להישאר… כי תמיד קיימת עוד תקווה שיקרה משהו, שיקרה משהו טוב, גם אם חלפו עברו להן השנים הנחשבות טובות. ותמיד אפשר לפנטז גם על העולם הבא, גם זו תקווה. גם החלוצים חשבו שאת ארץ ישראל יגשימו בעולם הבא. הוא, חיים, בגלגול הבא, יהיה רופא. הוא כבר החליט…

אני חושבת שוב על ההצגה של נדב, שהיתה, בסדר כרונולוגי, כעת. למה בסוף הוא עטה על עצמו בגדי אישה, לא כמו "קוקסינל", ככה זורקים לו אנשים והוא "רצח אותם" "קרע להם את הצורה". הוא בהתקף זעם, לובש כפפות אגרוף אדומות, לא פרייר, יאללה, בו נראה אתכם מתעסקים איתי כעת. כשאני מצויד. אולי, כמו בהצגה של יפתח, לפעמים זה די מפתה לעטות על עצמנו את מסכת הכוח הזה. שאנו חושבים שזה כוח. אולי זו חולשה. אולי זה סתם נראה לנו ככה. כי מה שרואים משם לא רואים מכאן.

יום שני שלי בפסטיבל.

שוב הצגה מלאה וקובץ קצרים. אני שואלת את עצמי מה עדיף. בחרתי לראות הצגה בה משחקת בהט קלצ'י שזכתה בשנה שעברה בפרס השחקנית הראשית בקיפוד הזהב על ההצגה ואני לא יכולה לשנות את זה (הצבעתי לה, אי אפשר היה שלא…) ושזכורה לטוב גם מן ההצגה בית קטן. לא הרבה התקבצו לצפות בהצגה, רוב הקהל עלה לאולם העליון לצפות בהצגה מלון שגם זכתה בסוף בפסטיבל, אז בוודאי תהיינה לי הזדמנויות לצפות גם בה… אבל בסוף היה אולם די מלא. להבדיל מההצגה המלאה השנייה שראיתי, העד, שהיתה ביו-פיק ולכן אפיזודלית ולא לגמרי מפתיעה בהתחשב בכך שהסיפור מוכר וידוע, ההצגה של בהט, תמיד עוד יהיה זמן, שורה מתוך שיר של רפי וייכרט שמושמע בהצגה שהפך למוטו המוצדק או לא של הדמות הראשית, דומה יותר לכמה מן הקצרים שראיתי, מעין סיפור בלשי. ועליהם עוד ידובר בהמשך. אמנם שחקנית אחת על הבמה, אבל דמויות רבות. החוקר המסתורי אליו היא מדברת, איזה חוקר, חוקר מס הכנסה, חוקר משטרתי, חוקר אפידמיולוגי… היא שואל בפרטנות, מעסיקה, קלוד שטיין, פקיד בנק ומלחין בסתר, בו עוסק בעצם הסיפור, לאן נעלם האיש. האקס שלה, הבן שלה. הם נשארו שם. חשבתי, אוקראינה. היא עובדת משק בית. יתברר בהמשך ששמה אלמה. לא ברור למה היא לבושה מהודר פה, עם עקבים גבוהים, עם טרולי. היא הגיעה ישר משדה התעופה… מסתבר שהיא בעצם במקור מפריז. חזרה משם כעת… הפרטים לא כל כך לוקליים שחשבתי לרגע שמדובר במחזה מתורגם, אך לא, כתבה אותו אשת התיאטרון הוותיקה ורדה קנול יהלום שגם ביימה. הצגה משפחתית, בעלה של ורדה, ישי קנול, הוא שהלחין את השירים שמושמעים בהצגה, שאותם כביכול הלחין הגיבור, קלוד.

קלוד לא הגיע לעבודה 9 ימים, ככה דיווח הבנק. היא לא היתה כאן כבר חודש. לפי האבק שהיא מוצאת שם, האוויר המחניק, הוא או היא לא היו שם כבר חצי שנה… אמא שלו חושבת עליה שהיא רוצה להשתלט על הכסף שלו… אתם בטוחים שהיא מפריז ולא מאוקראינה. הוא מאוד מקשיב לאמא… השופט בפריז החליט שהילד יישאר עם האבא בגלל חוסר מסוגלות הורית שלה. לא נאמר לנו מה הבעיה שלה. נפשית. חומרים ממכרים… ההופעה של בהט מעניקה אותנטיות ומפיחה חיים בסיפור עם קצת חורים ועוד יותר קלישאות. המנטרה של קלוד: תמיד יהיה עוד זמן… המנטרה שלה… אין מספיק זמן. לא מספיקה דברים. גם להספיק זה עניין של זמן. היא אומרת. מה שמעניין אותנו היום זמן וכסף. על זה היא גם התגרשה… למה קלוד שילם לזמרת 1500 ₪ להקליט את השיר שלו ולא נתן לה, היא היתה עושה זאת בחינם בעבורו. היא היתה שחקנית והיא יודעת להגיש שיר. בסוף הוא נותן לה שיר והיא הקליטה בפריז, באולפן של האקס. איזה מזל שיש לה גם אולפן חינמי שם… אני נזכרת שראיתי סרט שמתרחש בפריז, אלגנטיות של קיפוד (2009), על שוערת אפורה, לכאורה, של בית דירות מפואר, שמתגלה כקוראת ספרים ידעונית בסתר. היא מוצאת את עצמה נגררת לרומן עם דייר חדש בבניין ממוצא יפני, אפילו יוצאת איתו לדייט במקום יוקרתי. הוא קונה לה בגדים. האם גם קלוד קונה לאלמה בגד ל"דייט" הרשמי שלהם. כנראה שלא, היא פריזאית, יודעת להתלבש…  לבשה שמלה חגיגית. שמסומנת פה על ידי צעיף. כמו בסרט ההוא שצעיף הוא חלק מהתלבושת האלגנטית לדייט. מסיבה של הבנק לרגל הקידום שלו. אחרי שעשתה לו סצנת קינאה שלא נתן לה להקליט את השיר ולא דיברו חודש. היא מאושרת. גם היא קיבלה קידום. כאילו שכך קורים דברים בחיים. אבל בתיאטרון. יש מקום גם לאגדות. לא נראה שהיא מעוניינת בכספו. היא סתם בודדה. הוא כל כך בודד שוויתר מראש על כל דבר שסוטה מהסדר. הלחנים שלו, תמיד יהיה להם זמן, לא משנה מתי, באיזה גלגול…. קצת מזכיר לי את הצייד מהכלה וצייד הפרפרים של אלוני. הנאמן לסדר של חייו בחברת הביטוח. לא היה המשך לדייט. שוב היא מדברת על בעלה לשעבר. לא כל כך מבינים מה הבעיה של הדמות שלה. הרומן שהיא מחפשת עם קלוד הוא תשובה לשאלה שלא נשאלה. ככה זה בסיפורים בלשיים לפעמים. יש רצח, לא יודעים למה. למה קלוד רצח את עצמו. לא ההתאבדות שלו, בסוף, למה בחייו הוא היה חי-מת. למה צריך למות כדי לפרסם את השירים. למה צריך להיות מאלו שמתגלים לאחר המוות. למה לא לחיות כעת. האם אי אפשר להיות גם פקיד בבנק וגם מלחין. מה כל כך מביש בזה. בעצם, הוא גם מדוכדך כי הוא הולך ומתחרש… וכעת צריך להכניס גם ים לתמונה. הים הוא החופש. הביא משם קרש שממנו בנו את שולחן הכתיבה שלו. חזר משם יחף נוטף מים, לא חליפה מתפקדת היטב כמו בבנק. הוא מפזר סימנים מטרימים לפשע, כמו אז כשהגיעו לבית קברות קטן ליד הים וראו שם מצבה עליה נכתב 'עד עולם אחכה לך'. מצבה זוגית… הוא שולח אותה לפריז. שלא תפריע לו בתוכניתו, כנראה. החוקר, מתגלה לנו, הוא עיתונאי שותף לסוד, שבודק את מוכנותה לשתף פעולה. האם ביים את מותו, נאמר שנמצאו על החוף בגדים ושירים שלו, או שיימצאו, האם ביים את מותו כדי לשחרר את שיריו לעולם, חשיפה שלא יכול לה בחייו, ואז איפה הוא ואיך תמצא אותו… או שמת באמת והוא מצפה ממנה להצטרף אליו כמו באיזו ברית התאבדות. "אם את אוהבת אותי, תדעי איפה למצוא אותי, לא תמיד יהיה עוד זמן."

אין ספק שהנקודה החזקה של ההצגה הזו זו ההופעה המאוד מחויבת של בהט. החינניות שלה, ההיטמעות בדמות. של בהט בדמות או של הדמות בבהט. היא מחפה ומסיתה את תשומת הלב. אבל עדיין, במחשבה שניה, כלומר כעת, אני מזהה עלילה בעייתית למדי, עם טוויסטים מופרחים ודי הרבה קלישאות ובעיקר המחשבה הסופר ויקטוריאנית הזו שפקיד בנק לא יכול להתגלות גם כמלחין. גם אם מופנם הוא ומתקשה עם חשיפה, אם בכלל תהיה לו בעידן מוצף החומרים שלנו. האם באמת המוצא היחיד כאן הוא המוות או אולי בימוי המוות. ניסיתי מאוד לראות בזה חיפוש אחרי חופש. חופש במוות, כמו שעליו כבר דיברתי בעבר. עוד תפיסה ארכאית, כמו בשירי רילקה (ראה מאמרי על סלטקר). חופש בים, גם הים הוא האזור טענתי איפשהו. האזור הוא חופש. אבל החופש לא באמת קיים, כבר הראתי במאמר שלי על הכלה וצייד הפרפרים. המוות לא גואל מכלום. ובכלל בעידן המודרני, גם ז'יז'ק טוען לגבי סטלקר, אנו לא יכולים יותר להתחייב טוטלית לאמונה הטהורה באובייקט התשוקה. בהליכה עד הסוף בשביל להגשים אותו, את ה-jouissance שנחווה אם נשיג אותו. האם באמת מישהו יהיה מוכן למות בשביל השירים שלו. לא בשביל רגע היצירה שלהם, הרגע הנשגב הזה, שאולי הוא רגע לפני המוות, כמו שטוען רילקה. אלא למען פרסומם. אבל היו קלישאות הוליוודיות מעולם. אז מותר אולי לפנטז. אני תוהה אם הקהל אוכל עדיין את הלוקשים האלו, או שבאמת נהיינו ממש ציניים. כמוני.

תמיד יהיה עוד זמן – בהט קלצ'י, תיאטרונטו 2022 (צילום: ז'ראר אלון)

צמא – יצחק חזקיה, מתוך 'אספרסו קצר', תיאטרונטו 2022 (צילום: ז'ראר אלון)

זה לא כזה סיפור – רונית אשבל (יותם לאור), מתוך 'אספרסו קצר', תיאטרונטו 2022 (צילום: ז'ראר אלון)

מסך – ליאור אביבי, מתוך 'אספרסו קצר', תיאטרונטו 2022 (צילום: ז'ראר אלון)

בקצה המדרגה האחרונה – דנה אלעזר, מתוך 'אספרסו קצר', תיאטרונטו 2022 (צילום: ז'ראר אלון)

ונעבור לקובץ המקצרונים השני. גם פה הלכו מן הקל את הכבד. ופותחים עם רונית אשבל, הופעה בדראג של יותם לאור, משוררת מתוסכלת מהפריפריה, שבאה בטענות לכל העולם, בעיקר לעורכים ספרותיים. זה לא כזה סיפור. שם הקטע ושם הספר שהיא מנסה למכור, כלומר לדחוף, כמו דחפניות הפייסבוק המעצבנות. למה תמיד אלו רק נשים. שמתנהגות ככה. גם בפייסבוק… או שזה הסטריאוטיפ… אני מרגישה מעט לא בנוח מול הסיטואציה, כי בהיותי עורכת של כתב עת ספרותי בעבר (באתר הזה מ-2005 עד 2010), הדמות הזו פונה בעצם אליי. היא לא פונה לקהל הרחב. מה להם ולמשוררת מתוסכלת מהפריפריה. משוררים, טובים או גרועים, עזבו מי מחליט, נראים להם פריק שו כמו הגברת שלפנינו. כמו ברברה מקרקר נגד קרקר של הגששים. ברברה, גם כן אישה, אפילו יותר מוצלחת. יותר מילים יש לה: "מה יש לי, ומה אין לי. ובסך הכול מי אני, מה אני, מי אני, מה אני, מה. מה. מה." ציטוט חלקי. לגברת הזו יש שירים בסגנון: כן רוצה לא רוצה כן רוצה לא רוצה, מחזור. או. חמוצה מתוקה, חמוצה מתוקה. הריון. או אני לא אני כן אני לא משוגעת אני כן משוגעת. זה שיר אחרון ויש עוד אחד אחרון. חורשת בית השחי… שביל השפם, יער המפשעה. נוף ילדותי. זה אפילו לא מצחיק מרוב שזה כל כך טחון. ולבישום השירים, יש לנו הצטחקויות של ילדה בת ארבע. ומרמרת של אז מה עם אני מזכרון יעקב, וערכתי את המקומון מקור הציפור. ואז כשהיא באה לשאת נאום תוכחה על החונטה התל אביבית שמתעלמת ממנה. תל אביב לא עיר לבנה עיר שחורה וגזענית. יענו שמים לה מוזיקה להוריד אותה מהבמה. שוקינג. אבל תכלס, אין דבר כזה, טכנית. בפסטיבלי שירה…

אז איך מפרקים כאן את אוסף הקלישאות מהאמת או מאיזו אמירה שאני מחפשת ולא מוצאת. ולו רק בגלל ש"החונטה התל אביבית" מחפשת בנרות קולות פריפריאליים וגם כי הארץ שלנו לא באמת כל כך גדולה, בוודאי כעת בעידן פייסבוק שחוסך את הצורך להסתופף בשולחנות ספרותיים. ומעדות אישית כבוגרת השולחנות האלו, הם די התפיידו בשנים האחרונות. ודרך אגב אני מכירה משוררת מצוינת מזיכרון שגם ערכה כמה כתבי עת נחשבים. וכעת עולה לפי בראש עוד מישהי מצוינת משם. באותו אופן אפשר היה לכתוב על מישהי מדיזנגוף שמתעלמים ממנה. אולי היא לא מספיק טובה. ואולי היא יותר מתרכזת בלהיות במרמרת במקום ל… זה לא אופנתי יותר בעידן אינסטגרם והפסיכולוגיה החיובית להיות במרמרת בכל מקרה. א בלסט פרום די פאסט. או שלא, היא קוראת מספרה 'זה לא כזה סיפור' "רב מכר שלא ראה אור ותורגם ל-17 שפות." לא ראה אור בדפוס. או שראה אור בפייסבוק ומי אמר שצריך לראות אור כדי להיות משוררת. ומי אמר שצריך להיות בחונטה התל אביבית ואי אפשר להקים חונטה אחרת… קצת מוזר לי לראות שדבר כזה נכתב ומוצג היום כאשר באותו שבוע מתפרסמת בישראל היום כתבה על כך שהיום הוצאות ספרים מוציאות כל דבר לאור, כל עוד המחבר משלם. אין כבר שומרי סף, הכותבים מפרסמים כל דבר והקוראים לא קוראים כלום. כמה היינו רוצים שתהיה לנו גברת כזו היום. אין מצב… אין חונטה תל אביבית למרוד בה. רק הכסף מדבר. ולא הבנתי למה, עוד מימי קרקר, תמיד זה גבר בדראג שמציג משוררת כזו… האם זו בעצם דחקה גברית על נשים…

קטע שני. ומעבר חד משירה ל… כסף. גם כאן יש לנו משורר אם כי מסוג אחר, כזה ש"לא נולד עם כף של שמנת זהב בפה." ושאח"כ נראה שיפול "מאיגרא רמה ליגאל עדיקא." מסך מאת ובביצוע ליאור אביבי. מי הדובר, אין לו שם, או שלא זוכרת. מתקן טלפונים עם אג'נדה מיוחדת או שלא. במעצר. עם מי הוא מדבר, למי הוא פונה, זו תמיד שאלה בתיאטרונטו. ל"עורך-דינית" מירי סולומון, במקרה האקסית מהצבא. "אשכרה באת" איך מסלולי החיים מובילים אותנו למקומות שונים ואז מפגישים ביננו, יענו זה מה שרציתם לומר, או אולי רוצים להגיד לנו שיש גם עו"דיות פרחות. הקטע חביב למדי, זורם, מהיר, רב הברקות. אבל כזה שהייתם רואים בטלוויזיה בצחוק מעבודה או בשנות 80 או 90, או איפה שאנחנו כעת בספירה… טוב, הבנתם… או אצל החברים של נאור. לא שייך כל כך לחונטה התל אביבית הגזענית… אבל מגיע אליהם בדלת האחורית והם אוהבים את זה… הא לך רונית אשבל, תלמדי איך עושים את זה. מרמרת… טוב. אז לאדון הזה יש פוביה מכל תוכניות הטלוויזיה האלו (של החונטה התל אביבית המתייפייפת) של חיים אתגר או חיים הכט וכאלו, כלומר יצאת צדיק והאמבושים האחרים על בעלי מקצוע עושקים. הוא רובין הוד דלה שמטה וכמו כל חבריו אחוזי הבעתה מהחשיפה הלא נחוצה, חברים שזה קרה להם, לא יצאו מזה, הוא מתנהל בעבודת צמד, אחד מתצפת על הגג שני עושק. אבל רק ממי שיש להם. רצוי זקנים סניליים שלא מבינים. רצה הגורל שאותו יום המתצפת לא פנוי ורצה הגורל שהוא התגלגל לעבודה באיזו וילה ענקית בהרצליה פיתוח. מדשאות ענק. תוקע מחיר. הביאו לו הקלטה של מישהו שנותן חצי מחיר. הבן של הזקן. אם אין אמבושים של טלוויזיה אז לפחות משפחת מאפיה דלה שמטה, או לא כל כך דלה שמטה. למה נראה לך שמאפיה אמיתית יתעסקו ככה עם דג רקק קטן… אבל טוב, נמחל על אי האמינות. הכול לא אמין. העיקר שאנו נהנים. עם משפחת זמדוב לא מתעסקים. רק שבהמשך ההקלטה עם הצעת המחיר ההוגנת, שלא רוצה לעצור… יש גם איזה קטע של הקוסמטיקאית שמציעה מחיר לפס שעווה. לא בדיוק מתאים לשיחוק של גיבור גדול מאפיונרי על מתקן טלפונים אהבל. הבן מתפדח. חברנו מציע מחירים הוגנים. בחינם. לא עוזר. ההוא נעמד מולו עם אלה. הפער החברתי מתגשם בבגדים ל"דוד מול גוליית" שלנו. האב על כסא גלגלים בחליפה שלושה חלקים. למה זה נדרש הוא לא מבין. הבן בחליפת אדידס קומפלט ונעלי… וקסקט של… וואו, איזה סטייל ג'ני פרום דה בלוק. את האין נימוסים הוא גם מזכיר. הצעתי לזקן כוס מים (כשהשתעל בגלל המחיר שחברנו דפק לו) במקום שיציעו לי. עולם אחר. הנה אנו כבר בבריחה נועזת בעזרת השותף המתצפת ארנולד שהופיע לו פתאום, מרדף עם אקדחים שלופים מרכב, תאונת דרכים בה נהרג הרודף ותלונה במשטרה, יענו כי באמת מעניין איך הגענו עד הלום. אחרי שעה האב התלונן במשטרה שהוא תקף את הבן שלו. כי הוא הכניס לו איזה צלחת בראש כדי לברוח במקום לבחור את הברך שהבן יהרוס עם האלה. ואני חושבת לי והכל בגלל 350 ₪… לאן הגענו… טוב. הכול דחקה, רקפת, צחוקים… מירי מתבקשת להחזיר את התלתלים מפעם כדי שהוא יפתח הוסטל במקסיקו ויעשוק שם את הישראלים הפריירים. דווקא שמעתי שעבריינים מישראל בורחים למקסיקו. לא בטוחה שזה רעיון טוב…

ונעבור לזאת עם הקוביות, שלשם שינוי פונה אלינו, הקהל הרחב, החברה הישראלית. גם לה יש טענות. מטרידים אותה, כל הזמן. כלומר את כולנו הנשים. את כבר חושדת בכל אחד. גם הזקן הזה, שפונה אליה בדרך לשיעור גאגא, היא מתכוונת להתעלם ממנו כמו מכל מטריד. כל גבר הוא בפוטנציה מטריד. בטח אם הוא לא מוכר. אבל יש מטרידים שכבר מכירים, כמו תומר מקצה הרחוב. אנחנו בסיפור בלשי. מי המטריד הבא. מאיפה יפול עלינו מטריד, האם זה שהיא עזרה לאיזה זקן מסכן להעלות כמה שקיות מצרכים לקומה העליונה, האם זו לא מלכודת. האם היא יכולה להפסיק לחשוש. מה בין הרצון ההישרדותי להימנע מכל המטרידים וגרוע מכך, ובין הצורך לסייע לנזקקים. האם הזקן הוא הזאב הרע. הופ היא הופכת קובייה וממנה נופלים פלפלים בשלושה צבעים, הופ היא הופכת עוד קובייה ולמטה דבוק לה סכין, שיישאר שם בינתיים. הופ עוד קוביה והיא מוציאה משם קרש חיתוך וספל ועוד איזה סרט אדום לא ברור.

קוראים לזקן פנחס. אתם רוצים לדעת איך הכרתי את פנחס. היא שואלת. מחייכת, כי היא בחורה נחמדה וככה בחורות נחמדות מתנהגות, גם כשהן מובכות, או מתרגשות או מפחדות. רק במחשבה שניה, אני במחשבה שניה, פה, בביקורת, מבינים שזו לא התנצלות תמימה, למרות שבהתחלה אנחנו בכלל חושבים שאנו עומדים לצפות באיזה גלגול של נלי ומר ארנו. ידידות נפלאה. הרגישה אשמה, שלא עוזרת, הזקן יכול להיות הסבא שלה. נכנסת איתו לבית. מוזנח עם עציץ של שרך מפלסטיק. היא רוצה להיות נחמדה. לסדר, להכין אוכל. רגע את לא בדרך לשיעור גאגא, מה נחת עליך התקפת הנתינה הזו ועוד למטריד בפוטנציה. שיכול להיות בגיל אבא שלה, טוב, סבא שלה, שברוב חוצפתו גם לא עונה לשאלות שלה. Silent treatment. בור של שקט שאם אתה לא מודע, ורובכם לא, ואני רק אחרי לא משנה מה שעברתי כן, זה יגרום לך להרגיש לא בסדר, חייבת לו משהו כנראה, צריכה להוכיח משהו. לרצות. לא מבינים שזה סוג של טרור. לא צריך להרגיש אשמה אם עוזבים מישהו כפוי טובה, אז מה אם הוא גבר בגיל של סבא שלך. היא מנקה, מטאטאה. למה… הוא מסתכל. שותק. תקוע בכורסה. ובכל זאת, בבית זר, מחשבת דרכי מילוט אם יקרה משהו. נזכרת באמא שלה שעושה הכול ואבא שיושב על הכורסה. אומרים שכל יחסינו הבוגרים הם חיקוי, שכפול של היחסים שראינו בבית, אנו לא יודעים אחרת. מי שקיבל טיפול שקט מההורים, לא מבין שהעולם לא אמור לנהוג ככה. אבל זה לא כל כך פשוט כאן, לא את כל ההטרדות היא מקבלת. אם איזה זקן מסכן עם שערות לבנות באוזניים יגיד לה שהיא יפה אחרי מקלחת. יצאה אחרי מקלחת לרחוב בדיוק. אז היא מבינה שזה לא בסדר. או שמישהו שנוסע לידה על אופניים זורק לה, איזה שדיים יפים. איך הם מעיזים. איך הוא הזקן מעז לבקש ממנה עזרה ברחוב ולא טורח לענות לה. יושב בכורסה כמו אבא, היא משליכה עליו את המשקעים מכל הגברים שבעולם פתאום. שונאת אותו פתאום. אתם אומרים שקוראים לו פנחס. לא ידעת קודם… אני תמהה… מי זה אתם. רגע על מה את בעצם מדברת איתנו פה. מי אנחנו, עוד פעם חוקר/ים… הוא אמר לה לכי. מה שאת עושה בשבילם, לא מעריכים אותך ורק מטרידים. האם היא בכלל מבינה מה קרה, זוכרת… כי פתאום מצאה את עצמה עם הסכין ביד. איך, הרי רצתה לשנוא אותו חי. כמו שתמיד שונאים את כל הגברים שהם מטרידים בפוטנציה. את אבא שלא עושה כלום בבית… יותר מאשר סצנת רצח, זה נראה כמו סצנת אונס קבוצתי. ככה זה היה נדמה לי תוך כדי. מישהו מאחור תפס לה יד ואחר את היד השנייה  ו-2 הגברים מהספסל ותומר… זה אחד מהם, אולי, לא זוכרת. את הכתף. כמעט חשבתי את הרגליים… ולקחו את היד שלה ונעצו בלחי של פנחס ובלב שלו, ושמעו שהוא נקרע ותומר אומר לה "את טעימה". ואז הסרט האדום שיצא מהקוביות נכנס למכונת נגינה. "נערה ממש אוצר…" הזמינה אמבולנס. היא לא רעה… זה הגברים גרמו לה לרצוח. ואני ממשיכה לעצמי… את אבא, את סבא. את כל הגברים המטרידים שבעולם. גברים שונים שכולם גבר ארכיטיפי אחד. אתם לא באמת חושבים שאיזו אישה תקום ותרצח את סבא שלה, גם אם הוא יזמין אותה לאונס קבוצתי… סתאם… עבדנו עליכם. זה הכול בפנטזיה. אתם יודעים שלנשים יש דמיון מפותח. עוד מעט תגידו שאנחנו אוהבות את ההטרדות האלו. שנגיד תודה שאתם מגשימים לנו פנטזיות, מחמיאים. בלי ההטרדות האלו, אתם לא קיימות. אתן סימפטום של הגבר.

ואז יש הצגה אחרת שבה גבר מראה את זה. שהאישה היא סימפטום של הגבר. או של הילד. או הילד הוא הסימפטום. אני עוד לא השתחררתי מהקטע הלאקאנאיני שאחז בי לאחרונה. השמות כאן גדולים. כתב וביים מיקי גורביץ. משחק יצחק חזקיה. צמא. לא מתעלמים מזה שהוא שחקן, חזקי או הדמות שלו. כאן זה לא טקסט הוא יגיד, זה באמת. כבר הופיע במקומות גרועים מאלו. הוא בודד. שותה. מרים לא באה יותר. חושבים שזו הבת שלו אולי, האקסית אולי. לא. איך הם הגיעו לזה, שוב סיפור בלשי. הוא נדלק על איזה ילד בן 11 עם קוקו מבית הספר הסמוך. עוקב אחריו. האם זו פדופיליה או משהו נוסח מוות בוונציה של תומאס מאן והסרט עם הילד היפה ביותר בעולם. או משהו כמו בסרט אושר (1998) של טוד סולנדז. לא קרה כלום. אבל הוא מתנהג כאילו אם יקרה יהיה רע מאוד. אפילו אם הוא רק מסתכל עליו, רק עוקב אחריו עד הבית. נכנס לחצר הפנימית. מישהו מציצה ומשגיחה בו. היא בטח יודעת למה הוא פה. זו מרים. האמא של הילד. האם רגשות האשמה הופכים את זה ללא בסדר. כמו שז'יז'ק טוען בקשר לאזור בסטלקר של טרקובסקי. הוא אסור כי הכריזו עליו ככזה. וכל הדרכים לשם. גם הן אסורות. שהרי שומרי הסף, שומרים על הדרך יותר מאשר התוצאה שהיא, הדרך, מובילה אליה. אנחנו שומרי הסף, המורל שלנו הוא שומר הסף, רגשות האשם שמבחינים אותנו מפסיכופטים. האם פדופילים מרגישים אשמים או לא. אני מניחה שיש גם כאלו וגם כאלו. השחקן שלפנינו, שמדבר אלינו באמת, מרגיש אשם. ואולי משום כך הוא אשם. האם בגידה רק במחשבה היא עדיין בגידה, או שצריך סקס. או שגם סקס זה לא ממש הקריטריון לבגידה. איפה עובר הגבול. בין בסדר ללא בסדר. אפילו שלא קרה כלום. רק מחשבה. גם היא לא בדיוק ברורה לנו, השופטים. הוא מעמיד את עצמו למשפט. מנסה אולי להתנקות. אולי הוא סתם בודד. מחפש גאולה מהבדידות. האם מריה היא מריה הקדושה (כמו שקראתי באיזו תגובה), אֵם האלוהים, הוא הילד. האם המנחמת אותנו. Tu virginum corona, tu nobis pacem dona, tu consolare affectus, unde suspirat cor.. פרק שלישי מ-Exsultate Jubilate של מוצרט. את הבתולה המוכתרת, את תביאי לנו שלווה, את מנחמת את רגשותינו שמהם ליבנו דואב. לכל מי ששאל אם אני זמרת. אני שרה את זה… אולי שוטים של וודקה יפיגו את הבדידות. אולי הילד הזה, זה בעצם מי שהוא. לא הזקן הנרגן שניבט מן המראה. שמביט בו בלובי של הבניין של הילד שאחריו עקב. שהרי הוא מנוכר ממנו, כלומר מעצמו, מזקנתו. הוא מחפש את אמא שלו. של הילד שבו. מעניין אם היה לו קוקו. כשהיה צעיר. כעת הוא מפיג את הצמא בכוסיות קטנות של וודקה. הן קטנות אז הוא לא סופר. וודקה גם לא גורמת להנגאובר. נניח שזה נכון… הוא נשאר בגבול הבסדר. צריך להיות בסדר. לרצות. כמו הבחורה מהקטע הקודם. התחיל לשתות אחרי שמרים כבר הפסיקה לבוא. היה לו כלב, פרדי, אבל הוא מת. ואז בדרך הקבועה עם פרדי, בבית הספר של השכונה, הבחין בילד הזה. עוקב אחריו, מסתובב בסביבה בה הוא גר ליד הצרכניה. הוא מפחד שהשכנה שהציצה עליו מלמעלה תחשוב שהוא סוטה. למה שתחשוב על זקן שמסתובב אמנם לא במקום צפוי הוא סוטה. אולי הוא גנב, אולי הוא בעל מקצוע ששלחו מוועד הבית. אולי אורח באחת הדירות. אולי סתם טעה. אולי מתפעל מהארכיטקטורה… טוב… אבל מי שחושב שהוא אשם, האשמה מניעה אותו, גם אם רק במחשבה. רק חושב על זה, וגם לא בטוח בשביל מה. זקן שחושב על איזה ילד, מתעניין בו, סתם נראה לו שיש בו משהו. זה כבר לא בסדר. אצלו בראש. מראש. אפריורית. כמו בחורה שאצלה כל גבר הוא מטריד פוטנציאלי.

וכעת הזדמנות חייו. כמו סוטה או כמו נער מאוהב בנערה, אתם תחליטו. הוא כבר החליט מראש. אשם עוד בטרם מעשה. שלא היה כלום. אבל הוא אשם. האם הוא צמא למירוק המחשבות שרצות לו בראש בגלל הבדידות. לא חייבים להיות בודדים לעת זקנה. לא כל ילד שמדברים איתו רוצים ממנו משהו רע. הוא בכלל לא דיבר על משהו מיני. הילד חיפש מטבע בחול. התחיל שיחה עימו. לא מצאו את המטבע. האם חוזרת מאוחר. הוא הציע לו לבוא לביתו להעביר את הזמן. מתרגש כמו ילד קטן. כמו שמלך הכתה שהוא קצת דלוק עליו יבוא לביתו ויהיה חבר שלו. אני חושבת. הוא רצה חבר כמו הילד הזה, הוא אמר. עוד מילדות. אבל ידידות כזו בין מבוגר לילד, יש רק בסרטים… כמו הבחורה מהקצר הקודם, הוא מחשב מה יקרה, אם ישים לו סם במשקה. למה בעצם הוא בכלל חושב על זה אני חושבת. אבל חושב. מספר הטלפון שלו בטלפון של האמא, קודם הילד התקשר אליה מהמכשיר שלו. ישר יתפסו אותו. מה ייצא לו מזה. זו רכושנות אולי. אבל אז גם לא יוכל להזמין אותו יותר. אני מודה שהמחשבה הזו לא ישבה לי תמימה מדיי. אז אולי הוא סוטה בכל זאת. אבל טוויסט. הילד מרגיש אי נוחות וצריך ללכת. אכזבה… כמו אצל ילדים שהילד המקובל, אולי האהבה הנסתרת, עוזב. אחר כך האמא מתקשרת להודות לו. הוא בעצמו לא מאמין שזה כל מה שקרה. בטח כבר יעשו לו משהו. אבל הוא שוכח שהוא בעצם לא עשה כלום. רק במחשבה. רק במחשבה. אנו אסירי המחשבה. הדם קפא בעורקיו לשמע הקול הנשי. שעתיים אחרי שהילד עזב. מזמינה אותו לארוחת ערב, כתודה. עם בעלה איש צבא הקבע ושני הילדים. לאחר מכן באה פעם בשבוע עם סיר. אישה בת 40 יפה, גבוהה ממנו. זה לא סתם שהפרט הזה מצוין, אני חושבת. ויש איזו סצנה של שניהם במיטה עם בגדים מתחבקים… לא ברור אם זה נשאר אפלטוני, לא פחות ולא יותר ממה שסיפר הוא אומר, בערך שנה. אבל היה ודעך. המרק בסיר כבר לא כ"כ חם פתאום והשיחות כבר לא מעניינות. והפסיק. חדלה לבוא. כשהיא שם הוא מפחד מכל צליל של מישהו במדרגות. צעדים יורדים במדרגות. יתפסו אותו. עוד מילדות. ככה היה כשהוריו השאירו אותו לבד. כשלא היו לו חברים. כששיחקו בלעדיו, והיום כשכולם כבר מתים. הבדידות הוא הרגשה קיומית קבועה בחייו. והצמא. למה בדיוק. הוא לא יודע. בוכה. כמו ילד, כמו בילדות. לילדים מותר לכעוס על משכאלו. למה למבוגרים לא.

מי הדובר אליו מדבר האיש הזה. האם אנחנו. האם אל עצמו. ואולי, הוא שחקן. אז אולי שוב אפשר לטעון שזה סתם קשקוש, עובד עלינו. גם זו דרך להפיג בדידות. לפנטז. לראות תיאטרון. גם כששותים וודקה מפנטזים. או שלא. נמחקים. צמא כמצב קיומי מתמיד עד המחיקה הסופית.