על 'שייקספיר מאוהב' בתיאטרון הבימה
Q1 |
Shall I compare thee to a summer’s day? |
4 8 12 14 |
18 Sonnet—William Shakespeare |
הייתי בהצגת המבקרים/פרמיירה השנייה. מה שאומר שכבר בבוקר לפני ראיתי את הביקורת על ההצגה של אתמול. זה לא ניבא טובות. אם אלו שתמיד משתפכים על הצגות קטלו אותה, מה אומר כעת אני, הקוטלת הראשית. בכן, אין לי מה לחזור על קודמי, תקראו את אורין ויינברג ב-YNET. אני מסכימה איתה ואולי אם יתחשק לי, אוסיף עוד שמן למדורת הקטילה. במיוחד בקטע הסופרלטיבים התמוה לדניאל גל בתפקיד הראשי. She's way overrated there. אבל בזמן האחרון קצתי בביקורות הציונים.
ואם די סבלתי בהצגה הזו, אין לי כוונה להמשיך לסבול כעת. אז כדי שיהיה לי נחמד, אני פותחת לעיל בסונטה 18 המקסימה של שייקספיר שכותבי שייקספיר מאוהב בחרו להתעלל בה כדי להסביר לקהל הבור וההדיוט (אני), מהו תהליך היצירה. אז קבלו תיקון. ואנא קראו בהנאה את הענוג הצרוף הזה. שימו לב שהסונטות השייקספיריות אינן במבנה של 4-4-3-3, אלא במבנה של 4-4-4-2.
החטא הקדמון של כותבי שייקספיר מאוהב, שאף זכו על התסריט באוסקר, אז מה לי להלין כעת אבל בכל זאת, אמא שלי תמיד אמרה (פעם ראשונה שיוצא לכתוב ככה. הא.) שמה שזוכה באוסקר, טיבו, אפעס, מפוקפק, ובכן החטא הקדמון שלהם הוא שאלה ארס פואטית כבדת-משקל: האם מחזה (יצירה ספרותית) יכול לתפוס את מהותה, טבעה, האמיתי של האהבה. וכשאלה כה כבדת משקל, מן הראוי שתשפוט בה המלכה, אליזבת הראשונה. שאמנם מדירה רגליה, מפאת כבודה, ממקומות מפוקפקים (לתקופה) כמו רחמנא ליצלן תיאטראות (במקרה הטוב, להקת השחקנים, כמו בהמלט, תגיע לארמון להציג בפניה), אך כאן היא צצה לפתור את הפלונטר כמו דאוס אקס מכינה, אפילו לא באופן מטפורי, היא באמת אשה שנמשחה לאלה (אפילו מזכירים לנו את זה על הבמה). מקרה הבוחן שלפנינו: רומיאו ויוליה, מחזה ששמו כבר הפך לשם נרדף לאהבה עילאית. כמו ביאטריצ'ה של דנטה. התשובה לשאלה הזו היא: לא. מחזה לא מסוגל לתפוס את מהותה של האהבה, משום שהוא יוצר אהבה נשגבת, לא מושגת, אידיאל של אהבה, יותר כמו אפלטון מאשר כמו אריסטו. אבל פה אריסטו ניצח. ועוד בהתערבות. איך דרדרו את המלכה לשפוט בהתערבות… ועוד על סכום פעוט של 50 פאונד. וזה אחרי שרצחו לנגד עיננו את רומיאו ויוליה, מה שהפך את הפתרון והזכייה בהתערבות לפרסה מקברית וצינית. זה היה כל-כך מנותק זה מזה, שזה כבר היה משעשע, לפחות אותי. אחרים פשוט פיהקו.
לפעמים נדמה שהיצירה הזו, שייקספיר מאוהב, כמו מחזותיו של שייקספיר יש לה כמה רבדים (וכן, אני צוחקת…). הרובד המלודרמתי והרובד הפילוסופי, דעתני. כאן לדוגמה מפוזרות שפע רפליקות ליודעי ח"ן, הלקוחות או המאזכרות מחזות אחרים של שייקספיר, והנה לכם פירוט לא רע בתוכניה, אבל אולי עדיף פשוט לקרוא על כך בויקיפדיה האנגלית, רפליקות שאולי היו אמורות ליצור איזה סטנד-אפ קומדי, אבל לקהל הלא-בקיא, ועוד בעברית… מי בכלל שם לב… אני תמהה (כמו אורין ויינברג), על מידת ההתאמה של היצירה הזו לקהל הישראלי. הסרט ההוא עוד איכשהו עבד.
טוב לענייננו. והחטא הקדמון השני של יוצרי שייקספיר מאוהב, הוא הרצון לספר לנו על עולם התיאטרון בעידן האליזבתני, אולי כדי שנבין יותר טוב את היצירות ואולי סתם כי זה מעניין, היסטורית ולא רק. הבעיה היא שהם יוצרים רק מראית עין של מה שקרה אז, שכן העיוותים שלהם כה רבים, עד שהקשר בין מה שקורה ביצירה שלהם לבין מה שידוע כיום על מה שבאמת היה אז, קלוש ביותר.
האם באמת שייקספיר לקה במחסום כתיבה לפני שכתב את רומיאו ויוליה. לא. כי הוא העתיק את הסיפור ממקור קדום, כפי שהראיתי ברוב פירוט בכתבה שלי על האופרה רומיאו ויוליה מאת גונו, כשהיא הוצגה באופרה הישראלית. בכלל, מורי ורבי פרופ' אבי עוז, אחד המומחים הגדולים בעולם לשייקספיר, מספר שהחוקרים הצליחו לאתר את המקורות לכל המחזות מלבד שלושה ממחזותיו של המחזאי הדגול (שמשויכים לו כיום 37-40 מחזות, מלבד 11 מחזות הנכללים באפוקריפה של שייקספיר). סיפורי מחסום הכתיבה הם סימפטום רומנטי של המאה ה-19, זה על המשורר המתייסר בעליית גג מעופשת בפריז וגם זה מיתוס שבדרך-כלל לא קשור למציאות. ויל שייקספיר הנפיק מחזות בקילוגרמים, כמו בערך המלחינים של המאה ה-19, ובעיקר רוסיני ודונצ'טי.
השתעשע לו תום סטופארד בשייקספיר. בפעם הקודמת שהוא עשה את זה, הוא יצר את יצירת המופת רוזנקנרץ וגילדשטרן מתים, מחזה אבסורד על שתי דמויות איזוטריות מהמלט, בסגנון מחכים לגודו של בקט. הסיפור שלפנינו נוצר להוליווד, נוצר כמוצר צריכה סלפסטיקי שעושה מישמש מכל החומרים השייקספירים בסיפור לא הגיוני בעליל על רומן בן המחזאי הנשוי הגולה מעיירתו בעיר הגדולה לבורגנית עשירה המשודכת לאחד מאצילי אנגליה החשובים, ואין זה משנה שרוזנות וסקס חדלה מלהתקיים ב-1066 ושמטעי טבק בווירג'יניה לא היו אפשריים בזמן ההתרחשות כביכול, פשוט כי באותו זמן הקולוניה של וירג'יניה עוד לא היה קיימת. שלא כמו שצוין בשייקספיר מאוהב, במחזה הלילה השתיים עשרה הגיבורה ויולה אינה מגיעה לאחר שספינתה נטרפה למושבה וירג'יניה, אלא לחופי אליריה. ובכלל, זה לא היה המחזה שנכתב אחרי רומיאו ויוליה. הוא נכתב כ-6 שנים מאוחר יותר, כאשר בין שני מחזות אלו כתב שייקספיר כעשרה מחזות אחרים. המושבה וירג'יניה כן מופיעה בפתיחה של המחזה הסערה, שנחשב למחזה האחרון ולמחזה הפרידה של שייקספיר מהבמה, וכמו שאנו כבר יודעים, שייקספיר שלרוב הסתמך על חומר אמיתי, הסתמך גם הפעם על דוחות שהגיעו מהמושבה וירג'יניה, אלא שהיה זה כ-15-20 שנה אחרי שיצר את רומיאו ויוליה. הדוחות האלו הם גם המקור לאחת הטענות לכך – במסגרת המחקר הענף ביותר על כך ששייקספיר לא היה שייקספיר אלא נכתב על-ידי אדם אחר (והאפשרויות הן רבות) – שמי שעומד מאחורי המחזות השייקספיריים הוא סר פרנסיס בייקון, שמתוקף תפקידו כחבר במוצעת החברה לפיתוח וירג'יניה, הכיר את הדוחות האלו שנחשפו לקהל הרחב שנים אחרי שהמחזה נכתב והוצג.
הבעיה היא שיבוא אדם לראות את שייקספיר מאוהב ויחשוב שכך באמת היו פני הדברים. עמלו היסטוריונים וארכיבאים לייצר את "האמת" על שייקספיר ובמחי יד סטופארד ושותפו מארק נורמן פברקו סיפור שדחק את העבודה ההיסטוריונית החשובה האמיתית למגרשם של יודעי דבר בלבד. די בדומה לעיוות שיצרו על מוצרט אהובי באמדאוס. והשאלה היא, האם כל מה שמגיע להוליווד צריך לעבור דרך פריזמת המלודרמה וההמצאה. אם כך, אני דורשת הבהרת פייק ניוז, כלומר תניית פטור (מה שקרוי בלע"ז disclaimer): כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בסיפור זה ובין המציאות הוא מקרי בהחלט. אני כבר מעדיפה את הסדרה שיצרו ב-BBC עם טים קרי (מיודענו מרוקי הורור פיקצ'ר שואו) בתפקיד ויל.
אבל למרות הסתייגותי מהתסריט הקלוש של הסרט ההוא, זוכה 7 האוסקרים, בין היתר אוסקר לסרט השנה (ואחר-כך תבכו על זה שהנוער לא באמת מכיר את שייקספיר) וגם לגווינת' פאלטרו (עם השמלה הוורודה של ראלף לורן) ולג'ודי דאנץ בתפקיד המלכה אליזבת', על תפקיד של 7 דקות בערך. אני זוכרת את הקטע האלמותי: Too Late Too Late היא אומרת למי שהתעכב לפרוש את אדרתו על אדמת הבוץ. כאן זה לא היה. ובכלל אומרים שהאוסקר הזה ניתן לה כפיצוי על האוסקר שהגיע לה שנה לפני על גברת בראון. כאן קיבלנו את גילה, במין הקבלה דומה בין המלכה של אנגליה למלכת התיאטרון. לרוב אני מסתייגת מגילה, אבל כאן גילה אכן היתה מלכה. חבל שכל היתר, אפעס…
אבל למרות הסתייגותי מהסרט הקלוש ההוא, בסופו של יום קיבלנו תוצר קלישאי, אך חביב, שהתבסס מאוד על אפשרויות המדיום הקולנועי, גם אם הוא לא ענה באמת (למרות הניצחון בהתערבות), על הרצון לתפוס את מהות האהבה ביצירה האמנותית. אבל נשאלת השאלה, האם אפשרי להעביר את "הפלא" ההוא אל הבמה. לאור מה שקרה כאן על הבמה הערב, אני אגיד לא רבתי. מספיק יהיה לדבר על סצנת ריקוד המינואט והחלפת הזוגות, כדי להבין איך הטריק הקולנועי הידוע הזה, שמאפשר קלוזאפים לרוב (ואפילו נתקלתי בו לא מזמן, עת ראיתי שוב בפרץ נוסטלגיה, אחד מהסרטים המצריים שהיינו נוהגים לראות ביום שישי אחר-הצהרים) לא עבד, לא עבר. פה, כלומר בתיאטרון, אי אפשר לייצר את הדבר הזה. למרות הסברו המופלג של המעבד לי הול בתוכניה, זה נראה מאולץ. מאולץ מאוד. ואנו רק חושבים כל הזמן, איפה הסרט.
בעצם, יש כאן חזרה הביתה. אנו מדברים על פרק חשוב בתולדות התיאטרון, דנים בשאלות גורליות, למשל משחק של נשים. אפילו הביאו לנו דראג קווין אמיתית לשחק אחת מהנשים (טל קלאי היא לולה בונט). הידעתם שאחת הסברות לכינוי 'דראג קווין' הוא שהשחקנים השייקספירים גררו את שובל השמלה… למשל מעמד המחזאי, מעמד השחקנים, קשיי המימון של התיאטרון, פרוטקציות ואינטריגות וקנאת סופרים ומחסומי כתיבה ומעל הכול שאלת תפקידו של התיאטרון בחיינו, שאלה כבדת משקל בעידן האליזבתני שהחייה את התיאטרון לאחר שהוא הומת מות קדושים על-ידי הכנסייה למשך אלף שנים בערך: האם התיאטרון לעולם לא יוכל להעביר את האהבה האמתית בהיותו רק אשליה, חיקוי מציאות (ע"ע אריסטו) או שתפקידו לייצר את האידיאל (ע"ע אפלטון), להתוות את הדרך. כי בעצם, האהבות הגדולות באמת מעולם לא קיימות במציאות אלא רק בפנטזיה, והפנטזיה היא ספרות, היא התיאטרון, היא האופרה, היא הקולנוע, היא הטלנובלה. כמה פעמים בכינו כשהגיבורה מתה או כשהאוהבים נפרדו. אנו אמורים לבכות כשיוליה מתאבדת על גופת רומיאו אהובה, לא. גם אם זו הצגה בתוך הצגה. אנו אמורים להיות עצובים כשהאהבה של ויולה והמחזאי שלה לא תוכל להתקיים, לא. בסרט היינו…
אז קתרזיס אין לנו.
שיעור היסטוריה – אין לנו.
דיון בשאלות ארס-פואטיות – אין לנו.
דיון בשאלות תיאטרליות – אין לנו.
אפילו הכלב 'כתם' (זה רפרנט למונולוג של ליידי מקבת') – לא מצחיק. זה בכלל מותר להשתמש בו לפי חוק צער בעלי חיים. קצת היינו עצובים כשוויל חשב שמרלו מת בגללו. לא בגללו. אבל בכול זאת, היה עצוב. אולי כי אקי אבני שיחק אותו טוב והוא נכנס לנו ללב, למרות קלישות התפקיד, אולי גם בגלל הזהות שיצרו סטופארד ונורמן בינו ובין סרנו דה-ברזרק, בסצנת המרפסת כאן, שהפכה את ויל לעילג (מיכאל אלוני בקאסט שאני ראיתי), מה שהפריע לנו להזדהות איתו מאז ועד בכלל. בעצם הגיבור כאן הוא מרלו. היו כאלו שטענו, במסגרת שייקספיר הוא לא שייקספיר הנזכר לעיל, כי בעצם מרלו הוא שעומד מאחורי המחזות השייקספיריים. אבי עוז כבר הסביר לי פעם שזה לא אפשרי, כרונולוגית ובכלל. כאמור יש עוד כמה מועמדים לתפקיד ובכלל השאלה הגדולה היא אם מי שמוכר כוויליאם שייקספיר מסטרטפורד שעל נהר האיבון, הוא באמת האיש שכתב את כל המחזות האלו, או שאולי היה איש אחר באותו שם.
טוב, נמאס לי כבר לכתוב על הפיאסקו המהדהד הזה של הבימה. עוד מישהו יחשוב שבגלל כל הדברים החכמים האלו שכתבתי פה, ההצגה הזו שווה משהו. אז היא לא. יש פה ושם כמה הבלחות חביבות. בנוסף לנזכר לעיל, נציין גם את אורי אברהמי כוואבאש, רותי לנדאו כאומנת, עמי סמולרצ'יק כהנסלו ובמיוחד פיני קדרון כפנימן. אורין ויינברג צודקת, קיבצו פה שחקנים נהדרים הרבה. אבל בשביל מה. אחרי ההפסקה רבים לא חזרו לאולם. הא לכם. ורק אני נשארתי כי אני אוהבת את קטע מחיאות הכפיים.
אה כן, ואני רוצה גם לדבר על התפאורה. זה אמור להיות חיקוי של מבנה הגלוב, או תיאטרון עץ עגול אליזבתני כלשהו. החלק המרכזי יוצא קדימה, כמו שם. אבל כאן הוא גם ניתק מהמבנה ומסתובב ונהפך לבית, תיאטרון בתוך תיאטרון, חדר שינה, כמו בתיאטרון ההוא, אבל גם כמו בחלום בלהות שבו הכול מסתובב ואתה רק רוצה לרדת מהקרוסלה. ואומרים לנו שהיה צריך למצוא דרך איך להעביר בתיאטרון את כל המעברים האלו בין לפני הקלעים ומאחורי הקלעים, שהסרט הפליא כל-כך להראות… הרשו לי לומר: לא כך לא כך.
נ.ב. גם למאסטר שייקספיר יש מה להגיד על אהבה ויצירה ומה שביניהן… למשל בסונטה 18… תקראו אותה כעת שוב…
שייקספיר מאוהב, תיאטרון הבימה, פרימיירה/הצגת מבקרים 6.11.17. על פי תסריט מאת: מארק נורמן וטום סטופארד, עיבוד לבמה: לי הול, תרגום: דורי פרנס, בימוי: משה קפטן, עיצוב תפאורה: ערן עצמון, עיצוב תלבושות: ילנה קלריך, מוסיקה מקורית: אביב קורן, עיצוב תנועה: שרון גל, עיצוב תאורה: קרן גרנק, עיצוב פיאות: אסנת שגיא, קרבות במה: ברק גונן, שפה ודיבור: אסי אשד. בהשתתפות: מיכאל אלוני, דניאל גד, דניאל גל, גילה אלמגור-אגמון, דוית גביש, אקי אבני, עמי סמולרצ'יק, פיני קידרון, רותם קינן, אמנון וולף, רוי מילר, רות לנדאו, מיכאל כורש, עמוס בוארון, זוהר בדש, שמוליק כהן, אורי אברהמי, מוטי חובה, מתן שביט, טל קלאי, שמעון חאבא, גיל כהן, ג'סיקה אוזן, מיכל פרדקין, אייל איבשין, עמית מורשת, נעם פרנק, מיכאל פרנק, דונטלה מימון, ענת שרון, אור משיח, הכלב "רמי" (אילוף: אמיר שורץ).
תגובות פייסבוק
תגובות שחרזדה (0)