הסאטיר הלבן – מדור ביקורת

על 'ארוחת טעימות' בתיאטרון הקאמרי

אין ספק שבלי הדמות העסיסית והמופרעת הזו של נטע, שהיא גם המראה המעוותת או הישרה בעצם, שבתוך המראה שניצבת מולנו, ההצגה הזו שלפנינו היתה רק משחק תפקידים דידקטי ולא מעניין במיוחד בקלאש של השמאלנים עם המתנחלים, במין סיפור מאוד סכמתי על רומיאו המתנחל פגש את ג'ולייטה הבת הנאיבית של העיתונאי השמאלי הקיצוני, שכבר קצה לה במשחק ה"צדק לפני הכל" של אביה ואולי היא בעצם הולכת עם המתנחל שלה רק כמרד באב (אותו היא מאשימה באלימות של שנים כלפיה), או כמרד בחברה שלה. כי למען האמת, הקישור הזה בין השניים, לא פתור. זוהי הצגה אקטואלית מאוד, אפילו אקטואלית מדי, מכיוון שהיא ספציפית מאוד בנושא שלה, מבחינתי פריים קטן מדי של בדיקת הישראליות, גם אם חשוב להתייחס לאותו פריים. כאילו לקחו את התמונה האחרונה בשיאו של תהליך שכעת בעצם עובר את הפסגה ומתחיל לגלוש את הלא-נודע, אלא הצד האחר, הצד של צל הגשם, הצד הלא נכון של הקו הירוק.

בסיכומו של יום, זוהי עוד חוליה חשובה בדו-שיח שמעלים בקאמרי על החיים בישראל היום ובתגובה המהירה לאירועים. החיפזון הקאמרי הידוע לא ניכר כאן, אם כי עדיין נראה לי שהמפגש בין השמאל והמתנחלים לא היה מבושל עד הסוף. עדיין זה תפוח אדמה לוהט שקצת קשה לאליטה התל-אביבית לגעת בה. וכן, המחזאי בכלל גר בגליל, אבל הנה גם את התוכניה בחרו למלא בסיפור המפגש שלו עם אמילי עמרוסי, מתנחלת גאה ורהוטה מאוד, בשיחה מרתקת ואמיתית הרבה יותר מהמחזה. כאילו המחזה הזה צריך הסבר. וכן, הוא צריך, אך לא בתור פיגום, אלא בתור, לצערי, בתור מפגש שאני מקווה שיצעיד אותו הלאה לעבר עיבוד הרבה פחות סכמטי של מפגש שכזה. הנה זה אפשרי. מעניין שכמו במחזה, גם המחזאי בסוף נוסע אל אמילי להתנחלות. כן, זה מקום מקסים, ואני שואלת את עצמי האם אתם לא מגיעים לשם כי זה מעבר לקו הירוק או בגלל שאתם מפחדים שאיזה פלשתינאי מתוסכל יקום בבוקר וירצה לעשות פיגוע, לירות, לדרוס, לדקור, לזרוק בקבוק תבערה.... האם מה שמניע אתכם זה פחד או עקרונות ומה שווים כל העקרונות האלו ("שהורסים לנו את החיים") או הפחד הזה.  (24.3.16)

על ההצגה 'אישה בורחת מבשורה' בתיאטרון הבימה ועל ההצגה 'מפיסטו' בתיאטרון הקאמרי.

גם בימינו לא מעט מציבים את עצמם במקום מסוים במפה הפוליטית (כן כן גם בשמאל), כי זה יקדם אותם, אפילו אם הם לא ממש מזדהים או לא ממש מבינים את האידיאולוגיה שעל פניו הם מזדהים איתה. הפגן אמור להיות תערובת בלתי אפשרית של נוירוטי, מבולבל, אדיש, אופורטוניסט, פגיע, דואג לאחרים עד כדי הסתכנות, אך גם מעיף אותם לכל הרוחות כשצריך. אין תפקיד קשה מזה. במיוחד בעיבוד בעייתי. במיוחד בתיאטרון, שמקדש את הסצנה ולא את האדם, להבדיל מהקולנוע והקלוז-אפים שלו. איתי טיראן לא עומד במטלה, הבמאי שלו לא עומד במטלה, המעבד לא עומד במטלה. הפגן שלהם לא פתור ולא במובן הטוב של המילה.

...

ההרגשה הכללית היתה שהעיבוד הזה רידד את הספר לכדי טלנובלה מלודרמתית, שכל מה שהיא מכילה זה סיפור מנג'-א-טרואה מוזר המשולב והמשתלב בהיסטוריה הישראלית, שמתווה את ציר הזמן, את ציוני דרך הידועים – מלחמה א', מלחמה ב', מלחמה ג', אך גם, מן הסתם, היא הסיבה לרוב רובן של ההתרחשויות, כמו גם למצוקותיהן הבסיסיות של הדמויות. אלא שאת המצוקות האלו, אנו בעצם לא יודעים, אנו מדמיינים, משליכים את עצמנו, את כל הידע שלנו ומשלימים את החסר לבד. המבנה הפסיכולוגי המורכב ותיאורי הנוף שמשליכים על האירועים ועל פסיכולוגיית הדמויות שרקח גרוסמן בספר שלו כאילו נמחקו ונותרנו עם רומן למשרתות, כשהרובד הפסיכולוגי הקולקטיבי והוא בלבד מרחף מעל...  (19.3.16)

על המחזמר 'סיפור הפרברים' בתיאטרון הקאמרי.

כולם יודעים שמילת המפתח היא באלאנס. וכאן היה קשה למצוא אותו. נדמה שההפקה הזו היא סיפור הפרברים על סטרואידים. במיוחד במערכה הראשונה, שהיתה well done על גבול ה-übergekocht. התזמורת היתה רועשת מדיי, ההגברה של הזמרים חזקה מדיי ומאפילה אפילו על התזמורת הרועשת והרוגשת, שלא היתה רק חזקה מדי, אלא מתלהבת יותר יותר מדיי, אם יש דבר כזה כשמדובר בסיפור הפרברים. ובנוסף לזאת הכול היה על גבול המהר מדיי. איך אפשר לעשות את זה ללני, שהיה מנצח שפשוט התמחה בלהתלהב בצורה מאוזנת... להתלהב, אך לא לרוץ, לדעת להתרווח בצלילים החשובים. ועוד יש הקלטה שלו מנצח על זה... (הבנתם איך עושים את זה?) ובכלל אני אוהבת לשמוע יצירות בניצוח שלו, למשל החמישית של שוסטקוביץ (שלא בעיה לקלקל בביצוע בומבסטי) ואפילו Exultate של מוצרט, אם צריך לאזן בין עדינות והתלהבות, הרי זה שם. אין כמו מוצרט כדי ללמוד מהו באלאנס ועוד כמה דברים.

ומה היה לנו כאן:הפקת רסטורציה, חסרת מסר לעולם וללא מעוף שיוציא אותה מגבול המוכר והצפוי. והמאמץ לשמור אותה ב'על-מקום' בעצם די מייגע ומשעמם. הנה כי כן, זה אמור להיות ספקטקל של שירים וריקודים ותו לא. הריקודים עובדים ועוד איך. השירים, חלק. מה שבאמצע יוק. התפאורה לא יותר מבסדר. הקצב מהיר מדי, רצים מסצנה לסצנה בלי שום שהות לבניית רגע דרמתי או להתרווחות ובניית עומק של דמות. ההתלהבות מוגזמת והעוצמות קורעות את עור התוף (תיזהרו יש לי רק אחד). מזל שהגז נגמר במערכה השנייה ואז אנו זוכים לכמה מנות אושר. כדור הרגעה קל לא יזיק כאן ובכל זאת, כמה נקודות אור: משי, רונה לי, רוני, שלמה. ללכת או לא? מה זה משנה מה אני אגיד, כל הכרטיסים נמכרו. אני אלך לשמוע ביו-טיוב את לני מנצח על זה.  (3/3/16)