הסאטיר בתיאטרון

על ההצגה 'אימא אמרה שאסור' בתיאטרון הבימה

פה הגבר הוא בתפקיד מסורתי יותר. זה שמחליט, זה שלמרות שאינו על הבמה, הסיבוך העלילתי הוא בהחלטתו, זה בעצם שמספק את המבט הגברי המכשיר את השרץ הנשי. מהלך שובינסטי קלאסי. אין לנשים קיום אלא בצל הגבר, לאור החלטותיו, ובעיקר דרך מבטו. אם אתה רוצה להכשיר סיפור של שחרור נשי, תן לגבר לספר אותו. לא שאין כאן דיון בתפקיד הגבר בחיי הנשים, אבל זה בעיקר לצורכי תפאורה סטנדרטיים. סטייל לא היה לי טוב איתו אבל נשארתי כי אז לא היו מתגרשים. להחלטה הגברית הגורלית שמניעה את כל המהלך הדרמתי כאן, אין בדיוק התייחסות ועכשיו, לך תבנה על זה מדינה. ...

הנה בסוף, מתוארת חוויית הגאולה שהתרחשה כרונולוגית בתחילה: הילדה ההיא שנולדה מחוץ לנישואין התארסה ככל אישה מהוגנת. האם גם לה אמא אמרה שאסור. ואולי העצמאות השייכת לאותן ילדות בלתי חוקיות, זכות העבודה, כמו לקורטיזנות בזמנו שהיתה שמורה להן זכות ההשכלה, נדרסת על-ידי הנרטיב של החוקיות, של הנישואין. ומי קובע בעצם. האמא, האבא, החברה או הנרטיב. מה בעצם גורם לכל הנשים האלו לבצע ללא עוררין את הנרטיב הזה שקבע גבר חולף בחייהן (שהרי קני גם נפרד מאשתו בסופו של דבר) ולחכות אותן 16 שנה. אולי בעצם כשאומרים אמא אמרה שאסור, עדיין כאן, אומרים אבא אמר שאסור. אבל אפילו לו זה כבר בטח לא היה אכפת יותר.

על 'פרידה' בתיאטרון הבימה

אז מצד אחד אני שמחה שהבימה נהיים אקספרימנטליים ומעלים בכלל יצירה מהסוג הזה, אבל בשורה תחתונה, למרות היופי, אין אופי. כלומר ליופי יש אופי... רק שסיפור הוא אפפס לא מספר. לא את זה של פרידה ולא כל סיפור אחר שיכול היה להוציא אותנו מרוגשים בסופו של יום ולא מבולבלים. אפילו לא סיפור של תנועה ומוזיקה וקומפוזיציה, כמו זה שזימנה לנו לדוגמה עבודת המחול המינימליסטית המפורסמת Dance של לוסינדה צ'יילדס, שראינו לאחרונה בפסטיבל ישראל. אז לפעמים גם זה קורה. הכול בסדר, אפילו יותר מבסדר, אפילו יפה. אבל זה לא זה. אולי זה כך, כי לא ענו כאן על השאלה החשובה ביותר. למה. לא למה מגיע לאביחי חכם, לא למה פרידה קאלו (אם כי גם זה לא סגור), לא למה ריקוד ולא למה הבחירות האמנותיות שבחרו כאן. אני מתכוונת ללמה הראשון, הראשוני. למה אנחנו בכלל עושים את זה. מה אנחנו רוצים להעביר ביצירה הזו. מה האפקט. בינתיים האפקט החשוב ביותר הוא של חוליה בשרשרת, של תהליך. של כיוון חדש שבוחנים בהבימה. נקווה שיבשיל בעבודות אחרות.

על שלושה מופעים בערב 'משמרת לילה' בפסטיבל ישראל

הדמויות שלו מדברות, יענו, בשפה שלא ברור אם היא שפה באמת, או דמויית שפה. אנו לא מבינים דבר וזה בסדר. אין לזה משמעות. לא צריך טקסט בעבודה הזו. רק אזכור לצורת התקשורת הזו. היא הנושא לפעמים אך לא המהות. מה שאנשים אומרים, האם אנו באמת מקשיבים למה שהם אומרים, או מתייחסים לזה שהם בכלל מדברים. עוד משהו שאנחליקה אולי צריכה ללמוד. מה שחשוב כאן, זה איך הם מבצעים את האקט הדיבורי. נאום של הבלונדינית במיקרופון. הגבר נראה יותר מתאמץ לרצות אותנו בדיבור, כנראה קשה לנו לקבל את מה שהוא עושה. הוא דמות גרוטסקית בקברט. מי את שתדברי איתנו, בלי הגדרה מינית ברורה ומהוגנת. בלונדינית בשמלה לבנה ופנינים. אליה אנו מתייחסים ברצינות, גם אם מתחת לשמלה יש לה בטן ותחת ענק, לכן היא לא צריכה לרצות. היא הרבה יותר רגועה בפרפורמנס שלה. גם האמן העירום מנסה לרצות. זה כל העניין. הוא בודק מסכות שונות. איזו מסכה אפקטיבית יותר.