הסאטיר בתיאטרון

על 'מהומה רבה על לא דבר' בתיאטרון הקאמרי

אם הקונספט של הבמאי היה מן מערבון ספגטי דל תקציב, הרי שהדמויות היותר אמינות שלו לא בדיוק תמיד התאימו לז'אנר ובעצם פזלו יותר במקרה הטוב לקומדיה דל-ארטה ובמקרה הפחות טוב לז'ורז' פאדו. וזה לא שזה בלתי הולם, סך-הכול מדובר בקומדיה מלכתחילה, אבל הפזילה לכל כך הרבה ז'אנרים לא רק שלא יצרה מיקס מעניין, אלא שפשוט לא התלכדה לכדי שום דבר.

על 'הילד חולם' בתיאטרון הקאמרי

אני לא יודעת אם המחזה הזה הוא בר הצגה. אולי הוא צריך להישאר בגזרת הפיוט הכתוב. אולי רק אז נדוג ונרגיש את כל המורכבויות שלו. אולי המחשבה על ולא ההמחזה של, מייצרת את הריחוק הרצוי מהדימוי הקיטשי הוויזואלי השגור. כטקסט, זוהי נקודת מבט לא כל-כך שיגרתית, כדימוי, יותר מדי שגורה. כשאני חושבת איך צריך לבצע אותו, אני חושבת על איך שמבצעים את ברכט. צריך ללכת שם על חבל דק, כדי להיות ענייניים מספיק ולא ליפול לרגשנות, לפאתוס. ברכט התנגד לכך מאוד. אבל זה לא הצליח לו. לא חשבנו, הרגשנו. בכינו בסוף אמא קוראז'. ריחמנו עליה, למרות שברכט לא התכוון לכך. מות ילדים. והרי היא בעצמה לא התאבלה עליהם. אבל זה כבר טבוע בתרבות. גם אם זה קיטש, קשה לנו להימלט מזה. ואולי בגלל זה קשה לנו להימלט מזה. אבל הדברים מורכבים הרבה יותר. בהצגה צריך לייצר דמויות, לא דקלומים. נעמה שיטרית עשתה עבודה יפה עם הילד, אך היא עדיין שטוחה, חד-ממדית. זה נדרש, הילד הוא חד ממדי. רדיפתו אחרי ילדותיותו, למרות השאלות והבקשות היא אחת. הוא אינו מהסס לרגע, אין בו קווים כמה. לא כך אצל רב-החובל. הנה נורמן עיסא מפיח דמות מלאה ורווית ניואנסים, רב החובל הקשוח שמסרב לאם ומנצל אותה מינית ומצד שני אב שכול. אנו לרוב, יכולים למצוא את עצמנו משני גבולות המתרס. הרבה פעמים בו זמנית. החיים הם לא פלקט. האם דקלומים הם פלקט. אולי אנו צריכים גם פלקט.

על 'ציד המכשפות' בתיאטרון הקאמרי

השם האנגלי שנתן ארתור מילר למחזה אינו מתרגם לציד המכשפות. זה שם עברי שניתן לו בגלל נושאו. השם האנגלי The Crucible משמעו מצד אחד כור היתוך ומצד שני מבחן. בדיוק שני הקצוות של הניסוי החברתי הזה שממחיז מילר. מה כוחה של החברה על הפרט. מה כוחו של הפרט כנגד החברה. השאלה הזו היא אלמותית והיא עומדת למבחן בימינו אלו ביתר שאת. ציד המכשפות המודרני לא התחיל עם ‎#metoo. תופעת השיימינג הציבורי ברשת וההתאבדויות שהיא גורמת קיימים זה מכבר. ציד המכשפים המודרני הנוכחי הוא רק אחד מהביטויים שלה. מי התחיל אותו. אולי אחיו של הרווי וינשטיין ששאף להשתלט על חברת ההפקה. אולי עיתונאי משועמם. הם לא תכננו שזה יגיע לאן שזה יגיע, מישהו התערב להם והניע את זה לכיוונים בלתי צפויים. זה תפס תאוצה שאיש לא חלם עליה והפך לכוח ממשטר שדורס כל דבר שעומד בדרכו. מי שיעז כעת לצאת נגד כוח המשטור הזה, דמו בראשו.

על 'נפוליון – חי או מת!' של תיאטרון החאן הירושלמי

מהי תהילה? כמו בהנסיכה האמריקאית, אלוני מקביל הקבלה ישרה או הפוכה – בין תהילת השחקן ותהילת המצביא או המלך. אבל מציאות ימינו מעוותת את ההבחנה הזאת. ההכפלה של כל אחד ואחד מאיתנו כל הזמן, בעיקר על-ידי עצמנו, הופכת את כולנו לשחקנים תמיד, ליצורים שפעולתם נקבעת במידה רבה על-ידי הייצוג המיידי שלהם במדיה החברתית ובכלל, לבוראי דימויים, לדימוי במקום לדבר עצמו. כמה מתאים ואירוני, שהאמיתי אצל אלוני, כלומר נפוליון הממשי – הוא נפוליון מת, רוח, דימוי, מזכרת. הדמות שנקראת במחזה נפוליון האמיתי, והיא לא אחת, היא בעצם ייצוג, השתקפות של הנפוליון המת הרואה את עברו לנגד עיניו. כמו בסדרת הטלוויזיה מנהרת הזמן.
כולם רוצים להיות נפוליון, מצליחנים, אלילי הנשים. לשים על עצמם את המסכה המתאימה. רק האמיתי לא הבין על מה המהומה. שהרי הוא רק אדם ואדם הוא אפסי, שלא כמו ייצוגו שהופך להיות סמל. והמת – הוא בכלל באובססיה. איזו אובססיה – לשמר את הייצוג שלו ללא רבב. התבלבלתם. או אז, בריגלה עושה סדר וחסל.