האם תמיד צריך לשיר?

על חג המחזמר בת-ים 2017

משיח עכשיו

עצם הסוגה של המחזמר כופה תבניתיות. זו, בתורה יכולה לפרוע את גבולות הז'אנר, או הנושא, או כמו בדוגמה שלפנינו, לרבע את הנושא ולנסות לדחוס אותו לתבניות קבועות, אולי, כי עצם ההכלה שלו לא קלה לעיכול כלל.

הנושא הוא שבתי צבי. או יותר נכון הפער בין האמת ההיסטורית והמיתוס. לשם בניית מיתוס, נדרשות תבניות. כלי בידיהם של סוכני משטור. מאז ימי שבתי צבי (1626-1676), עבר הסיפור ידיים רבות, כלומר סוכנים רבים, כשלא מן הנמנע שכל אחד הוסיף תבנית משלו. בעצם, גם "השיווק" של שבתי צבי בימיו על-ידי "נביאו" נתן העזתי היה משופע בתבניות. כשאנו ניגשים לדבר על הנושא ועל מה שעשו ממנו, יש לזכור ש"האמת" בדבר ש"צ, כבר מפולטרת לנו בידי ההיסטוריה. למשל ההשוואה הבלתי נמנעת לישו הנוצרי (בטח ש"צ גם חשב על זה בעצמו). ובמחזמר שלפנינו, הסיפור (האמיתי) על שבתי צבי שהתהלך בחוצות עם דג שעטפהו כתינוק, מרפרר קשות לאחד מהנסים הידועים של הצלוב. ונתן העזתי כאן, נראה לי כעתים כסוג של יוחנן המטביל, שהכיר את המשיח לעולם. ואם במחזמר עסקינן, אז כמובן נרפרר לישו כוכב עליון או ליוסף וכתונת הפסים המשוגעת. אבל יותר מכל, אני דווקא נוטה לחברי היקר שייקספיר. הקטע של המשרת המחפש בעלים כאילו נלקח ישר מהסוחר מוונציה. הרפיה קומית שם, שפה לא ברורה חשיבותה במהלך העלילה זולת להראות עוד חסיד שבתאי ולהעיד על מוצאו העשיר של ש"צ. והנה אינטריגות של אלו שמשתלם להם ששבתי צבי יהיה המשיח, נתן העזתי ואשתו, שרה צבי. בעוד נתן העזתי אכן, לפי רוב האינדיקציות, היה המוח שמאחורי התנועה השבתאית, מקובל עילוי שנודע למרחוק בחוכמתו, בעל גושפנקא להעיד על המשיח, שהרי ש"צ לא היה אלא תמהוני בעל פרובוקציות, שאיש לא היה לוקח ברצינות, אם לא המלצתו של העזתי, שנדרש (במציאות כמו במחזמר שלפנינו) לשכנע אף את ש"צ, שהוא באמת המשיח. אלא שקשה להעלות על הדעת שאשתו זו, אישה תמהונית שהעידה על עצמה כי היא מיועדת למשיח, פליטה פולניה שישבה כעת בליברנו ושנאלצה לעסוק בזנות, או לפי גרסה אחרת, היתה ידועה כמופקרת, תהיה אישה חושבת שמסוגלת להזיז דבר מה. אבל כאן היא הדמות החזקה מכולן. אולי זה בהשפעת הסיפור של הקיסר קונסטנטינוס ואשתו תיאודורה… הנה סצנת בית הזונות כאן מזכירה לי את המחזמר בית המצוות משנה שעברה, לפי אל נקמות של שלום אש, שסיפר על בית זונות יהודי, ולמרות שעסק בסיפור קטן ופרטי, יחסית לפיסת ההיסטוריה החשובה במחזמר שלפנינו, היה מעניין הרבה יותר. גם שם היה שיר זונות. מה החלק שלו כאן? אני גם נזכרת בסרט המיועד. גם שם, המנגנון חיפש תחליף לרב הזקן שנפטר. בן-דוד כמוהו. וגם הוא קרס אל עצמו, אלא ששבתי צבי לא היה המצאה של אחרים כמו שם. הוא המציא את עצמו ואחרים תפסו עליו טרמפ, עד כדי כך, כמו שרומז גם המחזמר, שמותו היה משרת אותם יותר מאשר חייו. ואיך אפשר בלי סיפור אהבה. הדאוס אקס מכינה פה היא אשתו שבוגדת בברית עם נתן העזתי ומבקשת מבעלה לבחור בחיים, כלומר בהתאסלמות, בשם האהבה, במקום למות על קידוש השם. כאן המחזמר נגמר, אבל במציאות, למרות השבר בעם וההתפכחות של חלקים רבים ממנו, שבתאי עוד המשיך לנהוג כמנהגו, בפולחנו המיוחד, שכעת היה ספק מוסלמי, ספק יהודי, מה שהוסבר על-ידי נתן העזתי, לפי הקבלה הלוריאנית, כירידה לקליפות האיסלם כדי להוציא משם ניצוצות שנשבו, ומעריציו עוד היו קיימים מאות שנים אחרי מותו לפני שנכחדו כליל.

אני כמנהגי הולכת ללמוד את נושא שבתי צבי, בטח לא אוכל להקיף את כל הנושא העצום הזה, שזכה בימינו לשלל מחקרים שמנסים לעמוד שוב ושוב על חידת השבתאיות. הנה גרשם שולם טוען שלאיש היתה הפרעה דו-קוטבית (בין שאר תובנותיו המחכימות על התופעה). המחזמר אכן מציג זאת במידה לא מבוטלת, כמצוין בדברי המחזאי. ואם נפגיש את סיפור המחזמר עם הערך הוויקיפדי יובהר לנו כוחו של מיתוס. שהוא לוקח את המציאות, כלומר בורר מעיבודיה בשלל מחקרים היסטוריים או רבניים-פרשניים ויוצק אותה לתבניות מיתיות ידועות, בדיוק כפי שאת סיפור ישוע הנצרתי יצקו לסיפורי איזיס ואוזיריס. מיתוס מוליד מיתוס.

מהי הדרך? (צילום: איליה מלינקוב)

בבית האסורים הטורקי (צילום: איליה מלינקוב)

היא היתה זונה (צילום: איליה מלינקוב)

יחיאל ומשרתו (צילום: איליה מלינקוב)

לי יש תינוק דג (צילום: איליה מלינקוב)

שבתי סופר סטאר (צילום: איליה מלינקוב)

אני נזכרת במה שכתבתי לא מזמן, כהקדמה לצפייה בהצגה מיכאל קולהאס בהבימה. איך נוצרת תנועת המונים סביב איש. אז הקשר הוא לא רק בגלל שגם שם דיברתי על הסוחר מוונציה, טוב זו השוואה ידועה בין שני המחזות ההם, אלא בגלל ששם ניסיתי לעמוד על הכוח המניע הפנימי של חברה, על פעולתם של סוכני המשטור ועל אלו שלא נשמעים למשטור ובעצם מפעילים אותו, אולי הם פסיכופטים או נרקיסיסטים קיצוניים. ומה שיותר מעניין אותי בהקשר הזה, זה מה שקראתי בוויקי על השבתאיות. שהמשטור הפנימי בחברה היהודית היה אז כה חזק, שהכמיהה למשיח אמת היתה כה חזקה, שרבנים שהתנגדו לשבתאיות, ראו לנכון לא להשמיע את קולם באופן רם מדי, לא רק בגלל שלא יישמעו, אלא בגלל שחששו לגורלם. המשטור הזה יכול גם להסביר למה השבתאיות סירבה לגווע עם התאסלמותו של צבי. אולי זה גם בגלל שהוא סירב לגווע, כאמור, והמשיך להתנהל כחלילן מהמלין עוד זמן רב אחר-כך. אולי הוא בעצמו נכנע למשטור. כאן חוטאת ההצגה לאמת, זה כבר נראה לי גס מדי, אפילו בשם ההכלה התבניתית הנדרשת לבריאת מיתוס. הנה מגיע פיינרו, חברו הוותיק של צבי (דמות פיקטיבית, כמו המשרת יחיאל) ומנהל את השיחה הידועה על משיח בן יוסף שאמור להקדים למשיח בן דוד, מה שכביכול מערער על תקפות משיחותו של צבי. כאן, זה כביכול הביא את צבי לידי ניסיון רצח ולהובלתו למשפט אצל השולטן, אולי כפי שנרמז בסצנה קודמת, כחלק מקונספירציה מכוונת להביא למותו של צבי על-ידי הקושרים אשתו ונתן העזתי ואולי גם ברפרור לבוגד הידוע, יהודה איש-קריות. במציאות, היה זה מקובל ידוע מפולין בשם נחמיה כהן שביקר את צבי וניהל איתו שיחה בת שלושה ימים בניסיון להוכיח לו, תוך התעמקות בנושאים קבליים שונים, כי הוא איננו המשיח, בהיפוך גמור לציפייתו של צבי כי זה יתמוך בו. או אז, הבין כהן שמעריצי ש"צ ירצו לרוצחו וביקש מהשומר הטורקי להתאסלם, רק כדי לחזור מייד ליהדותו לכשחזר לפולין, או לפי גרסה אחרת, החליט להלשין על ש"צ לעות'מנים כמורד במלכות. וכל זאת קורה בכלא גליפולי. כן זה אכן פרט אמיתי בסיפור ובו אכן זכה ש"צ למגורים כשל מלך הודות לשוחד שקיבלו סוהריו. אבל לי משום מה הוא מזכיר את יוסף טרומפלדור שלחם שם במסגרת גדוד נהגי הפרדות במלח"הע הראשונה.

ועוד רפרנט להסוחר מוונציה, מתעד ערש הקפיטליזם. הנה נרמז במחזמר כי היו אלו השלכות כלכליות שהביאה ההתעוררות הדתית של היהודים בעקבות ההערצה של צבי, שהשפיעו על החלטת הסולטן להימנע מלהרוג אותו בתחילה ואחר-כך, עם השתנות המצב הפוליטי, לרצות בסילוקו של ש"צ, כלומר בהחזרת הסדר הכלכלי על כנו, כעת כשוונציה כבר לא מהווה איום על האימפריה העות'מנית. אותה ונציה של שייקספיר… במיוחד בעיבוד של אבי עוז שעלה לא מזמן באקדמיה לאמנויות המופע. עוז מוזכר בתודות של המחזמר הזה. הנה אני מייסדת שרשרת ראיות… 🙂  חוץ מזה, זה קצת מזכיר לי גם את האינטרס של שארל העשירי מלך הצרפתים להיפתר מז'אן ד'ארק (או את חוסר נכונותו לטרוח ולהצילה היות וראה בה עול בשלב מסוים) מה שהביא להסגרתה לאנגלים. ואיך אפשר שלא לחשוב על הגדול מכולם – פונטיוס פילטוס. כאמור, גם הערך על שבתי צבי בוויקיפדיה בוודאי כבר נגוע בכמה ובכמה סוכני משטור שייתכן ועיוותו את המציאות. ולא נפסיק שם. נאווה סמל, שנפטרה השבוע ושחג המחזמר החמישי זה מוקדש לזכרה, עסקה באופן מרתק בגלגולו של מיתוס בספרה צחוק של עכברוש. איך סיפור מעשה הפך למיתוס כמעט הפוך למקורו. אנחנו עוד לא שם, אבל אני תוהה שוב, איך מעשה הסיפור יכול להפשיט מיתוס ולהלביש אותו בכותנות אחרות לגמרי, להתוות הקשרים אחרים. מה מתוך זה הוא אמת. זה ממש לא חשוב.

התפאורה כאן, רצף של קוביות, מבנים דמי-אמורפיים, מסמנים את הפער בין המצב הכאוטי, הנה הם מבוזרים בתחילה כאבנים ללא סדר בשדה, ובסצנה אחרת, הנה הם מסודרים לשביל אחד רציף שמתחיל בעיקול, כמו זה שממנו מתחיל השביל הצהוב בהקוסם מארץ עוץ כלומר The Yellow Brick Road. האם שבתי צבי מתווה את הדרך לגאולה או את הדרך לאבדון. בדיוק כמו שקרה גם בסרט ההוא. הנה דורותי מחפשת את הקוסם ההוא שיעזור לה להגיע לגאולה, כלומר לחזור הביתה לקנזס וסופו שהיא מוצאת שהקוסם אינו בדיוק בעל כוחות. בין לבין הקוביות משמשות בשלל קונסטלציות, למשל שולחן סעודה אצל השר המצרי רפאל יוסף, שפרש על ש"צ את חסותו (פרט אמיתי). זה מזכיר לי כמה וכמה סצנות מפורסמות – החל מהסעודה האחרונה וכלה בשולחן הסעודה מהסרט שיער. גם הם חיפשו גאולה. טוב, כולם מחפשים גאולה.

ואז אני שואלת את עצמי, מה למדתי מהמחזמר הזה. שכן עם כל העומק שמזמן הנושא, אין ספק שיוצרי המחזמר שלפנינו לא פסחו כמעט על שום הזדמנות לרדד את הסיפור לכדי טלנובלה (לפי התבניות המקובלות), עד שבסופו של יום שאלתי את עצמי, איזה מסר עולה בסופו של יום אחרי כל ההשטחה הזו. או כפי שאני אוהבת לשאול: האם זה היה אפקטיבי. הדבר שהיה לי חסר יותר מכל הוא להבין את מה שכולם רוצים להבין: איך קרה כדבר הזה. ולא רק היסטורית, אלא נפשית. התשובה כאן היא חלקית ביותר והיא מתמצה פחות או יותר בדמותו של שבתי צבי (הנרי דוד), שהמגלומניה שלו לצד חיבוטיו ברגעי הדאון, מתפתחת לדמות מורכבת יחסית (וגם זה בערבון מוגבל), מה שאי אפשר להגיד על יתר הדמויות, שהן שטוחות וסטראוטיפיות במקרה בטוב (האישה ונתן כשני הנבלים האולטימטיביים) או סתם קישוטיות. בעצם, כולם כאן שטוחים ומותאמים פרפקט לתבנית מתבקשת כאשר לא נעשה שום ניסיון לחפש ו/או להציע הצעה למהות התופעה השבתאית. כלומר להראות את צד העם. וגם מבחינת סיפור טלנובלי קאלסי, לא זכינו לעדנה מי יודע מה, אלא יותר למשהו בגזרת BioPic, ז'אנר שידוע בתוצרים עם אפקטיביות מפוקפקת למדיי. מתוך רצף הסצנות, חלקן מציאותיות וחלקן פיקטיביות, לא עלתה התחבטות כלשהי, לא הוצג שום קונפליקט רגשי עקרוני, למעט בקטנה, התחבטותו לרגע של ש"צ בקשר למשיחיותו לפני נתן העזתי (וגם זאת, כאפיזודה נדרשת ברצף התמונות, אילוסטרציה של מאורע אמיתי). מה שאולי קצת עבד זו ההתחבטות הנקודתית של פיינרו אם לשתף פעולה עם הקושרים (וזו כאמור תוספת פיקטיבית של המחזמר). ואם ניסו להפוך את הסיפור לסיפור אהבה, היה קשה להתחבר אליו, במיוחד לאור הצגת האימפוטנטיות (האמיתית) של ש"צ בנישואיו הראשונים. אולי כי הנרטיב של האישה הגואלת, או האהבה הגואלת, שבגללה שווה לך להשליך אח"כ את כל פועלך (לפי המחזמר בלבד, כאמור), הוא תבנית מרחיקת לכת מדי בסיפור הזה. אבל אולי, זה בדיוק לאן שכיוונו יוצרי המחזמר שלפנינו. אני משווה למקבילה מתבקשת שכבר הזכרנו, ישו כוכב עליון. גם שם נרקחו מציאות ו"השלמות" כאופרה מושרת, אלא שבמקרה ההוא, המחזמר נחווה כחוויה רוחנית שחגגה את חייו של משיח אמת (בעיני מאמיניו) ואילו כאן, מדובר בחלום תעתועים. לחוות את ההתפקחות הכואבת מהשבתאיות ככניעה לאהבה, או כגאולה על-ידי האהבה, זו בהחלט פער שקשה מדי לתפוס.

ובכל זאת, אם משאירים לרגע בצד את הפלפול בנוגע לעלילה שנרקחה כאן, יש לציין שבכל זאת זימן לנו המחזמר הזה חוויה חזקה למדי, גם אם לא בגזרת המסר, כלומר פיצוח התופעה (את זאת נשאיר לחוקרים). גם לאופרות ברובן סיפורים קלושים למדיי, מרודדים לרוב, ובכל זאת, הן עונות על צורך עז בהנאה אסתטית מסוג אחר. מוזיקה מרתקת ומבצעים וירטואוזיים. אני לא חותמת לכם שהשירים כאן יהפכו ללהיטים בני אלמוות, למרות שניכר פוטנציאל מה, אבל בהחלט נהנינו לצפות בשורת מבצעים מעולים ומרגשים. בראש ובראשונה, שירת אנסמבל מדויקת, מלאת עוצמה ומרגשת. הופעה עוצמתית ביותר של אתי וקנין סובר כשרה צבי, עם שירה עוצמתית ומרגשת שלא שומעים בכל יום. את תום חודורוב, הוא יחיאל המשרת, הייתי שולחת ישר לתפקיד לנצלוט גובו הצעיר בהסוחר מוונציה. הנרי דוד, נאלץ לשיר קווים מוזיקליים שלא בדיוק ישבו על הטסיטורה שלו וכך נראה שזמר הוא לא בדיוק אבל מזל ששחקן הוא כן, כי בכל זאת הוא עדיין יצר דמות עגולה ואנושית. ענת שרון בתפקיד האישה הראשונה והדחויה רחל היתה נוגעת ללב. והיה גם קטע סלסולים הגון וסוחט מחיאות כפיים.

התלבושות האפורות של העם ועיצוב השיער (כולל הצמות הדבוקות לראש) היו מעניינים ואפקטיביים. אהבתי גם את התוספת של עליונית חצי בגד שחור בתוספת מגפי הזונה השחורים לאוברול הלבן של שרה צבי (שהזכיר לי את האוברול הלבן מאת ראלף לורן שלבשה מלניה טראמפ בנאום הניצחון של בעלה), שמיקמו אותה במדויק בין שחור ללבן, בין התמימה והנבלה סטייל שושלת עם שרוול אחד דמוי תלבושת אלקסיס. לצערי, היו גם נפילות בגזרת התלבושות, כנראה בגלל אילוצי תקציב, כך למשל, לא אהבתי את ה"גלימות" הזהובות בסצנת מצרים, שנראו בדיוק להפך ממה שהן אמורות להראות, כלומר זולות. מה שמביא אותי לבעיית התפאורה הראשית כאן, הווילון המסמורטט שמאחור. זה לא שהרעיון של הווילון גרוע, הוא אפילו אפקטיבי מאוד, אבל הביצוע… טוב, אני אתן הנחה, אין תקציב… לפחות תרימו את הרינג העליון שלא נראה אותו.

כמו הקוביות האמורפיות על הבמה שסודרו במגוון דרכים ליצירת הרקע לסצנות השונות, כך הווילון מאחור, לא רק מסתיר את התזמורת, אלא מתפקד לרגעים רבים כקיר חצי שקוף, דרכו רואים דמויות נוספות מאחור. באופרה הישראלית אוהבים את הטריק הזה. כאן יש טוויסט, זה לא מסך אחד מתוח אלא כמה וילונות זה לצד זה, בסידור שמאפשר לא רק פתחים דרכם המשתתפים יכולים לעבור, אלא גם הרמה של חלק מסוים שלו כדי לייצר פתח לחדר אחורי או לאזור אחורי או אפילו חופה. יש כאן כמה סצנות חופה, אחת מהן היא סצנת החתונה עם ספר התורה, שלא כל-כך ברורה למי שלא מכיר את הסיפור. התנועה היתה מהונדסת ומוקפדת, אם כי לעתים נדמה שהיא על-גבול פורמליסטיות יתר. פורמליסטיות. מילה מסכמת מתאימה. קונספט פורמליסטי מינימליסטי מהודק של התפאורה, של תנועה, מתאים לתבניתיות של הסיפור. לפחות המוזיקה לא היתה תבניתית.

אמנם לא נצפו חידושים מוזיקליים שפרצו את המסגרת הצפויה של ברודווי-אירוויזיון, גם לא נרשמו נמברים זכירים במיוחד, אבל בכל זאת ניכרה אקספרימנטליות בשילוב של ז'אנרים שונים, פופ, בלוז, קברט, גוספל, רוק וגם כמה קטעים ערבסקיים או מזרחיים, אפילו הלבשת ז'אנרים מסוימים בתחפושת, למשל קטע חסידי בפיוז'ן לז'אנרים אחרים בכמה הזדמנויות. התזמור מבוסס על כלים של להקת רוק עם חיזוק של כלי נשיפה שמאפשרים לעשות כמעט הכול: מהקלרינט החסידי דרך טעימות הביג באנד עם החצוצרה והסקס (אבל ללא טרומבונים) וכלה בנגיעות קלסיות עם קרן יער וחליל. אני הכי אהבתי את התופים.

לסיכום, אהבתי את ההעזה להתמודד עם נושא מורכב, לא רק של שבתאי צבי, אלא של מה זה מיתוס (בין אם התכוונו לכך או לא), פחות אהבתי את מה שיצא מבחינת העלילה התבניתית. על כך פיצה אקספרימנט מוזיקלי מעניין ובמיוחד ביצוע מרגש ומדויק של המבצעים, זמרים ונגנים כאחד. הבימוי המינימליסטי שנוצר אולי מכורח תקציבי, הצליח בכל זאת לספק לא רק סביבת התרחשות מתקבלת על הדעת, אלא גם לעיתים רובד נוסף של דגשים תמתיים. אבל בסופו של יום, הניסיון לייצר סוג של הפי אנד כמיטב המסורת, במקום של שבר והתפקחות, רק כדי שנלך מרוצים הביתה, צרם לי יותר מאשר הצרימה של שברון החלום. האם זה באמת נושא מתאים למחזמר.

צבא השמיים

I, that am curtail'd of this fair proportion,
Cheated of feature by dissembling nature,
Deformed, unfinish'd, sent before my time
Into this breathing world, scarce half made up,
And that so lamely and unfashionable
That dogs bark at me as I halt by them;
Why, I, in this weak piping time of peace,
Have no delight to pass away the time,
Unless to spy my shadow in the sun
And descant on mine own deformity:
And therefore, since I cannot prove a lover,
To entertain these fair well-spoken days,
I am determined to prove a villain
And hate the idle pleasures of these days.

(from GLOUCESTER (later Richard III)'s opening monologue, William Shakespeare, Richard III)

גם כאן עליי לדון בתבניות.

לקח לו אורי פסטר את יצירתו של מנדלי מוכר ספרים, ספר הקבצנים. הואלתי לקוראה כעת כמעט בשלמותה. היא זמינה בפרויקט בן-יהודה. לא סוד הוא, שהמחזמר שלפנינו מבוסס על פרויקט שאפתני קודם של פסטר, סרט קולנוע באותו שם ובעל עלילה דומה, שנעשה על אדמות ליטא בתקציב עתק של 2.5 מיליון דולר, לפי מקורות יודעי דבר. שחר סורק, מי ששיחק בסרט את פישקה חיגר ואף הפיק את הסרט, מוזכר כאן בתודות: "על ההשראה ליצירת עולמות של פישקה כגיבור יהודי נצחי". כך קרה, שלקח לו פסטר, סיפור שעיקרו עליבות מאין כמותה, מעין צ'רלס דיקנס (ע"ע פייגין באוליבר טוויסט), אותו הכיר בוודאי מנדלי, פוגש את שעת הצוענים, והפך אותו למשהו בסגנון רובין הוד, אולי גם קצת חבורת המבריחים מכרמן. לקח סיפור אישי, ריאליסטי, קשה, שסופו התפקחות אישית קשה בטוויסט מפתיע והפך אותו לאגדה, די בסגנון מיכאל קולהאס הנזכר לעיל. הנושא כעת הוא גאולה רוחנית לעומת גאולה פיזית. נושא שעומד בבסיס הפער בין החרדים והציונים עד היום. האם באמת צריך להכניס בכוח את הנושא הזה. טוב, פישקע דער קרומער הוא בטח לא סיפור למחזמר. הרי מחזמר צריך גיבורים נאצלים וסוף טוב. אה, בעצם עשו כבר ממנו מחזמר, זה המפורסם עם יעקב בודו מאת עמוס אטינגר ומשה וילנסקי (1967). טוב, פסטר ורוני וייס המלחין נכנסו לנעליים גדולות.

הוזהרתי מראש, במאמר של חברי היקר אלי אשד, שהקשר בין עלילתו של הסיפור של מנדלי והסרט של פסטר קלוש ביותר. אמנם נהניתי מאוד מהמחזמר ומיד אפרט, אך לאחר קריאה של הסיפור המקורי, נותרתי מטולטלת. המחזמר נראה לי מטופש לעומתו. למה חושבים שכדי לייצר חוויה אסתטית, צריכים להיות גיבורים גדולים מהחיים. לעליבות יש כוח עשרת מונים, אם יודעים לייצר אותה נכונה.

לקח לו פסטר את דמות המספר כסיפור מסגרת. זה קיים גם אצל מנדלי. אבל אצל מנדלי הרי הם שניים המדובבים את פישקע לספר את סיפורו. מנדלי עצמו, שמכניס עצמו כדמות לסיפור ואלתר, שנראה כלא קשור לסיפור הפנימי, עד הסוף המפתיע. כמה נוגע ללב הוא הסיפור על פישקע האומלל המחפש לשווא את הגיבנת האומללה בה התאהב. זאת, שלא מצוין שמה עד הסוף והגילוי המפתיע. חבורת הקבצנים בוודאי לא נלחמת בגויים (אלו בעצם לא קיימים כמעט אצל מנדלי) וגם ביהודים אינה נלחמת, אלא מחזרת על הפתחים. מונה לו מנדלי את סוגי הסוגים של הקבצנים:

ומתוך דבריו המגומגמים למדתי, שהקבצנים אצלנו מתחלקים למיניהם האלה: "קבצנים רגליים", אלו המטיילים והמהלכים ברגליהם. ומהם: "קבצני דניידי", ארחי-פרחי דאזלין בעולם תמיד, ו"קבצני דלא ניידי", אלו קבצני המקום. "קבצנים פרשים", אלו "קבצני הקרונות", הנוסעים והמשוטטים בעולם בעגלות. הפרשים מתחלקים ל"קבצנים ביתיים", אלו הנולדים בבית, באחת העיירות, ועל הרוב בערי ליטא ופולין ונמנים לאחת הקהלות, ול"קבצני הבר או מדבריים", אלו הנולדים בשדה בתוך העגלה, ואבות-אבותיהם היו נודדים בעגלות מעולם. הקבצנים הללו כצוענים הם ביהודים, כל ימיהם הם מתנודדים בעולם ממקום למקום, נולדים ומתגדלים, מזדוגים ופרים ורבים ומתים בדרך. הם בני-חורין, שאינם מקבלים מרות כצפרי דרור, וחפשים מעול דרך ארץ, ממסים וארנוניות ופטורים גם מתפלה ומכל המצות – אין אדון להם! בכלל "קבצני המקום" נמנים: "קבצנים פשוטים", מיני יהודים ויהודיות, בחורים ובתולות, שנוטלים תרמילם ומחזרים על הפתחים בימות השבוע ובראשי חדשים ומקבלים פרוטות ופתותי לחם. יש מהם רודפים פעמים אחרי בני אדם בשוק, מחזיקים בכנף בגדם, קוראים נדבות ואינם פוסקים עד שיתנו להם איש כופר נפשו. "קבצני-כלי-קדש", אלו הבטלנים והמקבלים, העניים והמכובדים בבתי-מדרשות, שהוקצעו למשניות ולתהלים ולאמירת קדיש בבית אבל ובבית-הקברות. בכללם גם תוקעים בשופר, מגיהי ספרים, תפלין ומזוזות וכיוצא בהם. "קבצנים לכבוד התורה", כגון פרושים, העוזבים נשיהם ובניהם והולכים וחובשים עצמם בבית-המדרש באחת העיירות ולומדים שם גמרא על חשבון הקהל; בחורי-ישיבה, שמבלים זמנם ויושבים ומתקרצפים אצל התנור ומצפים יום יום לשלחן אחרים. "קבצנים לשם מצוה", יהודים אחוזי מטפחות, גבאים וגבאיות מכל המינים, שקובצים על יד כביכול לשם דבר מצוה. "קבצנים צנועים", אלו בעלי-בתים, עניים חשאים, ויורדים מנכסיהם, שמקבלים נדבות ואוכלים נהמא דכסופא בסתר. "קבצנים למחצה", כגון מלמדי תלמוד-תורה בהרבה מקומות, שחצים מלמדים וחצים מחזרים על הפתחים בקופה של צדקה, ורבנים ודיינים וחזנים ושמשים וכיוצא בהם. כל אחד ואחד מאלה חציו הוא מה שהוא וחציו הוא כשאר הקבצנים היהודים לבושי תרמילים. "קבצני ימים-טובים", אלו שהולכים וקובצים על יד בפרוס הפסח, בערבי ימים-טובים, בחנוכה ובפורים, בשעה שהיהודים בכלל נלבבים, מתחזקים ויוצאים מתוך רוב חדוה לחזר על הפתחים… לא למענם, כי אם למען קבצנים אחרים כביכול. "קבצני גמילות-חסדים", אלו שכל ימיהם הם נוטלים נדבות בתורת גמילות-חסד, על מנת להחזיר כביכול בתודה ותשואת-חן.

– הזכירני נא, רבי אלתר – אמרתי לו לאחר שסדרתי את קבצנינו אליבא דפישקא – בבקשה ממך, הזכירני נא! אפשר יש עוד מיני קבצנים, ששכחתי לפקוד אותם לצבאותם בתוך כלל קבצני ישראל.

– למאי נפקא מינה? – אמר אלתר, מנענע בכתפיו ומביט עלי בעקימת חוטם, כמי שמביט על נער קטן בשעת קלקלתו – שכח, הוא אומר! העולם יהא חרב ושומם, חס ושלום, אם הוא שכח לפקדם! כאלו פקידה זו מסיני ואסור לאדם מישראל להיות קבצן אם לא יבוא בתוך הפקודים!…

– אל נא, רבי אלתר – אמרתי לו – אל תאמר כך, הקבצנים שלנו גאותנים וגסי-הרוח הם ולהוטים אחר כבוד כל שהוא. משום חשש פחיתות-כבוד עלול הוא קבצננו לירד לתוך חייו של חבירו. ישמרנו האל מדל גא!… ברוך מזכיר נשכחות – נזכרתי! יש ויש עוד הרבה מיני קבצנים: נכדים ובני טובים, ירושלמים, נשרפים, דוויים וחולים חולי מעיים ותחתוניות וכתבים בידם מאת הרופאים. קבצנים משמיעים על הכנסת-כלה, עגונות ואלמנות, מחברים וחזנים שאבד להם קולם. אין לנו להתבייש, רבי אלתר, אף אנו מוכרי-ספרים מותרים לבוא בקהל הקבצנים, והשתא דאתינא להכי קום וקרא גם בשם מדפיסינו וכל מיני "מוציאים לאור" וסדרנים, אותם ומשמשיהם, את הבחור הזעצער והמגיהים והסופרים למיניהם, כל הקהל הזה – יעמוד עם כל הקבצנים!…

הנה לכם, ספר הקבצנים של מנדלי הוא בעצם אלגוריה למעשה הכתיבה. סיפור מסע, מסעו של פישקע עם חבורת הקבצנים, שעימם הסתבך, בגלל מי שהשיאו לו ברגע האחרון לאחר שחתנה הבריז, מסעם של המספרים בעגלותיהם, מסעם אחרי הסיפור. קצת כמו ספרי המסע של דיקנס, למשל חנות לממכר עתיקות, או סרטים מאוחרים, כמו עוברת אורח של אנייס ורדה או במהלך הזמן של וים ונדרס. בכל אופן, זו האווירה שאליה הובילה אותי הקריאה בסיפור. עליבות הקיום האנושי, ללא התייפייפות וללא אידיאליזציה והירואיקה.

המחזמר שלפנינו הוא בספרה אחרת לגמרי. עד כדי כך, שאין מה להתלונן על ההבדל. חוץ מכמה דמויות (אם איני טועה: פישקע, פייבוש, בתיה וביילה [באפיון אחר לגמרי]) וכמה פרטים בסיסיים (פישקע בלן היה, נישא לבתיה בשידוך, הגיע לחבורת הקבצנים בגללה [לא מאותה סיבה], התאהב בביילה, שמנוצלת על-ידי פייבוש ונתונה להתעוללותו המתמדת, ורוצה להתגרש כדי להתחתן עם אהובתו החדשה [ולא מצליח אצל מנדלי]), אין בינו לבין הסיפור של מנדלי דבר.

***

כעת נדבר על המחזמר.

אולי יאה לו לסיפור פישקע הגיבור שרקח פסטר שיתגלם לו במחזמר ולא בסרט הקולנוע הבעייתי ביותר, לפי עדויותיהם של אורי קליין ואחרים. למשל ברובד השפה, עליו רבו התלונות. כאן לא נתקלנו בעברית יענו גבוהה או קדומה. להיפך, הטקסט קלח והתבטא גם בשירים עם מילים חזקות ומחודדות. בכלל, אני חושבת שנכונה היתה הבחירה של וייס להתמקד במוזיקה בסגנון צועני עם השקה לחסידי ולא לנסות להתפזר על פני כל ז'אנר אפשרי. אפילו כלי הנגינה הנדרשים כמעט זהים. והנה נוצר כל המחזמר הזה עם ארבעה נגנים בלבד וחמישה כלים: כינור, אקורדיון, קלרניט/חליל ופסנתר. עם זאת, כאשר שירים מסוימים זכו לליווי פסנתר בלבד, זה נראה כמו הכנה לתזמור, חזרה, ולא העיבוד התזמורתי שעוד עתיד לבוא. אין ספק, שהבחירה הסגנונית הזו עזרה מאוד להיכנס לאווירה המתאימה. מעבר לזאת, היא איפשרה למלחין ליצור יצירה קוהרנטית ומגוונת שיכולה לאכלס ללא כל בעיה, פסקול קונספט עם חיים משלו.

פישקה ופייבוש נלחמים חרבות וזרדים (צילום: רפי דלויה)

פישקה ואשתו הלא-עיוורת בתיה (צילום: רפי דלויה)

פישקה ואהובתו ביילה (צילום: רפי דלויה)

הוא תיעד את ההיסטוריה – היה או לא היה (צילום: רפי דלויה)

מבחינת הבימוי ניצל פסטר באופן כמעט מושלם את האמצעים הלא רבים שעמדו לרשותו והתפרס באופן חכם על המישורים השונים של התפאורה: קדמת הבמה וה"שביל" המוגבה האחורי, הזהה לכל ההפקות. כמדומני הוא היה גם בשנה שעברה.

הקאסט מגוון וכולל שחקנים ותיקים, שכיף תמיד לפגוש, וצעירים, שכיף תמיד להכיר. כולם היו מרגשים, אבל במיוחד בלטו הוותיקים אסתי קוסוביצקי (ציפא לאה, האם המאמצת), רזיה ישראלי (לודה), אילן וייל (יענק'לה הסופר) ותמי אשל-קורמן (יסכה) במשחק משובח. מהצעירים בלטה בזמרתה במיוחד נוי הלפרין כביילה. זעקתו של שלמה (מומו) טרלובסקי בתפקיד הרב המתאבל על בנו לא תשכח.

הביצוע הכלי והזמרתי היה טוב, כאשר האנסמבל הטיב לבצע את הקווים הפוליפונים היפים שנכתבו, אך לא נקי ומלא אורות וזיקוקים כמו הביצוע המעולה של משיח עכשיו. קרבות הבמה היו מדויקים ואהבתי את הרעיון של מלחמה עם זרדים – ענפים עם עלים ירוקים, שהעבירו אותנו לגזרת המיתוס, בסטייל שיתאים לקומיקס חרדי עכשווי.

ניסיתי להתחקות אחר המחזמר של בודו. איזו גישה נקטו וילנסקי ואטינגר. כמעט ולא מצאתי חומרים. ביו-טיוב מצאתי כמה קטעים וראה זה פלא, הנה בערוץ של חג המחזמר מצאתי את שיר הפאה מהמחזמר ההוא. גם כאן יש שיר על הפאה. ונדמה שההבדל בין שני השירים מגלם את ההבדל בין הגישות. אז הציגו הווי יהודי. פישקה ההוא הוא לעיימעך, אולי כבר לא צעיר, עם פאות לבנות. הסיפור, אני מנחשת, הוא כמו העיבוד של מוטל בין פייסי החזן שהיו מציגים פעם בטלוויזיה הישראלית. הווי השטעטעל. כאן, פישקה עדיין מסכן, בתחילת המחזמר לפחות, אך במקום פאות יש לו צלקות שהותירו בו הפורעים בפוגרום שרצו לקצוץ את פאותיו. בשמן הוא נשבע לנקום. וסופו שהוא הופך לגיבור-על. בתחילה הוא נלחם בקרבות אמיתיים מול אויבי היהודים, אך אחר-כך מבין שהמלחמה האמיתית נמצאת באוהלה של תורה. אני אגיד שוב: כמו קומיקס חרדי עכשווי. ובהערת אגב אוסיף, שהמחזמר ההוא שזכה להצלחה מסחרית גדולה, יצא על-גבי תקליט ושם לשירים עיבוד עשיר עם תזמורת מכובדת עם שלל כלי מיתר.

ועוד עניין זר שחדר לכאן, העניין ההומו-אירוטי. לפי ביקורות, אני מבינה שגם בסרט של פסטר הוא היה. זיסרל, בן תערובת עם אב יהודי ואם נוצריה, מוצג כבר בהתחלה כמלטף בחורים ובשיא המחזה, הוא מנסה לפתות את פישקה למלכודת של פייבוש, בן היתר גם באמצעים אירוטיים, כלומר פיתוי כפול. אני לא בטוחה שאני אוהבת את הגישה ההומופובית הזו, לפי ההומו הוא הבוגד, המפתה לידי חטא, הרע. אם בהתחלה, חבורת הקבצנים, או בהמשך צבא השמיים, של פסטר היא מפלט לכל מנודי החברה וסמל לקבלת האחר, אזי בסוף מוחזר הסדר על כנו. אין חיים בחטא עם אישה, אין הומואים (מתגלה פרצופם האמיתי) וגם יסכה שברחה מבעלה מוצאת מחדש את מקומה בחברה. אה כן, וכמובן, הדרך הגאולה היא בתורה ולא בעשייה. ונותר בנו של פישקה (תוספת של פסטר), שמשחק בזרדי המלחמה בתרגילי תס"ח שיצרו למחזמר במיוחד לפי אותיות הא"ב. כן, חייבים היו להשתמש בקלישאה השחוקה הזו. כלומר זו של הילד. או זו של הא"ב… כאן כולם יודעים שהם צריכים להתרגש. The End.

טראסק

יש לי כמה התחלות לחלק הזה. א. המחזמר הזה אמור להתייחס ל'חבר'ה טראסק' – חבורת הוללים-קונדסאים טרום בוהמיינים בתל-אביב הקטנה, שנות העשרה-עשרים-שלושים של המאה העשרים. אין כמעט חומר עליהם ומצאתי פירוט די יפה במאמר הזה של אילן שחורי. הקשר של המחזמר הזה לחבר'ה טראסק האמיתיים קלוש. כן שלונסקי ואלתרמן נמנו עליהם, שלונסקי אפילו חיבר את המנונם. וביאליק היה משתתף במסיבותיהם, אבל לא ידוע אם גם טשרניחובסקי היה שם. הוא הגיע לתל-אביב רק ב-1931. ואכן היה רופא של בתי הספר בתל-אביב. אבל כמו ביאליק, הוא היה נשוי. לא רווק שכל נשות העיר מכרכרות סביבו. ועוד לנוצרייה פרובוסלאבית. טוב הבנתי, כל קשר למציאות מקרי ביותר.

ב. בדיוק בימים אלו אני עובדת עם אלי אשד על פרק הבלשים משנות ה-80 ואילך שאנו מוסיפים למהדורה המעודכנת של ספרו מטרזן ועד זבנג. אפלבאום קוטלג תחת הבלש ההיסטורי. שני ספרים הוא הוציא בז'אנר: אחד על הטמפלרים מחיפה ואילו "הבלש הנוסטלגי השני של אפלבאום, גופה אחת פחות מדי: מי רצח את בתו של דיזנגוף? (ביתן, 2004), עוסק בחקירת פרשת רצח מודרנית של ביתו (הבדיונית לחלוטין) של ראש העיר הראשון של תל-אביב מאיר דיזינגוף, פרשה שאותה אפשר להבין רק בעזרת ידע מעמיק בפרטים טריוויאליים על תל-אביב הקטנה." (מתוך טרזן ועד זבנג, המהדורה המעודכנת, בכתובים). אוקיי. אני מוכנה לסיפור בלשי מופרך כטוב ליבו של המחבר בז'אנר והידע על תל-אביב הקטנה, כמו שאתם רואים, כבר שם. אז אם הוא כבר המציא לדיזנגוף בת, מה יקרה אם ימציא עוד כמה דברים. כמו אולימפיאדת שירה – תחרות בין המשורר הלאומי המוכתר ביאליק, וזה שמבקש יענו להחליפו, טשרניחובסקי, כשהשושבינים לאלו הם אלתרמן ושלונסקי, שלי יותר הזכירו את ויזן וכרמלי מימינו אלו, או לפחות איך שהם משתקפים בעיתונים ובריכולים. הנה אני נזכרת בימיי בחבורה הספרותית של כתב-העת עכשיו. פעם ברוב עוונותיי הייתי מזכירת המערכת שלו גם. ויותר מכל בסיפוריו של גבריאל על אלתרמן ופן, בעיקר בקטעי השתייה. טוב, נחזור לענייננו. אני מבינה מראש שהכול זו בדיחה פרודית שנועדה יותר מכל לצחוק על הכול ואם רוצים לצחוק על השירה, מה טוב אם לא להפוך אותה לזונה. העלמה שירה.

אולימפיאדת השירה (צילום: רועי ואטורי)

מה עושים? (צילום: רועי ואטורי)

מה שמענו (צילום: רועי ואטורי)

שלושה משוררים (צילום: רועי ואטורי)

הלוויית ביאליק (צילום: רועי ואטורי)

ביאליק ושירה אהובתו (צילום: רועי ואטורי)

רוקדים בבית הקברות (צילום: רועי ואטורי)

כן, כן, מה שאתם שומעים. ביאליק המקשיש מחזיק פילגש והנה טשרני פוגש אותה ומתאהב גם הוא בה. אבל היא לא מושגת. אוי טשרני המסכן, תמיד מתאהב באהבות לא מושגות, אומרים המספרים, אלתרמן ושלונסקי להזכירכם, כנראה בעקבות שיריו המפורסמים: "את אינך יודעת מה מאוד יפיפית" או שירים לאילאיל וכו'. זה נראה כאילו שנות דור מפרידות בין ביאליק וטשרני, אבל בדקתי והאחרון היה מבוגר מהראשון אך בשנתיים. לעומת זאת, שלונסקי צעיר מהם בכשלושים שנה ואלתרמן הינוקא בכארבעים… האם היו אז ייקים בתל-אביב, כמו בנשף שלפנינו. מה זה חשוב. הבנתם שאין מה לבדוק את העובדות כאן. אפילו נסלח על הדבר המופרך ביותר. לביאליק היה פרץ של אפנדציטיס והנה הוא נשלח לווינה בשל כך. כידוע לכם, במקרה כזה, הוא בוודאי היה נפטר 40 פעמים בדרך. במקור אלו היו אבנים בכליות. ואכן הוא נפטר בווינה. טוב מה זה משנה. הכול סתאם. גם האחות שוברטינה. זה בגלל שקודם השמיעו לנו את אווה מריה של שוברט, כשנכנסה העלמה שירה (שהיא כאן ממש לא אווה מריה הקדושה) בסוף תחרות השירה, לאחר הבדיחה המתבקשת על צנח לו זלזל…. והאחות שוברטינה היא בכלל גבר בדראג (תום אידלסון). כן, הכול כאן קומדיה מטורפת בסגנון כל הקומדיות המטורפות שתרצו. כולל אלו הסלפסטיקיות. שלונסקי ואלתרמן שלנו יצאו להם מהוודוויל, גם התלבושות די מזכירות והכוריאוגרפיה אלו קלישאות וודוויל אבל כמה שהם מרנינות וחינניות. למשל הטריק עם המקל של דיזנגוף… בהתחלה אלתרמן גם הלך על הכיסאות באולם… והקטע ההוא, שיותר מכל הזכיר לי את השימי שחוזר כל הזמן באופרטות ההונגריות שמביאים באופרה הישראלית… אה כן, והכניסו לכאן גם את סטלין, הוא התומך של טשרני בתחרות. הנה הוא שר שיר בסגנון רוסי והאנסמבל מלווה בריקודים דמויי רוסיים. הוא בעצם גם הזמין את החיסול של ביאליק בווינה. הכניס לו משהו לעירוי… זה סתם מזכיר לי את ההרעלה הרדיואקטיבית של סוכן הקגב אלכסנדר לוטוויננקו שערק והורעל כנראה (כפי שהוא טוען בסרטים טרם מותו הידוע מראש) על-ידי הרוסים (או פוטין). בכלל, הרבה הערות "אקטואליות" היו פה: למשל: "התקשורת השמאלנית אשמה בכל." אבל כיוון שהכול בעצם בדיחה, זה לא עצבן אותי כמו בדרך-כלל. אחרי שערכתי את הפרק בטרזן, אני רגילה לעלילות מופרכות בז'אנר הבלשי ובכלל בספרות הזולה. זה כל הכיף שבעניין. תיכף אני אספר לכם איך זה נגמר… אני תמיד עושה ספוילר…

ג. זו התחלה שלישית. לא משנה שסיימתי כבר חצי ביקורת, אולי. טוב. אני ילדה חרוצה. כותבת כל מה שקורה בפנקס. כן, קצת כתבתי. אבל היה קשה, כי הייתי מרותקת. הבדיחה יצאה טוב כנראה. זה לא קורה הרבה.

ד. בשביל זה בעצם יש תיאטרון. רגע קסם. באמצע ההצגה, בקטע שאם הייתי קוראת אותו על הנייר, בטח הייתי מפהקת ואומרת גוואלד או נו באמת. אולימפיאדת שירה. טשרני זורק שיר, ביאליק זורק שיר ובהברה אשכנזית. כן הם מוכרים, השירים האלו. על הנייר זה בטח היה נראה קלישאתי לגמרי. הוא זורק עוד אחד, והשני זורק את שלו. אבל פתאום קרה לו נס. הנה (ואני מתרגשת רק מלהיזכר בזה), זורק לו טשרני את שירו 'שחקי שחקי', והקהל של התחרות על הבמה שר איתו ולאט לאט גם כל הקהל באולם שר איתם. זה היה מבכה אז, זה מבכה עכשיו. אולי זה בגלל שאני מאוד אוהבת את השיר הזה. פעם מישהו אפילו הציע שהוא יחליף את התקווה, זה נמצא גם על השטר. איך הם אמרו בסוף. אנחנו על השטרות. המקלדת שלי רטובה. טוב אתם יודעים שאני לגמרי crybaby.

תפאורה: טוב, זה מקום מוכר מאוד. כיכר ביאליק. מצד אחד בית ביאליק. מצד שני בית העירייה (ההיסטורי). זה מקום ספציפי וזה גם סמליה של תל-אביב הקטנה. תמונות לכל גלויה. לא משנה אם הכול יקרה בסט הזה. גם הנשף של הייקים, גם המרתף אליו חוטף ביאליק את העלמה שירה. וינה נמצאת מלפני הווילון הלבן. הוא המסך וגם ווילון של בית חולים. ואז הוא נפתח. לבושת שחורים עומדת לה למעלה בוכייה. מניה. הוא לא היה מוכן לעזוב אותה למען שירה. שירה, אם לא הבנתם, זו לא סתם אישה, זו מוזה. והיא גם אלגוריה. אפילו מציינים את זה לפנינו. שירה כאמנות היא לא מושגת, היא נשוא תשוקה. מי את העלמה שירה, מאין באת ולאן את הולכת. אבל הנה ההלוויה של ביאליק. יש כאן כמה מצבות, אנו בבית הקברות. טרומפלדור. לא רחוק. מצבות. למשל רוקח (שמת שנים אחר-כך), למשל אחד העם, למשל אריק איינשטיין. חחח.

אתם זוכרים שלכל הסטים של מחזות הזמר בבת-ים יש מבנה קבוע של קדמת במה וחלק מוגבה אחורי עם מדרגות מחברות. גם כאן. אבל במקום שיצרו כאן שני מקומות התרחשות שונים כמו בשתי ההפקות האחרות ואף באלו של השנה שעברה שראיתי, כאן לגמרי התעלמו מזה ובעצם תמיד היה נדמה שהם נעים פנימה באותו חלל. לכן גם לא הפריע שהבית של ביאליק הוא על הרמפה מאחור, נהפוך הוא, זה יצר עומק של רחוב באופן משכנע.

וגם הנגנים הם גם חלק מהתפאורה ומהמופיעים וגם לא. הפסנתרן (תומר קלינג, המנהל המוזיקלי) והאקורדיוניסט תחת המרקיזה המפוספסת מימין, אולי מנגנים בקפה, האחרים מוצנעים ברקע, אבל הנה יורדת לה הכנרית בשמלה ירוקה ומנגנת נגינה נוגה לטשרניחובסקי הפרא האציל והסובל שלנו כאן. והנה היא הולכת לה חזרה לדרכה ומסובבת את הקשת כמו ראש התזמורת בתהלוכה… חשבו פה על כל פרט…

יצא לי בלגן מאורגן. אבל לא אכפת לי. כי לפחות לא יצאתי מלאת פאתוס. וזה מה שחשוב.

טוב, ולסיום אתם חושבים שז'אנר הבלש זה ז'אנר נמוך או גבוה. בימים האחרונים אני די בהתלבטות. אולי אדף עוד יזכה בפרס ספיר על ספרו הבלשי (כלומר האנטי-בלשי)…

נונסנס נוגע. זה באמת הישג.

ציוני ביצוע: אהבתי את כולם. במיוחד את שני הליצנים, רפאל עבאס והראל ליסמן כאלתרמן ושלונסקי בהתאמה, אך מצטיין הערב הוא רודיה קוזלובסקי כטשרני.

סיכום

לא ברור בכלל להרים פסטיבל שכולו מחזות זמר מקוריים בבכורה עולמית ובמיוחד שהתקציב כה לוחץ, אני שמה לב לכל הקמצונים הקטנים מסביב וזה קצת שובר את הלב מצד אחד ומחמם את הלב מצד שני, על היצירה אף על פי כן. אבל זה לא אמור להיות ככה. אמנות צריכה להיות מתוקצבת כמו שצריך, כי גם להביא קהל עולה כסף, כלומר היח"צ וכל מה שמסביב.

אני חושבת שעוד ראויה במיוחד לציון הבחירה ברפרטואר בכלל לא מזמין וקל. תודה לפסטר על הבחירות המאתגרות ועל חוסר ההתפשרות ועל כך שלא בחר במובן מאליו ובמסחרי. כמו ביצירה שלו, כשהוא הלך עם החלום ארוך הימים שלו. ככה עובד אמן אמיתי.

תודה לפסטר גם על כך שהוא הצליח לגייס את הכותבים המעולים ביותר, שכנראה גם הם הבינו כמה זה חשוב, או פשוט קיבלו במה ללכת עם החלום שלהם (שמי יודע כמה הם נדרשו אולי לחזר על הפתחים כדי לנסות ולהרים אותו).

חבל רק שהשנה הפסטיבל הזה עלה זה בסמיכות ואף בחפיפה לפסטיבלים נוספים בתיאטרון הבימה ובתיאטרון הקאמרי. כמו שאני לא יכולתי להתפצל, כנראה שגם לא הקהל. אני בחרתי לתמוך בפסטיבל הזה, בגלל העניין, בגלל המטרה ובגלל שחלק מההצגות של הקאמרי שהפסדתי אוכל להשלים יותר מאוחר. ואולי הפסדתי כמה הצגות מחו"ל, אבל עניי עירך קודמים.

הרשתי לעצמי לחלק את פרסי הפסטיבל לפי רקפת והם נמצאים בפייס. אבל אף אחד לא רואה אותם 🙁

אז הנה:

וזהו.