התחנה האחרונה

על ההצגה 'דומיית המלחים' בתיאטרון תמונע.

ברחוב Матросская тишина (מטרוסקאיה טישינה) במוסקבה יש בית סוהר. יש גם קו חשמלית. אבל רק אל הרחוב, לא ממנו. הבנייה הצפופה לא איפשרה לבנות את הפסים חזרה. סוף הדרך. לכן, אין גם תנועת אנשים. 'שקט הימאים' כתוב בויקיפדיה. אפשר לתרגם גם 'דומיית המלחים'. יש גם להקת רוק בשם זה. וגם מחזה, שכתב אלכסנדר ארקדייביץ גאליץ' (שם העט של אלכסנדר ארונוביץ' גינזבורג, 1918-1977), שנכתב ב-1958, אך לא הועלה עד ל-1988, בגלל התנגדות הצנזור הסובייטי. מחזה נידח, אין עליו אפילו ערך בויקיפדיה, בשום שפה. אולי עבר זמנו בטל קורבנו. הסיפור עצמו, נראה שראינו כמותו לא מעט. בערך. ובכל זאת, הנה החליטו חבורת אנשים יקרים, לגאול אותו ממגירה עלומה בדברי ימי ההיסטוריה. הצגה של 3 שעות בתיאטרון תמונע. פרינג' בלית ברירה. יש מי שיאמר שהם הצליחו להרים תיאטרון רוסי קלסי בפרינג'. זה לא מה שמעניין אותי.

אני קוראת את העיבוד. כולו בעברית למרות שההצגה גם באידיש, גם ברוסית. עם כתוביות. לא חייבים כ"כ להבין, אבל עדיף. מה היה במקור ומה נותר. לעולם לא אדע. אין ערך בויקיפדיה. אין חומר רקע. מה שרואים הוא מה שקיים. אין לנו 'דומיית המלחים' לחזור אליה.

דויד: …לכל אחד יש את דומיית המלחים שלו… לא יכול להיות שאין. אדם לא שווה כלום, אם לא היה לו… ולא משנה לאן הוא ילך ומה יעשה, תמיד יזכור את דומיית המלחים שלו. אותו רחוב קטן ושקט שעוד לא הספיק לבקר בו. אני התהלכתי ברחובות טולצ'ין…

אבל יותר מאשר שיש לכל אחד 'דומיית מלחים', במחזה הזו נדמה שלכל אחד יש רכבת. מסע, במקום. מסע, בזמן. מסע, של החיים. מסע, אל החלום. מסע, אל אותו מקום שלעולם לא נגיע אליו. מסע, אל העבר. מסע, אל עצמנו. רק למקום אחד הרכבות לא מגיעות:

שוורץ: לא, בן שלי. אנחנו לא נתראה יותר. הרכבות לא נוסעות לשם, והדוור לא מביא משם מכתבים או מברקים. אנחנו לא נתראה לעולם. אולי תראה אותי בחלום… בעצם, אני לא כל כך אוהב כשאנשים מספרים את החלומות שלהם. יש כל מיני חלומות…היה שלום, ילד שלי!

אולי כן נוסעות, אבל לא חוזרות. כמו ברחוב דומיית המלחים במוסקבה. אולי דומיית המלחים היא רק חלום. כמו החלום של הדוד מאיר וולף מתחילת הסיפור. יהודי טוב. אם אומרים 'לשנה הבאה בירושלים' הוא יקיים. חסך ונסע לירושלים, לכותל.

וולף:  …מסתבר שהכותל המערבי הוא סתם חומה ישנה ומטונפת, ושאני לא הגעתי למולדת אלא למדינה זרה, והאנשים שם – אנשים זרים. מה לי ולציון? ומה לציון הדפס מאיר וולף מהעיירה ברוסיה?…

אני חושבת, שאם המחזה היה נגמר בסוף התמונה השנייה, אולי הוא היה מקביל לחיבוטים של ברנר ובני דורו על מקום העם היהודי. תחשבו על הסיפור שלו עצבים. גם הוא מתרחש ברכבת. הגיבור מגיע לארץ ישראל. ואכזבה. בכל הסיפורים שלו וגם בסיפורים של מחברים אחרים בני דורו, יש אכזבה ממה שקורה כאן. גם ממה שקורה שם. משהו מזה קיים גם כאן, אפילו שזמן ההתרחשות של המחזה הזה מתחיל הרבה אחרי שברנר כבר הגיע לתחנה האחרונה. אבל הוא היה נביא. ואנו כעת, צריכים לעבור גם את המהפכה ברוסיה וגם את השואה, כלומר את מלחמת העולם השנייה. וגם תמונה אחרונה מסיימת, טלנובלית. עוד מעט אני אקרא אותה.

בין ההווה לעבר – האם זו הזייה או הזכרונות של הפצוע (צילום: יח"צ)

בסוף כל מה שנשאר זה תמונות, במסגרת (צילום: יח"צ)

אולי להיות נאמן למהפכה זו הדרך? (צילום: יח"צ)

אבא בא לביקור פתע, ופוגש את חנה וצ'רניקוב (צילום: יח"צ)

מה נכון ומה לא נכון, דויד וסלאבה (צילום: יח"צ)

אבא ובן (צילום: יח"צ)

מה זה ארגז? (צילום: יח"צ)

וולף חזר מהכותל, כמו זה בגלויה (צילום: יח"צ)

אבא שיכור (צילום: יח"צ)

גאליץ' אינו כותב כמו ברנר, מתוך היות ההתחבטות. הוא כותב בדיעבד. מסכם. מנסה להגדיר מה זה מסע. מה זה גבול. רכבת היא מסע, יש לה תחנות והיא גם גבול:

דויד: …כל החיים שלו מאיר וולף חסך כסף בשביל להגיע לירושלים ולראות את הכותל. אני ראיתי אותו. קיר הדמעות נמצא כאן, בטולצ'ין, מעבר למסילת הרכבת. זה קיר בטון גדול ומשופשף עם אלפי סימני קליעים בתוכו. אל הקיר הזה מגיעה בכל יום לשפוך את דמעותיה אשה רוסיה אחת, אשה פשוטה ויפה, מאשה פילימונוב.

התפאורה בהצגה שלפנינו גם היא קיר. הוא נע קדימה ואחורה על פני הבמה, מגדיר חללים. יש מה שלפני ויש מה שאחרי. יש פה ויש שם. פנים הבית והרכבת מאחור שממנה מגיעים אנשים. פנים החדר במעונות והחוץ, שממנה מגיעים אנשים. מאחוריו לא רואים. הקיר הזה הוא כולו מזוודות ומעילים ועוד דברים ארוזים. זה המחסן שבו עובד האב. לא בדיוק. הוא מתעסק בדברים אחרים. הכול אומר מסע, גם כשנמצאים בבית. גם רהיטי הבית, הם תיבות. תיבות שבהם אורזים חפצים. תיבות שבהם אורזים אנשים. תיבות שבהם אורזים זיכרונות. בסוף ההצגה, כל המתים יוצאים מתוך ארגזים ומנגנים בכינור דמיוני. דוד בן ה-12 נכנס לתיבה. זה כמו הבית שלו. ילדים תמיד נכנסים לתיבות וחושבים שהן בית, הרבה לפני שהם מבינים שהבית הוא לא מקום, אלא הזיכרונות. בתיבות ההן גם אורזים חלומות. את אוסף הגלויות של המקומות הרחוקים שבהם חולמים להיות. דויד גונב כמה ונותן מתנה לאשתו לעתיד, טניה. כנראה שחתן טוב הוא זה שמציע את החלומות הטובים ביותר. ככל שחולמים יותר, אפשר להגיע רחוק יותר.

ואז הוא מתפרק הקיר. עירום ועריה. כעת הוא שלד של מיטה, של קרון ויש לפני – ההווה, ויש ההוא מאחור, החלום, ההזיה, העבר. סצנת מות האב. קרונות הן כמו תחנות במסע הזה.

טניה: בא לי לברוח לאנשהו…

דויד: לאן?

טניה: לא משנה. פשוט לעלות לרכבת ולנסוע…. שיגישו תה בכוס עם מתקן מכסף… שנעצור בתחנות ונרוץ יחפים ברציף… שזקנות ימכרו לנו עגבניות ותפוחים טריים… שהאוויר יהיה צלול וקר… זה יקרה?

דויד: בטח שכן.

אולי לא היעד חשוב, אלא התהליך. אולי זה בכלל מסע שאין לו סוף. מסע הבריחה ממשיך. הרי רק לפני רגע דויד מתאר את תחנת הרכבת במוסקבה כתחנה הראשונה בחייו החדשים, אחרי שהתנתק מהעבר (אבל לא מהכסף ששולח העבר):

דויד: (בכעס פתאומי) לא. אני לא זוכר וגם לא רוצה לזכור! כבר אמרתי לך מיליון פעם: בשבילי הכול התחיל כאן לפני שנתיים, ליד תחנת הרכבת המרכזית. אני זוכר את העצמי רק מהרגע שירדתי מהרכבת, שאלתי את השוטר איך להגיע למעונות הסטודנטים של הקונסרבטוריון והגעתי לכאן. חנה כועסת עליי שאני לא בא להתארח אצלם, אבל אני לא יכול. פשוט לא יכול.

חנה. היא שעזבה אותם אל העיר הגדולה בגיל 12. אל המקום שאליו הם רצו להגיע. אל מושא התשוקה. אל מקום טוב יותר. קראו לו רחוב דומיית המלחים 10, דירה 5. גן העדן האבוד. זה שממציאים לגביו סיפורים, שעומדות שם ספינות וסירות וגרים שם מלחים שפרשו. אבל זה לא קיים. במציאות, גרים שם הקרובים של חנה. במציאות, זה מקום שמזכיר לו את העבר שממנו הוא רוצה לברוח. סמל לפרובינציאליות. זה המקום שאביו, אותו הוא מגרש מעליו במוסקבה, הולך אליו. המקום של העבר. שהעבר יהיה היכן שהוא צריך להיות. אפילו חנה עוזבת את דומיית המלחים ונוסעה מזרחה. ברכבת. האם היא נוסעת אל 'מדינת היהודים' ההיא שיצרו הסובייטים במזרח המדינה.

חנה: כן, אתה צודק. בהתחלה היא בכתה, אחרי זה צרחה עליי כמו משוגעת. עכשיו היא שוב בוכה. אבל אני חשה כזאת שימחה שאי אפשר לתאר. ימים ולילות אני מחכה לזה. תאר לעצמך, לעלות לרכבת ולנסוע… רחוק… איזה אושר!

דומיית המלחים. החלום ושברו, אולי. כמו החלום הציוני ושברו אצל וולף. החלום היהודי ושברו. בסופו של יום, כפי שדויד אומר בסוף המחזה (בציטוט לעיל), דומיית המלחים, היא העבר המפואר. השורש של הכול, המהות. גם היא דבר חמקמק. הוא מסתובב לו ברחוב עיירתו טולצ'ין, השטעטל, ממנה ברח אל עתיד מערבי של אמן אגוצנטרי. ניסה ליצור דמות של יהודי חדש. ניסה להיות אחד מהחבורה, חבר מפלגה מצטיין. יודע את כל התשובות לשאלון של לודמילה. החלומות שלה לא שונים משלו. גם היא רוצה להגיע לחוף התשוקה באחד השירים שלה. החיפוש הוא אוניברסלי.

אבל המסע שלפנינו הוא יהודי בעיקרו. יש דור שחולם. יש דור שמבצע. יש דור שמושמד. יש נכד שממשיך. המסע, השינוי המחשבתי, למרות שדויד רוצה להתנתק ממנו, מתחיל בדור הורים:

שוורץ: מה יש לך, בן שלי? זה היה מזמן. נכון, היינו עושים כל מיני טריקים ושטיקים, אבל יום אחד אמרתי לעצמי: "זהו, עד כאן". את מי אנחנו מרמים? את עצמינו! למה לא לישון בלילה מרוב חששות? למה להשפיל מבט? בואו ננסה לחיות ככה שהילדים שלנו לא יתביישו בנו!

וגם בהמשך, הוא מסביר לבנו:

שוורץ: למה? למה אני צריך להפסיק? כל החיים שלי אני חושב רק על דבר אחד – שהבן שלי יצליח, שיכבדו אותו, שיתייחסו אליו כראוי. והנה עכשיו מה? אין לי זכות לשאול את זה? האם כל הסבל, העבודה והלילות ללא שינה היו לשווא? האם כבר הגיע הזמן לאסוף את הדברים ולסגור את באסטה, כמו שאומרים? אני פשוט רוצה לדעת: האם אני עוזב בידיים ריקות או לא? אתם מבינים?

צ'רנישוב: אני מבין.

שוורץ: לא, אדון חבר צ'רנישוב. אתה אף פעם לא תבין זאת. צריך להיוולד בטולצ'ין בשביל להבין את זה. צריך ללכת כל יום לתחנת הרכבת ולהסתכל על רכבות עוברות. צריך להסתתר מפוגרומים, צריך להתאהב במוסיקה וצחוק של אישה מאחורי החלון של השכנים… צריך לקנות בשוק קופסה לאיסוף כסף בגרוש וחצי ולשים לשם שטר אחד קרוע, ולקוות שיום אחד יהיה לך מספיק כסף כדי ללמד את בנך, אם אלוהים בכלל ייתן לך ברכה להביא ילדים לעולם. אתה מבין?… אה… (מנפנף בידו) אני יכול לנשק אותך, דויד?!..

פעם, הרכבות עברו ליד היהודים, היום הם כבר נוסעים בהן. לחיים חדשים, לחיפוש אחר גן העדן. הם פתאום שייכים לכל העמים. הנה גם האב נוסע ברכבת למוסקבה בפעם הראשונה. הנה היהודים מחפשים להם עתיד אחר מלבד זה שמובטח להם בתפילה. מלבד הכותל בירושלים. ולא ברור אם המחזאי רוצה לומר שהחיפוש צריך להיות חיפוש אוניברסלי מכיוון שהחלום היהודי (שאחר-כך יהיה לחלום הציוני) נשבר, או סתם כדי להיות כאחד העמים. אולי זו תחנה בדרך, לפני שטולצ'ין חוזרת להיות גן העדן האבוד. הנה האב יודע משהו שבנו עדיין לא יודע:

שוורץ: (בקשיחות). חכי, חנהל'ה. (שתיקה) מה כבר קרה, ילד שלי? לא קרה כלום. אפשר לתקן את הכול. כל דבר, גם הכי נורא, אפשר לתקן. הרי רכבות לא נוסעות רק לכיוון אחד. הן נוסעות גם לכיוון השני. אתה רוצה שאני אחזור הביתה?

לאן הם נעים. שוורץ האב הדחוי הולך בחדר במעגלים מוזרים. חוזר לנקודת ההתחלה. בנו אחר-כך ילך בחדר ללא תכלית. האב חוזר הביתה. גם אם מוקדם מהתוכנית המקורית. גם מאיר וולף חזר לעיירה שלו. ואז הוא רוצה לצאת שוב לחיפוש. אולי הכותל ההוא שהוא הגיע אליו, אינו הכותל הנכון. אבל כעת הק.ג.ב עצרו את מאיר וולף. לא מסופר לנו למה.

האם המהפכה הרוסית היא התשובה לבעיה היהודית. גם ברנר שאל את זה במסביב לנקודה, ספר שמשיק בהרבה מובנים למחזה הזה. אולי מדינת היהודים שלהם במזרח, בירובייג'ן, שואל גאליץ'.

מה נכון. מה אמת ומה שקר. היכן עובר הגבול.

צ'ירנישוב: אתה מבין, דויד, אני חבר במפלגה כבר שבע עשרה שנים, ואני התרגלתי להאמין שכל מה שהמפלגה עושה הוא הדבר היחידי הנכון והצודק. ואם אי פעם אני אצטרך להטיל בזה ספק – דומני, שאכניס לעצמי כדור בראש. […] יש לך אבא?

גם סלאבה השותף לחדר של דויד במעונות, מתחבט בבעיית גבול:

סלאבה: ועכשיו אומרים לי שאבא שלי – אויב העם.  אני צריך להאמין לזה או לא?

דויד: אתה חייב.

סלאבה: למה?

דויד: כי אתה סטודנט באקדמיה למוסיקה.

סלאבה: אני כבר לא.

דויד: מה זאת אומרת?

סלאבה: הרחיקו אותי היום.

דויד: לא יכול להיות? (מסתכל עליו, מקמץ אגרופים) זה כבר עובר כל גבול!

סלאבה: (מתפוצץ). מה זה – עובר כל גבול?! איך מודדים מה עובר את הגבול ומה לא? (מתכנס) הראש מתפוצץ לי. קשה לי, דויד. קשה. עכשיו אני אצטרך לחזור לעיירה שלי. אני אצטרך לעזור לאמא שלי ולאחותי הקטנה. אני אלך לעבוד בקולנוע…

הוא ילך לעבוד בקולנוע האילם בתור נגן. אבל לפני זה הוא יזמין את החבר צ'רנישוב ללכת איתו לקולנוע במוסקבה. אולי זה יעזור להעביר את רוע הגזרה. לקבוע גבול בין העבר, האב, לבן. ללכת לקולנוע. כלומר לחלום. סלאבה פוחד שהוא יצטרך לחזור לעבר, לשלב החלומות, התקוות, שלא יממשו יותר. האם זה שהוא הולך לקולנוע עם מזכיר המפלגה מראה שהמפלגה לא תעזור לו. שהיא רק תגרום לו לשגות באשליות. האם זו ביקורת על המהפכה. אבל החבר צ'רנישוב הוא גם מפקד רכבת הפצועים. הוא אמא רוסיה. זו שמשחררת את העיירות שכבשו הנאצים.

הסמל אודינצוב מהרכבת, גם הוא חולם על עיירת הולדתו.

הסמל: נעבור את הגשר, נחלוף על פני היער… תעצרו! תעצרו את הרכבת! תנו לי לרדת!

ומי שיורד מהרכבת, יורד מהחיים. כי ההתחלה היא גם הסוף. ככה זה אצל הגויים. הם חוזרים תמיד לנקודת ההתחלה. רק לא היהודים. להם, הרי, אין נקודת התחלה. העיירה הזו, לא שלהם, ולכן הרכבות עברו לידם. הם ניסו להפוך את העיירה לשלהם. אבל אז באה האנטישמיות והנאצים. גם הסמל אנטישמי. מאשים את האחות ליודה בדאגה לדויד, רק בגלל שהוא יהודון. מוזר. תמיד לא רצו לעזור ליהודים כי הם יהודים.

רכבות. אלו שהובילו יהודים לשם. הרכבות ההן לא כאן. כמעט. אבל אי אפשר שלא לחשוב עליהן. אולי, אחרי הכול, מה שנותר זה החלום, או ההזיה.

שוורץ: …בן אדם הוא לא ג'וק. בני אדם נוהגים להזות. נשים הוזות צרות, גברים – הצלחות. ובאותו יום כשהגרמנים הובילו אותנו לכיכר העיר אפילו אני הזיתי… אני הזיתי שאני הולך לפגוש את הרכבת שלך.

והנה הכינור, זה שבזכותו הבן הפך יהודי חדש, הוא זה שמזכיר את היהודי הישן, הכליזמר. הנאצים מבקשים מהאב לנגן 'קדיש'. אבל הוא לא הולך כצאן לטבח ומשפיל עצמו. הוא מת מות גיבורים. מכה את הנאצי עם הכינור ההוא. אם זה היה מחזאי ישראלי, היינו כבר חושבים איך עם הספר, הפך לעם הלוחמים הגיבורים, או ברוח יותר מודרנית, לעם אלים וכובש.

שוורץ: עמדנו. הגשם לא הפסיק לרדת. מרחוק שוב ושוב נשמע צופר של רכבת. ככל הנראה, הגרמנים חיכו למישהו. אז פילימונוב שוב צעק לעברי: "נגן כבר, יהודון! נגן לנו קדיש!" ופתאום תקף אותי כעס שכזה… גם על הפון פילימון הזה, גם על הגרמנים, וגם על עצמי! למה אני עומד בבוץ עם ראש מורד והידיים שלי רועדות?… אני הרמתי את הכינור שלך, רצתי אל פילימונוב והבאתי לו עם הכינור כזאת מכה בפרצוף המסריח שלו… אפילו הספקתי לצעוק: " כשהחיילים שלנו יחזרו, הם יתלו אותך כמו כלב שוטה!.."

דויד: (בזעם). הלאה? מה היה הלאה?

שוורץ. זה הכול, דויד. לא היה שום "הלאה" בשבילי. הלאה מתחיל "ההלאה" שלך.

תמונה רביעית. מה הלאה. בואו נקרא. אבל לפני זה רק נזכיר, שהרכבת גם מביאה אותם אל תחנת הניצחון במלחמה. מארש ניצחון ותרועת רכבת.

אז איך זה נגמר?

לודמילה, הפסיקה לכתוב שירה. ככה זה אחרי המלחמה ההיא. היא הפכה להיות רופאה. יש מלחמה קרה. זה נאמר כבדיחה. טניה מספרת לה על יחסיה עם דויד הבן. לליודה כבר אין חלומות, ובחלום של טניה הם נוסעים לחופשה יום אחד ברכבת. עם מזוודה. אבל הרכבת תיעלם, ומעל במת אולם הקונסרבטוריון, טניה תספר את קורות העיירה טולצ'ין. והנה חוזר מאיר וולף. מזה זמן מה הוא מתכתב עם דויד שוורץ ג'וניור.

וולף: כן! (מסתכל על דויד בקפדנות ובחיוך) כן, זהו דויד שוורץ! אי אפשר להתבלבל. אנשים טיפשים היו אומרים שהכול חוזר על עצמו. אנשים באים, ואנשים הולכים. אבל אנחנו יודעים לבטח שלכל דבר יש התחלה ויש סוף!

דויד מתפלא. ספרו לו על גבורתו של סבו שהרביץ לנאצי ההוא. אבל בתמונה הוא איש קטן, לא גוליית כמו בהזיות שלו.

וולף. חשבת שהוא היה דומה לגוליית? לא, יקירי, הוא היה די נמוך, וכשהוא עבד הוא לבש משקפיים ונורא פחד מהחושך… בכלל כל חייו הוא פחד ממשהו!

דויד. אבל הוא החטיף מכות לגרמני?

וולף. אז מה? איש קטן ומפוחד מזנק עם אגרופים לעבר גרמני אחד… הוא עומד לבד אל מול צבא שלם. האמת, זה לא נכון… הוא לא היה לבד. מאחוריו התייצבו הבנים והנכדים שלו, ומדינה שלמה. זהו הסוד, וככל הנראה הסבא שלך גילה את הסוד הזה ברגע האחרון. הוא גילה והפסיק לפחד.

קצת מאולץ, לא. טוב, זה סיום טלנובלי. ואם לא זה, אז סיפור עם מוסר השכל. גם וגם. נשים הכול. שיהיה.

וולף: בתנ"ך כתוב: "אבות אכלו בוסר, שיני בנים" – שכר ועונש… (מדליק סיגריה) ככל שאני נהיה זקן יותר, אני נזכר בילדות שלי, במקום בו גדלתי ובאותם חכמים יהודיים פרובינציאליים שיומם ולילה הכניסו לראשנו, הילדים, את חוק הזה. "זכרו" – הם היו אומרים – "זכרו ואל תשכחו שתמיד תישפטו בפני האלוהים על החטאים של אבותיכם, ואבות אבותיכם. וכמה שלא תתפללו ולא תכפרו על חטאיכם, תמיד הימים שלכם יהיו ארוכים ונטולי שימחה והלילות קצרים ומחניקים. והלבבות שלכם תמיד יתכווצו מפחד, כי 'אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תכהינה'." … אני עשיתי דרך ארוכה עד לכאן. אולי מישהו יחשוב שאני משוגע, אבל אני הולך ברחובות ומציץ אל תוך עיניהם של הצעירים. אני רוצה להיווכח שהם קיימים, אנשים צעירים עם לב טוב ונשמה גדולה שירשו רק גבורה מאבותיהם.

זיכרונות. האם אתה יכול להתנתק מהם. ממה שעשו אבותיך. הרי תמיד נוסעים ברכבת עם מזוודה. ואם אין מזוודה אז יש הזיות. אנשים, אנשים בתוך ארגזים. הנה כל המתים כאן, נכנסים לארגזים בסצנת ההזיה של דויד האב הפצוע. מנגנים בכינור דמיוני. מה שאתה זוכר, מה שאתה מדמיין, לא תמיד זה מה שקרה באמת. הנה ליודה ממציאה, מספרת לדויד, סיפור שלא היה על טניה. הדור ההוא ניסה לשכוח, למחוק. האם לכן הוא אשם שניסו למחוק אותו. שלקחו אותו ברכבת ההיא שלא היתה שלו ושאליה התפלח, אל מקום שממנו לא חוזרים. תיעוד. מה בין זיכרונות לתיעוד. תמונות. הסב לא באמת גוליית כמו בדמיון, הוא איש קטן. מתברר. מה הגבול בין אמת ודמיון. מי שלא ידע, מחפש את העבר. הנה דויד הנכד שואל, מתחקר, מבקש תמונות, מתעד. הנה הוא מספר וכולם עוברים עם מזוודות ומתועדים, עם מסגרת זהב. קליק. הנה האב ובנו, הסב ונכדו, והכינור. מתחבקים ביחד בתוך מסגרת. זה הסוף. האם זה תיעוד, האם זה דמיון. האם אנו ממסגרים את האמת, או את האמת שנוחה לנו. כמו האמת ההיא של המפלגה. לפי איזה כינור אנחנו רוקדים.

באיזו שפה אנו רוקדים. כלומר מדברים. העיבוד שאני קוראת הוא בעברית. אבל ההצגה גם באידיש, גם ברוסית. עם כתוביות. אידיש זה העולם הישן, רוסית – זה החדש, זה של הגויים. עברית – זה שלנו. הישן וגם החדש. באיזו שפה אנו זוכרים, חולמים, חיים.

וגם אזכור סופי ל'דומיית המלחים'. הנה משום מקום מגיע מיכאל, בנה של חנה, מתארח בבית סבא וסבתא ברחוב דומיית המלחים. גם הוא מתועד בתוך מסגרת.

דויד: סבתא שלך לא מבינה כלום. יש רחוב דומיית המלחים, ויש דומיית המלחים אחרת – נמל קטן, שם עומדים אוניות, סירות ומפרשיות, ובבתים הקטנים גרים המלחים…

מיכאל: איפה זה?

דויד: אני לא אגלה לך. כל אחד צריך למצוא בעצמו.

מיכאל: אתה מצאת?

אין תשובה על זה במחזה.

דומיית המלחים, תיאטרון תמונע, 10.7.17. מאת: אלכסנדר גאליץ'. תרגום ועיבוד: מיכאל קייט, גרא סנדלר, דורי אנגל. בימוי: מיכאל קייט. עיצוב תפאורה ותלבושות: ז'ניה שכטר. עיצוב תאורה: מישה צ'רניאבסקי, נועם ילובסקי. עיבוד מוסיקלי: נדב ויקינסקי. משתתפים: גרא סנדלר – אברהם שוורץ, דורי אנגל – דויד שוורץ + דויד שוורץ הבן, ויטאליי ווסקובויניקוב – מאיר וולף, חבר צ'רנישוב, ולריה בוזדיגר – טניה, אילה שיפטן – חנה, מיכאל בנה, יבגניה בונדרנקו – ליודה, לאון מורוז – סלאבה, סמל.