הסאטיר הלבן – מדור ביקורת

על האופרה 'האשה המופלאה שבתוכנו' בתיאטרון הקאמרי, 2015.

פרימיירה עולמית של יצירה אופראית מקורית היא תמיד חגיגה. ואין לצפות לחזות ביצירה מושלמת, גדולי המלחינים המשיכו ושכללו את יצירתם הרבה אחרי הפרימיירה, עד שהגיעו לנוסח הסופי של מה שמזוהה היום כמסטרפיס. ולכן אנו לא חוגגים את היצירה, כמו את התעוזה ואת התהליך. האישה המופלאה שבתוכנו, אופרה קאמרית שהלחינה (ואף התקינה ליברית) אסנת נצר לפי המחזה של חנוך לוין רחוקה משלמות, אך בכל זאת היתה אירוע מעניין ובמיוחד אזכור את המבצעים המעולים: יקירת המדור, יעל לויטה הענקית, לעד שפרכצי (ע"ע האופרה שיץ, גם היא עפ"י לוין), ולצידה הבריטון גיא פלץ והזמרת האלט נועה פרנקל. הקרם דלה קרם. במיוחד פלץ ולויטה ייזכרו כמי שעמדו בכבוד ובגבורה בקווי שירה מורכבים ומסובכים, עם קפיצות מרחיקות לכת בין אוקטבות, קולורטורות אימתניות ואפילו מין גיבריש שנע בין השתעלות ושירת סקאט (ללויטה).

עוד לפני המוזיקה, צריך תשתית, כלומר ליברית. וגם כאן, כמו בשיץ שעלתה באופרה הישראלית בסוף העונה שעברה, נערכו קיצוצים מסיביים במחזה הלויני. אלא שלהבדיל מהמחזה ההוא, זה שלפנינו הוא מלכתחילה מהודק יותר וקטן יותר. זה לא שהורידו אי אלו סצנות בסאגה ארוכה (במה שכאמור הפך את שיץ מפארסה למלודרמה), אלא שרידדו לחלוטין את כל הסיפור לקו סיפורי אחד, סכמטי מאוד, בטח לא אחד שמצדיק שעה ומחצה של אירוע. בהתחשב בזה, מפתיע שהשאירו את דמותו של חורחה על הבמה. גם ככה תפקידו זעיר, אולי היו צריכים רק לדבר עליו... וכך נותר לו חוטנר מחזר יחיד, ללא המחזרים האחרים, אלו שמזוהים במחזה בשמם – סן לקסוסי ובורבון – ואלו שמזוהים כקבוצה – המכרכרים, רק הוא הנעבך מול הג'ון טרוולטה דלה שמטה – חורחה, זה שלבוש חליפת זהב נוצצת ובחולצה ורודה על כרס גדולה ופאה מגוחכת ומעכס עוד יותר מכל מאוריציה או מדגסקר. אולי הוא בכלל צולע...

המוזיקה של האופרה של נצר אינה טומנת בחובה שום קלילות מתבקשת וכל ההשפעות המבטיחות לכאורה מבליחות לזמן קצר מדי או קורסות תחת הדחיסות הגדולה של המוזיקה, מה שתרם יותר מכל להרגשת קקפוניה עמוסה מדי. בתחילה זה נשא יפה על גבו את האקספוזיציה של המחזה. אבל לאחר מכן, לא קרה שום דבר נוסף. הליברית גם ככה חזרה על עצמה בקטעים נרחבים, ומה שמצדיק אולי חזרה של המוזיקה בחלקים אלו, מצריך אולי יותר מכל קו מוזיקלי מעט שונה בתווך. אלא שהמוטיבים המוזיקליים השונים שהוצמדו לדמויות ולסיטואציות לא הצליחו לפרוץ את גבולות הכול נשמע אותו דבר. וכך יצא שבמקום להצחיק, במקום להביא לאיזשהו הרהור קיומי, האופרה הזו עסקה בהישרדות...  (17/11/15)

על האופרה 'נישואי פיגרו' באופרה הישראלית, 2015.

אם לפני חודשיים, עמדתי על כל המגרעות של ההפקה של נישואי פיגרו בעכו, הרי שכעת הייתי מאוד שמחה לראות אותה שוב, במקום לבזבז שלוש וחצי שעות על ההפקה הזו נישואי פיגרו בביצוע האופרה הלאומית של ליטא, שאמנם היתה גרסה מלאה ולא מקוצרת כמו בעכו, עם מקהלה שלמה וחבורת רקדנים (וזאת רק בשביל 2 סצנות בכל האופרה הארוכה הזו), אבל הייתה מייגעת ודידקטית, הנה האריה הזו וכעת האריה הזו ועכשיו הרצ'טטיב, הכול מדויק como escrito (כמו שנכתב), אבל חסר כל רגש, התרגשות, כעס, קנאה, עצבים, השתובבות, פלירטוטים, התלהבות נעורים, צער וכל סלט הרגשות המדהים שהכניס בומרשה לעלילה (ודה פונטה לליברית) ומוצרט למוזיקה. סוזנה אפורה ואין בה כלום מדמות המשרתת מלאת שמחת החיים, טובת הלב ועם זאת התחמנית והאסרטיבית, וכל אי אילו הג'סטות המשובבות והאוהבות שנתפרו לה נראו מאולצות ומעושות או פשוט מרוחקות. כרובינו, נער בחצר הרוזן שמבוצע לרוב בידי מצו-סופרן, בוצע כאן על-ידי זמרת סופרן, מה שפגם בעומק של הדמות מהבחינה הווקלית, ומבחינת הבימוי והמשחק בקושי נעשה ניסיון להסתיר את העובדה שמדובר בבחורה. עיצוב דמות הרוזנת כאן מתיימר להיות של אישה מאופקת מאוד, אפילו סנובית, שמודעת היטב למעמדה ומתנהגת כמורמת מעם, במיוחד בסצנות ההמוניות. אלא שהאיפוק הזה שנגזר כאן על הדמות הזו, מלבד זה שהוא הופך אותה ללא נעימה בסצנות עם הבנות (היא לא נראית מוקירת תודה על המחווה הנחמדה), הוא גם מרחיק אותה מ"אשת הסוד" שלה, סוזנה.

אני לא יודעת מי עומד מאחורי קונספקט הליהוק המוזר של ההפקה הזו, אבל לכל הזמרים כאן קולות גדולים מדי ולחלוטין לא מוצרטיים (כלומר חוץ מלתפקיד כרובינו, לו לוהקו במפתיע זמרות סופרן לירי קליל בשני הקאסטים). כך יוצא שהתזמורת מנגנת מוצרט והזמרים שרים ורדי. ניגוד כמעט בלתי אפשרי בין הצליל שהפיקה התזמורת, שהיה צליל מוצרטי עדין ושובבי, אך נטול כל ברק והתלהבות, לבין קולות הזמרים, שהיו כולם, ללא יוצא מן הכלל, החל מברברינה ועד הרוזנת, קולות ענקיים וגדולים, ששרו גדול וחזק. לא רק בלי שום קשר לזה שמדובר במוצרט, שאותו תמיד יש לשיר במתינות, אלא שגם אם זה היה ורדי, זה עדיין היה גדול, צרחני וצורמני במקומות רבים, ללא שום ניואנסים כמעט.

באופן מוזר, הפרדוקס בין גדול וקטן מתבטא גם בתפאורה, שהיתה ברובה משעממת וחסרת מעוף אך גרנדיוזית וענקית שהאפילה על החפצים והזמרים כאחת. הדבר בולט במיוחד כשמדובר במיטות שבעלילה: המיטה של פיגרו וסוזנה במערכה הראשונה וגם זו של הרוזנת במערכה השנייה, נראות קטנות מדי לסט הענק, כאשר במערכה הראשונה, החדר גדול מדי למיטה ובשנייה, המיטה קטנה מדי לחדר. רק במערכה הרביעית, בסצנת הגן, זכינו ליהנות מתפאורה מורכבת, מעניינת ומאוזנת פחות או יותר, אך אז הבימוי המשונה והעמוס שלה, התאורה הקלושה (כמתבקש, זו סצנת לילה, אך אפשר לזייף קצת) והעייפות מכל מה שעברנו עד כה... הרסו כל סיכוי שזו תתרום משהו לטובת ההפקה.  (11/11/15)