על האופרה "האשה המופלאה שבתוכנו" בתיאטרון הקאמרי.
פרמיירה עולמית של יצירה אופראית מקורית היא תמיד חגיגה. ואין לצפות לחזות ביצירה מושלמת, גדולי המלחינים המשיכו ושכללו את יצירתם הרבה אחרי הפרמיירה, עד שהגיעו לנוסח הסופי של מה שמזוהה היום כמסטרפיס. ולכן אנו לא חוגגים את היצירה, כמו את התעוזה ואת התהליך. האשה המופלאה שבתוכנו, אופרה קאמרית שהלחינה (ואף התקינה ליברית) אסנת נצר לפי המחזה של חנוך לוין רחוקה משלמות, אך בכל זאת היתה אירוע מעניין ובמיוחד אזכור את המבצעים המעולים: יקירת המדור, יעל לויטה הענקית, לעד שפרכצי (ע"ע האופרה שיץ, גם היא עפ"י לוין), ולצידה הבריטון גיא פלץ והזמרת האלט נועה פרנקל. הקרם דלה קרם. במיוחד פלץ ולויטה ייזכרו כמי שעמדו בכבוד ובגבורה בקווי שירה מורכבים ומסובכים, עם קפיצות מרחיקות לכת בין אוקטבות, קולורטורות אימתניות ואפילו מין גיבריש שנע בין השתעלות ושירת סקאט (ללויטה).
מבחינת התפאורה, אין יותר מדי מרכיבים, וכל מה שיש על הבמה הוא משקוף עם דלת כפולה בדוגמת חברבורות טיגריס ארוכות בשחור על כתום (כמו על שמלתה של מאוריציה/מדגסקר), עציץ גדול, בו משתין חורחה ושני כיסאות מתקפלים… ונדמה לי שאחר-כך היה עוד כיסא בצד ששימש כמטבח. לזאת נוספים אי אלו אביזרים, כמו מזוודות, תיקים, צעיף, נעליים ופיאות. תקראו לזה בימוי חלקי, מינימליסטי, שמתכתב במודע עם קיטש. אך עדיין הוא לא יכול להעביר כיאות את הקיטש הלויני המתבקש, שהרי האחרון מופנם ונעבכי ולא מופגן ומוחצן כמו אישה בחברבורות. בהיעדר פיר באולם תיאטרון הקופסה השחורה של קאמרי 3, נדחקה התזמורת, כלומר אנסמבל עשרת הנגנים המצוין "אנסמבל המאה העשרים ואחת" לקצה הימני של הבמה ועל הבמה הוצבו 2 מוניטורים דרכם יכלו הזמרים להציץ במנצח. זה עוד איכשהו עבר.
עוד לפני המוזיקה, צריך תשתית, כלומר ליברית. וגם כאן, כמו בשיץ שעלתה באופרה הישראלית בסוף העונה שעברה, נערכו קיצוצים מסיביים במחזה הלויני. אלא שלהבדיל מהמחזה ההוא, זה שלפנינו הוא מלכתחילה מהודק יותר וקטן יותר. זה לא שהורידו אי אלו סצנות בסאגה ארוכה (במה שכאמור הפך את שיץ מפארסה למלודרמה), אלא שרידדו לחלוטין את כל הסיפור לקו סיפורי אחד, סכמטי מאוד, בטח לא אחד שמצדיק שעה ומחצה של אירוע. בהתחשב בזה, מפתיע שהשאירו את דמותו של חורחה על הבמה. גם ככה תפקידו זעיר, אולי היו צריכים רק לדבר עליו… וכך נותר לו חוטנר מחזר יחיד, ללא המחזרים האחרים, אלו שמזוהים במחזה בשמם – סן לקסוסי ובורבון – ואלו שמזוהים כקבוצה – המכרכרים, רק הוא הנעבך מול הג'ון טרוולטה דלה שמטה – חורחה, זה שלבוש חליפת זהב נוצצת ובחולצה ורודה על כרס גדולה ופאה מגוחכת ומעכס עוד יותר מכל מאוריציה או מדגסקר. אולי הוא בכלל צולע…

ואז, אחרי כל ההשמטות, הסיפור הקטן מלכתחילה של האשה המופלאה שבתוכנו רודד למעין סצנה אחת שמוצגת לנו בערך 3 פעמים בווריאציות קלות – פעם נהננו, בפעם השנייה – משכנו (בקושי) ואח"כ… טוב, אתם יודעים שאני אוהבת מחיאות כפיים… הנה מאוריציה – לבושה בבגד גרוטסקי בהדפס טיגריס, כבר אמרנו. יש לה פאת פופמפדור פומפוזית בלונדינית ונעליים צהובות ומזוודה צהובה ותיק צהוב וחוטנר עם פאה צהובה ונעליים די צהובות וגם פומפץ בחליפה אפורה וקוקו בלתי אפשרי שנישא אל על כנגד חוקי הגרביטציה. ואז מגיעה מחליפתה מדגסקר (הן החליפו בתים לחודש) ויש לה אותו בגד טיגריס, רק עם פאה שחורה ונעלים כחולות ותיק כחול ומזוודה כחולה והוצ'קס שמדברת צרפתית (עם צעיף טרי קולור, שכנראה לא היה שם כתמיכה בצרפת יום לאחר יום שישי ה-13 השחור) במקום פומפץ האנגליה (אותה חליפה אפורה) ולקסנר במקום חוטנר, בפאה ונעליים שחורות (ובאותו ביגוד ירוק וירוק בהיר). ושוב אותן האריות כמעט, חוץ מכמה דואטים בין חוטנר ולקסנר שלא יכולים להחליט אם הם מתחרים זה בזה או שהם אחים לצרה. ואז מאוריציה חוזרת – ושוב אותן אריות או כך זה לפחות נשמע.
השירה היתה טובה, גם בגזרת המשחק נרשמה הצלחה, בעיקר בגזרת לויטה ופרנקל. עוד נדבר על זה. אבל שום דבר לא יכול להציל את היצירה הזו מעצמה, כלומר מהמוזיקה שלה. אכן, אמרתי על רכטר כשהלחין את שיץ, שהמוסיקה שרקח לא היתה גבוהה מספיק, שהיתה קלילה משהו, נעה בין מוסיקת מחזות זמר לזו של יום הזיכרון. אבל שם, צחקנו, התפוצצנו מצחוק, ואח"כ גם כאבנו והזדהינו – כשלכל זאת אחראית יותר מכל מיודעתנו יעל לויטה. אין ספק שיעל היא פשוט ליהוק מושלם לדמויות לויניות באשר הן, וגם פה היא הוכיחה זאת. רק חבל שכאן אין מספיק בשר כדי ליצור חוויה מוזיקלית מזככת שתשלים ותרומם את המסר הלויני. כלומר היו ניסיונות מוזיקליים מעניינים, אך הם התמצו בערך בחצי שעה הראשונה של היצירה. לאחר מכן, זה פשוט חזר על עצמו שוב שוב ומכיוון שלא מדובר במוזיקה קומוניקטיבית, האפקט היחיד שיצרה החזרתיות הזו, שאמנם מתבקשת לפי המחזה, היא מעמסת יתר. המחזה הלויני, כמו גם הקהל, קרס תחת המוזיקה. לא מעט נשברו באמצע ונצפו שעורי נטישה הולכים וגוברים באולם הקטנטן של קאמרי 3.

אסנת נצר, רקחה מוזיקה אוונגרדית מודרנית ותובענית מאוד, הן לקהל והן למבצעים (זמרים ונגנים כאחת). הסגנון אליבא דנצר הוא "אקלקטי ומושפע מכל הבא ליד" וסגנון האוונגרד ביצירה הוא "סאטירה לאוונגרד העכשווי האירופי" שמערב מוזיקה לטינית פופולרית וזולה, מוטיבים כליזמריים שמקנים "גיחוך וודי אלני לחוטנר ולקסנר" ומשהו מבמות ברודווי המלוכלכות למאוריציה. אבל הצהרות לחוד ומוזיקה לחוד. המוזיקה של האופרה של נצר אינה טומנת בחובה שום קלילות מתבקשת וכל ההשפעות המבטיחות לכאורה מבליחות לזמן קצר מדי או קורסות תחת הדחיסות הגדולה של המוזיקה, מה שתרם יותר מכל להרגשת קקפוניה עמוסה מדי. בתחילה המוזיקה הציגה יפה את האקספוזיציה של המחזה. אבל לאחר מכן, לא קרה שום דבר נוסף. הליברית גם ככה חזרה על עצמה בקטעים נרחבים, ומה שמצדיק אולי חזרה של המוזיקה בחלקים אלו, מצריך אולי יותר מכל קו מוזיקלי מעט שונה בתווך. אלא שהמוטיבים המוזיקליים השונים שהוצמדו לדמויות ולסיטואציות לא הצליחו לפרוץ את גבולות הכול נשמע אותו דבר. וכך יצא שבמקום להצחיק, במקום להביא לאיזשהו הרהור קיומי, האופרה הזו עסקה בהישרדות… ואחרי שהוצג לנו הסיפור 3 פעמים בווריאציות קלות – מאוריציה, מדגסקר, מאוריציה – הנה הגיע הסוף, מאוריציה סוף כל סוף מזמינה את חוטנר לביתה (לאחר שהחליף פאה וז'קט) והוא לא רוצה אותה. הוא שניצח במירוץ את מתחרהו לקסנר, שבחר להתמוטט באמצע, הנה הוא מגיע למסקנה הקיומית האולטימטיבית, שמה שחשוב הוא התהליך והתוצאה – אולי בעצם בכלל לא רצויה. בעצם "האישה המופלאה" אינה אובייקט תשוקה חיצוני שאנו צריכים להשיג, אלא משהו בתוכנו, בהתמודדות שלנו עם עצמנו ועם השדים שבתוכנו. רק חבל, שהמסקנה הזו חלה כאן רק על המוזיקה. אכן התהליך חשוב מהתוצאה. והמסר התיאטרוני, הקתרטי, של הערב הוא כאמור – היינו ושרדנו. לא לזה התכוון חנוך לוין.

האם אפשר לומר שהדחף שלנו להישאר עד סוף האירוע גובל במזוכיזם? באופן מעניין ניתן להקביל זאת לדמויות הראשיות כאן, בעיקר לחוטנר (אך גם ללקסנר ולכל המחזרים הדחויים האחרים שהושמטו). אריק גלסנר, במאמרו על דמויות חנוך לוין, "האמצע יהרוג אותנו" מטיב לתאר את הדמות הלוינית כמזוכיסטית – כאחת שנעה בפער בין הפנטזיה על אובייקט התשוקה מחד ובין המציאות מאידך. חייו של חוטנר מתנהלים בפנטזיה – והוא זה שלמעשה במחשבתו ובחיזוריו הבלתי נלאים – הופך את מאוריציה וכפילתה מדגסקר למושא הערצה, לאישה גדולה מהחלומות. הוא זה שבמו ידיו הופך עצמו לעבד נרצע שלה, למי שיכולה היא לרמוס. הפנטזיה הזו תלויה בכך שהיא לעולם תישאר פנטזיה. כל מפגש עם המציאות, יבטל את הצורך בקשר החד-צדדי הזה, ייאיין את ההשתוקקות לבלתי מושג. והנה פתאום הבלתי מושג הופך מושג – מאוריציה משום מה מחליטה להזמין את חוטנר למיטתה. ועם זה – הוא אינו יכול להתמודד. זהו בעצם סוף הפנטזיה. קריסת כל עולמו, ביטול כל מה שמכתיב את הוויתו, גם אם בתור נעבך שהוויתו מוכתבת אך ורק על ידי מה שהוא מקווה להשיג.
רגע הגילוי הזה, עבר חמק כאן ללא כל רושם. כל מה שנותר הוא לנשום לרווחה שהאירוע הזה נגמר. היינו מזוכיסטים לרגע אך אנו להבדיל שמחנו להשיג את מושא התשוקה שלנו – הביתה. המסר הלויני אבד בתרגום.
***
וכמה מילים על המבצעים. כאמור להפקה זו נקבצו כמה מן המעולים בזמרים שבמחוזותינו, שקיבלו הזדמנות ליצור תפקיד יש מאין ועשו זאת על הצד הטוב ביותר. עיקר הקושי היה בהתמודדות עם המוזיקה המורכבת מאוד לביצוע, שכללה לא מעט פרזות קולורטוריות, קפיצות גדולות מרווחים וגם עירובים בלתי אפשריים בין שירה אופראית להשתנקות. משום מה, מלחינים של מוזיקה מודרנית "אוונגרדית" חושבים שיאה להטיל על הזמרים קפיצות לא הרמוניות ליצירת דיסוננס. כך היה גם באדונית והרוכל של פרמונט, שם התקשתה עדית זמיר לבצע את הפרזות הנחשוניות שנכתבו לדמות, מה שגרם לכך שלא רק שלא הבינו מה היא אומרת, אלא שהיא נאלצה לשיר שלא ברגיסטר הטבעי שלה, מה שהביא לצליל לא נעים בעליל. והנה כאן, הן לויטה והן פלץ יכלו גם יכלו לכל הקפיצות ומפלצות הקולורטורות והגישו ביצועים נקיים ומרהיבים, עם עומק ומלאות כמעט לכל אורך המנעד הקולי, זולת אולי כמה תווים מאוד גבוהים אצל לויטה. ואם אחרי שיץ התלוננתי שלא נכתבו ללויטה המוכשרת מספיק פרזות שיאפשרו לה להציג את יכולותיה הכבירות, הנה כאן בא הדבר על תיקונו. המעברים שלה בין השתנקויות, סקאט ושירה היו נפלאים וכמה קשה לבצע זאת ולהישאר בחיים. גיא פלץ התגלה כבריטון עם קול מרהיב וכאמור שליטה מוחלטת בכל המנעד הקולי שלו. נועה פרנקל תרמה להפקה את קול האלט המדהים ומלא ההבעה שלה, שאותו השלימה במשחק נפלא של נעבכית, שלהבדיל מחוטנר ואולי אף כמותו בסצנות עם לקסנר, מצליחה למרות הנעבכיות שלה ותוך כדי, להיות קצת כמו גבירתה ולשחק גם היא במחזרים. רועי סרוק גילם לקסנר מעט פחות נעבכי מאשר פלץ, עם ביצוע קולי סביר. את הקאסט השלים גיל וינברג כחורחה, שתרם אף הוא קורטוב לויניות במשחק המאצ'ואי המוגזם, אולי מוגזם מדי. המנצח יובל צורן שלט ביד רמה בנגנים המצוינים של אנסמבל המאה העשרים ואחת, ויצר כנראה את החלק הטוב ביותר של הערב – הקו המעניין ומלא הניואנסים של כלי התזמורת, שהיה מרתק למרות ואולי בגלל שלשם ההופעה באולם הקטן של קאמרי 3, צומצם התזמור המקורי. חבל שוורסטיליות כזו לא נפלה בחלקם של הזמרים, כלומר בחלקנו.
האישה המופלאה שבתוכנו, קאמרי 3, בכורה עולמית, 14 בנובמבר 2015. הפקה משותפת של התיאטרון הקאמרי ואנסמבל המאה ה-21 לרגל פסטיבל חנוך לוין. מלחינה: אסנת נצר, ליברית: אסנת נצר על-פי האשה המופלאה שבתוכנו מאת חנוך לוין, מנצח: יובל צורן, בימאית: יוליה פבזנר, תפאורה: איתמר וכסלר, תאורה: יעקב סליב, משתתפים: יעל לויטה – מאוריציה/מדגסקר, גיא פלץ – חוטנר, נועה פרנקל – פומפץ/הוצ'קס, רועי סרוק – לקסנר, גיל וינברג – חורחה, אנסמבל המאה ה-21.
תגובות פייסבוק
תגובות שחרזדה (0)