על הסרט "מופע טוטאל" של רועי אסף.
המסע שלי עם העבודה הזו התחיל בערך לפני 10 שנים, בימים תמימים ושמחים שלא יחזרו, עת צפיתי בהצגה שממנה התפתח הסרט, בורדל טוטאל: הפסקת אש עליה כתבתי באריכות ובאופן המופרע שאז יכולתי להרשות לעצמי. ורק כדי להכניס דברים לפרופורציות, סדרת ההופעות קברט טוטאל, שההצגה הנ"ל הייתה אחד התוצרים הסופיים שלה, התחילה כערבי קונספט חד פעמיים, אם תרצו ערבי כיף, של אנשי קרקס ישראלים ומושבתים בחודשי החורף נטולי הפסטיבלים בחו"ל. אח הימים היפים…
הימים האלו שבהם הרשינו לעצמנו, אני וצוות ההצגה, להיות מופרעים… עד שבסיום הביקורת כתבתי שעשינו תחרות מי מופרע יותר…. לא יחזרו יותר. הסרט שיצר רועי אסף, הוא לא חגיגה של טירוף מקברי וסטירי כמו אז, אלא סרט מאוד עצוב, על מה שנהיה מאיתנו, ולא ברור אם זה אחרי ה-7 באוקטובר או סתם ככה כי תמיד יש לנו חיילים. גם בהצגה המקורית היו חיילים, תלויים… הרבה חנוך לוין, הסטירות הראשונות. את ואני ומהמלחמה הבאה, מלכת אמבטיה. גם כאן הן קצת נוכחות, בתור מעין מסגרת שתוחמת את מירב הסרט, זה שאחרי שוט הפתיחה הארוך והווירטואוזי וזה שלפני ההתפרקות, הפרידה והתהלוכה הסוריאליסטית של הדמויות על רקע הריק המדברי, א-לה הסיום של 81/2 של פליני. אבל נראה שהרפרנס הלוויני רודד לשורות שלא אומרות כלום לילדי הפריפריה שאמורים לשחק אותן. הם לא מבינים את הפואנטה, רוצים הגיון.
כולנו רוצים היגיון. אחרי ה-7 באוקטובר, נראה שמתבססת לה תנועה של מעין return to order או Retour à l'ordre, אם לשאול מושג מתולדות האמנות שמציין חזרה לאמנות ריאליסטית אחרי מלחמת העולם הראשונה. מלחמת העולם הראשונה, או המלחמה הגדולה כפי שנקראה אז, נתפסה אז ככאוס טוטאלי, כקריסת הציביליזציה וכהרס חסר תקדים. אמנים הרגישו שהאוונגרד הקיצוני שלפני המלחמה (כמו הקוביזם המפורק או הפוטוריזם שחגג אלימות ומכונות) היה "אשם" או מנותק מדי והם נטו ליצור אמנות פיגורטיבית עם נטיות קלאסיסטיות. אפילו פיקסו לא נמלט מכך. לאנשים אז נמאס מהכאוס. וגם פה כעת, לאנשים נמאס מהחוסר היציבות ומהמלחמה הבלתי נגמרת והם מחפשים משהו ברור, פשוט, זה מנחם. פיקציה של יציבות. תיאטרון זה פיקציה. (ובמאמר מוסגר נאמר שדווקא אחרי הכאוס של מלחמת העולם השנייה, הייתה מגמה הפוכה, לאנשים לא נותרו מילים כנגד הזוועות והם יצרו רק יצירות לא ריאליסטיות, אבסורד, אבסטרקט… זה נשבר כעת.)
בעולם הזה, שלא מעוניין במורכבות, אני מרגישה, אולי כמו הגיבור בסרט, שעבדתי ועבדתי כדי להתמקצע וכשהגעתי לרמת הביצוע המקובלת עליי, לטוטאליות שחינכו אותי להאמין בה, אף אחד כבר לא מעוניין במה שיש לי להציע. כמעט אף אחד. בכל זאת, אני יותר טובה ממה ש-AI יכול להציע. אבל אנשים מסתפקים במה שהוא אומר, הרוב זה גם דברים שהוא ממציא ואם לא ממציא אז אלו האמירות הממוצעות, המרודדות. הנורמליות. לזה הוא מחונך. הוא לא מכיר דברים מיוחדים. טוטאליים.
מה זו טוטאליות?
הפריפריה
שוט הפתיחה, שוט אחד ארוך ומורכב… הוא שוט של אדמה. קרקע. יציבה אולי, עקרה אולי. חייל במדים, מחזיק נשק, תיק גדול, הולך במדבר עובר על פני בתים ארעיים ומסיים בתוך עיירה, במרכז התרבות. הוא מראה לא רק את המעבר מהבדידות של אדם ואדמה לאיש שהוא חלק מקהילה מחבקת, את התקשורת שלו איתה דרך התיאטרון, אלא גם את הקצה של העיירה, הקרוונים, אלו שבשולי השוליים. המעבר הוא לא חד בין אין ויש. בהמשך נראה שאחד משחקנים השוליים של מופע השוליים שמעלה החייל, גיבור הסרט, גר שם. וכשאין מקום אחר, חוזרים למדבר או לקצה המדבר לעשות חזרות. וכשלא נשאר דבר, נשאר המדבר. האדמה, והדמויות. גם אם הן מחופשות, לבת יענה. מציגות דמות… רק הם והמקום. (המקום זה עוד שם לאלוהים).
מתבקש להשוות לפתיחה של הברך של נדב לפיד. שם זה מתחיל מלבן. שמים. גשומים, יורד לפנסים, גורדי שחקים, רוכב אופנוע, מנהרות, מבט ציפור על נחיל מכוניות, נכנסים למשרדים, סגורים, אין מילות נימוסים, ביזנס, ישר ולעניין, מרכז. היא שרה, הנבחנת האופנוענית, Welcome to the jungle. ונעלמת. המרכז הוא ג'ונגל, ואתה רק נמלה לא חשובה. ובחיתוך חד, למדבר… הוא מגיע מהשמיים, לספיר, בטיסה שמביאה גם חיילים… לעזה.
מה זה יעוד? זה חשוב? "משהו שאני מכירה?" תשאל הטייסת מהטיסה… אנו מדברים על יעוד או על הצלחה.
שאלה: למה תמיד כשמדובר על פריפריה בסרטים בארץ, זה תמיד איזו עיירה בדרום הארץ או דרום ת"א/יפו. הסרט הזה צולם בירוחם (לא מוזכרת, אך הנוף המדברי ממקם). הברך של נדב לפיד כאמור, מלכת הכביש, פורטונה, חזרת התזמורת, סוף העולם שמאלה, בית"ר פרובנס, הכוכבים של שלומי ועוד.. יוצאים מן הכלל: עפולה אקספרס (עפולה) ו-אהובה אהובתי (טבריה). סדרת אבא גנוב גם מתרחשת בטבריה, אבל בסרט ההוא היא במעמד של גן עדן – כי לפעמים, פריפריה היא אקס טריטוריה, כמו סרטים על אילת. ויש גם את שלל הסרטים על דרום ת"א, צפוניים מול דרומיים: חסמבה ונערי ההפקר, סלומוניקו, חגיגה בסנוקר, צ'רלי וחצי, השוטר אזולאי, אלדורדו, קזבלן, פצעי בגרות 80 וכד'. בסרט שמהווה benchmark שמולו נמדד הכול כמעט, דיזנגוף 99, (כתבתי עליו כאן), אוסי באה מכפר סבא (לכן אולי יש לה יכולת להיטמע בעיר). מקסימום מגיעים עד חולון בחולה אהבה בשיכון ג'. אבל למה לא עושים נגיד על כרמיאל, מטולה, נהריה (רחמנא ליצלן, עיירת היקים). חיפה גם כן, בקושי, חוץ מצומת וולקן… שהוא אולי יותר על הקריות, אבל גם זה מופע בודד לדעתי…
ג'מיני אמר: הצפון נתפס בהיסטוריה הציונית והקולנועית המוקדמת כמרחב של ההתיישבות העובדת, הקיבוצים המבוססים ועמק יזרעאל (האליטה הישנה). גם כשהקולנוע הגיע לעיירות פיתוח בצפון (כמו טבריה באביבה אהובתי או עפולה בעפולה אקספרס), זה קרה בשלב מאוחר בהרבה ובכמויות קטנות יותר, בלי המאסה הקריטית של סרטי הבורקס הדרומיים. [ורק נגיד בקשר לזה, שטבריה היא לא עיר פיתוח אלא אחת הערים העתיקות בעולם, בערך בת 2000 שנה, שקיבלה לאחרונה מעין צביון עיירת פיתוח בגלל כל מיני תהליכים שחלו בה ועפולה בכלל הוקמה בזמן המנדט (1925) ומעולם לא נחשבה עיירת פיתוח.]
למען האמת גם אני באה מהפריפריה, מהקריות. רונית אלקבץ ואני פחות או יותר מאותה שכונה. אבל אני אשכנזייה אז זה לא נחשב… שכנות שלי למדו איתה בבי"ס, כל יום היו באות ומספרות לי עליה, לא יכלו להסתדר עם ה-free spirit הזו. ואני מייד חשתי חיבור עם הבחורה הזו מן הסיפורים, שלא הכרתי. סוד שבלב. והקריות בזמנו היו מקום כ"כ פריפריאלי, למי יש כוח ללכת חצי שעה למכולת, עד שחיפה ואפילו שכונת הדר (לפני ההתדרדרות הגדולה), נראו לי כמו העיר הגדולה. אבל אחרי שגרתי בהדר 5 שנים – הבנתי שאם באמת רוצים להיות איפה שהדברים קורים, בלי להיתקע בקיר, לא נשארים שם… היום כנראה שבקריות פיתחו פריפריה אימפריה… ע"ע המפיק ג'ורדי שנשאר בקריות ולא טרח לעבור למרכז הארץ (אבל אז עבר ללוס אנג'לס) ובטח יש עוד. וחיפה האומללה… אפילו הופעתי פעם בסרט שעשו על בית רוטשילד, בתור אחת הגולות התל אביביות שחזרה למין פגישת מחזור שאורגנה שם. אפילו ישבתי בצילום על מדרגות 21 הידועות. IYKYK. אפרופו, הסרטים של רונית ושלומי אלקבץ מתרחשים בקריות, אכן, אבל למרות שהבימאים עברו לתל אביב ואז המריאו להצלחה, הסרטים שלהם נשארים בפריפריה ואינם נמדדים כמעט בכלל כלפי המרכז (למעט שבריר קונפליקט עם הכלה האשכנזייה בשבעה).
הנרטיב הישראלי גורס תנועה מהפריפריה למרכז, למרות שהוא נשחק לאחרונה. זה הסממן של הצלחה. כך סלומוניקו שמשפר דיור ועוזב את השכונה הקהילתית ההולכת ונהרסת בדרום העיר, למען בניינים גבוהים ומנוכרים בצפון העיר. כל השכונות הדרומיות מוצגות בהריסותיהן יותר מבעליבותן. הן משהו שחייבים לצאת ממנו. קזבלן, אלדורדו. כך גם המעבר מהפריפריה למרכז. ומי שחוזר, נחשב לוזר. גולת הכותרת של הנרטיב הזה הוא מוטיב הסינדרלה. הנה הגיבור שלנו היה במרכז, נכשל, ההצגה שלו הפסידה. אביו מכסה את החובות עד היום, הוא חזר לפריפריה, גר אצל ההורים עם אשתו והילדים. זה ממש לא נוח ואין פרטיות (ע"ע מה שהתחיל בתור סצינת סקס). מצא עבודה. אשתו מצאה עבודה וגם מורצת בבחירות להיות סגנית ראש העיר, נבנה להם בית מידות. אבל הבית הזה הוא וילה מבודדת במדבר, תרתי משמע. לכן, מה שמרגש יותר מכל את גיבורנו הוא שקוראים לו מהבימה, מהתיאטרון הלאומי, פסגת העולם של התיאטרון הישראלי. הוא לובש את בגדיו הטובים ומחכה בתחנת אוטובוס בשום מקום במדבר… דימוי שהופיע באין ספור סרטים, גם כאלו שמייצגים את ההתיישבות העובדת ה"שבעה" וגם בסרטים מחו"ל. ואז הוא מגיע לעיר הגדולה במעבר חד, עולה במדרגות נעות בין שני גורדי שחקים, קודוס לצלם על השוט. פתאום הכול כחול-אפור לבן עשיר מתכתי בנוי מול החום החום הזה… עקר מול עקר… רק כדי לגלות שהמלך, הוא עצמו, עירום. לא רוצים אותו ואת האומנות שלו. רוצים לקנות את סיפור חייו כדי לעשות אותו בעצמם. רוצים לקחת את האינסידנט האקס-אומנותי, פליטת הפה האומללה שהוצאה מהקשרה וקיבלה חיים משל עצמה, ולהפוך אותה למרכז היצירה שהם, ולא הגיבור, יעשו, עליו. מחזמר מסחרי שאין לו דבר עם היצירה הטוטאלית והסטירית שהוא ביקש לעשות. הפריפריה מעניינת רק כאנקדוטה, שתעבור אולי white-wash. אקס-טריטוריה.
זה לא מחויב המציאות. הפריפריה מורדת בנרטיב הזה והיא גם מנצחת. לשם הכללה וקיצור אקרא לתופעה פריפריה אימפריה. אנשים שבונים לעצמם אימפריות בפריפריה בלי להזדקק למרכז. ענבל בובליל בתור הדוגמה העכשווית, שהפכה למשפיענית מרוויחה מאוד ובחרה לבנות לעצמה בית מידות, וילה במיליונים, בעיירת הולדתה אשקלון. המרכז תכלס נלחם על חייו, על נחיצותו והוא די נכשל. איך אמר לי הקופאי בסופר, תל אביב הפכה לעיר של תיירים, אי אפשר יותר לגור בה. אז למה הנרטיב הזה של השאיפה למרכז עוד ממשיך להדהד.
לא, זה לא קורה בכל העולם. לא בעוצמה הזו ולא בכמויות האלו. אולי כי בעולם, יש כמה מרכזים, יש אפשרות לבחור לאן הולכים ואולי כי בעולם יש הרבה יותר זיקה למקום שנולדת בו. הרבה פעמים הייתי נדהמת איך מצליחנים בינלאומיים שהיו להם בתים בכל העולם, בחרו לחזור ולהיקבר בעיר הולדתם. בעיקר באיטליה. נגיד פברוטי. אתה לא שוכח מאיפה באת, גם אם העבודה נושאת אותך הרחק משם. אבל שם מה שמביא אותם לנדוד זו העבודה. לא החיפוש אחר עבודה. זה בד"כ שמור למהגרי עבודה בכל הדורות. מצד שני, הסרט שיגעון המוזיקה, כן מציג שאיפה לצאת מברוקלין השמרנית והנחשלת, אל מנהטן, איפה שקורים הדברים האמיתיים ואת הבדלי המנטליות שעומדים למכשול בקרב השואפים למעבר כזה. טוני וגם סטפני שכבר עשתה את המעבר, הלא כ"כ ורוד. אולי זה קטע כזה של אייטיז, סוף סבנטיז. גם פה, הגל התחיל בערך בזמן הזה, עת יצא לאקרנים הסרט המנציח את התופעה, דיזנגוף 99. עד אז החברה הייתה שמרנית מדי. איך אומרת השכנה הזקנה החדשה של השלישיה: שני בחורים ובחורה? בדירה אחת…
אולי הסיפור הזה קשור לתופעת הבוהמה, מרכזים של אמנים שהתפתחו בערים מרכזיות והיו אבן שואבת להרבה פרחי אמנות שאפתנים. אולי גם בתי הספר המרכזיים היו שם. פעם היית צריך להיות שם כדי להיות קיים, לרוב. איך עושים תקליט, בכסית על כוסית, שר שמוליק ז"ל. אבל הבוהמה לא קיימת יותר. הרשתות החברתיות חיסלו אותה ואם היא עדיין מתקבצת באיזה בית קפה תל אביבי ביום שישי כמנהג ימים ימימה, רובם ככולם של הבאים, כבר אינם תושבי תל אביב. העיר היום שמורה לאנשי הייטק הסאחים והשבעים, שצריכים הכול לעוס ומנצנץ, ספקטקל. מחזמר על יענו עניין אקטואלי או אינטלקטואלי. והם הולכים לישון מוקדם, עוצרים ללילה את העיר ללא הפסקה, ולא יושבים יום שלם בבית קפה על כוס תה. הם אנשי העבודה והמעש. אין יותר תפרנים תל אביביים. אמנות או נמות מיי אס… אבל, להשלים עם זה, זה קצת למות מבפנים. אם כל מה שלימדו אותך בחיים, קודם, שאתה צריך להצטיין, להיות טוטלי. ללמוד לתואר, להיות אינטלקטואל, כי בלי השכלה זה לא ילך, לסבול בשביל ההצלחה שלך. ואז באים לך מצליחנים אינסטנסט בלי תואר (לא צריך תואר תגיד לבנת מטיקטוק), אתה שואל את עצמך, אז מה לעזאזל רצו ממני כל הזמן הזה. מה כל הקש הזה שהאכילו אותי ושעבדתי כ"כ קשה בשבילו כדי להגיע ל…. כלום. מי צריך את מה שיש לי להגיד. היום הכול כסף ודיון בגובה דשא… גם במעבר לסרט בסינמטק, אני עוברת דרך כמות בלתי נתפסת כבר של דוכנים למכירת משהו. אפילו הכניסה לביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב מתחבאת בחדר אחורי של מסעדה, שצריך לעבור בה כדי להגיע לראות קצת אמנות. חפש את הפיפס. או שאולי האומנות נהייתה speak-easy. קצת מוזר שפעם אולי היו צריכים לעבור בגלריה כדי להגיע לבר נסתר… והיום…. אפילו הממסד ירד למחתרת.
תל אביב היא עיר שתמיד תקצין כל תופעה כזו לאבסורד, למחיקה, לדחיקה. כמו למשל דחיקת כל הגלריות מרחבי העיר לקריית המלאכה הדרומית והגיטואית (עד שאיזה איל נד"לן יחליט שיש משהו יותר טוב לעשות עם המקום הזה). עדיין יש אמנים ויש מקום לאמנים במרכזים אחרים בעולם, למרות שגם שם יותר ויותר קשה. אבל שם ההצלחה שלך לא נמדדת בהצגה אחת מסכנה שהצלחת להעלות אולי בתיאטרון תמונע. שם גם הצגת אוף אוף ברודווי זוכה לתהודה באקו-סיסטם תרבותי שופע הזדמנויות, כי הגדלים, הסקלה, כמויות האנשים והכספים, אחרים לגמרי.
דווקא בעולם, יש כעת נטייה הפוכה מהנהירה לעיר הגדולה בשם הרצון להצליח. הרשתות החברתיות שמאפשרות לך להתחבר מכל מקום, הביאו לעולם את הנוודות הדיגיטלית, ההיפך מהרצון ליציבות ולמקום קבוע, אם זה במילא לא קיים, הבא לא נילחם בזה אלא נלך עם זה, ונביא לידי ביטוי את הסקרנות שלנו בדרך זו, כי סקרנות זו אמנות ומצד שני, רואים גם נטייה לחזרה לפריפריה, לערים שכבר ננטשו ברחבי אירופה, או למקומות מקסימים וזולים בדרום צרפת. יוקר המחיה הבריח אותם לשם, אבל עדיין יש להם שם חיים עשירים, או כך זה נראה בסרטונים שהם מפיצים לעולם.
טוטאליות
מה זו אומנות טוטאלית. כנגד מה היא נמדדת. האם היא נמדדת כנגד אמנות ממוסדת, ממוסחרת, או כנגד אמנות מסורתית, עדתית. שאלה שהמציא המודרניזם עם תנועת L'art pour l'art – אומנות לשם אומנות. לפני כן היו רק אומנות של פטרונים, או מלאכת יד מקומית.
טוטאליות מתחברת לעולם שבו יש אמת אחת. והטוטאלית הוא מאמץ אד אבסורדום להשיג אותה. אבל מה עושים בעידן הפוסט-אמת. האם יש בו מקום לטוטאליות. או רק למערכת ייצור כסף ופרובוקציות שמייצרת סקפטקלים מבדרים ודוחקת את הדיון לשום מקום, כי איך תדון במשהו אם אין ערך לאמת ולייצר פייק מבדר יותר או מביא לשורות רווח, כספי או אישי, טובות יותר מאשר לנסות ולמצוא את האמת או רחמנא ליצלן לחשוב על זה בצורה גבוהה, פילוסופית. סוף מעשה בהשפעה או בכסף שהוא מביא (איך שנה אז שר התרבות דהיום: כוח, כסף, כבוד) וכל הדרכים כשרות.
גם בימים קדומים טוטאליות, מעולם לא הייתה הצלחה אלא אקט של ייאוש. ההצלחה באה הרבה פעמים בדיעבד, אחרי מות. בחייו נחשב האדם לוזר, נתמך. נגיד ון גוך. האמן היקר ביותר היום. מי שהצליח, ידע גם להתפשר, נגיד פיקסו. להתמסחר, לעשות פרובוקציות עם הרבה נשים, להיות חביב התקשורת, להתאים את עצמו לזרם.
ועדיין מלמדים אותנו, אולי בשנים האחרונות כבר לא, שטוטאליות זה הערך הנחשב. הכוח המניע להצלחה. זה לא. אלא אם כן אתה רוצה למצוא את הממשי של לאקאן. אפילו הוא אמר שלעולם לא מגיעים לשם…
ועוד השוואה לסרט דיזנגוף 99, שם חבורת הפריפריאלים הצעירים שבאו לעיר הגדולה הציעו למשרד פרסום לעשות משהו אמנותי. הם נדחו (על ידי גדי קינר שמשחק שם את נציג משרד הפרסום). אפשר לומר שהם הציעו לו להחיל אמנות על הפרסומת. זהו מודל פלטוניסטי – אידיאה קודמת למציאות בעוד שבמופע טוטאל אנשי המרכז כבר משתלטים ולא צריכים הצעות מבחוץ. והם רוצים להפוך את המציאות, ועוד באופן המעוות שתופסים אותה (על גבול הפייק), לאומנות, ככל הנראה בשירות הנרטיב התורן שמוביל לשורת הרווח המקסימלית (מטא-נרטיב פרוטסטנטי-קפיטליסטי) – שזה מודל אריסטוטלי, אך מעוות לגמרי. בעצם בסוף יוצא, שהאמנות הטוטלית, זו שהגיבור מקריב בשבילה הכול: עבודה, משפחה, זוגיות, הצלחה – לא ממש מעניינת אף אחד. אתה מתאמץ ליצור משהו מן האמת שלך, מקווה לפרוץ בזכות זיקוק הרעיון, המבע האומנותי, שכמוהו עוד לא היה ובסוף מגלה שלאף אחד לא אכפת. במקום שלך, הארצי, האדמתי – לא מבינים, לא רואים את השמיים שלך ובשמיים, שהגעת אליהם, במרכז – בעצם רוצים רק משהו בשירות הכסף.
מכאן יוצא שהפער פריפריה-מרכז כבר לא מגלם קונפליקט קדמוני של נחשלות מול הצלחה. ארץ קרקע המציאות מול הכוכבים שבשמיים. למרות שמחנכים אותנו לחשוב ככה, כמו בערך בסרט המיתולוגי ההוא. זו הייתה נקודת המוצא של הגיבור בתחילת הסרט, לכן הייתה לו מאוד קשה החזרה לפריפריה, הקבלה של אלו שרק רוצים באמת לתמוך בו, שבאמת אכפת להם ממנו, גם אם הם לא מבינים אותו. בסופו של יום הוא מתפכח. הקונפליקט אינו פריפריה-מרכז, אינו הקהילתיות, על כל בעיותיה, למול עולם ציני וצבוע, שמופעל רק על ידי כסף וכל מה שמוביל אליו, פרסום, רייטינג וכל הטפלים שמסביב לעיקר שנותר חור שחור. הקונפליקט הוא החור השחור הזה. ההכרה שהממשי הזה שרדפת אחריו, לא באמת קיים. אין אמת. ואם יש, אף אחד לא מעוניין בה יותר. לכן, סוף הסרט הוא לגמרי ברמת הפנטזיה. אומרים לי שזה בעקבות 81/2. לא צריך להגיד לי, אני מכירה את כל סרטי פליני בע"פ. לי זה יותר מזכיר את לה דולצה ויטה. גם שוט פתיחה מרהיב. ובסוף מרצ'לו, העיתונאי לוחם הצדק והאמת, שוויתר על שאיפתו להיות כותב, נהיה ליח"צן שתוי וחסר מיקוד. אח"כ הוא יבין ב-81/2, שהאמת נמצאת אם כבר במקום שממנו הוא ברח. האנשים בחייו. אותו שחקן. שם אחר.
ימין – שמאל
אני אסתמך על ההכללה הגסה שעשה ג'מיני לעיל ואם אנו מחלקים את הארץ באופן כוללני לצפון של ההתיישבות העובדת ולדרום של עיירות פיתוח, אז מקבילה פה גם החלוקה, כמובן בהכללה, של צפון שמאלני ודרום ימני. ותעזבו לרגע שתל אביב הייתה תמיד עיר שדגלה בליברליזם, שזה בעצם ימין כלכלי, מפלגת הליברלים העצמאיים שנטמעה בליכוד. רק היום היא מעוז השמאל, כי השמאל שינה את פניו. גם הימין, אבל הרבה פחות. זה תהליך עולמי דרך אגב.
אבל אם נתייחס לשמאל בתור ההתיישבות העובדת, אפשר בעצם לזהות אותו עם הטוטאליות. טוטאליות שגרמה לאנשים בני טובים לרוב לעזוב את ארצות מזרח אירופה השבעות, מי שבא לפה לרוב היה משכיל יחסית, למד עברית והתוודע לתנועות הציוניות עוד שם. מי שרצה כסף, היגר לאמריקה. לבוא לארץ ביצות וקדחת ולהקים ישובים, לא רק מושבות שבהם הם העסיקו ערבים, אלא בעיקר מהעלייה השנייה, חומה ומגדל, להקים כל מיני יישובים כנגד כל הסיכויים, עם קשיים כלכליים ועם בעיה ביטחונית: ערבים שתמיד מאיימים להתנפל עליהם. בלי הטוטאליות הזו – כנראה לא הייתה מוקמת מדינת ישראל. ולכן אחרי שהוקמה המדינה, הייתה נפילת מתח נוראית בדור הצברים, לאן מתעלים כעת את הטוטאליות הזו… (ועל כך דנתי בהרבה מקומות אחרים).
מצד שני, בהכללה, אנשי הדרום של עיירות הפיתוח, הם אנשים של הישרדות בעולם שנכפה עליהם. של פרקטיות. של קהילה שאינה מורכבת מאנשים שהם חברים לרעיון, כמו אצל השמאל, שהיה קהילתי קצת יותר מדי (החברה הקיבוצית), עד כדי נכונות להקרבת הפרט למען הכלל (מה זה "הכלל"), ומבחינתו בוגד הוא מי שמעדיף טובת עצמו על הרעיון, ובכלל זה האמן הטוטאלי האינדיבידואל ההולך כנגד הזרם (מדובר בשני סוגים מקבילים ומתנגשים של טוטאליות), אלא קהילה של תמיכה אישית, משפחתית, בפרט כפרט, שמה שיותר מנחה אותה זה שמירת המצב הקיים, היציאה מהקווים לא מקובלת שם – לא בשל בגידה ברעיון, שם אין רעיון מנחה בכלל, אלא בשל שבירת הסטטוס קוו של הקהילה שנחשב ככפיות טובה הרבה פעמים. אני עזרתי לך ולמשפחתך – איך אתה עושה לי דבר כזה… טוטאליות אמנותית שם, או טוטאליות בכלל היא דבר שאינו מובן כי מבחינתם הוא הולך נגד יצר ההישרדות, שמשמעו תמיד התפשרות עם המציאות ולא רצון לתקן אותה, בכל אופן לא באופן רדיקלי כמו של החלוצים משמאל (ומבלי להוריד כהוא זה ממעמד החלוצים של אנשי עיירות הפיתוח). טוטאליות שם זה משהו שמראש נדון לכישלון ושיביא להרס מה שכבר קיים. אולי בגלל זה צריך להגיע למרכז, כדי להגיע למקום שמאלני, שם הטוטאליות מובנת ובנרטיב עוד אפילו רצויה. אבל זה קצת כמו הדרך לעין חרוד… המרכז השמאלני הטוטאלי לא באמת קיים.
נסים אלוני.
אני מגיעה להקרנה של הסרט כדי לתת לרועי אסף את הספר של נסים אלוני האם יש מקקים בישראל? שהוצאתי לאור. רועי שיחק שם את לייבו, שהתחזה לפלשיתיני תחת שמות מתחלפים. צרפתי את הגלויות מתוך ההצגה: "אני זה הבית שלך, אני זה המולדת שלך" (אוסקר האמרגן מארגן ההצגה ובעיקר את הנרטיב), "גלות זה המולדת של היהודים" (גם אוסקר) ו"ישראל זה הדבר הכי ארוטי שקרה לעם היהודי" (יודה איש-קריות הבוגד היודע-כל). נסים אלוני זעק כבר אז מול ניצני הנרטיב הזה ובגלל הטוטאליות שלו, ההצגה ירדה עוד לפני שהיא עלתה. רק שנים אחרי מותו היא הועלתה כשיגעון של איש אחד (מרט פרחומובסקי), הממסד די התעלם (ומרט יצר על סמך קורותיו את הסרט תל אביב, שמתעסק גם הוא בטוטאליות וביחסי מרכז-פריפריה עירונית, ושוב מפנה למאמר כתבתי עליו בהשוואה לסרט דיזנגוף 99 בבחינת המיתוס ושברו) וגם ההוצאה לאור קרתה, כפי שהחמיא לנו, לדורי פרנס ולאנוכי, אורי הולנדר מעל דפי עיתון הארץ, כי אנו משוגעים לדבר…
דווקא חנוך לוין ששלוב בסרט הזה כ"כ וגם בהצגה שקדמה לו, הוא מבחינתי הסמל לאובדן הטוטאליות. הוא האיש שזנח את הסאטירות הבועטות די מהר וכתב הצגות שאומצו וממשיכות להיות מאומצות על-ידי הקהל, כשהן יותר ויותר נתפסות היום כמשהו מבדר, די בניגוד לארומת הסטירה שריחפה עליהן, עדיין, במקור. בכל זאת, אז היה צריך להבזיק זיק טוטאליות, לפחות לכאורה, על מחזות מקוריים. הקהל של אז עדיין דרש. כבר לא.
No more heroes anymore
ככה אמרו הסטרנגלס, אבל גם השיר הזה יצא אז, ב-1977…. מתי שהכול התחיל… ההיסטוריה אינה קו לינארי אחד…
מופע טוטאל, ישראל 2025, 91 דקות, עברית, תרגום לאנגלית. בימוי: רועי אסף; הפקה: משה אדרי, לאון אדרי, קובי מזרחי; תסריט: רועי אסף ועמרי ון אסן; צילום: סער מזרחי; עריכה: שי בלנק משיח; מוזיקה: עדי דויטש; עיצוב תלבושות: לאורה שיים ויסמין וולק; איפור: אורלי רונן. משתתפים: רועי אסף (אסי יפרח), אורנלה בס (נטלי יפרח), אורי גבריאל (יצחק יפרח), אלברט אילוז (שמואל), מוטי בן ישי (עמרם), אוהד קנולר (מנכ"ל הבימה), מילי עשת (שיר-אל), שמעון מימרן (עו"ד בועז), דליה מלכה-בגר (עליזה), כרמית מסילתי (אסנת המנהלת), פיני קידרון (מפקח משרד החינוך), איתי זבולון (במאי תיאטרון), שמרית לוי ששון (לימור).
תגובות פייסבוק
תגובות שחרזדה (0)