הסאטיר בתיאטרון

חפלה בחצר

על ההצגה 'אום כולת'ום' בתיאטרון יפו

יש בקהל אנשים שבאו לראות את ההצגה הזאת כבר בפעם השביעית. מה יש פה שאין למשל בקונצרט של זהבה בן שרה אום כולת'ום עם התזמורת האנדלוסית, כלומר זהבה בן שרה אינתה עומרי עם התזמורת האנדלוסית. אתם זוכרים. שעה ועשרים... הייתי יכולה לטעון שזהבה שרה הרבה יותר טוב מגלית גיאת, ושהתזמורת האנדלוסית זה בטח יותר טוב מעוד בודד. אבל למבצעים כאן, כאמור, אין מה להתבייש. אולי מה שמושך כאן את הקהל המאוד מיוחד של ההצגה הזו, שהוא לא הקהל הרגיל של תיאטרון יפו בפרט ותיאטרון בכלל, הוא האופי החפלאי, הבלתי אמצעי והלא מאוד רציני, כמו איזה קונצרט מחייב של שיר אחד שלם של כוכב המזרח, עם החזרות האינסופיות על הנושא המוזיקלי בהקדמה (כי ככה נהוג) והאיטיות וההתרווחות. כאן, זה כמו בחפלה, הקטעים החשובים. היילייטס. ואפשר לשיר עם המבצעים. בקיצור. סבבה. בלי כבדות.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מלון ההבלים

על 'מלון רנדוו' בתיאטרון הקאמרי

אצל פדו, אין פסיכולוגיה אלא פעולה בלבד. בהצהרה. כך כותב מורי ורבי פרופ' אבי עוז בתוכנייה: "אם הקומדיה מתחרה לעיתים מזומנות בדרמה הרצינית בהתבוננותה בטבע האנושי, הרי הפארסה חפה כמעט לחלוטין מן הניסיון המכוון לנתח את אופי האדם. בדרך כלל היא שמה לה לתכלית לחשוף את גלגלי השיניים המניעים את ההתנהגות האנושית במכאניות חסרת מחשבה ומשוללת עקרונות מוסריים." ועם בקומדיית מצבים פר אקסלנס דעסקינן, אז עולה מן הסתם שאלת מבחן הזמן. כי הפסיכולוגיה של האדם לעולם נשארת, אך המצב האנושי משתנה גם משתנה. והנה, פדו, שיצירותיו נחשבו בזמנו לבידור קל, זכה להעלאה בדרגה וכיום מבקרים רואים בו מבשר של התיאטרון הסוריאליסטי ושל תיאטרון האבסורד. אולי. אבל לא המחזה הזה. ואני חושבת שלמרות שנתברכנו כאן בצוות שחקנים מצוין, בהברקות תפאורה ותאורה, במוזיקה חיננית וגם בתלבושות סבירות, המצב הבסיסי כבר לא מעניין. פדו אהב להכניס את דמויותיו לצנטרפוגה של מלון זול למפגשים אקראיים, כך גם הוא עושה במחזהו המפורסם ביותר יתוש בראש, אבל נדמה שמה שהיה מעניין ומצחיק אז ואולי גם כשהתגלה מחדש בשנות ה-40 של המאה ה-20, כבר לא מצחיק כעת. יחסים מחוץ לנישואין הם דבר שבשגרה, בכל אופן זה המסר שבו אנו מופצצים בשלל ערוצי המידע שאנו חשופים אליהם. עם שלל תוכניות ריאליטי דוגמת בוגדים (Cheaters), שבה הצוות עושה אמבוש על הבוגד ומביא אליו את בן זוגו הנבגד כדי שיתפוס אותו על חם. עם אתרי אינטרנט שמיועדים להכרת פרטנרים לסטוצים. מה כבר יכול אם כך להצחיק בקומדיית מצבים ארכאית כזו ועוד במעטפה תקופתית. נראה לי שאחרי שהורגלנו ברמת ריגושים כה גבוהה, התמימות של הפארסה הזו קוברת את כל העוקצנות שאולי פעם היתה לה. אני מפהקת. האם אני אפהק גם אל מול המלך אובו של אלפרד זארי.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

ולא היה בינינו אלא יופי

על 'הדרך לעין חרוד' – הזירה הבינתחומית

אי אפשר להשתמש בכל הטקסט, זה ארוך מדי, אז עורכים. אבל כאן נדמה שיש קסם, טכנולוגיה, רעיון אמנותי. והסיפור הוא כלי שרת. והעריכה מגמתית, היא תמיד מגמתית, אבל הטכניקה, כמו המדיום התיאטרוני, כמו זה הקולנועי נזקקים לפעולה כדי לנוע. ובפרוזה הפעולה היא משנית לחיבוטי הנפש. וכאן אין חיבוטי נפש. יש התחלות, אזכורים, אבל לא מתפתח דיון. לא צוללים לעומק. לא משתגעים. חשבתי שזה כמו אופרה שלקחו לה את רוב האריות והשאירו רק את הרצ'טטיבים. זה דוגמה טובה, כי באופרה, להבדיל מהקולנוע, מה שחשוב זה האריות. אבל לפני שקוראים את הספר לא יודעים. זה נראה יפה. אבל אנו נותרים באפלה, עם אי אילו קצוות פתוחים, שהם לא אלו שהשאיר קינן. באמת הרגו את הילדים? את הקטע שבו מספרים שלא, השמיטו. גם את עניין הפיכת הנגד שהיתה בסוף השמיטו. כי אם היתה מהפכת נגד אז למה לנסוע לעין חרוד, אולי אפשר לחזור לתל-אביב. למרות שאצל קינן ממשיכים, אף על פי כן. עין חרוד היא לא מקום.

ההצגה לא נפתחת בטקסט. היא נפתחת בפעולה. אבל לפני זה ריק. קופסה שחורה. רק בקצה יש כמה דליים לבנים ומעט ציוד. לפני שמתחילים בוראים עולם. אצל קינן מתחילים מהקטסטרופה. שתי דקות מהסוף. כאן מתחילים אחרי הסוף. רפלקסיה. בין אם ידעת את קינן או לא ידעת. איך יוצרים קטסטרופה מהאין. והמלח הזה, מלח הארץ אולי, אבל בעיקר חומר מת. לא אדמה שמצמיחה. מלח, ממית. ים המלח הוא ים המוות. מתחילים מהסוף והולכים אל הסוף. מעגל שלם, לא רק זווית אחת קטנה במחזור החיים, כמו אצל קינן. אבל שקט. בובה במקום אדם. בובות לא מדברות. זה לא נאומים וצעקות ולחישות כמו אצל קינן. הדמויות עצמן לא מדברות. רק המספר מדבר בשמן. אנו לא נמצאים בסיטואציה עצמה, אנו בהצגה. מדברים על. האם זה אפקטיבי. תלוי מה רוצים להשיג. יופי או אמת.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

ולדימירים

על 'הזאבים' בתיאטרון הקאמרי

ובסוף ההצגה כולם עומדים בשורה בקדמת הבמה ושרים "שתי גדות לירדן". הקהל כמעט מתחיל למחוא איתם כפיים בהשתתפות. אם זה היה קורה, אז באמת אחרית הימים הגיעה. הנה שרים את מה שנחשב כמעט להמנון בית"ר (לאחר 'שיר בית"ר') במעוז השמאל האשכנזי השבע התל-אביבי והוא עוד מוחא כפיים. הכנסנו להם. זהו, שלא ממש.
ההצגה הזאבים היא בדיחה פנימית של הלל מיטלפונקט שמוטחת בפרצופם של הלא-מודעים. ההצגה הזאבים היא ניסיון פתטי של התיאטרון הקאמרי להתחנף ובו זמנית ללגלג על ההגמוניה הימנית החדשה. ההצגה הזאבים אינה ראויה לבאזז החיובי שהיא זוכה לו, לא רק בגלל שהיא אוסף קלישאות נבוב, אלא בגלל שהיא לא אמינה, לא יודעת להחליט אם היא סטירה או מלודרמה, מנסה להיות הכול בכול מכול ונשארת לא כלום. במבחן הזמן, היא לא תעמוד.
אז לכל מי שהמליץ לי מראש על ההצגה הזאת, אין לי אלא לומר: המלך הוא עירום. כבר הרבה זמן לא נתקלתי באוסף ציטוטים מתיימר כל-כך. ואני לא נגד ציטוטים, נהפוך הוא, אלו יכולים ליצור עוד ועוד רבדים, אבל צריך לדעת מה לקחת ואיך לקחת.

המשך לקרוא