סדנת יזע

על האופרה "נישואי פיגרו" באופרה הישראלית.

למה את נשארת עד הסוף, שאל אותי מבקר אחד חשוב שכנראה עזב בהפסקה… כי אני אוהבת מחיאות כפיים, עניתי, מן מוזרות כזאת שלי שצמחה עת חקרתי אי אז, מאיפה נוצר המנהג הזה (ואולי בשלב כלשהו כדאי לפרסם את ממצאיי…); מן הזדהות אישית שלי עם הקתרזיס של האמנים בסוף ההופעה. ואולי, כשמדובר בהפקה הזאת של נישואי פיגרו בביצוע האופרה הלאומית של ליטא, התקווה הקלושה, שמשהו יתחיל ויתרומם בחלק השני של ההפקה. אני מחכה לאריה השניה של הרוזנת, אמרתי, בזוכרי את הביצוע המצמית של אלה וסילביצקי בהפקה של נישואי פיגרו בעכו, רק לפני חודשיים. זה רגע מרשים באופרה, אמרתי לעצמי, אולי זה יציל את הערב. אבל הביצוע הגרנדיוזי וחסר כל הרגש של הסופרן סנדרה ינושייטה, הפך את העניין למגוחך עוד יותר. יש לה קול גדול והקהל חשב אולי שזה יפה וצעק בראבו, אבל פורטה וצרחות זה לא מוצרט, בעצם זה גם לא ורדי או וגנר, אם נדרש לקולות גדולים. גם הביצוע הסביר של Deh vieni, non tardar של יוהנה גדמנטייטה כסוזנה במערכה הרביעית לא התרומם, וסוזנה – הדמות שאמורה להיות אנרגטית ומפולפלת, נשארה אפורה ומרוחקת. למען האמת, כבר ברגע שהיא פתחה את הפה במערכה הראשונה, היה ברור שרחוק זה לא יגיע. הבמאי של ההפקה הוא הגאון הספרדי אמיליו סאחי. אם לא הייתי חסה על האיפור שלי, הייתי משפשפת את עיני בתדהמה: האם האיש הזה באמת אחראי להפקה הסטרילית וחסרת כל הרגש הזו? האם הוא באמת הנחה את הרוזנת, להרים את ידה אל רקתה בכל פעם שהיא נדהמת, בג'סטה מטופשת שהיתה מכשילה כל וואנה-בי כבר באודישן לבית הספר למשחק?

***

אם לפני חודשיים, עמדתי על כל המגרעות של ההפקה של נישואי פיגרו בעכו, הרי שכעת הייתי מאוד שמחה לראות אותה שוב, במקום לבזבז שלוש וחצי שעות על ההפקה הזו נישואי פיגרו בביצוע האופרה הלאומית של ליטא, שאמנם היתה גרסה מלאה ולא מקוצרת כמו בעכו, עם מקהלה שלמה וחבורת רקדנים (וזאת רק בשביל 2 סצנות בכל האופרה הארוכה הזו), אבל הייתה מייגעת ודידקטית, הנה האריה הזו וכעת האריה הזו ועכשיו הרצ'טטיב, הכול מדויק como escrito (כמו שנכתב), אבל חסר כל רגש, התרגשות, כעס, קנאה, עצבים, השתובבות, פלירטוטים, התלהבות נעורים, צער וכל סלט הרגשות המדהים שהכניס בומרשה לעלילה (ודה פונטה לליברית) ומוצרט למוזיקה. סוזנה אפורה ואין בה כלום מדמות המשרתת מלאת שמחת החיים, טובת הלב ועם זאת התחמנית והאסרטיבית, וכל אי אילו הג'סטות המשובבות והאוהבות שנתפרו לה נראו מאולצות ומעושות או פשוט מרוחקות. כרובינו, נער בחצר הרוזן שמבוצע לרוב בידי מצו-סופרן, ושעל המורכבויות וההשלכות הרבות של תפקיד נער המבוצע על-ידי אישה שמשחקת נער שמתחפש לאישה נכתב כה רבות בתוכנייה (ובצדק), בוצע כאן על-ידי זמרת סופרן, מה שפגם בעומק של הדמות מהבחינה הווקלית, ומבחינת הבימוי והמשחק בקושי נעשה ניסיון להסתיר את העובדה שמדובר בבחורה, לא מבחינת התלבושות (השיער הארוך שלה פשוט נאסף לקוקו) ובטח שלא מבחינת המשחק. ואז כשכרובינו "מתחפש" לאישה, לא ראינו בחור קלמסי בבגדי נשים, אלא פשוט – אישה. טוב, היתה קצת קלמסיות בסצנה שבה סוזנה מנסה להלביש אותו בחדר הרוזנת (קלמסיות נערית או נשית?), אך שום דבר נערי לא היה בסצנה בה נערות הכפר מביאות פרחים לרוזנת. וכדי שנבחין, היה דרוש שסוזנה תצביע "עליו", כדי שנדע (סליחה, כדי שהרוזנת תדע) ש"הוא" שם. געגועיי לנעמה גולדמן…

נדמה שרוח ההפקה הזו נובעת מעיצוב דמותה של הרוזנת. מכל הדמויות באופרה, העיצוב של הדמות הזו הוא המאתגר ביותר, מכיוון שהיא היחידה שאינה דמות סטריאוטיפית ונדמה שבכל טרילוגיית המחזות, הסיפור הפסיכולוגי היחיד שקיים, שאינו נופל לתחום הטלנובלה, הוא הסיפור שלה ובמיוחד בחלק השני, נישואי פיגרו, החוליה המקשרת בין סיפור התאהבותה ברוזן (שסופר בספר מסביליה) לבין החלק השלישי, בו היא נואפת ויולדת בן מחוץ לנישואין, שנישא בסוף לבת של הרוזן מחוץ לנישואין. לכאורה טלנובלה קלאסית, אבל כאשר יודעים שהמאהב שלה (כמה שנים טובות אחרי המסופר בנישואי פיגרו) הוא לא אחר מאשר הנער כרובינו שכעת מאוהב בה באופן ילדותי, ולאור התסכולים מחיי הנישואים שהיא שוטחת בשתי האריות שלה כאן (תסכולים שכל אישה היום תוכל להזדהות עימם), הסיפור הופך מטלנובלה לסיפור מודרני על אישה בחיפוש אחר משמעות. בהפקה זו מנסים לעשות את הבלתי אפשרי כמעט, בזעיר זעיר אנפין, ולצקת את ההתחבטות המודרנית הזו להפקה תקופתית.

אלא שהבעיה היא שכנראה בחרו כאן לקחת ביתר רצינות את הוראותיו של בומרשה בקשר לדמות זו (כמופיע בתוכנייה): "לרוזנת, המתנועעת בין שני רגשות מנוגדים, מותר להראות רק רגישות נסתרת וזעם עמום מאוד, ולפני הכל אסור לה להפגין דבר שיכול לגרוע בעיני הצופים מאופייה החביב והאמיץ." עיצוב דמות הרוזנת כאן מתיימר להיות של אישה מאופקת מאוד, אפילו סנובית, שמודעת היטב למעמדה ומתנהגת כמורמת מעם, במיוחד בסצנות ההמוניות. אלא שהאיפוק הזה, שנגזר כאן על הדמות הזו, מלבד זה שהוא הופך אותה ללא נעימה בסצנות עם הבנות (היא לא נראית מוקירת תודה על המחווה הנחמדה), הוא גם מרחיק אותה מ"אשת הסוד" שלה, סוזנה, ולכאורה לא ברור אם הן חברות, או אדונית מרוחקת והמשרתת שלה. השובביות שעוד קיימת קצת בסוזנה האפורה כאן, נתקלת בקיר האטימות הרגשית של הרוזנת. הרגע היחיד שהאטימות הזו נשברת, היא ברגע שכרובינו בהתלבותו הילדותית מחבק אותה והיא, אחרי כמה רגעים ובעדינות, מחבקת אותו בחזרה, כאילו מבינה שכך בעצם היא תשיג את האהבה והאושר שלהם היא כה נכספת. האם הזרע נטמן כבר כאן? הבמאי כנראה יגיד לכם – כן. וכעת, לאור האינטרפרטציה הזו, הרוזנת כבר לא יכולה להתייחס לכרובינו כבן סנדקותה השובב, או בעצם כמו לבנה, אלא כאל מאהב פוטנציאלי. תחשבו שלפי העלילה, מדובר בילד בן 12 – ולא באישה הבוגרת שמגלמת אותו, שגבוהה ממי שמגלמת את הרוזנת על הבמה, ותחשבו אם זה אפשרי… ואז כשסוזנה מצביעה על כרובינו בסצנת הבנות, האם היא מסמנת לרוזנת כי מאהבה נמצא כאן? ואם כך, למה היא צריכה להחזיר אליה את הרוזן, או שהיא רק רוצה ללמד אותו לקח?

או אז אנו מגיעים לאריית התסכולים השנייה ולא מבינים למה היא מתלוננת. הרי היא כבר מצאה מאהב… ובכלל בביצוע של Dove sono i bei momenti (איפה הם, הרגעים היפים), האריה השנייה והגדולה של הרוזנת, הוא תמצית והתגלמות הקטסטרופה של ההפקה הזו. לסנדרה ינושייטה סופרן דרמתי אדיר ולא ברור למה צריך קול כזה גדול לתפקיד שמוגדר כסופרן לירי באופרה של מוצרט. זה בכלל לא מתאים לסגנון ולתקופה. חפה מכל רגש, היא מזמרת את הרצ'טטיב ואת האריה ללא שום ניואנסים כולה רוח וצלצולים (קרי: פורטה, פורטה ועוד פורטה), ללא שום עדינות (קצת פיאנו לפעמים), התחבטות, סבל, געגועים, או כל מה שנרקח באריה שהיא שיא האופרה, וגם ללא כל התחשבות בצליל התזמורת העדין שמלווה אותה. ומעבר לזאת, היא זעה אנה ואנה על הבמה כאילו מטיילת על הטיילת ולבסוף מתיישבת על כיסא המלכות, באי אכפתיות, במין סטלבט, ספק עייפה, ספק סנובית, מנפנפת בעצבנות במניפה שלה – האם זו אישה זנוחה וסובלת? זה לא שאי אפשר ללהק זמרת עם קול גדול לתפקיד הרוזנת, ראו למשל הביצוע של קרול ואנס בהפקת המטרופוליטן משנת 1985, אבל צריך לדעת איך לשיר מוצרט ולא סתם להפציץ.

***

אני לא יודעת מי עומד מאחורי קונספקט הליהוק המוזר של ההפקה הזו, אבל לכל הזמרים כאן קולות גדולים מדי ולחלוטין לא מוצרטיים (כלומר חוץ מלתפקיד כרובינו, לו לוהקו במפתיע זמרות סופרן לירי קליל בשני הקאסטים). כך יוצא שהתזמורת מנגנת מוצרט והזמרים שרים ורדי. ניגוד כמעט בלתי אפשרי בין הצליל שהפיקה התזמורת, שהיה צליל מוצרטי עדין ושובבי, אך נטול כל ברק והתלהבות, לבין קולות הזמרים, שהיו כולם, ללא יוצא מן הכלל, החל מברברינה ועד הרוזנת, קולות ענקיים וגדולים, ששרו גדול וחזק. לא רק בלי שום קשר לזה שמדובר במוצרט, שאותו תמיד יש לשיר במתינות, אלא שגם אם זה היה ורדי, זה עדיין היה גדול, צרחני וצורמני במקומות רבים, ללא שום ניואנסים כמעט. ועדיין לא דיברנו על הבאלאנס. ובכן זו הפעם הראשונה שזה קורה לי, אבל בהפקה הזו, הזמרים עלו על התזמורת, לא ידעתי שזה בכלל אפשרי. תמיד, התלונות הם הפוכות, שהתזמורת עולה על הזמרים, מה שיכול לקרות בקלות אם לזמר קול חלש מדי והמנצח לא משכיל למתן את התזמורת, אבל שזמר אחד יעלה על תזמורת של כ-40 נגנים, זה באמת חדש. ולא שלא היו רגעים שבהם התזמורת עלתה על הזמרים. האם הזמרים שרו עם הגברה?

פה ושם פתאום כן היו מקומות שזכינו לצלילים יותר עדינים, בעיקר מתי שהזמרים היו צריכים להתמזג בשירת אנסמבלים. הנה בתחילת Sull’aria (על הרוח), הדואט של סוזנה והרוזנת, הרוזנת הואילה לשיר מעט בעדינות, כדי להיכנס נכון לקטע המשותף עם סוזנה, אבל לא לאורך זמן, הנה היא שוב חזרה לסורה ולצעקותיה. מזל (או לא), שלסוזנה יש גם קול חזק, כך שהקולות מתמזגים כשורה.

****

באופן מוזר, הפרדוקס בין גדול וקטן מתבטא גם בתפאורה, שהיתה ברובה משעממת וחסרת מעוף אך גרנדיוזית וענקית שהאפילה על החפצים והזמרים כאחת. הדבר בולט במיוחד כשמדובר במיטות שבעלילה: המיטה של פיגרו וסוזנה במערכה הראשונה וגם זו של הרוזנת במערכה השנייה, נראות קטנות מדי לסט הענק, כאשר במערכה הראשונה, החדר גדול מדי למיטה ובשנייה, המיטה קטנה מדי לחדר. רק במערכה הרביעית, בסצנת הגן, זכינו ליהנות מתפאורה מורכבת, מעניינת ומאוזנת פחות או יותר, אך אז הבימוי המשונה והעמוס שלה, התאורה הקלושה (כמתבקש, זו סצנת לילה, אך אפשר לזייף קצת) והעייפות מכל מה שעברנו עד כה… הרסו כל סיכוי שזו תתרום משהו לטובת ההפקה.

אבל לפני שנגיע לתפאורה הענקית, עלינו לחדור את אחד מגיבורי ההפקה, המסך הקדמי עם הווילונות האדומים הגרנדיוזיים המצוירים עליו. הבמאי פשוט התאהב במסך הזה והפך אותו למשתתף חשוב בהפקה, תוך שהוא מקפיד להתחיל כל מערכה בהתרחשות שמוצגת לצופים מבעד למסך הזה, שהופך שקוף-למחצה או שקוף באמצעות תאורה מתאימה. מוטיב הבימוי המוגזם והמעייף חוגג כאן: אם במערכה הראשונה, אנו רואים את פיגרו נכנס לחדר הקדמי מהחדר האחורי בו נמצאות בנות שכנראה תופרות, כשהוא נושא מזרון, מצעים וכריות, ובמערכה השנייה, אנו רואים את סוזנה פותחת את החלונות בחדרה של הרוזנת, הרי שכדי לאפשר את החלפת התפאורה בין המערכה השלישית לרביעית, ולא להשאיר את הצופים להמתין סתם, כמו במעבר בין המערכות הראשונה והשנייה, האריה של ברברינה בתחילת המערכה הרביעית מבוצעת לפני המסך הסגור ואחריה גם האריה של מרצ'לינה (שלא הושמטה כנהוג). ואחר-כך המסך הופך חצי-שקוף (אך ברקע יש מסך שחור) ואנו רואים את הגברים מסתודדים, וזוכים לשמוע גם את האריה של בזיליו (שגם היא לא הושמטה כנהוג). כעת עולה המסך הפנימי ואנו רואים את התפאורה במלוא הדרה, אך עדיין דרך המסך הקדמי…. אין סוף למשחקים עם המסך הזה… הנה אנו מגיעים לאריה של פיגרו Tutto è disposto … Aprite un po' quegli occhi (הכול מוכן… פתח קצת את העיניים) – את הרצ'טטיב שר פיגרו בתוך חדר החממה שלפני הגן, אך לשירת האריה הוא מרים את המסך ויוצא אל הקהל, כאשר באולם נדלק אור מלא… מרוב אירועים, כבר לא שמתי לב מתי באמת המסך הקדמי עלה. הנה הרוזנת וסוזנה כבר מופיעות מאחוריו בגן…

אז מה היה לנו? התפאורה של המערכה הראשונה, שאמורה להתאים גם לחדר הרוזנת המפואר במערכה השנייה, כמו גם לאולם הנשפים בארמון במערכה שלישית, מורכבת מעמודי ענק גרנדיוזיים, שנראים ענקיים ולא שייכים למה שאמור להיות חדר משרתים צנוע. בקיר האחורי דלתות ענק מקושתות ומשמאל מראה צנועה בגודלה יחסית, נשענת על עמוד התפאורה. כמה כסאות פשוטים משלימים את התפאורה, וגם הם מתגמדים למול תפאורת הענק. ומעבר לזה, זה פשוט נראה כמו מסדרון, כשכל הסצנות המרובות של המערכה הראשונה, מתרחשות באותו מקום עצמו, בעיה ידועה, שכל מי שמביים את נישואי פיגרו צריך למצוא לה פתרון נאות. הפתרון הזה, של מקום אחד, שכלום לא משתנה בו, הוא באמת אחד הפתרונות הגרועים ביותר. תחשבו רגע מה מתרחש באותו חדר קטן: פיגרו וסוזנה נפגשים ומתכננים, מרצ'לינה וברתולו נכנסים וזוממים, מרצ'לינה וסוזנה רבות (ומרצ'לינה כאן כאילו מנצחת את סוזנה, רק מפני שמי שמגלמת אותה, פשוט יותר טובה מזו שמגלמת את סוזנה וזו לא כוונת המשורר), כרובינו שר לסוזנה את האריה הראשונה שלו, הרוזן מתחיל עם סוזנה, הטריו של בזיליו-סוזנה-הרוזן, פיגרו ומקהלת האיכרים שרים לרוזן, פיגרו צוחק על כרובינו שנשלח לצבא באריה המפורסמת Non più andrai (אין יותר פלירטוטים) ובין לבין, סוזנה מחביאה את כרובינו ואת הרוזן בלי שהאחרון ידע על הראשון. והכול מתרחש בחדר לא ברור אחד. אז נכון שיש כמה הברקות בין לבין, למשל כרובינו שמתיישב כל הזמן ומציץ מבעד לסדין (צפוי ומשוכפל, אך חביב), בזיליו שמנצח על מקהלת האיכרים, כרובינו שרוצה להעלם ליד הקיר כשהוא מחזיק סדין שמסתיר אותו או פיגרו וכרובינו מתהלכים על שורת הכיסאות ב-Non più andrai, אבל בגדול, הבימוי הוא הכי צפוי בעולם ומרוב שכך הוא פשוט משעמם מצד אחד וקטן ונבלע בתפאורת הענק מצד שני. מה שכן, הוא כל-כך צפוי, עד ששמים לב טוב טוב לכל אריה מבלי להתבלבל (כמו שקרה לי בעכו, מודה ומתוודה), אבל סובלים מביצוע בינוני ומטה. וכך קיבלנו בימוי דידקטי, יבש שרק מבליט את כל הבעיות הווקליות של ההפקה הזאת.

***

גם התלבושות לא תרמו יותר מדי. מצד אחד מדובר בתלבושות תקופתיות מדויקות למדי ואכן נשמרים כאן כל מיני ניואנסים שאולי אפילו יראו מוזרים לקהל הישראלי, או לקהל בכלל במאה ה-21, למשל שמלת החתונה השחורה של סוזנה או המצנפות המוזרות שהיא חובשת, אפילו בסצנת החתונה, שמופיעות בשרטוטי התלבושות של ההפקה המקורית, דווקא כתלבושתו של פיגרו, בסדר גם פיגרו פתאום חובש אותה מצנפת. שמלת החתונה של סוזנה אמנם מהודרת יותר משמלת היומיום שלה שאותה לבשה במערכות הראשונה והשנייה, וייתכן שזו היתה שמלת חתונה לגיטימית בספרד של המאה-18, בה מתרחש הסיפור, אבל אחרי המלכה ויקטוריה, התרגלנו שהכלה לובשת לבן ושחור זה צבע של אבל. דווקא הרוזנת, מופיעה בשמלה בהירה, בגוון שמנת, לאחר שקודם לכן לבשה כתום, בהתאמה לבגדי היומיום של המשרתים והאיכרים. אך כמובן שהחלוק שלה ואח"כ שמלת הבוקר, הן בגזרות ובבדים המתאימים ללבושה של שליטת האזור ולא הבדים העמומים והפשוטים של בגדי המשרתים. סקלת הצבעים משתנה לשחור-אפור כשמדובר בדמויות הזקנות של הסיפור: מרצ'לינה בשמלה אפורה ושיער לבן, ברתולו באפור בהיר ובזיליו בשחור. ולהבדיל מפיגרו וסוזנה שמחליפים בגדים לקראת החתונה ולובשים מלבושים בשחור ולבן, הזוג השני בחתונה הכפולה נשארים בבגדיהם. הרוזן והרוזנת, לעומת זאת, כן מחליפים את בגדיהם ובשתי המערכות האחרונות הם לובשים בגדי פאר בהירים, הוא בברוקד עשיר והיא בתחרה עדינה, ולא מוותרים על פאות לבנות ומפודרות. מצחיק, שאחרי כל ההקפדה הזאת על פרטי הפרטים של המלבושים, כדי לסמן את החלפת הבגדים של סוזנה הרוזנת משתמש הבמאי ומעצב התלבושות שלו בגלימות ארוכות עם קפוצ'ונים בצבע הנגדי לבצע הבגד של הדמות המתחפשת: שחור לרוזנת המחופשת ולבן לסוזנה המחופשת. פתרון כה מאולץ ועל אחת כמה וכמה בהפקה עשירה ומוקפדת שכזאת בהחלט לא מובן, מילא אם הוא היה אפקטיבי. אך בפתרון הזה אין שום מוטיב של התחפשות, אלא רק של הסתתרות מאחורי הגלימה והכובע.

***

אחרי דקות רבות ללא כל התרחשות, נפתחת המערכה השנייה, כאשר מבעד למסך הווילון אנו רואים דמות נכנסת לחדר מדלת בקיר האחורי ופותחת חלונות ענק מצד שמאל. האור נכנס לבמה. מימין על במה, ניצבת המיטה של הרוזנת, קטנה מדי לחדר ולא יותר מדי הדורה. ומשמאל כורסה ושולחן מהודרים. מימין יש כנראה כניסה לארון, אך לא ראיתי, ישבתי בימין האולם ועמודי הענק מימין הסתירו את מה שביניהן. לא ברור איך במקומות היקרים ביותר באולם, עדיין לא רואים חלק חשוב מההתרחשות. אכן בעיית בימוי רצינית. הרוזנת שרה את האריה הראשונה שלה porgi amor, כבר כאן בקול חזק מדי וללא שום עדינות. בהמשך התנהגותה ממש לא ברורה – ג'סטת היד על הרקה מגוחכת וגם הילוכה גאוותני ומשונה. והיא אמורה להיות חברה של סוזנה. גם כאן התרחשויות לרוב ורובן עוברות ללא תשומת לב מיוחדת. הסצנה בה כרובינו שר לרוזנת עוד סבירה וכמובן, איך אפשר לשכוח את הנשיקה והחיבוק (ממש רומן יש לרוזנת), אבל הסצנה בה סוזנה מלבישה את כרובינו בבגדי אישה יבשושית למדי ורק בסוף כשהקרינולינה עולה על החצאית, נסחט מהקהל גיחוך קל. הרוזן הקנאי נכנס ורב עם הרוזנת, כאשר סוזנה ברקע מאחורי ומתחת למיטה מצטרפת לשירתם. אבל זה לא מצחיק כמו שזה נשמע. מלבד הרצינות של הרוזן והפחד של הרוזנת, שהרוזן יגלה את כרובינו בארון, הכול יבש וחסר חן. גם כשהם חוזרים אחרי שסוזנה דאגה שכרובינו יקפוץ מהחלון, המשחק הזועף מאולץ ושוב הג'סטה של יד לרקה. אוף די כבר עם זה. פיגרו מנסה לחפות על כרובינו, תחילה בעניין המכתב ושנית, לאחר שנכנס הגנן (עם עציצים, שלמים) ומתלונן שמישהו נפל על הערוגה שלו, גם על הנפילה מהחלון. שירת האנסמבלים חזקה מדי מדיי… והנה צצים בדלת נסוגים ולבסוף נכנסים מרצ'לינה, ברתולו ובזיליו. גם הגנן חוזר, וכעת כולם מצווחים את הפינלה. ההעמדה משעממת ופשטנית בקבוצות של שלוש. הגנן מודד את הצעדים של מי שקפץ, סוזנה ומרצ'לינה מתכסחות ופיגרו מפריד, כאשר ברתולו מחזיק במרצ'לינה. יופי, קצת אקשן. חבל שהשירה לא מוצלחת….

המערכה השלישית מתרחשת באולם קבלת פנים בארמון הרוזן, שמתפקד הן כאולם המשפט – הרוזן כשליט האזור מתפקד גם כשופט והוא זה שצריך להכריע בדבר התביעה של מרצ'לינה, התובעת כי פיגרו יישא אותה לאישה בשל חוב שהוא חייב לה, והן כאולם בו מתרחשת החתונה הכפולה מאוחר יותר. בהפקה זו בחרו ליצור אכסדרת עמודים בקצה האחורי של האולם, בה מוצגים לנו האירועים שאינם מתרחשים באולם עצמו: הרוזנת השולחת את סוזנה לפתות את הרוזן, ברברינה שמציעה לכרובינו להתחפש לבחורה ולהתלוות לבנות שיגישו מתנה לרוזנת, סוזנה ופיגרו שמסתודדים (כשהרוזן שומע אותם כשהוא מתחבא בקדמת הבמה מאחורי העמודים הענקיים) וגם תהלוכת הבנות ואחר-כך תהלוכת החתונה. בין לבין נמצאות מאחור המנקות, למשל בסצנת המשפט – האם זה נועד לרמוז לנו על התכונה הרבה בארמון לקראת החתונה הצפויה? פרשנות כזו שמעתי בהסבר להפקה אחרת מסורתית ודומה למדי, שעלתה בקובנט גרדן לפני עשור (וגם היא היתה מחודשת), אלא שכאן לא היה בלגן ולא היתה התרגשות, אלא מנקות עייפות ומונוטוניות… ומה הקשר שלהן לסצנת המשפט לא ברור.

בפנים האולם, ניצבת משמאל במה ועליה שני כסאות המלכות ולמולה שורות שורות של כסאות, העטופים בכיסוי בד לבן עם סמל בזהב שמוטבע עליהם מאחור. כמו במערכות הקודמות, התפאורה הזו לא אידיאלית. במיוחד הדבר בולט בדואט כתיבת המכתב של סוזנה והרוזנת (Sull’aria), שבו סוזנה מביאה מן תיבת כתיבה ומניחה אותה על אחד הכיסאות, כשהיא נאלצת לכתוב כשהיא כורעת על הרצפה. סצנות אחרות היו יותר מוצלחות. למשל הדואט של הרוזן וסוזנה, כאשר היא בורחת והוא רודף אחריה בין הכיסאות.

באופן מוזר לאנשים בני ימינו, הכלות צועדות לחתונתן כשההינומות על זרוען ורק לאחר שהגיעו אל הרוזן והרוזנת (שממלאים תפקידם בחוסר חשק כשהם לא מדברים זה עם זו), הרוזנת עוטה את ההינומה על ראש הכלות והרוזן מברכן. מה שמוזר הוא שלמרות השמירה על מסורתיות ההפקה, לא נשמרו הוראות הבימוי המקוריות, שכן סוזנה היתה אמורה להגניב לרוזן את המכתב בעת שיניח את ההינומה על ראשה. בהמשך שורות הכיסאות מסודרות בעיגול והאיכרים רוקדים בתווך. פיגרו וסוזנה מצטרפים לריקודים, אך הרוזן והרוזנת מנותקים. הרוזנת עומדת מנותקת וארוגנטית במרכז הבמה, אך בסוף מצטרפת גם היא לרוקדים. הרוזן מכריז על חגיגת חתונה וכולם מוחאים כפיים. אפילו כרובינו מצטרף למסיבה כשהוא עם מדים. הרוזנת מתנתקת מהרוקדים ועומדת מהורהרת בקצה הבמה מימין והרוזן – משמאל. ברקע האיכרים מרימים את פיגרו וסוזנה על הכתפיים. המסך יורד והרוזנת המנותקת נשארת בקדמת הבמה. היא פוסעת. עוצרת באמצע ויוצאת משמאל. וכעת נכנסת ברברינה מבעד המסך ואת ההמשך אתם כבר יודעים…

כאמור התפאורה של המערכה הרביעית מוצלחת למדי. הבמה שוב מחולקת לשניים כאשר מאחור מעין גינה חיצונית מוקפת חומה ומקדימה מעין חדר חממה, שבינו ובין הגינה מאחור מפרידים שלושה שערי ברזל. התפאורה של המערכה הזו עשירה ומעניינת ואין בה אביזרים לא פרופורציונליים, אלא ספסלי אבן מעוטרים בפסיפס שמוסיפים אופי לסצנה. והנה אם נוצרה תפאורה מעניינת, אז התלבושות לא מוקפדות וכאמור צרם מאוד השימוש המטופש בגלימות בצבעים מנוגדים לרוזנת ולסוזנה במקום התחפשות יותר משמעותית. אבל אם התפאורה של המערכות הקודמות היתה פשטנית מדיי, זו של המערכה הרביעית עמוסת פרטים יתר על המידה, מה שבשילוב התאורה הקלושה בחלק הקדמי אליו מוגבלת רוב ההתרחשות, הופך אותה לעמוסה מדיי ומשתלטת, מגמדת את ההתרחשויות. הנה עומד הרוזן בצד ומבקש סליחה מהרוזנת… אבל זה עובר כאילו כלום. מה שיותר חשוב זו תהלוכת האיכרים שנכנסים לגינה מאחור נושאים מנורות על קנים ארוכים. והנה מסדרים שולחן וכיסאות מאחור בגינה המוארת וכולם יוצאים החוצה ומתיישבים סביב השולחן לסעודת החתונה.

***

עוד כמה מילים על הזמרים בהפקה הזו. אז כאמור סנדרה יונשייטה בתפקיד הרוזנת חטאה גם מבחינה ווקלית וגם מבחינת המשחק המטופש ואני לא מבינה מי נתן לה לבצע את ג'סטת הנפת היד לרקה; יוהנה גדמנטייטה בתפקיד סוזנה היתה אפורה, ולמרות כל ההשתובבויות שרקח לה הבימוי היא היתה סטרילית למדי. הקול שלה היה חזק מדי לתפקיד סופרן סוברט, אך עדיין נסבל, רק חבל שחסרה לה ההתלהבות המתבקשת. דובילה קוזנייטה בתפקיד כרובינו היתה ליהוק לא נכון, במיוחד מבחינה ווקלית. לא ברור מה פתאום ליהקו לתפקיד סופרניות בהפקה זו. והמשחק שלה: מה אומר ומה אגיד, בשום רגע לא חשתי כאילו מדובר בנער, אלא באישה יפה שלבושה בבגדי גברים… לא נער, לא גבר, לא מציק, לא משתובב, לא מישהו שמתעללים בו. כלום שום כלום, נערה יפה פרווה. פספוס ההפקה. ליימה יונוטייטה היתה סבירה בתפקיד מרצ'לינה, עם קול פחות או יותר מתאים ומשחק קצת יותר מתלהב, אך לא משהו שיצא מגדר סטריליות ההפקה בכללה וגם הביצוע לא היה אחיד ברמתו. לינה דמברוסקייטה בתפקיד ברברינה, גם לא היתה מוצלחת: מבחינה ווקלית היה לה קול חזק מדי ומבחינת המשחק – היא פשוט נראתה אישה בשלה ולא ילדה שובבה בת 12. המרשים מבין הגברים היה קוסטס סמורגינס בתפקיד פיגרו, עם בריטון עמוק על גבול הבס, שהקנה לפיגרו מעט נפח ומשקל. אך שוב, לא משהו שהתעלה מעבר לגבולות הבינוניות הכללית. ליימונאס פוטניוס בתפקיד הרוזן היה אכזבה גדולה. הקול שלו חיוור מדי לתפקיד, הרבה יותר חיוור מחברו לקאסט בתפקיד פיגרו, והביצוע הווקלי היה רצוף כשלים, במיוחד באריה שלו במערכה השלישית – Hai già vinta la causa! … Vedrò, mentr'io sospiro – אז קולו נעלם בנמוכים והקולורטורות שלו היו חיוורות ולא נקיות. גם טאדס גיריניניקס בתפקיד ברתולו אכזב, בשירה לא מוקפדת וללא כל עומק, כאשר הדיבור המהיר באריה שלו La vendetta (הנקמה) היה בלתי מרשים בעליל.

***

שום דבר טוב כמעט ואין לי להגיד על ההפקה הזו, אולי זולת תשבוחות לתלבושות המושקעות. חוסר היכולת לאזן בין מוצרט העדין והמתון, כנהוג בתקופה הקלאסית והרעיונות הגרנדיוזיים של הבמאי, יצרו הפקה שלא ידעה להחליט מה היא, קטנה או גרנדיוזית, מה שהתבטא הן בעיצוב במה שלא מצא את האיזון בין מרכיביו והכי גרוע בביצוע ווקלי איום ונורא. הזמרים פשוט לא שרו מוצרט. ואם התזמורת עוד ניגנה קו מוצרטי אופייני, הוא היה אפור וחסר ברק. לא ברור למה הביאו לכאן את ההפקה הזאת. אולי רצו להכניס אותנו לכיתה, ועם מורה סטרילית ודידקטית, שאינה מחמיצה אף אריה (גם את אלו שנשמטות ברוב ההפקות), העבירו אותנו סדנת יזע בנישואי פיגרו. זכרתי וזיהיתי כל אריה וכל רצ'טטיב, אבל כמה מעייף זה היה. עונג מוזיקלי, קתרזיס רגשי… לא, את זה לא קיבלתי. אולי הרצאה, גרועה. ואני בתחילת הערב אמרתי למי ממכרותיי – בטוח נהנה, איך אפשר לפספס עם מוצרט. ובכן רבותי וגבירותי – אפשר ובגדול. אוף.

נישואי פיגרו, האופרה הישראלית, בכורה 5.11.15. הפקה אורחת של האופרה הלאומית של ליטא. מלחין: וולפגנג אמדאוס מוצרט: ליברית: לורנצו דה פונטה בעקבות הקומדיה היום המטורף או נישואי פיגרו מאת פייר-אוגוסטן קרון דה בומרשה, מנצח: מרטינס סטאשקוס, במאי: אמיליו סאחי, תפאורה: דניאל ביאנקו, תלבושות: רנאטה שוסהיים, תאורה: אדוארדו ברוו, כוריאוגרפיה: נוריה קאסטיון, משתתפים: קוסטס סמורגינס – פיגרו, יוהנה גדמנטייטה – סוזנה, ללימונאס פוטניוס – הרוזן אלמוויווה, סנדרה ינושייטה – הרוזנת אלמוויווה, דובילה קוזנייטה – כרובינו, לינה דמברוסקייטה – ברברינה, ליימה יונוטייטה – מרצ'לינה, טאדס גירינינקס – ברתולו, אגידיוס דאוקורדס, אנטוניו, רפאילס קרפיס – בזיליו, מנדוגוס ינקואוסקס – קורציו, מקהלת האופרה הלאומית של ליטא, תזמורת האופרה הלאומית של ליטא, רצ'יטטיבים בצ'מבלו: יולנתה סלקואוסקינייה. תרגום: ישראל אובל.