הסאטיר הלבן – מדור ביקורת

על חג המחזמר בבת-ים 2017

עצם הסוגה של המחזמר כופה תבניתיות. זו, בתורה יכולה לפרוע את גבולות הז'אנר, או הנושא, או כמו בדוגמה שלפנינו, לרבע את הנושא ולנסות לדחוס אותו לתבניות קבועות, אולי, כי עצם ההכלה שלו לא קלה לעיכול כלל. הנושא הוא שבתי צבי. או יותר נכון הפער בין האמת ההיסטורית והמיתוס. לשם בניית מיתוס, נדרשות תבניות. כלי בידיהם של סוכני משטור. מאז ימי שבתי צבי (1626-1676), עבר הסיפור ידיים רבות, כלומר סוכנים רבים, כשלא מן הנמנע שכל אחד הוסיף תבנית משלו. בעצם, גם "השיווק" של שבתי צבי בימיו על-ידי "נביאו" נתן העזתי היה משופע בתבניות. כשאנו ניגשים לדבר על הנושא ועל מה שעשו ממנו, יש לזכור ש"האמת" בדבר ש"צ, כבר מפולטרת לנו בידי ההיסטוריה. למשל ההשוואה הבלתי נמנעת לישו הנוצרי (בטח ש"צ גם חשב על זה בעצמו)... (משיח עכשיו)

אולי יאה לו לסיפור פישקע הגיבור שרקח פסטר שיתגלם לו במחזמר... בכלל, אני חושבת שנכונה היתה הבחירה של וייס להתמקד במוזיקה בסגנון צועני עם השקה לחסידי ולא לנסות להתפזר על פני כל ז'אנר אפשרי. אפילו כלי הנגינה הנדרשים כמעט זהים. ... אין ספק, שהבחירה הסגנונית הזו עזרה מאוד להיכנס לאווירה המתאימה. מעבר לזאת, היא איפשרה למלחין ליצור יצירה קוהרנטית ומגוונת שיכולה לאכלס ללא כל בעיה, פסקול קונספט עם חיים משלו... (צבא השמיים)

... אוקיי. אני מוכנה לסיפור בלשי מופרך כטוב ליבו של המחבר בז'אנר והידע על תל-אביב הקטנה, כמו שאתם רואים, כבר שם. אז אם הוא כבר המציא לדיזנגוף בת, מה יקרה אם ימציא עוד כמה דברים. כמו אולימפיאדת שירה – תחרות בין המשורר הלאומי המוכתר ביאליק, וזה שמבקש יענו להחליפו, טשרניחובסקי, כשהשושבינים לאלו הם אלתרמן ושלונסקי. בעצם, זו בדיחה פרודית שנועדה יותר מכל לצחוק על הכול ואם רוצים לצחוק על השירה, מה טוב אם לא להפוך אותה לזונה. העלמה שירה. כן, כן, מה שאתם שומעים. ביאליק המקשיש מחזיק פילגש והנה טשרני פוגש אותה ומתאהב גם הוא בה. אבל היא לא מושגת. אוי טשרני המסכן, תמיד מתאהב באהבות לא מושגות, אומרים המספרים, אלתרמן ושלונסקי להזכירכם, כנראה בעקבות שיריו המפורסמים: "את אינך יודעת מה מאוד יפיפית" או שירים לאילאיל וכו'. שלונסקי ואלתרמן שלנו יצאו להם מהוודוויל, גם התלבושות די מזכירות והכוריאוגרפיה היא קלישאות וודוויל והיה גם הקטע ההוא, שיותר מכל הזכיר לי את השימי שחוזר כל הזמן באופרטות ההונגריות שמביאים באופרה הישראלית... אה כן, והכניסו לכאן גם את סטלין, הוא התומך של טשרני בתחרות. הנה הוא שר שיר בסגנון רוסי והאנסמבל מלווה בריקודים דמויי רוסיים. הוא בעצם גם הזמין את החיסול של ביאליק בווינה. הכניס לו משהו לעירוי... (טראסק)

על 'לה בוהם' באופרה הישראלית 2017

אם הבמאי היה יכול לצלם את ההפקה הזו כסרט קולנוע שיאפשר לו לחתוך מפרט לפרט, במקום לשים את כל הסצנות הקטנות שמתרחשות בו זמנית על אותה במה, זה בטח היה יותר אפקטיבי. כאן, זה הרגיז, משום שהרגשת לפעמים שכל התוספות שלו מתחת לחלון של רודולפו ושות' קצת גונב את הפוקוס מהאופרה. תחשבו על הרגעים הקטנים במערכה השנייה: זה קונה מעיל, זה קונה חצוצרה, רודולפו קונה למימי כובע ורוד, באי הקפה שצועקים למלצרים, החבורה יושבת לשולחן. ולצידם סצנות המוניות, כלומר סצנות מקהלה, הרוכלים שמכריזים על מרכולתם, הילדים שרודפים אחרי פרפניול. לא רק כזום אין וזום אאוט (זכויות יוצרים ליוסי שיפמן) על סצנת המונים וסצנה קאמרית, אלא גם כסצנות מקבילות, כניגודיות שנמצאת פה לאורך כל הדרך. זה מאפשר גם להציג סצנה ובו זמנית גם את הרפלקציה עליה. מוזטה שרה את השיר (המושר) שלה, שלמרות שהוא מושר הוא עקיצה אמתית כלפי מרצ'לו, אלא שבצד יש לנו לא רק את מרצ'לו המתרגז, אלא גם את אליצ'נדורו המתבייש בהתנהגות ההמונית של מוזטה מצד אחד ואת מימי שמפרשנת לנו מה קורה פה מבחינת האהובים מצד שני. פוצ'יני הוא אמן בהבנת נפש האדם. כל אקצ'נט, גליסנדו ושינויי טמפו בוולס המפורסם של מוזטה מכוונים כדי להפוך את הטיזינג כלפי האקס שהנה את פתאום רואה פה עם חבריו לעסיסי, מתגרה ועוקצני לחלוטין....

על 'שייקספיר מאוהב' בתיאטרון הבימה

בעצם, יש כאן חזרה הביתה. אנו מדברים על פרק חשוב בתולדות התיאטרון, דנים בשאלות גורליות, למשל משחק של נשים. אפילו הביאו לנו דראג קווין אמיתית לשחק אחת מהנשים (טל קלאי היא לולה בונט). הידעתם שאחת הסברות לכינוי 'דראג קווין' הוא שהשחקנים השייקספירים גררו את שובל השמלה... למשל מעמד המחזאי, מעמד השחקנים, קשיי המימון של התיאטרון, פרוטקציות ואינטריגות וקנאת סופרים ומחסומי כתיבה ומעל הכול שאלת תפקידו של התיאטרון בחיינו, שאלה כבדת משקל בעידן האליזבתני שהחייה את התיאטרון לאחר שהוא הומת מות קדושים על-ידי הכנסייה למשך אלף שנים בערך: האם התיאטרון לעולם לא יוכל להעביר את האהבה האמתית בהיותו רק אשליה, חיקוי מציאות (ע"ע אריסטו) או שתפקידו לייצר את האידיאל (ע"ע אפלטון), להתוות את הדרך. כי בעצם, האהבות הגדולות באמת מעולם לא קיימות במציאות אלא רק בפנטזיה, והפנטזיה היא ספרות, היא התיאטרון, היא האופרה, היא הקולנוע, היא הטלנובלה. כמה פעמים בכינו כשהגיבורה מתה או כשהאוהבים נפרדו. אנו אמורים לבכות כשיוליה מתאבדת על גופת רומיאו אהובה, לא. גם אם זו הצגה בתוך הצגה. אנו אמורים להיות עצובים כשהאהבה של ויולה והמחזאי שלה לא תוכל להתקיים, לא. בסרט היינו...