כבר לא קול

על הסרט 'תל אביב' של מרט פרחומובסקי.

מרט לא אוהב להתחלק ברשימה עם יצירה של יוצר אחר, בסוף הוא מבין שגם זו לטובה. כמו שהיה במקרה של ההצגה הגולם (סליחה, הגולם חי! עם סימן קריאה) שהוא ביים, שמצאתי שמתאים לכתוב עליה וגם על הסוחר מוונציה שביים אבי עוז באקדמיה לאמנויות המופע. אחר כך המאמר ההוא גם הגיע לכתב העת תיאטרון. אבל נראה לי שכאן זה קצת מתבקש ולו רק בגלל שגם מרט, כשהגיע סרטו להקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב הבין שעליו למקם את הסרט בקונטקסט של עוד סרטים שנעשו כאן על תל אביב וערך מיני רטרוספקטיבה של ארבעה סרטי תל אביב. הרבה נשארו בחוץ. השאלה מה אתה רוצה להראות. מרט בחר לטעמי בארבעה סרטים שהם תל אביביים, אבל לא בוחנים את השאלה שבוחן סרטו: למה תל אביב. אולי יש עוד סרטים שמתעסקים בזה, אבל הסרט שלדעתי הציב את השאלה ודי יצר או הביא לראשונה לידי ביטוי את המיתוס של תל אביב כאובייקט תשוקה בכלל ושל אומנים (או האנשים המאגניבים, כפי שהיו קוראים להם בשנות ה-2000), בפרט, היה סרטו של אבי נשר, דיזנגוף 99 (1979). כבר שנה אחר כך יצא סרט שביטא את המיאוס מהעיר הזו, שביימה אותו אישה, מעגלים של שישבת של עדית שחורי (1980). אבל דיזנגוף 99 מציב, בעצם ממציא קונספט וקונטקסט, שכל סרט תל אביב שאחריו, במודע או שלא במודע, מתייחס אליו ולו רק בגלל שהמיתוס שהוא מייצג, או מייצר (שלא בדיוק קיים במציאות, הוא גם כמעט אומר את זה, למי שמוכן לשים לב), הוא הנרטיב השולט מאז ועד היום. והנה בא מרט ושואל: האם קם הגולם על יוצרו.

הרבה קווים מקבילים יש בין שני הסרטים. ובעיקר, ששניהם מתרחשים באותו רחוב. זה של נשר בדיזנגוף 99, שכעת עובר תמ"א ונמצא במצב שלד עירום וערייה, אולי כמו המיתוס שהוא מייצג, בדרכו להפוך למלון יוקרה. בדירה ישנה ומוזרה לשלושה שותפים. מיידה'לע ושני בחורים, תשאל בתדהמה השכנה (כן אני כותבת מזיכרון של 20 שנה, הפעם האחרונה שראיתי את הסרט הזה, וראיתי כמה פעמים… בתסריט שהשגתי זה לא מופיע, אילתרו…). ובסרט של מרט, באיזו דירה במיקום לא ברור ברחוב, דירה קטנה מחניקה ו"מגעילה" כדברי הגיבורה. זוג נשוי בראשית דרכם. הם בטח מבוגרים בעשור מהגיבורים של הסרט ההוא, אבל היום מתחילים את החיים בגיל 30 ומעלה… היא עוד לא ממש סיימה את העבודה האחרונה לתואר…

ובעיקר, אלו שני סרטים סמי-אוטוביוגרפיים על במאים בראשית דרכם, כאשר קיים בהם קו מקביל בין הצלחה או יותר נכון פריצה בבימוי ובין ההימצאות בתל-אביב. הגיבור בסרט של נשר, כמו נשר עצמו, עזב את העיר בסוף הסרט לארה"ב. הוא הרגיש שהעיר קטנה עליו. גם האחרים נפוצו לכל עבר ואוסי הקטנה חזרה לכפר סבא. היו אלו זמנים של פסאודו רומשפרינגה. צעירים שבאו לחוות את העיר במשך כמה שנים ביודעם, שזה לתקופה. די קצרה. חוויה. שבסופה ישובו רובם לעיר המוצא שלהם. תחנה בדרך. היום יש טיול אחרי צבא, שגונב נתח מהשוק הזה. בסרט של מרט, הצעירים הם כאן להישאר. אבל העיר, מסיבותיה האחרות כעת, לא מאפשרת, וגם הם יאלצו לעזוב, אם כי נגד רצונם ובכלל לא בהשלמה. פני הדור כפני הכלב.

כמי שמציג את המיתוס שתל אביב של מרט מציג את שברו, דיזנגוף 99 מציג חבורת צעירים בראשית חייהם שמגלים את העיר הזו ונפלאותיה. הכול חדש ומרגש. רומנים חדשים, מסעדות, מועדונים (הכי הכי, הקולוסיאום), פורטיס מקליט בחדר ליד באולפן את האלבום המהפכני שלו דבש (1978). ללמדכם גם המוסיקה חדשה. בעוד שנתיים-שלוש, בכלל כל הרוח הצעירה הזו, רוח השינוי, תתפוצץ עם אנשי הפינגווין. גם לחיות עם שותפים לדירה, ללא נישואין, זה גם די חדש ושוקינג, ע"ע השכנה לעיל. שלא לדבר על סקס. סרטים כחולים שרואים בדירה עם החברה, חילופי זוגות (שנראה מביך ומגוחך, ושל זקנים, אבל צריך לחקור גם את זה, העיקר ההתנסות הרי), סקס בשלישיה שמגיע משום מקום וזורם, הכול לגמרי בא בטבעיות. לא ביג דיל. בסרט. אח"כ גלי עטרי עשתה סקנדל. ללמדכם שבמציאות זה לא היה כה ורוד. אבל לסרטים מציאות משלהם. ואני חושבת על סצנות הסקס בסרט של מרט, סקס מאולץ באמבטיה (היא לא בעניין, היא כן בעניין), סקס מאולץ קצת פחות על גג. אנשים נשואים, האם בגלל זה הסקס הוא כבר חובה ולא משהו חדש שכיף לחקור, או בגלל שהם מבוגרים ובשלים יותר מהחבר'ה של הסרט ההוא. או שזו התקופה, שבה סקס בכלל באופן כללי, הוא איזה משהו שצריך לסמן עליו וי' וכמה שיותר קינקי הרי זה משובח. מה רע במיטה, או בספה. בדיזנגוף 99, זה היה נראה קינקי לא פחות בסט-אפ מסורתי שכזה…

יותם גוטל ומיטל נר בסרט 'תל אביב', בימוי: מרט פרחומובסקי (צילום: יח"צ)

יותם גוטל בסרט 'תל אביב', בימוי: מרט פרחומובסקי (צילום: יח"צ)

פוסטר הסרט 'תל אביב', בימוי: מרט פרחומובסקי (צילום: יח"צ)

מיטל נר בסרט 'תל אביב', בימוי: מרט פרחומובסקי (צילום: יח"צ)

מוזר הסרט הזה תל אביב, ראיתי אותו פעמיים וחשבתי לי, שלהבדיל מהרבה סרטים אחרים עם סצנות תל-אביביות שממש מציגות את העיר, החל ממעבר על חנויות דיזנגוף בנסיעה, ביקור בחנויות ממשיות שם, מבט פנורמי על יפו או מיפו על תל אביב, שלא לדבר על סצנות חוף ים, החל ממציצים וכלה באלכס חולה אהבה. וכד'. הרשימה ארוכה. סרטים שאני רואה כדי לראות איך היה פעם, כמו למשל חזית קולנוע פריז שצצה לה פתאום בסצנת בית מלון דן בסרט קוני למל בתל אביב. אם רציתי לדעת איפה זה ואיך זה היה נראה. בעצם, בסרט הזה, בקושי רואים את תל-אביב. בטח לא בתמונות פנורמיות. הכול מאוד קטן, רק מה שמתחת לפנס שלך כרגע. עד כדי כך שזה נעשה כבר כל-מקום. וחשבתי שאולי זה כיוון שהעיר הזו היום כל כך תובענית ומתישה שכבר אין לך זמן כמעט ל-sightseeing, אין לך זמן לבהות. ואין לך זמן לגלות מה שקצת מעבר למעגל האגוצנטרי הזה שהוא אתה. אתה מנוכר לעיר ולעצמך ולזוגתך. ומנסה להחזיק בכוח, כי כך צריך. הכול מנוכר. כל כך. לא פלא שהגיבור מדמיין שהוא מגיע לשדה פתוח ושם הוא יכול לצעוק. הצעקה של מונק מתפרשת על ידי רבים כסימן לחרדה האקזיסטנציאליסטית של האדם המודרני, לזעקה שלו נגד החיים המודרניים. כבר ב-1893. לא יזיקו להרגשה גם הקווים הסוגרים על הדמות בציור. גם מי שכן חודר למעגל העצמי הכה לא נרחב הזה, נראה מנוכר. ואני חושבת על הסצנה של אני + אני האחר, סטייל Borges y Yo, הגיבור שפוגש את חברו, כלומר מרט עצמו בתפקיד החבר, כלומר מרט פוגש את בן דמותו בסרט, במה שהוא סצנת פיצול סובייקט קלאסית. מי שחשב שלא יהיה כאן לאקאן, למען האמת גם אני לא תיכננתי… האגו והסופר אגו. האיד הלך לאיבוד. האיד שהפעיל את חברינו מדיזנגוף 99, כבר לא כאן. מה הדחף, מה הפואנטה להישאר בתל אביב. השדה הפתוח, גן עדן דלא שמטע, האם זה רצון להגיע לריסטרט של היחסים המתוחים, ריסטרט של החיים האלו, המרוץ המטורף והלא ברור אחר מה, שלא משאיר זמן בכלל להבין מה אנחנו רוצים מעצמנו. אולי קצת שקט. האם אפשר קצת שקט. האם אפשר בלי תל אביב. לגיבורינו, זה נראה כמו מדבר כנראה, מאין תבוא ההשראה אם לא מתל אביב. דד אנד. אתה לא יכול איתה ולא יכול בלעדיה.

הכול היה הרבה יותר פשוט בשנות ה-70 בתל אביב. אין עבודות חכמות ועבודות טיפשות. כלומר עבודות עם כסף ועבודות של פריירים בלי כסף. כולם עובדים בעבודה משעממת בחברת ביטוח ענקית, רבת מועסקים, הסתדרותית סטייל. שם דורשים ממך כל מיני דיוקים מפגרים. זה הדור, להזכירכם, שמרד בסדר, דור ההיפים והג'ינס שהגיע לישראל הרחוקה באיחור אופנתי של עשור ושכבר מתחיל לחוות את הגלאם של שנות ה-80 שמעבר לפינה, אחרי המהפך. הכול חדש ולא מוכר. אבל יש הזדמנות לחקור, יש משכורת בטוחה, אם כי מעט צנועה, גם מסתפקים בחיים צנועים, אוטו צנוע, שמקבל אפילו שם, 'נזק', נקשרים לגרוטאה, כלומר ל'טרנטה', וגם מוכרים אותה לממן סרט, סופר הקרבה, אבל היום גם מכונית צנועה בקושי אפשר להרשות לעצמך ובכלל, איפה תחנה אותה… ושעות עבודה קבועות, כשמפילים את העט מהיד בארבע אחרי הצהרים ורצים לעיסוקכם המעניינים. אפשר לכתוב, אפשר לבלות. אפשר ללכת ליומיות. אפשר לחלום על זה היום. תראו לי מישהו שהולך היום ליומיות, כשגומרים לעבוד בשש זה מוקדם. וממשיכים גם בדרך וגם בבית, כל הזמן מחוברים, לעבודה. לבוס. ובכלל גם לא מתרגזים. לא מבינים שצריך להפריד. לצעירים אולי יש כסף לקולנוע, אבל אין להם מתי ללכת כי הם עובדים כל כך הרבה שעות. במרוץ לא ברור אחרי מה… זה כבר נהיה סתם משהו סיזיפי במרדף אחרי משהו לא ברור. החלום הבורגני שלעולם לא יהיה לך – דירה. לא פלא שהגיבור שלנו מרגיש אפס.

נראה לי שזה גם מתבטא בדימוי הגוף שלו. איפה הוא ואיפה גידי גוב, נתי, החתיך שמשכיב את כל העיר, את אוסי ואת מירי, את בת השכנים ("עם בגדים או בלי") ואפילו את אילנה שנואת נפשו, לאחר התערבות, כלומר כמעט, היא מפתה אותו לביתה, פותחת כפתור ועוד אחד ואז, סופרייז סופרייז, השמיכה על הגג נפתחת, בלונים, וכולם רצים פנימה עם עוגת יום הולדת. לא מיכאל שלנו, הוא קצת כבד גוף, מזיע במזג אוויר המהביל של תל אביב. תל אביב כמה נוח צולם בקיץ. דיזנגוף 99, לא. זה מודגש במיוחד בסצנה על חוף הים, הוא מתפשט ודי מהר מתלבש כשהוא נבוך למול כל השוורצנגרים שסוגרים עליו. וגם בסצנת הזיון באמבטיה שמזכירה יותר את צחי נוי בסצנה עם סטלה המגמרת מאשר סצנת סקס של איזה אליל יווני לו סגדו בסבנטיז, סטייל רוברט פלנט מלד זפלין. ובואו לא נדבר על סצנת הפיתוי שלו את השחקנית הראשית שלו בחדר ההלבשה, הנבוכה והמביכה. והפגישה עם האלטר-אגו, ירון, כלומר הוא במציאות, גם נראה יותר יפה ממנו ויותר בטוח בעצמו. מוזר, תמיד בסרטים לוקחים מישהו יותר חתיך לגלם את דמותך, לא פחות… האם בימינו להיות במאי פרינג' שמגשים את עצמו זה ללוזרים חנונים לא בדיוק חתיכים, או שגם כאן נופלים למיתוס של חתיך מצליח, לא חתיך…

אבל רגע, שנות ה-70. דיזנגוף 99, נתי הבמאי רוצה לייצר סרט פרסומת אמנותי, אבל זה לא מתקבל, והוא נכנע ועושה סרט כמו שהם רוצים בשביל הרבה כסף. ואז בורח מהעיר, לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שייהפך לפקיד של קולנוע כמו שהיה פקיד של ביטוח, לפני שיאבד את המוג'ו ויהיה לא-מיוחד, לא-מגשים. אתם חושבים שיש לזה משהו עם ההגשמה החלוצית…. הדיכוטומיה הזו שבין הגשמה ופקידותיות. הבמאי שלנו היום, לא יודע או לא יכול או שניהם לעשות משהו מיינסטרימי בהרבה כסף. הוא צריך להיות בפרינג' כדי שאולי ירים איזה פרויקט כדי שאולי יגלו אותו. זה לא או זה או זה. היום כדי להגיע לטופ, זה לא עניין של בחירת סגנון, זה עניין של דרך חתחתים שאף אחד לא מבטיח לך שבסופה תצליח או שאתה בכלל לא יודע אם אתה מעוניין לעשות משהו מסחרי, כלומר חינכו אותך במשך שנות דור מאז הסרט ההוא שמסחרי זה פיכס וצריך להיות אמנותי, אבל מה הפואנטה, אם אי אפשר להתפרנס מזה ואי אפשר לחיות. אבי נשר להזכירכם, כן עשה מזה כסף, אבל היום, לעשות משהו מסחרי, אם בכלל ייקחו אותך, אפילו לא עומד על הפרק במיליה שלך. אפילו על בימאית כמו אורנה בן דור, בימאית מיינסטרים "רצינית" ירדו שהיא התמסחרה כשהפציעה עם מעושרות. המיינסטרים עצמו הוא נגד המעבר הזה, למרבה הפרדוקס.

האישה המבולבלת והמתוסכלת של גיבורינו, דנה, יוצאת לבד למועדון, עוד שיא לניכור. פוגשת חבר ללימודי המשחק, אמיר, נאלצת להודות שעובדת במשהו לא קשור, חברת הפקות דמיקולו. חברה קטנה. הוא במקרה, שיחק לו מזלו ונהיה בימאי בערוץ הילדים ניקולדיאון. כלומר כוכב ילדים סטייל, משהו שטוחנים בו כסף על קשקוש. גר בדירה מתוקתקת. האנטי תיזה לדירה המגעילה שלהם. כמו הייטקיסט. כל תל אביב מלאה הייטקיסטים מתעשרים חדשים. ההצלחה שלו, האם הוא מאושר בה. הוא יודע שהיא סתם, שהוא קצת מכר את נשמתו לשטן. לא בדיוק גאה בעבודה שהביאה את כל הטוב הזה, מתנצל קצת שהוא לא אומנותי, שהוא לא לא-מסחרי. כמו האח של הגיבור שלנו מעוד כמה פסקאות. בכלל, הקלות הבלתי נסבלת של להשיג זיון, רק לא עם בן הזוג, זה חורק… לא כמו אז בסרט ההוא שמושון פינטז קשות על מי שהחבר'ה כינו האלמנה השחורה. ואז אני נזכרת במונולוג של נתי מהסרט ההוא, שגם לחבורה שלו אין בדיוק עתיד בתל אביב שלהם, או בארץ שלהם. למושון יש חסכון של עשיריה, נתי רוצה שישקיע בסרט שלו… "עכשיו מה אתה קונה עם עשרת אלפים לירות? דירה עולה חצי מיליון, אוטו רבע מיליון, אז למה אתה חוסך? לארטיק? לא יותר טוב שניקח את הכסף שלך ושלי ושל אוסי וננסה משהו לעשות משהו הגיוני עם זה?" (עמ' 34) כלומר לדפוק קופה עם סרט פרסומת… אם היום אתה רוצה לעשות כסף, כלומר אקזיט, אתה צריך לחזר אחר כמה קרנות הון סיכון, לא למכור אוטו טרנטה…

"איך עושים תקליט, בכסית על כוסית…" כתב ושר שמוליק קראוס וסרטים בערך אותו דבר. גם בדיזנגוף 99, דור אחד אח"כ, בערך, עושים סרטי פרסומת עם כל חבורת החברים מהמשרד ובכלל. איך עושים סרט פרסומת, מבקשים ממשרד הפרסום והם אומרים, בבקשה תנסו, על חשבונכם כמובן… אבל הרשות להתפרע ולהגשים את עצמך, נתונה… ככה זה כשאין עדיין הבדל ממש חד בין מיינסטרים לתרבות שוליים (זה כאמור יגיע כמה שנים לאחר מכן, בימי הפינגווין, הליקוויד וקולנוע דן העליזים, כלומר ימי מלחמת לבנון הראשונה), בין ממסדי או רפרטוארי או מסחרי – לפרינג'. ולא נדבר על האיחוי הכפוי של המסחרי והרפרטוארי כדי להבטיח את השרידות של השני…

נתי: מזרגגים אותנו מגיל אפס, נכון או לא? כאילו כולם רוצים שתהיה בן אדם מאושר, אבל מאושר לפי איך שהם אומרים, לא לפי איך שאתה רוצה להיות. רוצים שתעשה שיעורים, ושתכבד את ההורים ואת המורים, ותהיה חייל טוב, ותתחתן עם בחורה מבית טוב, ותאכל בננ'לה ותצביע בבחירות בלי לשאול יותר מדי שאלות, ותשלם משכנתא בזמן, ותפרנס את הבנקים, ותעשה ילדים שיהיו דפוקים כמוך, ותחייך כמו טמבל כל הזמן, למרות שדוחפים לך מאחורנית כזה […] מטאטא. ואם חס וחלילה יש לך רעיונות משלך, אז הם מסדרים לך איזה תסביך אשמה קטן, שסוגר לך סופית את הראש והחיים. אז אתה קצת גומר כמו בן אדם אומלל ובינוני, וכשאתה מפגר בגיל 70, אתה בטח מביט בפעם האחרונה אחורה ואומר: "איזה שמוק הייתי, איזה חיים שאני פספסתי." אבל אז קצת מאוחר מדיי. ואם את לא לוקחת את החיים שלך לידיים שלך ומתחילה לחיות מהר מהר והרבה במהירות כזו 78, ולא 33, עכשיו, מייד, אז את פריירית איומה.

והיום. טוב, המטרה של מיכאל, הבמאי שלנו בסרט, היא לא לדפוק קופה מהר בעידן של עבודות דחק מעצבנות. אלא לעשות משהו אמנותי, לא לפספס את החיים. כן כמו אז, אלא שההגשמה העצמית היא כבר דבר מובן מאליו, שאיבד את העוקץ והכיוון, כך נראה. הכסף, אצלו הוא כבר פחות מטרה. ואז בעצם נשאל, מי צריך את זה. בעידן הכסף אפילו עוד יותר חשוב. אני חושבת שהסצנה שבו הוא מנסה לעניין שחקן מפורסם בהצגה שלו, קצת מקביל לפגישה של חבורת נתי, אוסי, מושון עם מנהל משרד הפרסום. אבל התוצאה הרבה יותר מנוכרת. שום וולקום, יאללה תעשו. הגיל, 31, המצב המשפחתי המתקדם, נשוי ללא ילדים, זה כבר לא משאיר יותר מדי צ'אנסים, בימינו.

אוהד: אני לא יודע. לא יודע. תשמע, כשבא אליי במאי בתיאטרון… אני מדבר על התיאטרון הרפרטוארי… אז אני מבין מה המוטיבציה שלו. הוא מקווה לעשות קריירה שם, שישלמו לו שכר אמנים, שהתיאטרון ישלח פועלים להבריג לו את התפאורה לבמה. אתה מבין? אולי בחלומות שלו הוא גם חושב להיות פעם מנהל אמנותי, שישלמו לו עוד קצת, שיהיה לו ביטחון. זה משהו שאני יכול להבין. […] את מה שאתה עושה – אני לא מבין. אני מעריך, כן? זה נחמד לי לדעת שיש אנשים כמוך. רומנטיקנים כאלה שעושים בשביל לעשות. אבל… בן כמה אתה? […] אז זהו. זה כבר גיל כזה, שבו הרומנטיקה קצת  פחות חיננית אני חושב. שמה שהתחיל מעורר הערכה, מתחיל להיות די מרתיע. אפילו קצת עלוב, סליחה… זה לא אישי כלפייך כמובן. אני כמובן רוצה לעזור. חשוב לי לעשות דברים כאלה פה ושם. בלי כסף.

הניכור הזה ממשיך כשאנו רואים את ההפקה עליה הוא עובד. הוא מגיע לתיאטרון תמונע לבד בשבת, מתנצל בפני השומר, שלא מזהה אותו, בקושי מגרד צופים (ככה זה נראה, אבל בסוף מתברר שזו רק חזרה). לא כמו התגייסות כל החבורה לסרט הפרסומת הראשון ואז גם לשני ואז גם למסיבת ההפתעה ליום ההולדת של נתי בדיזנגוף 99. אמרנו שאז היו עושים סרטים בכסית. עוד מוסד דיזנגופי מיתולוגי של הדור הקודם של שנות ה-60, שהלך לעולמו הלא רשמי ב-1970 בהלוויה של אלתרמן אז סגרו את הרחוב. שאז כל הצעירים השתתפו במרד והיום, כל אחד מורד לבד, בתחרות על המרד הטוב ביותר. כשלעתים להיות מיינסטרימי, כלומר להצליח כספית, או לקבל תפקיד ברפרטוארי, זה בעצם ההצלחה האולטימטיבית, אז למה בכלל צריך למרוד. כלומר למה צריך את תל אביב. כי גם במיינסטרים ההצלחה עוברת דרכה, השופוני עובר דרכה. אחרי שנות דור של יובש ושכחה, דיזנגוף הוא שוב הרחוב המרכזי של הבילויים. שורת פאבים שנראים בדיוק אותו דבר כמו זה שלידם, כמעט כמו פאב אחד גדול בלתי נגמר, עם הרבה אנשים אנונימיים שמכירים רק מי שיושב מולם בערך. תפאורה ריקה. שופוני. אם תשאל אותם. הם ידברו על אווירה. אווירה…. איפה זה ואיפה חבורת כסית. שאפשר לעשות איתם תקליט, וסרט…

***

אוסי מהסרט ההוא, ענת עצמון, משחקת את אימא שלך. זה דור ההורים של גיבורנו דהיום, שמכניס להם כסף לחשבון כל ראשון לחודש. כדי לממן את החלום. למה. זה כנראה גם החלום שלהם, שהם לא הגשימו כשחזרו לכפר סבא והתמסרו לבורגניות המצופה מהם. האח הנוירוטי מה, שלומד מקצוע של הרבה כסף, זה מה שמצופה ממך היום, האח הצעיר של החולם גולם של החצי דור הקודם, נמצא עדיין בעמדת הצטדקות. על מה ולמה, אולי בגלל שהפוינט אוף ויו של הסרט הזה היא של במאי הפרינג' הנאבק. אל תדאגו לו אבל, מצד שני הוא כבר יורד על גיבורינו היקר על זה שהוא נתמך על ידי ההורים וגם על היצירה שלו, "אורבניזם!" עם סימן קריאה. נדמה לי שגם המחזה של אלוני הוא עם סימן קריאה – נפוליאון – חי או מת! זו כבר לא יצירה חדשנית ורעננה, היצירה הזו של מיכאל, כך נראה, לא דם צעיר כמו שיגידו בסרט של נשר. זו פינה. מוזרה. עלובה (כפי שיגיד השחקן המפורסם לעיל). שנראה שגיבורינו נתקע בה, בלי יכולת כל-כך לצאת ממנה.

אני כותבת לי את המילה cool. אז היה הכל cool. קול לחיות בעיר הזו, לגלות אותה. קול להיות כמו הסטייליסטית יעל אבקסיס בסיפורי תל אביב, קול להיות אורי זוהר או אריק איינשטיין במציצים או בהצילו את המציל, קול להיות העובדות בבר של החיים על פי אגפא. קול להיות אפילו בסרטים שמציגים את הביוב של העיר כמו בר 51 או כביש ללא מוצא או עורבים. כעת כבר אף אחד לא קול כאן. אפילו מי שאמור להיות. וזה כבר לא קול לעשות סקס על הגג. סתם מתאמץ. וזה לא קול ללכת לשבת ב'מנזר' עם שקיות מהשוק. וזה גם כבר לא קול לאסוף סחורה מהשוק אחרי הסגירה כמו בעורבים, כאילו מה הבעיה בזה. אבל כנראה יש מתכון לקול. פעם זה היה נראה שהקול שורה על התל אביבי מעצם זה שהוא היגר לכאן. ואל תטעו, רובם היגרו לכאן. מי שתל אביבי מקורי שיקום.

וכל המהגרים האלו, מה הפחד הגדול ביותר שלהם. שהם יצטרכו להגר שוב ולא למקום טוב יותר, ולא למקום שבו הם יהיו קול. כלומר, ללכת אחורה.

מיכאל: דיברתי אתמול עם ירון, יש לך ד"ש אגב.  הייתה לי שם הבחנה ממש יפה אני חושב. אמרתי שאני חושב שיש בעצם שני סוגים של אנשים בתל אביב: אנשים שיכולים להרשות אותה לעצמם – אנשים ממשפחות עם כסף ישן, הייטקיסטים – וילדים מהפריפריה עם עיני עגל, שבאים לכאן עם חלומות חסרי סיכוי ומוכנים להתכלב במלונות מעופשות עם ווייפיי. מי שלא שייך לאחד משני הסוגים – אין לו מה לחפש כאן בסופו של דבר. תל אביב פשוט דוחה אותו, כאילו הוא איבר מושתל שלא נקלט.

הריון, תחילה של תקופה חדשה, חיים חדשים. להרבה, זה סוף החלום. תחילת המציאות. נתחיל לחלום שוב כשהילדים שלנו, יגיע זמנם להגר לפלנטת תל אביב. בינתיים, הם כנראה ינדדו לשכונה הפרברית של ההורים, כדי שיעזרו לגדל את הילד. שעה וחצי באוטובוס, כמו לנסוע לירושלים… ירושלים, האם זה לא אובייקט התשוקה האולטימטיבי שלנו, כלומר, אצל נסים אלוני… מיכאל, מרט ואני… יש לנו מכנה משותף…

ואם אני צריכה לכתוב איזה משפט שאפשר יהיה לצטט ביח"צ, מה יש לי לומר על איכויות הסרט, שמוגדר מלכתחילה קולנוע פרינג' וידוע שצולם במשך שבוע בלבד בתנאים לא תנאים. אל תתנו לזה להסית את תשומת לבכם. מתחת לכל זה, מסתתר סרט מפתיע בכנותו, עם גיבורים לא כל יכולים, אפילו מאוד לא יכולים, שלא משווק לנו אגדות ומיתוסים, כמו הסרט ההוא, אלא מציאות עלובה, מייאשת ומפחידה.

תל אביב. בימוי: מרט פרחומובסקי, ישראל 2021, 81 דקות, עברית, תרגום לאנגלית. הפקה: מרט פרחומובסקי, שירי לוטן, תסריט: מרט פרחומובסקי, צילום: הלן יאנובסקי, עריכה: מרט פרחומובסקי ואורי בירגר, מוזיקה: בועז שחורי, עיצוב פסקול: רונן נגל. משתתפים: יותם גוטל (מיכאל), מיטל נר (דנה), גל אמיתי (אמיר), נעמה פרייס (יעל), ענת עצמון (האמא), אוהד שחר (אוהד), ניר שטראוס (האח).