תשמחו, תשמחו, אך אל תשכחו שאתם במלחמה

על המחזמר "נסיכת הצ'רדש" באופרה הישראלית.

היה מצחיק, או בעצם היה צריך להיות מצחיק, מצחיק ומלהיב כאחת. כל החומרים שם, השאלה מה עושים איתם. מצד אחד, יש כרטיס מנצח: האופרטה נסיכת הצ'רדש (גרמנית Die Csárdásfürstin, הונגרית A Csárdáskirálynő) היא יצירה שנונה, מצחיקה עם אריות ופזמונים סוחפים, מהם עממיים יותר וסוחפים בגוון הצ'רדש ומהם נוגים ודרמתיים יותר בגוון הוולס. זהו עירוב מושלם של התרבות הווינאית הגבוהה והתרבות ההונגרית העממית שנוצר דקה לפני שהאימפריה האוסטרו-הונגרית חדלה מלהתקיים. יצירה שטותית אמנם, ללא מסר כלשהו, אבל ללא ספק פנינה בידורית שלא נס לחה. מצד שני, הפרשנות והביצוע. הפרסומות דיברו על הפקה מרשימה ועשירה עם 120 משתתפים. במציאות, ההפקה היתה מרשימה הרבה פחות. תפאורה דלה ופרטנית מדי, תלבושת זולות ולא מרשימות ועיצוב תנועה מפוהק העיבו על ההפקה, ושיוו לה תחושה של הפקת סיום בית-ספר תיכון או מקסימום הפקת ספקטקל לתיירים בתיאטרון קטן במזרח אירופה. מה שהציל איכשהו את המצב היתה השפה ההונגרית העסיסית בה בוצעה האופרה, בשילוב עם פרזות בעברית ששבו את לב הקהל, והביצוע של הסולנים, במיוחד בקטעים הקומיים.

השאלה שצריכה להישאל בראש ובראשונה היא, האם יצירה כמו נסיכת הצ'רדש צריכה להיות מועלית בבית האופרה המרכזי והגדול במדינה. השאלה היא שאלה רטורית כיוון שבארץ אין בתי אופרה חלופיים. כך יוצא שהאופרה הישראלית מותחת את גבולות הרפרטואר ומגניבה אליו שלל סוגות שבארצות אחרות היו מבוצעים בבתי אופרה ייעודיים או פשוט בתיאטראות. כך, למשל, מועלים באופרה הישראלית, כחלק מהרפרטואר, מחזות זמר כמו סיפור הפרברים או פורגי ובס שבארצות הברית לעולם לא היו מועלים בבית אופרה, אלא בתיאטראות ברודווי בלבד. באופרה הצרפתית, החלוקה בין האופרה סריה (רצינית) לאופרה קומיק הולידה שני בתי אופרה נפרדים. האופרטות הווינאיות – מן שלב ביניים בין האופרה קומיק והמחזמר, אף הן הועלו בבתי תיאטרון מיוחדים. ולא רק הבדלי הטעם והקהל השונה של כל סוגה מכתיבים זאת, אלא פשוט טעמים פרקטיים. שכן כל סוגה מייצרת דרישות נבדלות מבחינת גודל אולם, אקוסטיקה, מבנה במה ועוד.

אלא שעל האופרה הישראלית נגזר להיות המייצגת של כל הסוגות המבוצעות בשפת המקור, או בשפה זרה כלשהי, שכן התיאטראות בארץ, אם יעלו מחזות זמר, יעלו אותם בתרגום לעברית. (כן, ויש גם את הפלח הרוסי, אבל לצערי זהו גטו שאינו מייצג את הכלל.)

אם איני טועה, זוהי הפעם הראשונה שבאופרה הישראלית החדשה מועלית הפקה בהונגרית. המפגש עם השפה העסיסית הזו היה מרתק ומהנה, והבחירה להציג את האופרטה בשפה זו שימחה אותנו מאוד. עם זאת יש לזכור שהאופרטה הזו הוצגה במקור בגרמנית, כשהועלתה לראשונה ב-17 בנובמבר 1915 בתיאטרון יוהאן שטראוס בוינה. האופרטה המבדרת והפופולרית הזאת זכתה ברבות השנים להפקות רבות בגרמנית, בהונגרית וכן בדנית, בפינית, בפולנית וברוסית ואף עובדה למספר סרטים בגרמנית (למשל הסרט עם מריקה רוק מ-1951) ולסרט מצליח באנגלית (1972) עם הסופרן הדגולה אנה מופו בתפקיד הראשי.

היו היתה אימפריה

האופרטה הווינאית – סוגה מבדרת שנוצרה בראשית המאה ה-20, ששורשיה כאמור באופרה קומיק והמשכה במחזמר של היום, נחשבת לסוגה אוסטרית וזאת מטעמים פוליטיים, שכן וינה היתה עד 1918 בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית ולכן יוצרים בני עמים שונים ברחבי האימפריה נחשבו לאזרחים אוסטרים ופעלו בבירת האימפריה. רבים מחשיבים את יוהאן שטראוס הבן כמייסד ומעצב סוגת האופרטה, אך הכהן הגדול שלה הוא בכלל מלחין ממוצא הונגרי, פרנץ להאר (מחבר האלמנה העליזה, ג'ודיטה ועוד רבות). למען האמת, מבין מלחיני האופרטות, רב יותר מספרם של המלחינים ההונגרים מאלו של האוסטרים. עם זאת, יצירותיהם של אותם מלחינים הונגרים כמעט ואינן מבוצעות כיום מחוץ להונגריה. היחידים שיצירותיהם מבוצעות תדיר בכל רחבי העולם הם פרנץ להאר והמלחין של נסיכת הצ'רדש אמריך קלמן, או בהונגרית: קלמן, אימרה (בהונגרית שם המשפחה קודם לפרטי).

להבדיל מלאהר, דובר הגרמנית, שבילה את ילדותו בוינה הקוסמופוליטית ונדד עם משפחתו ברחבי האימפריה בשל תפקידו של אביו כמלחין צבאי, קלמן היהודי (במקור אימרה קופשטין), נולד ואף גדל באזור כפרי בהונגריה ושפתו היתה הונגרית. לקלמן לא היה רקע מוזיקלי לבד מחינוך מוזיקלי בסיסי ולפני שפנה לעסוק במוזיקה למד משפטים. במקביל ללימודי המשפטים, נרשם גם לשיעורי הלחנה ותיאוריה עם הנס קוסלר באקדמיה למוזיקה של בודפשט, שם למד עם בלה ברטוק וזולטן קודאי. הוא שאף להיות פסנתרן קונצרטים, אך חלומו נגוז בשל דלקת פרקים בה לקה. בשל התמוטטות עסקי אביו החל ללמד מוזיקה ואף לכתוב ביקורות. הוא החל להלחין ב-1902. יצירותיו זכו להערכה בדמות פרסים ומלגות לימודים, אך המצב הכלכלי היה קשה. מרוב ייאוש אמר "אם המצב יימשך כך לא תהיה לי כל ברירה אלא להלחין אופרטה… אסע לוינה ואצליח כמו להאר…" ב-1908, האופרטה הראשונה שלו הפלישה הטאטרית הוצגה לראשונה בבודפשט וזכתה להצלחה שהביאה להזמנה להעלותה בוינה. זו היתה הפעם הראשונה שאופרטה הונגרית זכתה להצלחה מחוץ להונגריה. והיתר כמו שאומרים – היסטוריה. קלמן נשאר בוינה 24 שנים, עד שנאלץ לנוס בזמן האנשלוס.

במהלך הקריירה בת חמישים השנה שלו הלחין קלמן 22 אופרטות. ברובן יש מקום מרכזי לצ'רדש, הריקוד ההונגרי העממי שרקדו בכפרים. עם זאת, למרות שהצליל ההונגרי הצועני היה מרכזי ביצירותיו המוקדמות, כאשר עבר לוינה התאים עצמו לסגנון הוינאי ושילב באופרטות ואלסים – איטיים ומפתים או מהירים ואנרגטיים, וכן מארשים או אפילו פוקסטרוט. בשלב מאוד יותר בקריירה שלו, שזר ביצירותיו גם מקצבי ג'אז אמריקאיים. ועדיין למרות כל ההשפעות הזרות, תמיד נותר נאמן לכור מחצבתו והקפיד לשלב את הצליל ההונגרי של מחוזות ילדותו.

בלי שום קשר לתקופה או לסגנון, המבנה של האופרטות שהלחין זהה כמעט תמיד. במרכז היצירה עומד זוג אוהבים רומנטי (סופרן וטנור), לו נכתבות מלודיות עשירות כמיטב המסורת הרומנטית עם תזמור מלא ותפקידים תובעניים לסופרן הנדרשת למנעד גבוה ויכולות קולורטורה ולטנור הנדרש למנעד רחב על גבול הבריטון. אלו מתאהבים, רבים ונפרדים בשל אי-הבנה ושבים ומתאחדים בסוף. לצידם קיים תמיד זוג קומי של סופרן סוברט (קל ועדין) וטנור אופי או בריטון, להם נכתבת מוזיקה קלילה הרבה יותר, חיונית עם דואטים לרוב. בנוסף הם גם נזקקים לכישורי ריקוד כמו גם לכישורים קומיים. לצד שני זוגות אלו מגוון של דמויות רציניות וקומיות. מכיוון שהאופרטה מורכבת מדיאלוגים לרוב שביניהם משובצים הקטעים המושרים, כל המשתתפים נדרשים להפגין כישורי משחק. מבנה זה ממקם את ז'אנר האופרטה על הגבול שבין האופרה והתיאטרון.

כך גם באופרטה שלפנינו: סילביה ורסקו (סילבה בגרסה הגרמנית), זמרת קברט, מנהלת רומן עם אדוין, נסיך וינאי מכובד. הוא נקרא לשוב לגדודו ולפני שהוא יוצא לדרכו הוא חותם על חוזה המבטיח לשאתה לאישה. הרוזן בוניפציו קנשיאנו (בוני), אחד ממחזריה, מראה לה הזמנה למסיבת האירוסין של אדוין עם הרוזנת אנסטסיה (שטאזי), כלה ראויה שבחרו לו הוריו. פגועה על כי בגד בה, היא יוצאת למסע הופעות באמריקה בלוויית בוני, מסע שמומן בלי ידיעתה על-ידי הוריו של אדווין. הם גם רקחו את מזימת גיוסו לכאורה לצבא על-ידי קרוב המשפחה הקולונל פון רונסדורף, שנועדה בעצם להחזירו לוינה. לאחר כמה חודשים בוינה, עורכים הוריו של אדוין נשף לרגל אירוסיו של אדוין עם שטאזי. אלא שאדוין ושטאזי מצהירים אחד בפני השני כי הם לא אוהבים אחד את השני ואדוין לא מבין למה סילביה, הנמצאת במסע הופעות, נעלמה מבלי להשאיר לו סימן והוא מחפש אחריה בעזרתו של אלפונס, אחיו התאום של מישקה, המלצר מהאורפאום – הקברט בבודפשט. והנה מופיעים בנשף סילביה ובוני. כדי להרגיז את אדוין, סילביה משדלת את בוני להעמיד פנים כאילו נישאו. מצד שני, בוני מתאהב בשטאזי במבט ראשון והיא בו. בין לבין אנו למדים שלאמו המצוטטת והתככנית של אדוין יש עבר קברטי, עליו היא משוחחת ושרה עם אלפונס והחיילים מההזיה של שולטייס. כן, בהפקה הזו בכלל יכול להיות שכל הסיפור הוא הזיה של החייל ארנולד שולטהייס שנפגע בשדה הקרב במלחמת העולם הראשונה, המתרחשת כזכור בעת העלתה של האופרטה לראשונה. כאשר מתברר שבוני מאוהב בשטאזי ושאהבתם של אדוין וסילביה עדיין חיה ובועטת, "הנישואים" של סילביה מזמנים פתרון אפשרי למערכת-היחסים הבלתי אפשרית של הנסיך וזמרת הקברט: מהיותה "נשואה" לבוני, הרי היא רוזנת מכובדת ואם תתגרש ממנו תהיה כלה ראויה לאדוין. אלא שסילביה לא בדיוק נשואה לבוני ובנוסף היא אישה גאה ורוצה שיכירו במי שהיא באמת – זמרת קברט מבודפשט. במערכה השלישית, בוני וסילביה חוזרים למלון ומספרים לדוד פרי (הרוזן פרי פון קרקס) את שאירע אך כבר הוא עודכן בטלפון על-ידי אלפונס. שטאזי נאותה להינשא לבוני, רק אם סילביה ואדוין יינשאו קודם. הנסיך האב מופיע במלון ומסרב לנישואין, אך בסופו של דבר נאלץ לתת להם את ברכתו לאחר שהתברר שאשתו, לפנים הרוזנת האלמנה המכובדת זנטלר, היתה לפני נישואיה הראשונים זמרת קברטים בשם הִילְדָה האדמונית, אותה אהובה נושנה של הדוד פרי, שחושף כעת את כל הסודות.

קלמן התחיל לעבוד על האופרה עם 2 הליברטיסטים היהודים גם הם לאו שטיין (שכתב, עם ויקטור לאון, גם את האלמנה העליזה של להאר, בין היתר) ובלה ינבאך, ב-1914 בעיר-הקיט מרינבד, אז נכתבה המערכה הראשונה. הדמות הראשית היתה צריכה להיות זמרת רומניה ובעצם, השם שנשאר גם אחרי שהוחלט להפוך אותה להונגריה, סילביה ורסקו – הוא שם רומני. הכותרת הזמנית היתה Es lebe die Liebe (הוא חי את האהבה). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ביולי 1914, נפסקה העבודה על היצירה והיא חודשה רק לאחר כשנה בתחילת קיץ 1915 בבאד-אישל. אירועי המלחמה מתבטאים במילות השירים של המערכה השנייה והשלישית. לקראת הפרמיירה הוחלט לשנות את השם של האופרה ל-Csárdásfürstin (נסיכת הצ'רדש), כי השם הקודם הזכיר שם של אופרטה של אוסקר שטראוס שהועלתה זה מכבר. שם האופרה נלקח מהדיאלוג במערכה השניה, עת מסופר (במקור על-ידי מקגרייב, דמות שהושמטה בהפקה זו, ובהפקה זו על-ידי רונסדורף), שכולם בבודפשט קוראים לסילביה בלעג "נסיכת הצ'רדש", כיוון שהנסיך נטש אותה.

אל תשכחו שאנחנו במלחמה

בהפקה הנוכחית, שנוצרה לתיאטרון האופרטה הממלכתי בבודפשט ב-2008, יצר הבמאי מיקלוש גאבור קריני (KERO®‎), דמות שלא היתה קיימת במקור – החייל החוזר מהמלחמה ארנולד שולטייס. כבר לצלילי הפתיחה, כאשר המסך עולה, ניצב לפנינו מסך לבן עליו מוקרנות שקופיות מהקרבות במלחמת העולם הראשונה. לפני המסך מופיעות דמויות חיילים, אחד מהם נפגע ונישא על אלונקה על-ידי חבריו אל מחוץ לבמה. הם חוזרים לבמה, כשהם נושאים אותו בידיהם הפעם ומוסרים אותו לצמד אחיות עם מיטת-אלונקה שמניחות אותו על המיטה וחובשות אותו, ספק עוטפות אותו בתכריכים. לפתע מגיע קצין שנועץ מדליה בחזהו. רק לאחר הסצנה הספק טרגית, ספק היתולית הזו, עולה המסך ואנו בסצנת הפתיחה בקברט האורפאום. שולטייס וחיילים נוספים, ישובו וישתלבו בסצנות השונות. בכל פעם, נשאל ארנולד על קרב איזנצו (בו נפלו כ-600,000 חיילים איטלקים ואוסטרו-הונגרים) ובכל פעם הוא מתחיל לספר ואז לפתע מתחיל לדמות יריות במכונת ירייה, כאשר הוא נעזר בקב שלו. דמות זו של חייל הלום קרב, היא סיפור מסגרת שיצר הבמאי ושבעצם מציב את העלילה כהזיה של אותו חייל, שהרי איך אפשר להסביר את העלילה השמחה והטיפשית של האופרטה, שהוצגה במהלך המלחמה העקובה מדם, בה נהרגו מאות אלפים בקרב אחד.[1]

סטייה נוספת מהעלילה המקורית, שנלקחה מהפקה קודמת של תיאטרון האופרטה מבודפשט, היא הוספת דמותו של אלפונס, אחיו התאום של מישקה, המלצר מהאורפאום. דמות זו נוספה מטעמים פרקטיים יותר, פשוט, מבחינת הגיון העלילה קשה להסביר איך מישקה הגיע פתאום לארמון הנסיכים או בכלל לוינה. כל השינויים האלו, הצריכו שינויים רבים כאשר המקור הגרמני תורגם שוב להונגרית. בכל מקרה, מבנה האופרטה התגלה כגמיש עוד יותר בהפקה בתל-אביב, עת נוספו לטקסט הדיאלוגים רפליקות רבות בעברית שבוצעו לעילא ולעילא על-ידי המשתתפים ההונגרים שבוודאי זוהי אינה שפתם. מי שאמון על הפקות האופרה הישראלית, כבר מכיר את השטיק הזה מהפקת האופרה הישראלית של האופרטה המפורסמת של להאר האלמנה העליזה (2004). אלא שאז את העברית שמענו מפי קאסט ישראלי. האם זה היה אפקטיבי ומשך את תשומת לב הקהל? בעוד שבהאלמנה העליזה, השימוש בעברית היה מינימליסטי בלבד ועדיין הספיק למשוך את הקהל להתרחשות הבימתית, השימוש בעברית בהפקה זו היה רב הרבה יותר ואולי בהתחלה הוא שאב את הקהל פנימה, אך בהמשך הוא תיפקד יותר כזרז קומי. היה מוצלח למדי.

הגמישות של ההפקה הזו מתגלה גם בהעמדת תחילת המערכה הראשונה. אני לא יודעת אם ההתאמה הזאת נעשתה במיוחד לתל-אביב (רמז פוליטי של הבמאי?), אבל בהפקה שראינו בארץ, כבר בתחילת הסצנה נכנסים חיילים נושאי אלונקות לאורפאום ומפריעים לרגע לשמחת המבלים, זמרת הקברט סילביה נכנסת על פלטפורמה לבמה רק אחרי שהחיילים נופלים על הבמה. כעת היא שרה את האריה שלה Haj-hó…‎ (בגרמנית: Heia, heia, in den Bergen ist mein Heimatland) כשהיא לבושה במין מעיל צבאי ארוך ומסביבה רוקדים רקדנים בלבוש חיילים. באמצע השיר היא פושטת את המעיל ואת הכובע המעין צבאי ונשארת בבגדים קצרים סמי-הונגריים-עממיים. בהפקה המקורית, שניתן לראות במלואה ביו-טיוב (ראו שלושה קישורים לשלושת המערכות בסוף הביקורת), סילביה שרה את האריה בבגדים הונגריים עממיים ארוכים, עם מצנפת הונגרית עממית ורקדניה, אף הם לבושים בבגדים עממיים. האווירה שמחה הרבה יותר והסצנה קולחת ואין רמז לחיילים. באמת היה מוזר לראות בתוכניה תמונות של הסולנית בתלבושת זו, שלא היה לה זכר על הבמה….

סצנה נוספת שנוספה בתל-אביב, היא סצנת חדר ההלבשה של סילביה. דבר זה הצריך להפוך את הפלטפורמה הפתוחה עליה מופיעות בנות הקברט בסצנה הקודמת (בשיר ההיתולי של בוני והבנות), לפלטפורמה עם גב, שבמקום לחזור פנימה אל אחורי הקלעים בסוף הסצנה היא נעה אל מרכז הבמה ומסובבת כדי להציג את הפרגוד בחדר ההלבשה של סילביה, פלטפורמה נוספת – עם מתלה בגדים וארגז נסיעה משלימים את התמונה. סילביה בחלוק מפואר והעוזרת שלה אורזות לקראת הנסיעה לאמריקה, סילביה עוברת אל מעבר לפרגוד תוך כדי דיאלוג עם אדוין והוא זורק לה פרחים אל מעבר לפרגוד – אח"כ היא יוצאת אליו (אלינו) עם שמלת ערב לשירת הדואט. כל הסצנה הזו לא היתה קיימת בהפקה המקורית, ובסרט ביו-טיוב – אחרי הנמבר של בוני והבנות, סילביה יוצאת לבמה כבר בשמלת הערב ומקבלת את זר הפרחים בשלמותו מאדווין, הכורע לפניה.

אז מצד אחד, אולי אנו צריכים לשמוח שהבמאי בחר להעשיר את המערכה הראשונה בשבילנו. אבל מצד שני, לעתים השינויים כבר נראים מוגזמים, מבחינת כל המוסיף גורע. סצנת חדר ההלבשה מעניינת אך מסיטה את הכיוון של תחילת הסצנה מרציני להיתולי. ההעמדה המיליטריסטית של האריה הפותחת של סילביה חוטאת לכוונה המקורית של הצגת עממיות הונגרית פטריוטית בריאה ושמחה. במקום קיבלנו סצנה מתוחה ומאולצת של פרי מוחו הקודח של הלום קרב. השימוש המוגזם והלא מקורי בפלטפורמות נעות לאורך כל המערכה הראשונה גרעו מאוד מההפקה, כמו גם התפאורה שנראתה מיושנת ואף זולה. הצפייה בסרטונים של אותה ההפקה עם אותם הסולנים שאנו ראינו בתל-אביב ביו-טיוב, בצילומים במדיום-שוט ובקלוז אפ, עשו חסד רב יותר עם הסט (ובכלל עם כל מרכיבי ההפקה) ולא נותר לי אלא להאמין שהתפאורה נראתה לא טוב, פשוט מכיוון שהיא נתפרה לאולם קטן יותר שבו הקהל יכול להבחין בפרטים קטנים יותר. באולם גדול, כמו האולם של המשכן לאומניות הבמה, נדרשת גישה קצת יותר אבסטרקטית לתפאורה, וכפי שאדגים להלן, גם לגבי התלבושות. בסופו של יום "הקברט" נראה כמו אולם ריקודים זול ומאולתר שקירותיו מכוסים בבד ארגמני (וילונות) ועטורים מן עטורי סטוקו זולים דמויי מנורות פאר. היה מגוחך. חבל, מכיוון שהמערכה הזאת מארחת כמה מן הפנינים שבשירי האופרטה, כמו למשל השיר של בוני עם הבנות – Jaj, cica, eszem azt a…‎, הדואט הראשון של סילבה ואדוין Egy a Szivem, egy a párom, שיר הצוענים ששרה סילביה – Az asszony összetör!‎ (ושאותו תשיר גם אמו של אדוין במערכה השניה), ושיר החתונה – הפינלה הגדולה של המערכה הראשונה.

גם מבחינת הביצוע, בחזרה הגנרלית בה נכחתי, המערכה הראשונה היתה פושרת ובהפסקה היינו די מאוכזבים. לשמחתנו המצב השתפר מאוד במערכות הבאות. ייתכן שהצוות עדיין לא התרגל לשינויי ההעמדה. שני הסולנים הראשיים, הפגינו קולות טובים, למרות ההפקה הלחוצה בעיקר מצד מוניקה פישל בתפקיד סילביה וגם המשחק שלהם היה לחוץ מה. עם זאת, כבר במערכה הראשונה התוודענו לכישרון הקומי העצום ולכישורי הריקוד הנהדרים של דויד סאבו בתפקיד הרוזן בוני, במיוחד בקטע שלו עם הבנות, שבוים ככל הנראה בהשראת הקטע המפורסם Put it on the Ritz עם קלארק גייבל (בסרט Idiot's Delight מ-1939), אמנם בלי הסטפס, אבל עדיין עם הסחיבה של הגבר על-ידי הנערות…

סצנת החתונה, או בעצם סצנת חתימת חוזה ההסכמה לחתונה, מבוים כחתונה לכל דבר, כאשר סילביה עוטה הינומה ומחזיקה זר פרחים וכל הקרואים נערכים על הפלטפורמה לצילום חתונה מסורתי. ההסכם נערך על-ידי הנוטריון קיס, מין נוטריון שיכור שיושב בבר סמוך המובא לקברט לצורך העניין. לאחר כתיבת ההסכם, כשאדוין עוזב כדי להתגייס, הוא נרדם ונופל על הרצפה ולא קם עד סיום המערכה, בזמן שסילביה קוראת את ההזמנה לנשף האירוסין של אדוין ושטאזי וגם כשמעירים אותו כשסוגרים את המקום, ספק בגלל אפיונו כשיכור, ספק שוב, כחלק מהזיית החייל שולטייס.

המערכה השנייה מתרחשת בארמון הנסיכים. אולי בהשפעת ימי הזוהר של הוליווד, במרכז הבמה גרם מדרגות המוביל לחלק מוגבה של הבמה. בראשו תמונה ענקית ומפוארת. ומצידיו וילונות ארגמניים מפוארים ונברשות מעודנות. כמו גם ציורים נוספים תלויים על קירות ארגמניים. שתי ספות עגולות עם עצים במרכזם משלימות את התפאורה. הכוכבת של המערכה הזו ושל ההפקה כולה היא ללא ספק בורי קלאי בתפקיד אנהילטה (הילדה האדמונית), אמו של אדוין. רוחה שורה על כל המערכה, גם בסצנות שהיא אינה משתתפת בהן, או שבהן היא רק בתפקיד משני מאוד, של מצוטטת. לצידה זוהרים אנדראש פרגו בתפקיד אלפונס (מישקה) ששמו נשמט באופן תמוה מרשימת המשתתפים בתחילת התוכניה, ושוב דויד סאבו שכישרונו נחשף עוד יותר.

במערכה זו אנו מתוודעים בפעם הראשונה גם לסילבי סנדי הקופצנית בתפקיד הרוזנת אנסטסיה – היא שטאזי. למען האמת, בהתחלה היא מה זה מעצבנת, איפה היא ואיפה סילביה הכואבת ומלאת הפפריקה. אך בהמשך מתגלה, שזה בדיוק מה שהיא אמורה לשדר, שזהו חלק מאפיון הדמות שנועד להראות עד כמה היא אינה מתאימה לאדוין (כפי שהיא ואדוין מתוודים בדואט שלהם – Túl a Óperencián). הבדלי הטמפרמנט שלהם פשוט הולמים בנו – לאדוין בהחלט לא מתאים להשתטות כמוה, למרות שהוא מנסה…. במידה מועטה יותר, אנו מרגישים לא בנוח גם אל מול הבדלי הטמפרמנט בין בוני וסילביה, שכאמור מתחזים לזוג בתחילת המערכה הראשונה. הדבר בא במיוחד לידי ביטוי בקוורט של שני הזוגות (Hurrá, hurrá…‎), כאשר הבמאי השכיל לבחור בהעמדה שמדגישה זו – בתחילת הקטע הזוגות "הלא נכונים" אוחזים ידיים ומסתבכים זה בזה. אין ברירה צריך להתיר את הפלונטר. לאחר חילופי זוגות, בין היתר, גם לצמד של בנים מול בנות, כאילו מתוך אינרציית הריקוד… אנו מסיימים עם זוגות שהתחלפו, כאשר בוני ושטאזי מפליאים לרקוד ומשתטים ואילו אדוין וסילביה רוקדים באופן דרמתי יותר – עם קריצה לפלמנקו. . כשבני הזוג מתחלפים אנו כבר מבינים מי מתאים למי. כך, הסדר מוחזר על כנו – סילביה ואדוין מתאחדים (עוד קודם) בדואט הדרמתי והמרטיט – Emlékszel még…‎ ואילו בוני ושטאזי מפליאים בגינוני תנועה, ריקוד, סלפסטיק ואף בגלגולונים בדואט ההיתולי שלהם Te rongyos élet.

אך כמו שנאמר, המערכה השנייה וההפקה כולה, שייכים אפשר לומר לבורי קלאי בתפקיד הנסיכה אנהילטה, אמו של אדוין, לפנים זמרת הקברט הִילְדָה האדמונית. השחקנית-זמרת הוותיקה, בת ה-65 (!!), מלאת פלפל (או שמע עלינו לומר בהקשר זה – פפריקה), משחקה רגיש ועתיר ניואנסים, התזמון הקומי שלה מצוין, היא רקדנית סוערת ומעל הכול, היא גם זמרת מצוינת בגילה המופלג. היא, שהופיעה בצעירותה בתפקיד סילביה, מראה לכל הצעירים הפוחזים שלצידה מאיפה משתין הדג. הסצנות הטובות בהפקה שייכות לה ולמבוגר המצטיין השני – אנדראש פרגו בתפקיד אלפונס. הוא אמנם רק בן 49… אבל כמוה, ניחן בתזמון קומי מצוין, המשתלב באופן מושלם עם זה שלה. אמנם מבחינה ווקלית – השירה שלו רק בגדר הסביר, אבל הרגישות של הביצוע והמשחק הקומי המשובח הופכים אותו לאחת מאבני הבניין החשובות של ההפקה. שני הדואטים שלהם – שיר הצוענים Az asszony összetör!‎, בסצנה בה הוא מזכיר לה את עברה הקברטי, ו- Hajmási Péter, Hajmási Pál…‎ הם משיאי ההפקה. לעד נזכור אותה מחקה את קול מכונת הירייה של שולטהייס – רָטַטַטַטַטַטַטַטַ ואת אלפונס שבא בעקבותיה נושא בקבוק שמפניה ענק, ממנו הוא משקה את החיילים. השיר במקצב המארש מבוים באופן מדויק כהזיה של חייל הלום קרב המערבב באופן לא מציאותי את אימי המלחמה עם הוללות הקברט. כך בתחילת הקטע, אלפונס משקה את החיילים ששוכבים על הקרקע, הם כאילו קמים לתחייה ונופלים ארצה חזרה. בהמשך, אנהילטה צועדת לידם וביניהם כשהם עומדים כמו במסדר. הם יוצאים מסתערים עם נשקם בידם, הבמה מוחשכת ואנו רואים את החיילים צועדים פצועים פנימה נושאים את חבריהם בידיהם, הזמרת נבהלת דואגת, אך פתאום הבמה שוב מוארת, החיילים רוקדים ומתהוללים עם בנות הקברט (שצצות להן לפתע בארמון הנסיכים) ובסופו של יום רוקדים בשורת מקהלה עם בורי קלאי ואף נושאים אותה על כפיים. הקהל מוחא כפיים בהתלהבות לקצב המוזיקה…

אנהילטה ואלפונס עם החיילים במערכה השנייה: Hajmási Péter, Hajmási Pál‎

המערכה השלישית והמסיימת קצרה יחסית. מקום ההתרחשות הוא לובי של מלון והתפאורה משווה למקום אופי זול של מקום שראה כבר ימים יפים יותר, למרות שכנראה אין הדבר אמור להיות כך. הקטע הבולט במערכה זו הוא הטרצט המפורסם של סילביה, בוני ופרי – Húzzad csak kivilágos virradatig…‎ (בגרמנית: Jai Mamám, Bruderherz, ich kauf' mir die Welt), קטע צ'רדש קופצני, שמבוצע עם תזמורת עממית על הבמה (תזמורת לובי המלון): כינור, ויולה, קונטרבס, קלרניט (ובתל-אביב – אקורדיון במקום ויולה). ההפקה שהתחילה רופסת אך הלכה ותפסה תאוצה הגיעה בקטע זה לשיא חדש של התלהבות והקהל נכנס לאווירה ומחא כפיים עם המוזיקה. קלמן, ידע מראש ששיר זה יעיר את הקהל, כמו גם Hajmási Péter של אנהילטה במערכה השנייה, וכתב להם פינלה שני שיבוצע לאחר מחיאות הכפיים.

הטרצט במערכה השלישית – בוני, פרי, סילביה: Húzzad csak kivilágos virradatig…‎

אז מה היה לנו

ההפקה המועלית כעת באופרה הישראלית, היא הפקה מיובאת קומפלט מתיאטרון האופרטה הממלכתי מבודפשט (למעט חלק מהתזמורת שכללה נגנים מהסימפונט רעננה בשילוב עם נגנים אורחים מההפקה). זוהי הפקה מיובאת שלישית ברציפות אחרי הנסיך איגור (בית האופרה מוסקבה) וסיפור הפרברים והפקה שנייה ברציפות שמבוצעת בשיתוף פעולה עם אמרגנים חיצוניים. כמו תמיד, כסף זה שם המשחק. ועדיין, חסרון תקציבי לא חייב להיות ניכר בהפקה. אבל הנה, לקחנו אופרטה קלילה ולא מחייבת עמוסת קטעים מוזיקליים מלהיבים והבאנו אותה לבית האופרה. למה, כי שלא כמו בארץ המקור של ההפקה, בארץ אין תיאטרון מיוחד לאופרטות הנפרד מבית האופרה. המעבר הזה לא עשה טוב ליצירה המלהיבה הזאת ואולי עדיף היה אם היו בוחרים להציגה באולם קטן יותר…. אך הנה בעיה… בארץ אין אולם אחר עם פיר לתזמורת ולכן כל הרפרטואר נדחס לבית האופרה הגדול.

ניכר, שזו אינה הפקה שמתאימה לאולם בסדר גודל של המשכן לאומנויות הבמה (האולם בבודפסט מכיל רק 900 מקומות, כ-2/3 מזה של המשכן, אך בנוי רובו תאים לגובה וכך יוצא שמבחינת גודל האולם, הוא קטן בהרבה). הכול בה פשוט קטן מדיי. התפאורה המפורטת למדיי, אולי תראה טוב באולם קטן ותיצור הרגשת התכנסות, אך באולם הגדול היא נראית מקושקשת מדיי וזולה. כך גם התלבושות שנראו פשוטות מדי. דבר זה מובהר ביתר שאת, כאשר צופים בקטעי הווידיאו: במבט מקרוב, מבחינים בפרטי ביגוד קטנים שתורמים רבות לדמות. הדוגמה הבולטת היא התלבושת של הרוזנת שטאזי. מדובר בדמות עשירה ומפונקת, שאמורה לעטות את הבגדים היקרים והמקושטים ביותר. במבט מן האולם, היא נראתה עוטת סמרטוט לא ברור בצבע כחול. רק בקלוז אפ בווידיאו, נראה העושר של השמלה שלה.

בעיה אחרת היא בעיית ההגברה. גם בהונגריה באולם הרבה יותר קטן, נעשה שימוש בהגברה, למרות שהאופרטה נכתבה במקור לביצוע ללא הגברה. אני לא נגד שימוש בהגברה באולם גדול כמו המשכן, אבל כשמדובר באופרה (בכל אופן ביצירה הכלולה ברפרטואר של האופרה הישראלית), הדבר חותר לדעתי נגד הסוגה. מה הטעם לשפוט ביצועים קוליים של זמרים אם הם מעובדים דרך מערכת הגברה?

בחזרה הגנרלית בה נכחתי הופיע הקאסט השני, שבמקרה הוא זה המצולם בסרטים ביו-טיוב. כאמור, ההצגה שייכת לסופרן הוותיקה בורי קאלאי בתפקיד אנהילטה. לצידה בלט הבריטון דויד סאבו בתפקיד בוני וכן הבריטון אנדראש פאראגו בתפקיד מישקה/אלפונס. הבריטון תמאש פולדאש הלהיב בתפקיד פרי בעיקר בטרצט של המערכה השלישית והסופרן סילבי סנדי עצבנה וגם הקסימה בתפקיד שטאזי. הבריטון פטר מריק בתור האב – הנסיך ליפרט-וילרסהיים היה חיוור למדי. בתפקידים הראשיים, הטנור ז'ולט ואדאש בתפקיד אדוין הפגין קול יפה וצלול, אך משחק מאופק למדיי. מוניקה פישל היתה עסיסית למדי בתפקיד סילביה, אך נראה שהתקשתה להתמודד עם הסצנות החדשות שנוספו במערכה הראשונה ושם היתה מעט חיוורת. בכל מקרה מדובר בזמרת עם מנעד גדול ויכולות ווקליות טובות, שהלכה והשביחה לאורך המופע. בסוף היא היתה מצוינת, סלחנו לה על השירה הלחוצה שהפגינה בהתחלה.

התזמורת המעורבת שהורכבה מנגני הסימפונט רעננה בשילוב נגנים מההפקה ההונגרית, תחת הניצוח של לאסלו מקלארי, הניבה צליל נקי ומתמשך והמנצח הטיב שמור על באלאנס נכון, ללא מקרים שהתזמורת האפילה על הזמרים. עם זאת, כשמדובר במוזיקה נלהבת שכזאת, הייתי מצפה לנגינה יותר נמרצת עם ניואנסים המדגישים את האופי הצועני של המוזיקה. והנה זה פלא – כך בדיוק זה נשמע ביו-טיוב. אך לא במשכן. האם האיפוק הזה הוא זהירות יתר של מתחילים?

המקהלה של תיאטרון האופרטה מבודפשט ביצעה את תפקידה ללא שגיאות מיותרות, אך גם ללא רגעים בלתי נשכחים. הכוריאוגרפיה במיוחד במערכה הראשונה הושפעה רבות מתור הזהב בהוליווד ומהכוריאוגרפיות הנהוגות במופעי ריוויו – כמו שורות מקהלה ושורות מוצלבות מסתובבות. הרקדנים ביצעו את הכוריאוגרפיה לרוב ללא שגיאות, אך למרות שמדובר ברקדנים הגונים, הכוריאוגרפיה נראתה לעיתים מיושנת, במיוחד במערכה הראשונה, וקטנה מדי לאולם הגדול שלנו. ואולי היתה זאת הכוונה – ביחד עם התפאורה הזולה, נועדה הכוריאוגרפיה להציג קברט זול, אולם תענוגות בשולי החברה.

ללכת או לא ללכת

נסיכת הצ'רדש כבר ביקרה בארצנו והועלתה בעבר באופרה הארצישראלית העממית וגם באופרה הישראלית של אדיס דה-פיליפ. זוהי הפעם הראשונה שהיא מועלית באופרה הישראלית החדשה וכדאי לשמוח על הבחירה, כי באמת ראוי לאופרטה הזו לבקר בארץ לעתים קרובות יותר.

נקודת התורפה העיקרית של ההפקה המועלית כעת באופרה הישראלית היא התפאורה המיושנת והזולה למראה והתלבושות הבעייתיות של חלק מהבנות ועם זה נצטרך לחיות. הבעיות האחרות שעלו בחזרה הגנרליות הן בעיקר בעיות של היתאמות. הבמאי שהפסיק את החזרה, אמר לנו שזו הפעם הראשונה שהסולנית פוגשת בתזמורת… אז אם זו חזרה ראשונה שלהם ביחד, שאפו על הביצוע. אין ספק שאחרי שישתפשפו בכמה הצגות הם יגישו ביצוע טוב בהרבה.

הפרשנות שהעניק הבמאי ליצירה והשילוב של מוראות המלחמה, עד כדי יצירת דמות מיוחדת לשם כך, באופרטה הקברטית הקלילה, לא תמיד עוברת חלק ויותר מאשר ללמד אותנו ענווה, היא הופכת את המלחמה לקברט או לקטע קומי. בסופו של יום, לא ברור אם זו הזיה של חייל קופא ורעב בשוחות, המנסה להתלות בקברט השמח ובסיפור הטלנובלה כדי להחזיק מעמד או שזוהי ביקורת על הווינאים החוגגים בשעה שבחזיתות נהרגים מיליונים, או אולי זו ביקורת עלינו היום… ואם המלחמה הופכת לקברט, האם לא היה עדיף לוותר על אותה פרשנות מאולצת?

מצד שני, יש את המוזיקה הנהדרת ואת הדיאלוגים השנונים והמבדחים. תוספת העברית לדיאלוגים הגבירה את העניין ותרמה לרגעים הקומיים, כמו גם השימוש בסלספטיק, למשל הניעור של הדמויות אחת את השנייה. השינויים בטקסט המקורי בשל כל החידושים האלו היו שקופים ואין ספק שמעט התאמה של היצירה לימינו או למיקום בו היא מוצגת אפשרית ואף תורמת.

לסיכום, אין מה לומר – האופרטה של קלמן מקסימה ולמרות שהעלילה קלושה ומופרכת, פניני המוזיקה שבה, גם אם בשפה המוזרה – הונגרית – לא מרפים ממך בימים שאחרי – הם מלהיבים, הם מרטיטים הם דרמתיים מאוד או קומיים ובאופן כללי פשוט מענגים. ומכיוון שלא ידוע מתי נוכל לראות שוב את האופרטה שובת-הלב הזו, כדאי לראות את ההפקה הזו, על אף מגרעותיה. היא בהחלט לא פאר היצירה, אך עדיין, ערב מבדר ומהנה מובטח.

נסיכת הצ'רדש באופרה הישראלית, דצמבר 2013. מלחין: אמריך קלמן; ליברית: לאו שטיין ובלה ינבאך; מנצח: לאסלו מקלארי; במאי: מיקלוש גאבור קריני; תפאורה: אגנס גירמאתי; תלבושות: פאני קמנש; כוריאוגרפיה: גיאורגי גסלר; משתתפים: מוניקה פישל – סילביה ורסקו; ז'ולט ואדאש – אדוין רונלד, סילבי סנדי – שטאזי, דויד סאבו – בוני, תמאש פולדאש – פרי, בורי קלאי – אנהילטה, אנדראש פארגו – מישקה/אלפונס, פטר מריק – ליאופולד-מריה, נסיך ליפרט-וילרסהיים, שנדור גיורגי-רוז'ה – ארנולד שולטייס, גאבור דשי-סאבו – רונסדורף, אנדור סגדי – הנוטריון קיס, מקהלת תיאטרון האופרטה הממלכתית מבודפשט, תזמורת הסימפונט רעננה בשילוב נגני תיאטרון האופרטה הממלכתית מבודפשט.

האופרה ב-YouTube:
– מערכה ראשונה
– מערכה שנייה
– מערכה שלישית

– ליברית האופרה באתר חברת נקסוס (אנגלית + גרמנית)