על הסרט 'תל אביב' של מרט פרחומובסקי.
בעצם, בסרט הזה, בקושי רואים את תל-אביב. בטח לא בתמונות פנורמיות. הכול מאוד קטן, רק מה שמתחת לפנס שלך כרגע. עד כדי כך שזה נעשה כבר כל-מקום. וחשבתי שאולי זה כיוון שהעיר הזו היום כל כך תובענית ומתישה שכבר אין לך זמן כמעט ל-sightseeing, אין לך זמן לבהות. ואין לך זמן לגלות מה שקצת מעבר למעגל האגוצנטרי הזה שהוא אתה. אתה מנוכר לעיר ולעצמך ולזוגתך. ומנסה להחזיק בכוח, כי כך צריך. הכול מנוכר. כל כך. לא פלא שהגיבור מדמיין שהוא מגיע לשדה פתוח ושם הוא יכול לצעוק. הצעקה של מונק מתפרשת על ידי רבים כסימן לחרדה האקזיסטנציאליסטית של האדם המודרני, לזעקה שלו נגד החיים המודרניים. כבר ב-1893. לא יזיקו להרגשה גם הקווים הסוגרים על הדמות בציור. גם מי שכן חודר למעגל העצמי הכה לא נרחב הזה, נראה מנוכר. ואני חושבת על הסצנה של אני + אני האחר, סטייל Borges y Yo, הגיבור שפוגש את חברו, כלומר מרט עצמו בתפקיד החבר, כלומר מרט פוגש את בן דמותו בסרט, במה שהוא סצנת פיצול סובייקט קלאסית. מי שחשב שלא יהיה כאן לאקאן, למען האמת גם אני לא תיכננתי... האגו והסופר אגו. האיד הלך לאיבוד. האיד שהפעיל את חברינו מדיזנגוף 99, כבר לא כאן. מה הדחף, מה הפואנטה להישאר בתל אביב. השדה הפתוח, גן עדן דלא שמטע, האם זה רצון להגיע לריסטרט של היחסים המתוחים, ריסטרט של החיים האלו, המרוץ המטורף והלא ברור אחר מה, שלא משאיר זמן בכלל להבין מה אנחנו רוצים מעצמנו. אולי קצת שקט. האם אפשר קצת שקט. האם אפשר בלי תל אביב. לגיבורינו, זה נראה כמו מדבר כנראה, מאין תבוא ההשראה אם לא מתל אביב. דד אנד. אתה לא יכול איתה ולא יכול בלעדיה.
תגית: מרט פרחומובסקי
אז מה כל כך נשגב במקקים
על 'האם יש מקקים בישראל' מאת נסים אלוני בתיאטרון הבימה.
אני עדיין לא בטוחה מה הם המקקים, האם הם הסיאוב, או אולי האמת או הממשות הלקאניאנית. או אולי מבקרי התיאטרון, אלה המשכילים והמוכתרים או איש איש מההמון שיכול (בוודאי היום) לקשור לעצמו כתר, שמכרסמים את השאיפה למלוכה שהמחזאי אלוני מבין שאליה לעולם לא יגיע. "שם, בבית שלי, הם כרסמו הכל... בלי רגש גדלות, מוד! בלי חמלה! בלי מוסיקה! שום אמנות! שום תיאטרון!" אם אין מלוכה ואין גלות אז מה נשאר... האם אתם חושבים שאפשר להמיר את שני הגבנונים היהודי והישראלי בשני גבנונים של מלוכה וגלות. בכל מחזותיו, אלוני שב ומציג אותם. הוא בעצם כותב שוב ושוב אותו דבר, את סיפורו שלו לפי הנרטיב שבנה לעצמו על אמן יחיד סגולה, מלך שניצב מול קהל שדוחה את האמנות שלו, לא מבין אותה ויותר מכל לא זקוק לה. אז למה הוא מתעקש... כלומר אוסקר... לקיים את ההצגה... ואם המקקים נמצאים גם בישראל, האם זה אומר שהגולה זלגה לישראל, או שמדובר בכלל במצב רוחני ולא בעניין לוקלי. ואולי אנו מחפשים בכלל במקום הלא נכון. השאלה שלנו אינה צריכה להיות על הסימבול של 'מקקים' או של 'ארץ ישראל' או 'ישראל' כל אחד בנפרד בנרטיב זה או אחר, אלא על השאלה כולה. 'האם יש מקקים בישראל'. האם אנו יכולים למצוא ייצוג בבלתי ניתן לייצוג. האם נמצא סמל, משמעות, אמת, בעולם אידילי. במציאות היומיומית. בפער ביניהם. אנחנו מחפשים ולא מוצאים. בממשי אין חסר, טוען לקאן, השפה היא זו היוצרת חסר בהוויה השלמה, שכן מערך המושגים שלה קוטע את השלמות. אלוני מפציץ אותנו בדימויים, בחידות, בפערים. הוא נכשל. אנו מחפשים משמעות בפרטים ולא רוצים לראות את התמונה השלמה. לא רוצים להבין שהאמת היא מעבר לטוב ולרע. מעבר לתפיסתנו. וכל שאנו יכולים לתפוס הוא שלעולם לא נתפוס אותה. אולי אנו נמצאים בגלות מהאמת... אז איך הגלות היא המקקים... ואם נתייחס לפיל הלבן שבחדר... האם הציונות נכשלה, או שפשוט מרוב דימויים, שנוצרים ונוצרים מחדש כל הזמן הן מצד היהודי והן מהצד הישראלי, אנו כבר לא יודעים מהי. אנו כבר לא יודעים מי אנחנו.
אחד ודי
על 4 הצגות בתיאטרונטו 2019
סיפורי מחנות יש גם בשריקה וגם בהסלון של סבתא ורדה. החברה הישראלית, לא משנה אם היא מציגה טראומה קלאסית, כמו שכתוב באתיקט האתוס הלאומי, או דווקא את אלו שמרוב טראומה הפכו לאאוטסיידרים עם עודף שמחת חיים עד-כדי תמהונות (כלומר שגעון), תמיד מתחילה בסיפורי מחנות. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה אומר מאיר אריאל. אולי בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב מנגלה באוושוויץ, סלקציה למוות או לעבודה. כאילו לא היינו כבר בארבייט מאכט פריי ולא פירקנו את זה. לא, זה היה פעם, היום אנחנו ימניים, האתוס חזר. הפאתוס הזה באמת כבר לא מרשים אף אחד, אבל לא מעזים לוותר על מס השפתיים הזה בשירות הנרטיב.
גם בהצגה ז'קוב ז'קוב, הגיבורה מנסה להחיות, לשווא, בשביל הספר שלה, מישהו מת. גם הסיפור שיצא בסוף הוא סיפור על אחרים, בעיקר אחרות, שמבעדן מבצבץ, נמצא ז'קוב, הוא הריק שבין התכנים. כמו בציור של מגריט. אז בעצם כאן, השחקן לא רק שאינו מגלם את הדמות הראשית. הדמות הראשית לא נוכחת אפילו כנמען. היא חידה. משהו על גבול הנשגב הבלתי נתפס. עד כדי כך קלושה שהמחברת ולרי זנתי, החליטה לקרוא לספרה פעמיים ז'קוב, כדי להנכיח אותו.
אחרי שהאדם יושמד ישארו רק מקקים
על 'האם יש מקקים בישראל?' מאת נסים אלוני, בעקבות קריאה מבוימת בקאמרי.
ואולי הרגע המרגש מכל, ההשתחוויה כמובן, כל השחקנים ותמונה אחת גדולה של מי שכבר לא איתנו ואיתנו יותר מכל, נסים אלוני. שבחייו לא זכה ואנו מקווים שמהשמיים הוא מביט בנו מרוצה... טוב, בטח הוא רוצה להחליף כבר כמה משפטים...
ולא רק פלא שעולה מחזה של נסים אלוני, אלא שסוף סוף נגאל מהמגרה המחזה האחרון הגנוז. שעבר דרך ייסורים גם בניסיון הנוכחי להפיקו, והתקבל ונקרא ונדחה, והוגש ולא קיבל מימון, ונידון ובסוף ירד מסדר היום בלא כלום, עד שמצא לו בית. לא ממש בית, במה זמנית וחד פעמית. כמו הפסיון שמוצג בו.
בואו נשנה לו את הסוף. או שלא. אל תהרגו אותו יותר. את נסים אלוני. המבקרים שהיום יגידו בריש גלי, אלוני הוא גדול מחזאי ישראל, אלוני ולא חנוך לוין בעל הלובי הבלתי נלאה, הם אלו שמיררו אז את חייו. שהורידו את המסך על יצירתו מוקדם מוקדם מדי. הם מכים היום על חטא. אולי כי זה קשה, קשה להבין את המורכבות, את השכבות הרבות, את הקישורים ביניהם. והקהל, כמו שאומר אלוני, רוצה בידור. לא רוצה לחשוב, לא רוצה להסתבך. רוצה לצחוק. והתיאטרון רוצה לעשות כסף. כמו אוסקר. והפוליטיקאים רוצים שהכול יהיה ברור, מי נאמן ומי לא. אם יש מקקים או לא. אבל אנחנו אמנים ואנו צריכים לשאול שאלות קשות. לצעוד לירושלים כדי שנוכל באמת לזכור, מאין באנו ולמה באמת אנו הולכים לאן שאנו הולכים. מי ירים את הכפפה. מי ירשה לנו באמת לשאול, בצבע מלא ומעל במה רחבה, האם יש מקקים בישראל?