היינו באמריקה

על המחזמר "סיפור הפרברים" באופרה הישראלית.

קשה מאוד לפספס עם סיפור הפרברים. שהרי יש למחזמר את כל הנתונים: עלילה על-זמנית שמבוססת על סיפור עתיק יומן שהותק לניו-יורק של אמצע המאה ה-20, ושאין בעיה להשליך אותו גם על זמננו, שירים, שכמעט כולם ללא יוצא מן הכלל הפכו לסטנדרטים, קצב לטיני וכוריאוגרפיה גאונית. ובכל זאת, למעט רגעי קסם ספורים, רוב ההפקה הנוכחית של המחזמר המועלית כעת באופרה הישראלית פשוט מתגלגלת לה כשהמשתתפים מסתמכים על מה שיש, במקום להוציא את המיץ מהחומרים שהופקדו בידם ולשבור שיאים.

זה מתחיל מחוסר הכריזמה של הסולנים. ובמיוחד מרק מקילופ בתור ריף, מנהיג חבורה של צעירים אמריקאים ממוצא פולני בני מעמד הפועלים, ה-jets ("הטילים", בתרגום לעברית, הלא אהוב עליי), וחברו הטוב ביותר, כמו אח (Womb to tomb. Sperm to worm – בברודווי, Womb to tomb. Birth to earth – בסרט המהוגן) של טוני, הגיבור הראשי. בעוד אל מול עיני עומדת הדמות המהפנטת שיצר ראס טמבלין בסרט המפורסם משנת 1961 (שגרף 10 אוסקרים, לרבות סרט השנה), מקילופ לא מצליח לייצר דמות חזקה מספיק של מנהיג של חבורת צעירים מופרעים ופורקי עול ולא ברור מה הכוח שמושך אותם אליו. מכיוון שהוא אמור להניע את התחלת המחזמר ולהוביל את השיר When You're A Jet, לא נותר לחלק הזה אלא להסתמך רק על הריקודים, שהם אכן מרהיבים, אבל קלישות העלילה ניכרת כאן. לעומתו צ'רלס סאות' בתפקיד ברנרדו, מנהיג החבורה היריבה של הפורטוריקנים החדשים בשכונה, ה-sharks (הכרישים), ואחיה של מריה הגיבורה הראשית, דומיננטי קצת יותר ואפשר לראות אותו בתור מנהיג, רק חבל שניק נריו בתור צ'ינו, מאפיל עליו במקום להיות הסייד-קיק שלו. ולנו נותר רק לערוג או אולי לדמיין מין ג'ורג' צ'קיריס כזה – ברנדו מן הסרט שאף זכה באוסקר על תפקידו (ושברוב ורסטיליות שיחק גם את ריף בהפקה בלונדון).

שני הסולנים בתפקידים הראשיים גם הם על צד הפרווה: טוני – הצעיר החולם על עתיד טוב, הצעיר המאוהב נואשות במריה וזה שרוצח את אחיה כנקמה על רצח "אח-שלו" ריף – מגולם על-ידי אנטוני פסטה שמעצב דמות של לא פחות ולא יותר מאשר חנון. הזהו טוני? אני זועקת לעצמי. מי מסוגלת להתאהב בחנון הזה? ג'סיקה סוזה בתפקיד מריה, גם היא מין חנונית שכזו. בהתחלה זה נדרש אכן, אבל עדיין התמימות של מריה בתחילת המחזמר אמורה להיות מלאת התלהבות וכריזמה. לי קשה להתחבר אליה או להזדהות איתה. איפה היא ואיפה נטלי ווד האלמותית. אלא שהמחזמר הזה מעניק למי שמגלמת את מריה מתנה, דמות עגולה שמתפתחת מנערה תמימה שזה אך לפני חודש הגיעה לניו-יורק, כזו שלובשת לנשף שמלה לבנה "של תינוקות", כפי שהיא מתלוננת – לדמות מבוגרת, אולי הבוגרת מכולם בסוף המחזה. ג'סיקה סוזה שלא הרטיטה בתור מריה התמימה, קורעת את הלב בסצנה האחרונה של מריה המבוגרת. היא ורק היא אחראית לכך שבאולם לא נותרה אף עין יבשה בסיום. טוב, וגם הסיפור, אתם יודעים…

מי שמצילה את המצב וגונבת את ההצגה היא פנלופה ארמסטד-ויליאמס בתפקיד אניטה, בת זוגו של ברנרדו וחברתה הטובה של מריה אחותו. לאורך ההיסטוריה של סיפור הפרברים, אניטה היא כנראה התפקיד הבולט ביותר. הוא בנה את הקריירה לריטה מורנו ששיחקה אותו בסרט וזכתה עליו באוסקר (ושאם בסרט לא היתה מופיעה הכוכבת הגדולה נטלי ווד, היא היחידה שהייתם זוכרים ממנו) ולצ'יטה ריברה, ששיחקה אותו בהפקה המקורית בברודווי ובלונדון. תפקידה של ריברה היה כה חשוב בהפקה, עד שחיכו לה שתחזור מחופשת לידה ודחו בשבילה את התחלת ההפקה בלונדון. אין ספק שהתפקיד הזה מביא איתו הכי הרבה בשר. אבל גם את הבשר הזה צריך לדעת איך לבשל. לפנלופה ארמסטד-ויליאמס יש הכול. היא רוקדת, היא שרה והיא נוטפת כריזמה וסקס-אפיל. הרבה בזכותה, השיר "אמריקה" היה שיאו של הערב וזאת למרות שכנגדה שרה רוזליה חיוורת למדי (לסלי ג'קסון). היא היתה דרמתית מחד ורגישה מאידך כנדרש בסצנת הדואט שלה עם מריה, לאחר שתפסה אותה מתנה אוהבים עם מי שזה אך הרג את אהובה. והיא היתה מדויקת גם בסצנה הבאה, שבה היא באה למסור לטוני הודעה ממריה, אך בסופו של דבר היא בוחרת למסור הודעה שקרית בשל חברי ה-jets שהתעללו בה ואף ניסו לאנוס אותה.

במלוא הגרון

מבחינת השירה, קצת התאכזבתי. אולי לאוזן בלתי מיומנת השירה היתה מספקת ואף מרגשת, אבל אני שמכירה בע"פ קטעים נרחבים מהפרטיטורה, ושלנגד עיני עומדים הביצועים הבלתי נשכחים מן הסרט (המדובבים כמעט כולם על-ידי זמרים מקצועיים), מן ההפקה המקורית שיש לי בתקליט כבר יותר מ-20 שנה ומההקלטה והסרט הדוקמנטרי שתיעד אותה (חפשו ביוטיוב), שבה הוקלטו השירים בניצוח ליאונרד ברנשטיין עצמו, עם זמרי האופרה האלמותיים קירי טה קאנווה וחוזה קארראס בתפקידים הראשיים, ציפיתי ליותר.

ראשית, צריך לסייג ולומר שבמחזמר הזה רוב המשתתפים צריכים הכשרה של אנשי ברודווי, כלומר שירה של מחזות זמר. התפקידים הראשיים, עם זאת, כתובים כבר לזמרים הנזקקים להכשרה של זמרי אופרה. ההבדלים בין סוגי הטכניקה בלטו מאוד, למשל בדואט של אניטה ומריה. פנלופה ארמסדטד-ויליאימס עם קול בשרני ומחוספס – בהחלט לא אופראי, למול הקול האופראי של ג'סיקה סוזה. זה השתלב אך לא לגמרי, אולי בגלל שאי אפשר היה להחליט אם זה צריך להשתלב בצורה אופראית או בצורה של מחזות זמר.

מעבר לכך, התפקידים של טוני ומריה כתובים למנעד קולי עצום, שמתחיל בצלילים נמוכים מאוד – Tonight ("עכשיו" בתרגום לעברית – כמעט לא זיהיתי מה זה) בסצנת המרפסת, מתחיל למשל בסי במול נמוך – בהחלט לא באזור הנוחות של זמרי סופרן וטנור – ונגמר בלה במול גבוה. הדבר הזה בהחלט השפיע על הביצוע הן של אנטוני פסטה והן של ג'סיקה סוזה, שהפליאו לשיר את הצלילים הגבוהים, הן מבחינת ברק הקול והן מבחינת הריגוש וקצת הלכו לאיבוד בקטעים הנמוכים. באריה המפורסמת "מריה" לקח לפסטה זמן להתרומם. אולי הוא רצה לבנות את השיר בהדרגתיות, אבל הוא התחיל קטן מדיי ומתאמץ מדיי להתחבר לסיטואציה ורק מאמצעה של האריה הוא נכנס לעניינים והתחיל לרגש.

שירת האנסמבל של Tonight לקראת סוף המערכה הראשונה (Tonight quintet, עם חמישה קולות: ה-jets, ה-sharks, טוני, מריה ואניטה), היתה מרתקת עם זאת. ההשתלבות של כל משתתפי המחזמר המזמרים בקטע בהחלט העצימה אותו בגלל ריבוי הקולות, כמו גם הסיטואציה הטעונה – לקראת היציאה לקרב. זה רק מראה שכשהצוות מרוכז, יכולים לעוף ניצוצות.

אי שם בניו-יורק

בשנת 1947 נפגשו ג'רום רובינס, לאונרד ברנשטיין וארתור לורנץ' ויצרו טיוטה של מחזה ניו-יורקי שהתבסס על רומיאו ויוליה. הגרסה הראשונה הזאת, שנקראה East Side Story, התרחשה בלואר איסט סייד בניו-יורק וסיפור האהבה שבה היה בין נערה יהודיה ניצולת שואה לבין נער אירי קתולי. הסיפור עסק ביחס האנטישמי של ה-Jets הקתוליים לחבורת ה-Emeralds היהודים. עם זאת, כשסיים לורנץ לכתוב את המחזה, הם נוכחו לדעת שהנושא כבר טופל במחזות אחרים. העבודה נגנזה. ב-1955 נפגשו לורנץ וברנשטיין והגו את הרעיון להעביר את העלילה לווסט סייד ולטפל בנושא חבורות הפורטוריקנים, נושא חם באותה תקופה. הם יצרו קשר עם רובינס שהתלהב מאוד ממחזמר בקצב לטיני. לצוות גויס גם כותב המילים לשירים סטיבן סונדהיים ומכאן התחיל הפרויקט שנקרא כעת West Side Story לקרום עור וגידים עד לבכורה בברודווי ב-26 בספטמבר 1957 בתיאטרון ווינטר גארדן. הבכורה של ההפקה בווסט אנד (לונדון), היתה ב-12 בדצמבר 1958 בתיאטרון הוד מלכותה.

סיפור המעשה מתרחש בשכונת האפר ווסט סייד בניו-יורק שבאמצע שנות החמישים היתה שכונה של אנשי צווארון כחול ממקורות אתניים מגוונים (בשנות ה-60 השכונה שינתה פניה בשל פרויקט התחדשות אורבנית סביב הלינקולן סנטר). התפאורה של ההפקה היא שיר הלל לשכונת הפועלים הניו-יורקית הזו בצורה אפקטיבית למדי: היא מבוססת על שני מבנים דמויי בניינים עטויי סולמות חירום, העומדים משני צידי הבמה, שמוסטים פנימה והחוצה כדי לייצר את המיקום הנדרש. מבנה זה מאפשר לייצר סצנות רחוב כאשר המבנים עומדים בצידי הבמה וגם את סצנת המרפסת, כאשר המבנה הימני מסובב לגמרי אלינו כך שאנו צופים בו פרונטלית. סצנות חנות הכלות שבה עובדות אניטה ומריה, הרקע לדואט של טוני ומריה One Hand, One Heart ובהמשך, לאריה המשעשעת של מריה וחברותיה I Feel Pretty, מתרחשת במבנה שנפתח מהבניין הימני, כמו גם סצנת חדר השינה של מריה אחר-כך. בסצנות הרחוב מוקרנות על גבי המסך האחורי שקופיות של העיר ניו-יורק. שמצליחות בהחלט להעביר את האווירה הניו-יורקית. כך בסצנת הקרב מתחת לגשר, מוקרנת שקופית של גשר ענק מלמטה. גדר גבוהה כמו של מגרשי הכדורסל בשכונה, משלימה את התפאורה באפקטיביות. בסיום, אחרי שכולם עוזבים מוקרנת שקופית של העיר ניו-יורק ההולכת ומתרחקת. העיר ניו-יורק כבר ראתה הכול.

עם זאת בהפקה זו בחרו שלא להקרין דבר בסצנות מסוימות האמורות להיות סצנות פנים או סצנות חלום. כאשר הרקע האחורי הוא וילון שחור, הדבר יוצר דווקא אפקט דרמתי, כמו ארבע הבנות הרוקדות באדום על רקע השחור לפני סצנת הנשף. עם זאת, בסצנת הנשף, בחרו לייצר מסך אחורי בגווני פוקסיה-כחול ובסצנת החלום לצלילי Somewhere שהושר מאחורי הקלעים על-ידי זמרת לא ידועה (בצורה מרשימה יחסית, אם כי בטמפו קצת מהיר לטעמי), רקדו רקדנים בלבן על רקע מסך כחול. מריה וטוני הצטרפו אליהם בסוף הסצנה ואז חזרו למציאות – לחדרה של מריה שנפתח מימין. הסצנות האלו היו פחות אפקטיביות לטעמי. ובמיוחד סצנת החלום הסכרינית. איפה היא ואיפה הדרמה שמתרחשת לנגד עינינו. להזכירכם, בדיוק כעת מריה מגלה שטוני אהובה הרג את אחיה…

לתלבושות היה תפקיד חשוב בעיצוב הדמויות ובעיקר בהתוויית ההבדל בין הלטינוס לבין הפולנים הוותיקים יותר. כך בני ה-jets לבושים מכנסי גינס ובג'קטים ספורטיביים ואילו בני ה-sharks לבושים בחליפות בצבעים צעקניים. בנות ה-jets לבושות בשמלות נשפכות בצבעים אחידים ואילו בנות ה-sharks בשמלות עם הדפסים עזים ועם חצאיות עם מקבצות בשכבות. גם כאשר כולם לבושים לבן, נשמרים ההבדלים בגזרות הבגדים.

להבדיל מהסרט

מי שהגיע לצפות בהפקה, כשהוא מכיר רק את הסרט, הרגיש שמשהו מוזר מתרחש. יש כמה שינויים לא ברורים. כמובן שמה שראינו הוא בעצם המקור, ששונה אח"כ בשביל הסרט.

כך השיר "אמריקה" הבלתי נשכח שבסרט היה התכתשות בין אניטה לברנדו על רקע אי-השוויון בו נתקלים הלטינוס באמריקה, היה במקור שיר בין אניטה לבין חברתה רוסליה, שרוצה לחזור לסן חואן, בירת פוארטו ריקו, בשיר שהציג את פורטו ריקו כקריקטורה. האגדה מספרת שהבנים הושמטו על-ידי רובינס מן הסצנה הזאת בהפקה הבימתית, כיוון שאיחרו לחזרות וזו היתה דרכו לנקום בהם… האמת – בסצנה זו גרסת הסרט עדיפה לדעתי…

בנוסף, הסדר של חלק מהסצנות הוחלף וכך גם מיקומן. למשל הסדר של Tonight ו-אמריקה מתהפך. הסדר והמיקום של שנים מהשירים של חבורת ה-jet, השיר Cool והשיר Gee, Office Krupke מוחלפים ביניהם, כאשר סונדהיים משנה קצת את המילים. בברודווי, Cool מבוצע בחלק הראשון כהכנה לקרב (בחנות של דוק), אך בסרט הוא מבוצע אחרי הקרב (במוסך), כאשר חברי ה-jets המיואשים מוכנים לצאת למלחמה חדשה ומקבל משמעות חזקה פי כמה (והמבצע אינו ריף, שכבר מת, אלא אקשן). Gee, Office Krupke נכתב במקור לחלק השני, כאשר השוטר בא לחקור את החבורה על הקרב, אך בסרט הוא עובר לחלק הראשון ולחנות של דוק וכך, השיר האירוני שמטיח ביקורת על הטיפול של אמריקה בחבורות הרחוב, מדגיש את שעמום הפרחחים הצעירים.

המיקום בעלילה של I Feel Pretty גם הוא שונה. בסרט מריה שרה אותו כשהיא מצפה שאהובה טוני יבקר אותה לפני הדואט שלהם One Hand One Heart בו הם מתכננים להינשא ובסיומו מריה שולחת את טוני לעצור את הקרב. בהפקה הבימתית הוא משובץ אחרי סצנת הקרב ומותם של ברנרדו וריף, כאשר מריה בטוחה שטוני הצליח לעצור את הקרב ומחכה שישוב אליה, מה שהופך את הסיטואציה למקברית.

בסרט, הדואט של אניטה ומריה בין השיר A Boy Like That של אניטה והאריה I Have A Love של מריה, קוצץ, אבל אנחנו זכינו לשמוע אותו, וטוב שכך כי הוא היה מרגש מאוד. והשינוי הבולט ביותר – הסצנה של Somewhere: בהפקה הבימתית הוא מושר על-ידי טוני וקונסואלה כחלק מסצנת הבלט; בסרט הוא מושר על-ידי טוני ומריה בקצב איטי יותר והבלט קוצץ. עכשיו ברור למה הביצוע כאן נשמע לי מהיר מדי…

ובל נשכח, בסרט אף אחד מהשחקנים לא שר, כולם מדובבים. וכמובן, שהטקסטים הבוטים יחסית של ברודווי, מותנו במקומות רבים בסרט.

חגיגת מחול

אחד האספקטים הייחודיים של המחזמר הזה הוא ריבוי קטעי הריקוד שבו. חוץ מהמשתתפים בתפקיד טוני ומריה שצריכים בעיקר להפגין כישורי זימרה ברמה אופראית, כל המשתתפים האחרים צריכים להיות בראש ובראשונה רקדנים שמאחוריהם שנות הכשרה רבות. המשחק והשירה שלהם הם משניים, אבל אין ספק שהם אכן נדרשים. אכן, קשה ללהק את סיפור הפרברים, כי קשה למצוא אנשים שיודעים לעשות הכול.

בהפקה זו שוחזרה הכוריאוגרפיה של ג'רום רובינס מההפקה המקורית בברודווי, וטוב שכך, כי מדובר בכוריאוגרפיה יפיפייה ששומרת על האפקטיביות שלה למרות שהאלמנטים שהיו חדשנים אז, נראים היום, בעידן ההיפ-הופ, בנאליים ואף מיופייפים בשביל חבורת רחוב קשוחה. למען האמת, גם כשראיתי את הסרט בנערותי לא הבנתי למה אנשי הכנופיות האלו כל-כך נחמדים. אבל עדיין מדובר בפניני מחול, ולא בכדי הואילו פרנסי הוליווד לייצר פרס אוסקר מיוחד לרובינס על הכוריאוגרפיה בסרט, המבוססת ברובה על זו של ברודווי.

הכוריאוגרפיה בהפקה זו חודשה על-ידי הבמאי ג'ואי מקנילי שעבד תחת רובינס בג'רום רובינס ברודווי ושחידש את הכוריאוגרפיה של סיפור הפרברים בהפקות רבות. לדעתי זהו החלק החזק של ההפקה הנוכחית. הריקודים היו מרהיבים ווירטואוזים ובוצעו לעילא ועילא וגם התנועה בקטע הפרודי Gee, Officer Krupke היתה שנונה. אלא שהריקודים אינם מיועדים רק ליופי. יש להם תפקיד גדול באפיון הדמויות ואף המצבים, כך שתי החבורות היריבות בסיפור מתאפיינות בשני סגנונות ריקוד שונים ובקטע החלום של פגישת מריה וטוני או בקטע החלום של Somewhere, הריקוד מעביר את הלך-הרוח הפנטסטי של הסיטואציה. עם זאת, הסתייגות אחת לי, בכמה קטעים המשתתפים יוצאים בהליכה מן הבמה – במין קטעים מתים, פתרון מאוד מוזר בהפקה עם כוריאוגרפיה מן המצוינות והגאוניות שנוצרו.

וכאן המקום לציון לשבח על השירה הסבירה עד הטובה של אנשי חבורת ה-jets בשיר Cool. כמה קשה לשיר תוך כדי ואחרי ריקוד כה אינטנסיבי ומתיש. ועדיין הם עמדו במשימה וריגשו.

שם למטה בפיט

אמנם כעת טענתי שהחלק הטוב ביותר בהפקה היו הריקודים, אבל זאת כמובן בהתחשב באקסיומה שסיפור הפרברים הוא קודם כל ובראש ובראשונה השירים והקטעים המוזיקליים של ליאונרד ברנשטיין, יצירה גאונית שרק משתבחת עם השנים, ושרבים מקטעיה הפכו לסטנדרטים המבוצעים על-ידי מיטב המבצעים הפופולריים, החל מברברה סטרייסנד בביצוע הנפלא שלה ל-Somewhere ועד הביצוע של "אמריקה" בתוכנית הטלוויזיה "גלי" ואפילו, בתרגום לעברית, ב"ראש כרוב" שלנו באמצע שנות ה-70.

התזמור של המחזמר נכתב על-ידי סיד רמין וארווין קוסטל, בהדרכתו הצמודה של ברנשטיין, שערך תיקונים נרחבים בעבודתם. הקרדיט על התזמור ניתן לשלושתם. הרכב התזמורת מיוחד במינו והוא מין הכלאה של תזמורת קלאסית, עם כלי מיתר (ללא ויולות) וכלי נשיפה מעץ וממתכת, תזמורת קצב, עם מערכת תופים מודרנית, ותזמורת לטינית, עם גיטרה קלאסית ושלל כלי הקשה, לרבות שני קסילופונים, בונגוס וקונגה. לכל אלו נלווה פסנתר.

הצליל המיוחד שיוצרת תזמורת שכזאת והאמצעים המוזיקליים המיוחדים ששילב ברנשטיין ביצירה הם מה שהופך את סיפור הפרברים לעל-זמני. למשל המקצבים הלטינים המיוחדים והמורכבים ב"אמריקה", מין הכלאה בין המיולה להבנרה, שברנשטיין קרא לה "קצב של הואפנגו" (שזה בעצם סגנון מקסיקני), או המודוס הלידי שהוא הבסיס של "מריה" (האם זה המקום להזכיר את נושא המודוסים למדתי בין-היתר מתוכנית הטלוויזיה שהנחה ברנשטיין במסגרת סדרת הקונצרטים שלו לצעירים עם הפילהרמונית של ניו-יורק?) או השילוב של פוגה וג'ז ב-Cool. אבל יהיה הסגנון אשר יהיה – כל השירים הפכו ללהיטים.

ואנחנו באנו לשמוע להיטים. אז אמנם השירה לפעמים לא תמיד המיסה לבבות כנדרש, אבל התזמורת היתה מצוינת, תחת שרביטו של דונלד צ'אן, שמתמחה ביצירה. צ'אן הטיב להפיק את הצליל המיוחד של סיפור הפרברים, והוביל את נגניו בבטחה, תוך שמירה על קווים נקיים ומדויקים וקצב מלהיב. ותחשבו שהוא צריך לשמור על ריכוז תוך כדי ההפסקות בנגינה, ולהיכנס בזמן בסיום הדיאלוג המקדים לקטע המוזיקלי.

טוני ומריה לנצח

הנושא הקודר, המוסיקה המתוחכמת, סצנות הריקוד הרבות והדגש על בעיות חברתיות הפכו את סיפור הפרברים לנקודת מפנה בהיסטוריה של מחזות הזמר האמריקאים. אז זה היה חדשני ואדג'י. היום זו קלאסיקה. ואנו באנו ליהנות מהקלאסיקה הזו שרבים מאיתנו מדקלמים בעל-פה. מצד אחד, זה מציב למבצעים רף גבוה, אנו נבחין בכל פספוס. מצד שני, זה גם הופך אותנו לסלחנים. את מה שלא היה אנו משלימים בדמיוננו, נזכרים בסרט, בביצוע אחר. אני מאוד קפדנית ומניתי כאן בעיות על גבי בעיות, אבל בסופו של יום, באנו לראות את המוזיקה של לני, קיבלנו את המוזיקה של לני, היו גם ריקודים יפים, הלכנו הביתה מרוצים ואפילו עם קתרזיס שהסבה לנו הסצנה האחרונה והחזקה כל-כך. איך אמרו בסוף "חמים וטעים"? – nobody's perfect.

סיפור הפרברים באופרה הישראלית, חזרה גנרלית 31.10.13. מחזה: ארתור לורנץ, מוסיקה: ליאונרד ברנשטיין, מילות השירים: סטיבן סונדהיים, כוריאוגרפיה מקורית: ג'רום רובינס, מנצח: דונלד צ'אן, במאי ומחדש כוריאוגרפיה: ג'ואי מקנילי, תפאורה: פול גאליס, תלבושות: רנאטה שמיצר, תאורה: פטרהלבסגוט. משתתפים בתפקידים הראשיים: אנטוני פסטה – טוני, ג'סיקה סוזה – מריה, פנלופה ארמסטד-ויליאמס – אניטה, צ'רלס סאות' – ברנרדו, מרק מקילופ – ריף, לסלי ג'קסון – רוזאליה. תזמורת: שילוב של נגנים מצוות ההפקה המקורי ומהתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.