היום פורים

על 'פרדוקס' בתיאטרון תמונע

אני שואלת את שרון שטרק אם זה חייב להיות דקונסטרוציה, או שזה יכול להיות כל דבר אחר… אולי אפילו לימודי יהדות… משהו דתי… כמו דאעש, הצד השני של המטבע… (זה לא בדיוק צד שני, אלא הפגם שמצמיחה אותה המערכת בדיוק כשהיא מתקרבת לשלמות, יטען בודריאר.[1])

ובכלל בנוגע לאמת, מישהו כבר אמר את זה קודם, 200 שנה קודם, נניח, דיוויד יום. סובייקטיביזם. ועוד כמה. הנה תראו.

"רומזים לנו שיש סכס אחר"[2] כלומר אמת אחרת, "טוב שמישהו יודע על זה", "אם יש סכס אחר ה/ביאוהו לכאן" חפשו את הגבר (שמאחורי כל זאת) והביאו אותו לכאן, חי או מת, "ונדעהו נ/דבר גלויות, יש או אין"… אמת.

אז יונה וולך אמרה את זה יותר טוב, וגם יהיה המשך. אבל לפני זה בואו נוסיף קצת בורחס: "לנווט בימים השונים של העולם או בים האחד והיחיד, על שמותיו השונים…"[3] כלומר כמה אמיתות שהן אמת אחת וצדדים רבים לה, או כמה נשים שהן אישה אחת עם כמה צדדים, קדושה "אני הבתולה הקדושה… עבור"[4] וגם זונה, ומפקחת ושוטרת-חוקרת-אוסרת. כשאישה רעה, היא תמיד מוכפלת פי שלוש. אולי כי צריך שילוש קדוש. ועדיין המבט הנכון, הוא המבט החסר, הוא החסר, הוא הגבר. האמת היא הגבר.

אז מי היא האישה? מה היא האישה? לפני שהיא קדושה וקדשה? לפני שהיא אמת אחת עם שמות רבים או כמה אמיתות, שיצר הגבר.

"כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל-מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים–שָׁם הֵם שָׁבִים, לָלָכֶת."

קדושה וקדשה – פיצול, פירוק, איחוי (צילום: גדי דגון)

אסיסטנטית נוירוטית בשיעור ראשון מול כיתה (צילום: גדי דגון)

בעיית גבולות (צילום: גדי דגון)

האישה היא היוצרת של הגבר, היא זו שיולדת אותו אך הוא נקרא על שם אביו. האישה היא זו שתכתוב את הספר שלו, ותימחק על-ידיו, ללא קרדיט וזֶכֶר (שמתם לב שזָכָר [גבר] וזיכרון [זָכַר] זה אותו שורש…). ואם היא תהרוג אותו – האם היא לא תהרוג את עצמה.

במקרה הוא מלמד את דרידה והיא אחריו. דקונסטרוקציה, פירוק עד המוות. לדקונסטרוקציה בעצם אין תכלית. תהיו אמיתיים עם עצמכם, היא הרי קורסת לתוך עצמה. וגם האישה קורסת לתוך עצמה. אבל היא אישה, היא לא מפורקת, היא סתם היסטרית. תלמדו את פרויד, תחזרו לא.ת.א הופמן.[5] גבר אפשר לפרק. אישה היא היסטרית. גם פה. נוירוטית. זה לא בכוונה. כנראה.

היא רוצה להיות מרצה, כמו "האמא" של ראובן שיצרה איתו את הקורס, היא רוצה את החניכה הזו, את התעודה הסופית, גושפנקא, לא. בעצם – היא רוצה להיות זונה, לדעת איך זה עם גברים. גם היא רוצה נשיקה ותשוקה בשרית וגשמית ולא רק בפנטסמה. היא רוצה להיות זו ששמה גבולות, שמתווה את הקו בינה ובין האחר – הגבר שלא שלה. גם אם זה קו גיר על הארץ שבאמצעו שלולית דם. היא שלחה אותו להרוורד, בדמיון. כמו אישה יהודיה טובה ששולחת את בעלה הלמדן לישיבה. אולי באמת היא צריכה ללמד לימודי יהדות. בעצם מה זה משנה, יהדות… דקונסטרוקציה. בשניהם האישה לא בדיוק בפנים.

והיא חושבת לעצמה הנוירוטית ש"ואם יש סכס אחר בעולם/אחר נשים חדשות ויודעות" למשל זונות "ל/מה לא יביאו כמה" באמת למה לא, "ל/למד את נשינו היגעות" ותלמידנו השקדנים (כלומר אתם הקהל), "ואו/לי יפתחו גם את הגבולות כ/שאנחנו עייפים ונחנקימאוד." זהו צריך להציב גבולות. האיחוד הזה כבר מחניק, אני אני או שאני הוא – הגבר.

אז מה בין אישה שמפרקת אישה בשם הגבר לבין גבר ללא צל שמפורק על-ידי גבר/ים שטנים נבלים באמצעות בובה, בתולה וזונה (ככה זה בסיפורי הופמן). בשניהם השם הוא הגבר והאישה אמצעי.

"מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא: כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ. אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן–עִם שֶׁיִּהְיוּ, לָאַחֲרֹנָה. אֲנִי קֹהֶלֶת, הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל–בִּירוּשָׁלִָם."

פרדוקס, תיאטרון תמונע, 12.3.17 (פורים). מאת ובבימוי: שרון שטרק, שחקניות: ניצן קרן, אפרת ארנון, עיצוב תפאורה: אהוד גוטרמן, עיצוב תלבושות: גלית בכור, מוסיקה מקורית: יונתן הררי, עיצוב פסקול: איתמר צור.