מלון ההבלים

על 'מלון רנדוו' בתיאטרון הקאמרי

באתי עם דעה קדומה ולא התבדיתי. קומדיית סלפסטיק מסחרית מהז'אנר שאני לרוב נמנעת ממנו בקולנוע וגם בתיאטרון, כי הוא פשוט נראה לי לא מעניין מספיק. Not my cup of tea. את הריגושים שלי אני מוצאת במקומות אחרים. אבל הוזהרתי מראש לשמור על ראש פתוח והחלטתי לתת צ'אנס. וכמו שאמר וילוז'ני בסוף ההצגה לפני הצגת השחקנים והעושים במלאכה, תודה שבאתם, באמת תודה שבאתם, ביום שישי בצהרים, אמנם בלי כסף, אבל תודה שבאתם. האם תמורת כסף היית באה? אני, בטח הייתי בוחרת במשהו אחר. אבל אני זה לא דוגמה. אולי אלה שאוהבים האח הגדול ואת כל הג'אז ההוא, יבואו בהמוניהם וימלאו את קופת הקאמרי. אני דווקא בעד זה, כדי שיהיה כסף לממן דברים אחרים, שאולי כן הייתי משלמת עליהם, אבל אחרים לא. ואולי גם משרד התרבות לא.

משהו כמו 20 דקות לפני הסוף, כבר נמאס לי ורציתי ללכת הביתה. משעמום. אני שתמיד מקפידה לצלוח כל דבר כדי להגיע אל רגע הקתרזיס שלי, ההשתחוויה ומחיאות הכפיים בסוף ההצגה, רציתי ללכת. I think, this is a first. אבל ההשתחוויה דווקא היתה שווה, מדליקה, אולי יותר מכל ההצגה עצמה. במין ריקוד ברוח ההפקה, עם שורת מקהלה שפותחת דלת לא קיימת בפנטומימה, מלווה בצליל הנקישה, וסחתיין על הסינכרון המושלם. זה מוטיב שחוזר בכל ההצגה, אחד מני הברקות בימוי מוצלחות שלא מצליחות לדעתי לחפות על החטא הקדמון. מבחן הזמן.

מנסים למכור את ז'ורז' פדו, המחבר, כמחזאי הקומדיות המצליח והמוצלח ביותר שיצא מצרפת אחרי מולייר. הא, הא ושוב פעם הא. ובעצם אני חושבת, מה ההבדל הגדול בין שניהם. למה מולייר כן ופדו לא. הנה פדו כתב יצירות וודוויל ופרסות שהוצגו בהצלחה רבה מאוד בתיאטראות פריז. אמנם לא מדובר בתיאטרון הרציני של פריז, אל נא נשכח שוודוויל מעולם לא נחשב לאמנות נעלה, אך בכל זאת, זכה לפופולריות גדולה אצל הקהל. אותם ילדי גן העדן, מן היציע העליון של המקומות בפרוטה, כמו בסרט הידוע שראיתי שוב אך אתמול, בפעם המי יודע כמה. ואני בדיוק אומרת למי שצופה בזה איתי, שישים לב שהתיאטרון שם בסרט מאוד קטן. הייתי ציירת, אני אומדת פרופורציות, כמה פעמים גובהו של המנחה, מנהל התיאטרון, נכנס שם ברוחב הבמה. נראה לפי שלוש או ארבע פעמים. זה הכול. ואני אומרת, עוד אתמול, שזה מזכיר לי את מבנה תיאטרון האופרטה של בודפשט, שמגיע לכאן כבר כמה שנים עם הפקות של אופרטות הונגריות, שזה ז'אנר לא כל-כך רחוק מהוודוויל. הנה גם שם יש קומדיית טעויות שמתרחשת בחלקה במלון, למשל בנסיכת הצ'רדש. אז למה קלמן כן ופדו לא. ובעצם, אם חושבים על זה, אז אולי אפשר לומר שסיפורים הזויים כאלו יש בכל קומדיה, גם אצל בומרשה בטרילוגיית פיגרו, כלומר בהספר מסיביליה ובנישואי פיגרו (גם שם ברחו מהחלון). אז למה מוצרט כן ופדו לא. טוב, בואו לא נסחף, אופרטות הונגריות זה לא מוצרט והפקות של תיאטרון מוזיקלי קטן, זה לא האופרה גרנייה ואפילו לא האופרה קומיק. ולמרות שמולייר שאב את רוב השראתו מהז'אנר העממי של קומדיה דל ארטה, שלא שונה כל-כך במהותו מקומדיות סלפסטיק, ואולי הוא גם מאבות הוודוויל, מולייר בכל זאת, שאב גם מקומדיות ומפרסות של מחזאים רומיים ועיצב דמויות עם עומק ונפח. וגם הלהקה שלו הציגה בחסות המונרך, לואי ה-14…

אצל פדו, אין פסיכולוגיה אלא פעולה בלבד. בהצהרה. כך כותב מורי ורבי פרופ' אבי עוז בתוכנייה: "אם הקומדיה מתחרה לעיתים מזומנות בדרמה הרצינית בהתבוננותה בטבע האנושי, הרי הפארסה חפה כמעט לחלוטין מן הניסיון המכוון לנתח את אופי האדם. בדרך כלל היא שמה לה לתכלית לחשוף את גלגלי השיניים המניעים את ההתנהגות האנושית במכאניות חסרת מחשבה ומשוללת עקרונות מוסריים." ועם בקומדיית מצבים פר אקסלנס דעסקינן, אז עולה מן הסתם שאלת מבחן הזמן. כי הפסיכולוגיה של האדם לעולם נשארת, אך המצב האנושי משתנה גם משתנה. והנה, פדו, שיצירותיו נחשבו בזמנו לבידור קל, זכה להעלאה בדרגה וכיום מבקרים רואים בו מבשר של התיאטרון הסוריאליסטי ושל תיאטרון האבסורד. אולי. אבל לא המחזה הזה. ואני חושבת שלמרות שנתברכנו כאן בצוות שחקנים מצוין, בהברקות תפאורה ותאורה, במוזיקה חיננית וגם בתלבושות סבירות, המצב הבסיסי כבר לא מעניין. פדו אהב להכניס את דמויותיו לצנטרפוגה של מלון זול למפגשים אקראיים, כך גם הוא עושה במחזהו המפורסם ביותר יתוש בראש, אבל נדמה שמה שהיה מעניין ומצחיק אז ואולי גם כשהתגלה מחדש בשנות ה-40 של המאה ה-20, כבר לא מצחיק כעת. יחסים מחוץ לנישואין הם דבר שבשגרה, בכל אופן זה המסר שבו אנו מופצצים בשלל ערוצי המידע שאנו חשופים אליהם. עם שלל תוכניות ריאליטי דוגמת בוגדים (Cheaters), שבה הצוות עושה אמבוש על הבוגד ומביא אליו את בן זוגו הנבגד כדי שיתפוס אותו על חם. עם אתרי אינטרנט שמיועדים להכרת פרטנרים לסטוצים. מה כבר יכול אם כך להצחיק בקומדיית מצבים ארכאית כזו ועוד במעטפה תקופתית. נראה לי שאחרי שהורגלנו ברמת ריגושים כה גבוהה, התמימות של הפארסה הזו קוברת את כל העוקצנות שאולי פעם היתה לה. אני מפהקת. האם אני אפהק גם אל מול המלך אובו של אלפרד זארי.

ואז אני קוראת בתוכניה עוד… איזה קטע שבתוכניה הם כבר קוברים את עצמם, בלי משים… "לכן עלינו להציג את פדו ברצינות. הדמות עצמה לעולם – או כמעט לעולם – אינה מצחיקה, אלא המצבים שלתוכם משליך אותה המחזאי." כותב ברנאר מורא עם הסבר ארוך אחר-כך. מה מוזר, אם כך שהבמאי לא הנחה את השחקנים שלו להיות רציניים. ענת וקסמן כאנג'ליק, הדמות היחידה במחזה שאינה משקרת, למרות שאף אחד לא אמור לאהוב אותה, מציגה דמות גרוטסקית ועטירת הומור פיזי, למשל בסצנת הסמי-התעלפות בעקבות המכתב המזמין אותה לחקירה בעקבות מעצרה (של מי שהתחזתה לה). רוני הדר, היסטרית מדי כאישה הזנוחה, מרסל, נטע פלוטניק מוקצנת מדי כמשרתת, שאינה מוותרת אף פעם על קידה, יובל סגל מציג קריקטורה של צעיר בתפקיד האחיין מקסים ועוד לא התחלנו לדבר על מתייה ועל בנותיו המדברות (וגם שרות) במקהלה הרמונית להפליא. ואז חשבתי מה היה אילו היו עושים אותם הרבה פחות מוחצנים ויותר ריאליסטיים. משהו כמו הסרטים שנעשו לא מזמן בעקבות קומדיית טעויות זו או אחרת של אוסקר ויילד, שנכתבו כמעט באותה שנה (חשיבותה של רצינות, בעל אידיאלי ומניפתה של גברת וינדרמיר). האם אז זה היה עובד. היה עובד עליי. … אני עדיין כותבת ללא סימני שאלה בעקבות עמוס קינן בדרך לעין חרוד… זו היתה הביקורת הקודמת…

שלל שבחים מובאים בתוכנייה על ז'ורז' פדו מפי רבים וטובים. אני אעשה כאן ניים דרופינג. הנה הבמאי המהולל (או המולטי-טאלנט) ז'אן קוקטו, שמצדיע לטוטליות של פדו, להקפדה על כל פרט, לדייקנות המתמטית שלו. כל זה גובל לדידו בשיגעון ממש. אחרים ידברו על ההקפדה המתמטית של פדו, לא רק בהקשר לפרטי הפרטים שפירט בהוראות הבמה שלו, שנכתבו בטור מקביל לטור הדיאלוגים, כמו שנעשה בתסריטים קולנוע מאוחר יותר (כך מציינים בתוכנייה), אלא גם בהקשר לבניית העלילה. "אין אפילו עניין אחד שאינו נחוץ לפעולה כולה" מציין מרסל אשאר. מצד שני, מובאים דברים של אחד מהמחזאים האהובים עליי, אז'ן יונסקו, מחלוצי תיאטרון האבסורד, הקרוב לליבי, שמסביר למה פדו קסם למחזאי האבסורד. אותי זה לא שיכנע. בכל אופן, לא מה שראיתי על הבמה: "מבקרים רבים כתבו על המבנה המושלם של מחזות פדו, על הטכניקה המשוכללת, לפיה מתפתחות הסיטואציות שלו. אבל בעצם מה שאנו מבחינים אצל פדו הוא בעיקר מה שאינו מוסדר, טכניקה הנוהגת בשיגעון. בארגון של מחזה כמו 'יתוש בראש', למשל, יש מין תאוצה מסחררת, מעין ניתור אל הטירוף … פדו הינו באמת סולל הדרך של האחים מרקס ושל קומיקאים אמריקאים אחרים, שבעבודותיהם הכל מתחיל במה שנראה מקרי, אך מסתיים במצב של פחזות מוכת שיגעון, שאולי היא באמת קריקטורה נאמנה של קלחת חיינו, הדהירה לשנו לעבר התהום."

ההפיכה של סצנה בנלית למטורפת, אופיינית למחזותיו של יונסקו, למשל במחזה הדייר החדש (1955), שבו שני המובילים מכניסים רהיטים לדירה ריקה, אלא שהם ממלאים אותה כך שלא נשאר בה מקום לזוז. אבל בהצגה שלפנינו שום דבר לא הופך מטורף ואפילו לא מפתיע. הכול צפוי מראש. כל-כך צפוי שהוא משעמם וללא כל ערך מוסף. המסר של המחזה עצמו לא עומד במבחן הזמן כאמור ובחירות הבמאי לא מעניקות לו מסר או עומק שאולי יכלו להיות לו אם היה נבחר קונספקט אחר, אולי לא תקופתי, אולי לא סלפלסטיק. אולי באמת היות צריכים ללכת כאן על גישה שמלווה יותר את מחזות האבסורד. בנליות דהיום, שהולכת ומשתגעת. האם זה אפשרי בכלל.

ובכל זאת כמה נקודות אור שאני לא יודעת אם הן מספיקות. בראשית, התרגום הקולח של אלי ביז'אווי, שמספק מעמדים קומיים נקודתיים שנונים ולא מאולצים. משחקי התאורה היפיפיים והמבריקים אפילו, שהוסיפו הדגשים הכרחיים לריהוט במערכות הראשונה והשלישית במשרדו של פנגלה, אך בעיקר פתרו באופן מרשים את הצורך להציג חדרים שונים במלון במערכה השנייה, כאשר כל ההפרדות בין החדרים והמסדרון (והאכסדרה וגרם המדרגות) התוו באמצעות משחקי תאורה. אלמנט מקסים נוסף, בהעדר דלתות הוא שילוב פנטומימה של פתיחת וסגירת דלתות, מלווה בצלילים הנדרשים (בתיאום מושלם!) ובמיוחד מרשים, הפנטומימה של הכניסה למלון בדלת מסתובבת, כל דמות בדרכה היא. צוות השחקנים היה מרשים ורמת המשחק היתה אחידה פחות או יותר. בלטו וילוז'ני עם הכריזמה העצומה, ענת וקסמן כאנג'ליק, למרות האובר-אקטינג (זה התאים לאובר הכללי), נטע פלוטקין כוויקטואר המשרתת ואנשי המלון בסגנון הודי רובי מוסקוביץ' ושלומי אברהם.

לי זה לא הספיק.

מלון רנדוו, תיאטרון הקאמרי. הצגת מבקרים. 18.8.16. קומדיה מאת: ז'ורז' פדו בשיתוף עם מוריס דבלייה. תרגום: אלי ביז'אווי (נוסח הצגה: אלי ביז'אווי ואודי בן משה), בימוי: אודי בן משה, תפאורה: לילי בן נחשון, תלבושות: אורן דר, תאורה: אבי יונה בואנו, מוסיקה: קרן פלס. שחקנים: שמואל וילוז'ני – פנגלה, ענת וקסמן – אנג'ליק, מיכה סלקטר – פיירדן, רוני הדר – מרסל, יובל סגל – מקסים, נטע פלוטניק – ויקטואר, נדב אסולין – מתייה, סוזנה פפיאן – ויולט, ירדן לויתן – נינט, ליאת שטרן – ליזט, רובי מוסקוביץ – בסטיאן בעל המלון, שלומי אברהם – בובו עובד במלון, דורון צפריר – מפקח המשטרה, אורי סממה, אריאל קורט – שוטרים.