על מקבת באופרה הישראלית
בסופו של יום, למרות שמדובר בהפקה בינונית ומטה, עם שלל בעיות מבחינת הקונספט של הבימוי ומבחינת הביצוע המוזיקלי, עדיין זהרה וזרחה מבעד לעשן המרקחת המוזיקלית הנפלאה של ורדי, שכמו נראה שהקדימה את זמנה, עם פעלולים מוזיקליים שמוכרים לנו היום יותר מכל מעולם הקולנוע. ועדיין לא מדובר בממתק קליל, אלא באופרה כבדה, אפלה ומטרידה אם כי מרתקת וחכמה מאוד. לא פלא אם כן שהיא נזנחה במשך שנים רבות וכמעט ולא הוצגה. אפילו אם מדובר בטרגדיות, הרבה יותר קל לעכל את טרוויאטה או את ריגולטו, במקום את ההצגה הידועה אך המקוללת של שייקספיר. הבימוי מציג קונספט כמעט אקטואלי ובוחן את השפעת העם על שליטיו ועל האליטה השולטת, כשאפשר בהחלט להשוות בין אותם כוחות האופל לכוחות המדיה היום, או אולי אם תרצו ל"מה יגידו הסקרים" (הנה לכם כוחות אופל מודרניים). בסופו של יום, למרות מגבלותיו, הייתי אומרת שהבימוי מצליח להשאיר את הקהל מרותק, מה שאיני יכולה לומר על הביצוע. ועדיין, בהסתייגות, כדאי לראות את האופרה הזאת של ורדי, כי בעולם שמנהל בית אופרה חשוב כמו המטרופוליטן מכריז על האופרה כאמנות גוועת, לא ידוע מתי נזכה להפקה אחרת, טובה יותר או פחות, של האופרה הזו, שבהחלט חובה להכיר. (21/5/2016)
הסאטיר הלבן – מדור ביקורת
מדור ביקורת של כתב העת שחרזדה
התוספת שלא תופסת
על ההצגה 'אנה' בתיאטרון הקאמרי.
ההצגה הזו מתחילה בפריס ב-1947... כן, אני יודעת... אנה פרנק מתה הרבה קודם לקראת סוף המלחמה (ביררתי: פברואר-מרץ 1945), אישה במעיל אדום מסתובבת בפריז פוגשת דמות של מו"ל שאליו היא מדברת בעצם כל ההצגה, ושאותו היא לא מזהה, עד לשלבים מאוחרים של הסיפור. הוא מזמין אותה למסעדה והיא מזמינה בצרפתית (לא טובה, בכוונה?), עוגה עם הרבה קצפת, אותה היא אוכלת עם הידיים במהירות, וגם את הקצפת, כן... הגסטה השואתית הזו מוכרת לנו. לא סתם אמר בסוף הערב המחזאי השוויצרי שסוף סוף את ההצגה משחקים שחקנים יהודים שמכניסים לה מעט מההיסטריה היהודית. אנה פרנק של דנה מיינרט היא קצת ילדת כפות צווחנית ומעצבנת. כפסע בין הדמות המעצבנת ואובר-אקטינג... אבל המיתוס גובר על הכול... ובעצם רוב ההצגה, התעסקתי במיתוס ושברו, בין מה שיכולתי לקלוט כילדה בתחילת שנות השבעים ובין מה שאני קולטת כעת, בין מה שאפשר היה לדבר עליו אז ובין מה שאפשר לדבר עליו כעת. הנה אנה מורידה את המעיל האדום ונשארת עם שמלה תכלת עם טלאי צהוב. ברגע של בלאק אאוט בריא שכחתי לרגע מה זה ואמרתי לי בעיני רוחי 'מגן דוד צהוב' וכל מה שחשבתי עליו היה באותו רגע, איך אנשים טובים, נבונים, משכילים, היו מוכנים להסכים לצעד המטורף הזה של סימון בפיסת בד על הבגד? בהצגה של אז היתה סצנה שלמה שבה אנה מתנפלת על פיטר שעומד להסיר את הטלאי ממעילו, כי אם יצא החוצה ללא הטלאי יאסרו אותו (אבל ללא הטלאי איך בעצם יזהו שהוא יהודי...) ואז היא מבינה שהם לא יצאו החוצה. גם פה היתה סצנה כזו, אך הרבה יותר מינורית. ואז חשבתי על לואי אלתוסר ועל החיבור שלו ideological state apparatuses – מאיפה בא הציות העיוור הזה... ואיך זה שאוטו פרנק השכיל להבריח את משפחתו מגרמניה להולנד, אך במקום לברוח הלאה, הוא שקד שנה שלמה על הכנת מחבוא. הנה גם המשפחה שלי (מצד אמא) ברחו מגרמניה להולנד, כמו משפחת פרנק בתחילת שנות השלושים, אך ב-1936 הם כבר היו פה וכך נמנע ממני הסטטוס של דור שני או שלישי או איך שקוראים לזה. ומה היה קורה אם לא היו עוצרים את רומל במצריים? (6/5/2016)
לא זז
על 'רומיאו ויוליה' באופרה הישראלית
כאמור חמישה דואטים של האוהבים יש באופרה הזו של גונו ולמעט הפרעות קלות בדואט השני, ונוכחות הנזיר והאומנת בשלישי, בעצם על הבמה ברוב האופרה נמצאים רק שני מבצעים. האם זה מספיק כדי להחזיק את היצירה ולרתק את הקהל? התשובה נמצאת בבימוי. בהפקה הזו בחרו בתפאורה מינימליסטית, אולי אפילו מינימליסטית מדי, ולמרות שאני לרוב מעדיפה סט כזה, משהו לא מתחכם שלא גונב את הפוקוס מהביצוע, חוסר ההתרחשות הבימתית היה בעוכריו. מילא אם היתה רק סצנה אחת ארוכה של שני האוהבים לבדם, אבל שלושה דואטים ארוכים לבד... זה היה קצת משעמם. סטטי מדי... לא זז... ואז בין תמונה לתמונה יורד המסך ואנו ממתינים ארוכות בחושך להחלפת התפאורה. הנה כי כן נוסד לו מנהג חדש באופרה, הפסקת סמסים... 🙂
ההפקה הזו שנוצרה לבית האופרה של מונטה-קרלו (בשיתוף בית האופרה קרלו פליצ'ה בגנואה) מתאמצת בכל הכוח לא לקחת סיכונים. הבעיה היא שלפעמים מעט מדי זה באמת מעט מדי וכאן זה לא היה אפילו ברמה "לא להפריע למבצעים" או "קונצרט עם קצת תנועה", אלא פשוט משעמם. אם יש איזושהי דרמה במוזיקה, הסט הזה מרדד הכול להתרחשות כל-כך שטוחה שאנו מפספסים גם את זה. ובכל זאת, אנו לא באנו לראות קונצרט שלא מפריעים לו, בנו לראות אופרה, מבוימת, עם אקשן, קצת, משהו, שיזוז. (21/4/16)
באין רועה
על קונצרט מוצרט – המיסה הגדולה והרקוויאם.
הכול נראה מאוד מבטיח. מה בתפריט? מוצרט אהובי וארבעה יקירי המדור. הכוכבות הראשיות יעל לויטה ואלה וסילביצקי, המצטרפת החדשה ענת צ'רני והבן שבחבורה, מיודענו עודד רייך. התגבור שלהם בערב זה, קרי הטנור האמריקאי, המנצח האסטוני ושלוש מקהלות ישראליות לא היו במיטבם. וזה די חבל כי כשמדובר ביצירות ליטורגיות, הגברת הראשונה היא המקהלה. עוד לא החלטנו אם מה גבר על מה, זה שהרסו את הלקרימוסה מהרקוויאם, או זה שזכינו לביצוע מדהים של Et incarnatus est במיסה.
הנה כי כן, את הקונצרט הזה הצילו הסולנים. אבל סולנים ביצירה ליטורגית זה לא מספיק. שהרי מדובר ביצירה דתית, כלומר יצירה לקהילה. הקהילה יושבת על הבמה או בקהל ואחת צריכה להלהיב את השנייה לכדי התלהבות דתית אחת. ואם הקהילה על הבמה לא מתלהבת מספיק ואפילו מבולבלת ומתפרעת, הרגש הדתי – המטרה של היצירה הזו (או אם תרצו לתרגם לימינו – רגש ההתעלות הספיריטואליסטית) לא מתעורר. יצאנו בלא כלום.