תגית: תיאטרון הבימה

לקראת ועל 'מיכאל קולהאס' הבימה

העם מחפש את מי שיתווה את גבולות הקבוצה, את מהות הקבוצה, את מי שמתווה לו מה יהפוך אותו לשייך. השייכות קודמת לצדק, כי רק בשם השייכות, הקבלה של ערכי מוסר מסוימים, אפשר לבקש צדק, לפי החוק שאותו מוסר מנסח. אלא שהכוח הזה, לברוא מחדש את מהות הקבוצה, אינו נמצא לרוב בידי מי שנתון למרות הקבוצה. כנראה שהנוירוטיפיקלים והפסיכופטים נדרשים זה לזה כדי להתקיים. ויש דוגמה למשטור חברתי מימינו אלו. מישהו זרע את הזרע, אבל כעת האזרחים עושים בשבילו את כל העבודה בחינם, כשהם מוקיעים כל שמאלני כבוגד וכאויב העם. הנה לכם משטור של אזרחים בינם לבין עצמם.
...
אצל מיכאל קולהאס, המצב מורכב יותר. שכן הוא חבר מוכר ומכובד בחברה בה הוא חי, זה שזוכה לאמפטיה ברורה ומובנת מאליה, עד שהיא מופסקת ואין הוא מבין בכלל מאיפה נפל עליו הדבר הזה, מאיפה נשללה האמפטיה הזו, הכבוד שלו. הוא אינו יכול לחיות ללא כבוד, ללא אמפטיה ולכן, הוא מייצר לעצמו קבוצה נפרדת, אחרת, שבה הוא מקבל את האמפטיה הזו, קבוצת המורדים שאותה הוא מנהיג. והמשטור של הקבוצה הזו, הלכידות שלה והרצון הקולקטיבי לנקמה, הוא הרסני.

על ההצגה 'אימא אמרה שאסור' בתיאטרון הבימה

פה הגבר הוא בתפקיד מסורתי יותר. זה שמחליט, זה שלמרות שאינו על הבמה, הסיבוך העלילתי הוא בהחלטתו, זה בעצם שמספק את המבט הגברי המכשיר את השרץ הנשי. מהלך שובינסטי קלאסי. אין לנשים קיום אלא בצל הגבר, לאור החלטותיו, ובעיקר דרך מבטו. אם אתה רוצה להכשיר סיפור של שחרור נשי, תן לגבר לספר אותו. לא שאין כאן דיון בתפקיד הגבר בחיי הנשים, אבל זה בעיקר לצורכי תפאורה סטנדרטיים. סטייל לא היה לי טוב איתו אבל נשארתי כי אז לא היו מתגרשים. להחלטה הגברית הגורלית שמניעה את כל המהלך הדרמתי כאן, אין בדיוק התייחסות ועכשיו, לך תבנה על זה מדינה. ...

הנה בסוף, מתוארת חוויית הגאולה שהתרחשה כרונולוגית בתחילה: הילדה ההיא שנולדה מחוץ לנישואין התארסה ככל אישה מהוגנת. האם גם לה אמא אמרה שאסור. ואולי העצמאות השייכת לאותן ילדות בלתי חוקיות, זכות העבודה, כמו לקורטיזנות בזמנו שהיתה שמורה להן זכות ההשכלה, נדרסת על-ידי הנרטיב של החוקיות, של הנישואין. ומי קובע בעצם. האמא, האבא, החברה או הנרטיב. מה בעצם גורם לכל הנשים האלו לבצע ללא עוררין את הנרטיב הזה שקבע גבר חולף בחייהן (שהרי קני גם נפרד מאשתו בסופו של דבר) ולחכות אותן 16 שנה. אולי בעצם כשאומרים אמא אמרה שאסור, עדיין כאן, אומרים אבא אמר שאסור. אבל אפילו לו זה כבר בטח לא היה אכפת יותר.

על 'פרידה' בתיאטרון הבימה

אז מצד אחד אני שמחה שהבימה נהיים אקספרימנטליים ומעלים בכלל יצירה מהסוג הזה, אבל בשורה תחתונה, למרות היופי, אין אופי. כלומר ליופי יש אופי... רק שסיפור הוא אפפס לא מספר. לא את זה של פרידה ולא כל סיפור אחר שיכול היה להוציא אותנו מרוגשים בסופו של יום ולא מבולבלים. אפילו לא סיפור של תנועה ומוזיקה וקומפוזיציה, כמו זה שזימנה לנו לדוגמה עבודת המחול המינימליסטית המפורסמת Dance של לוסינדה צ'יילדס, שראינו לאחרונה בפסטיבל ישראל. אז לפעמים גם זה קורה. הכול בסדר, אפילו יותר מבסדר, אפילו יפה. אבל זה לא זה. אולי זה כך, כי לא ענו כאן על השאלה החשובה ביותר. למה. לא למה מגיע לאביחי חכם, לא למה פרידה קאלו (אם כי גם זה לא סגור), לא למה ריקוד ולא למה הבחירות האמנותיות שבחרו כאן. אני מתכוונת ללמה הראשון, הראשוני. למה אנחנו בכלל עושים את זה. מה אנחנו רוצים להעביר ביצירה הזו. מה האפקט. בינתיים האפקט החשוב ביותר הוא של חוליה בשרשרת, של תהליך. של כיוון חדש שבוחנים בהבימה. נקווה שיבשיל בעבודות אחרות.

על ההצגה '1984' בתיאטרון הבימה.

מציצנות. לפי ראשי הפרקים שהכנתי מראש, זה אמור היה להופיע למעלה למעלה, כשציינתי שהאח הגדול הפך לכלי בידורי, למטחנת כסף, לאמצעי שיווק. אבל נסחפתי בהצגת הצד המציג. והנה צריך לדבר על הצד הצורך, הצד השני של אותו מטבע. אבל בעצם, בבואנו לתיאטרון, כולנו מציצנים. האח-הגדול הוא מן תיאטרון. לא רק שם, בתוכנית הטלוויזיה. גם באותה מדינה טוטליטרית. המציצנות שם היא כלי הישרדות. גם בתיאטרון היא אמורה להיות כלי הישרדות. מטפורית. ושאלת השאלות שאני שואלת בבואי לנתח את ההצגה הזו (סוף סוף אחרי 3000 מילה בערך) היא מה הערך ההישרדותי של ההצגה הזו. יש כאן כמה אופציות. אני אישית, מצפה לקתרזיס האימה. זה לא היה כאן. אש המרד לא הוצתה, גם לא מחשבתית, תודעתית. יותר מאשר זיכוך, ההצגה הזו מציעה לנו מירוק. מירוק רגשות האשמה שלנו. על שאנו מאפשרים את זה. כן כן. קראתם נכון, על שאנו מאפשרים את זה. על שאנו מציצים ונהנים מזה.