על "נסיכת הצ'רדש" באופרה הישראלית
היה מצחיק, או בעצם היה צריך להיות מצחיק, מצחיק ומלהיב כאחת. כל החומרים שם, השאלה מה עושים איתם. מצד אחד, יש כרטיס מנצח: האופרטה נסיכת הצ'רדש היא יצירה שנונה, מצחיקה עם אריות ופזמונים סוחפים, מהם עממיים יותר וסוחפים בגוון הצ'רדש ומהם נוגים ודרמתיים יותר בגוון הוולס. זהו עירוב מושלם של התרבות הווינאית הגבוהה והתרבות ההונגרית העממית שנוצר דקה לפני שהאימפריה האוסטרו-הונגרית חדלה מלהתקיים. יצירה שטותית אמנם, ללא מסר כלשהו, אבל ללא ספק פנינה בידורית שלא נס לחה. מצד שני, הפרשנות והביצוע.
הפרסומות דיברו על הפקה מרשימה ועשירה עם 120 משתתפים. במציאות, ההפקה היתה מרשימה הרבה פחות. תפאורה דלה ופרטנית מדי, תלבושת זולות ולא מרשימות ועיצוב תנועה מפוהק העיבו על ההפקה, ושיוו לה תחושה של הפקת סיום בית-ספר תיכון או מקסימום הפקת ספקטקל לתיירים בתיאטרון קטן במזרח אירופה. מה שהציל איכשהו את המצב היתה השפה ההונגרית העסיסית בה בוצעה האופרה, בשילוב עם פרזות בעברית ששבו את לב הקהל, והביצוע של הסולנים, במיוחד בקטעים הקומיים.
הפרשנות שהעניק הבמאי ליצירה והשילוב של מוראות המלחמה, עד כדי יצירת דמות מיוחדת לשם כך, באופרטה הקברטית הקלילה, לא תמיד עוברת חלק ויותר מאשר ללמד אותנו ענווה, היא הופכת את המלחמה לקברט או לקטע קומי. בסופו של יום, לא ברור אם זו הזיה של חייל קופא ורעב בשוחות, המנסה להתלות בקברט השמח ובסיפור הטלנובלה כדי להחזיק מעמד או שזוהי ביקורת על הווינאים החוגגים בשעה שבחזיתות נהרגים מיליונים, או אולי זו ביקורת עלינו היום... ואם המלחמה הופכת לקברט, האם לא היה עדיף לוותר על אותה פרשנות מאולצת?
ועדיין – האופרטה של קלמן מקסימה ולמרות העלילה הקלושה והמופרכת, הפרשנות המוזרה וההפקה שאינה חפה מבעיות, פניני המוזיקה שבה לא מרפים ממך בימים שאחרי – הם מלהיבים, הם מרטיטים ובאופן כללי פשוט מענגים. ומכיוון שלא ידוע מתי נוכל לראות שוב את האופרטה שובת-הלב הזו, כדאי לראות את ההפקה הזו, על אף מגרעותיה. היא בהחלט לא פאר היצירה, אך עדיין, ערב מבדר ומהנה מובטח. (17/12/13)
