שחרזדה

על "האדונית והרוכל" ועל "שיץ" באופרה הישראלית

אני רואה שני קווים מקשרים בין שני הסיפורים: אחד שמראה שהכול תמיד יהיה אותו דבר – מאבק בין טורף ונטרף כאשר הגלגל יכול להתהפך בקלות ולגרום לטורף להיות נטרף פתע, ולהיפך. מצד שני יש כאן קו של התפתחות במבנה היפרבולה. היהודים ממצב עגום, הצליחו לחלץ עצמם ולהקים ארץ ואף להפוך לטורפים בעצמם, רק כדי ליפול שוב אל הקורבנות מחד ואל הסיאוב מאידך. קו התפתחות זה יכול להיות מקביל לעלייתה ולנפילתה של האידיאולוגיה במאה ה-20. מן החורבן צמחה אידיאולוגיה של חיים צודקים (סוציאליזם), שבדרך להגשמתה הסתאבה וחלפה לה מן העולם, כאילו לא היתה. הניצוּל חזר.

נקודת התורפה של ההפקה הנוכחית, מלבד הקיצוצים הכואבים בטקסט של לוין, הוא הבימוי הבעייתי מאוד של ריקלין – או בעצם הרצון ליצור מעטפת אחידה לשתי ההפקות ולא ברור למה, אפשר בהחלט להעלות שתי אופרות באותו ערב בבימוי שונה לחלוטין – ראו מקרה קוולריה רוסטיקנה/פליאצ'י. בעוד שבחלקו הראשון של הערב התפאורה איפשרה ליצור סצנות מפורשות של האדונית והרוכל, בחלק השני נעשה בה שימוש אבסטרקטי לחלוטין, כך שלא רק שלא זכינו לראות דירה דרום תל-אביבית או אולם חתונות, בקושי זכינו לראות מיטה. אפילו סצנת "התנשקתי עם בצק" שבמקור אמורה להיות במיטה, הפכה לשיחת חולין על אבטיח בכיסאות פלסטיק של חוף הים. אז לא רק שזה ממש לא עובד באופרה הספציפית הזו, זה גם נראה מוזר בהשוואה לבימוי המדוקדק באותו סט, באופרה בחלק הראשון של הערב.

אז למה האופרה של לוין התקבלה יותר על-ידי הקהל (וגם על-ידי חלק מהמבקרים)? אולי כי היא עובדת בדיוק על מרכזי הרגש הישראלים הקוקלטיבים – צחוקים ואבל לאומי. וגם המוזיקה יותר קלילה, הדיקציה יותר ברורה והמבצעים יותר מצחיקים ושנונים (אבל לא זה בכוונה, זה רק בגלל הטקסט והמוזיקה...). מה חבל שהשאירו את חנוך לוין בחוץ – באמת שהיה לו מה להגיד על צחוקים ואבל לאומי...  (12/7/15)

המשך לקרוא

על "שיקוי האהבה" בבריכת הסולטן

כן, אכן כי כן, ירושלים צריכה אופרה. ויהיה מי שיגיד שירושלים בירת ישראל צריכה אופרה. לא שאין שם יצירה אופראית. מדי פעם, אני נתקלת בהפקות של אופרות קמריות, הפקות פרינג' של קבוצות שוליים, שנראות מאתגרות ומעניינות מאוד ומהוות מקום להתנסות לבוגרים טריים של המחלקות לקול באקדמיות בארץ. אבל כנראה, שאופרה ממש לא תהיה בירושלים עד שישכילו לבנות שם אולם תיאטרון עם פיר לתזמורת. וכל מה שעושים עד אז זה לא לעשות אופרה בירושלים. ומופע אופרה תחת כיפת השמים זה לא אופרה בירושלים, בוודאי אם זו רק אופרה אחת בשנה שמועלית בדיוק פעמיים. וזה עוד לפני שהתחלתי לדבר על למה לעשות מופע אופרה בבריכת הסולטן דווקא.

הביצוע של שיקוי האהבה של ניצן/דר בבמה המאולתרת של בריכת הסולטן חשפה ביתר שאת את הבעייתיות של ההפקה הזו מבחינת העיצוב והתנועה. העליבות שלה, שעד היום לא ברור לי אם היא מכוונת או לא, בלטה עוד יותר. ובמחשבה שנייה, אני חושבת שזו היתה טעות לנסות ולהחיל את רוח החלוצים הסוציאליסטית על הכפר הבסקי, על מעמדותיו הברורים, האנלפביתיות הרווחת, הסגידה לכסף (הירושה), הרוכלים-נוכלים הנודדים והגיוס הוולונטרי לצבא שכירים בתשלום. אמנם הקונפליקט העיקרי של אדינה בין הסמל השתלטן והחתיך לחבר הילדות המוגבל, עדיין יכול להתקיים גם בחברה החלוצית, אך שם לעולם הכף לא תוכרע בשל ירושה שקיבל הנעבך. מה שהציל את הערב ועדיין זימן חוויה מיוחדת באוויר הירושלמי הקריר, היה צוות מגובש ומשופשף של מבצעים, שההתמקדות עליו בקלוז-אפ במסכי הווידיאו, פתרה אותנו מלהתייחס לתפאורה ואילצה אותנו להתמקד בפרטים – בניואנסים הקטנים והמדויקים. כך נמנע מאיתנו הרעש שייצרה הבמה הגדולה ויכולנו להתמקד במוזיקה הנפלאה, להתענג על כל תו ופרזה ובעיקר על משחק מלא ניואנסים, במיוחד של בראון וכמובן – וסילביצקי. היתה חוויה מתקנת, אבל עדיין, אני מצפה להפקה ראויה יותר של שיקוי.  (28/6/15)

המשך לקרוא

על "טוסקה" ועל "כרמינה בורנה" למרגלות המצדה

בסופו של יום, הבחירה בסט הזה לטוסקה יצרה מעטפת עדינה ומשלימה לאופרה שלא גנבה את ההצגה, הפריעה או רידדה אותה. השימוש המדויק בתפאורה מינימלית מאוד במערכה השלישית לא רק שלא פגמה באופרה, אלא אף תרמה לעוצמת הרגע. לפעמים אלמנט אחד חזק שווה יותר מדיוק ריאליסטי או מהגזמה פנטסטית. למרות ההשפעה של מבנים מהרנסנס והברוק, המבנים עוצבו בעצם כניאו קלסיים – דמויי שיש בהיר ומבהיק שנצבע על-ידי ההקרנות. זה הזכיר לי שהאדריכלים הניאו קלסיים רוממו את חשיבותם של משטחי השיש החלקים כיוון שלפי השרידים הארכיאולוגיים הם חשבו שכך נראו המבנים ביוון הקלאסית. מחקרים מאוחרים גילו שרידי צבע על אותם מבנים ומכאן הגיעו החוקרים למסקנה שבעצם המבנים היוונים הקדמונים היו משיש שנצבע בשלל צבעי הקשת. הנה הגיעה ההפקה הזו של טוסקה וההקרנות הצבעוניות על הקיר דמוי השיש הבהיר והחזירה עטרה ליושנה.

הסט של כרמינה בבירור מודבק על הסט של טוסקה. להלן שיעור בהפיכת סט אלגנטי ומרשים לבליל לא ברור ועמוס של אלמנטים, או במילים אחרות: גינת פלסטיק מפגרת. ראשית הונחה פלטפורמת דמויית מסלול (להלן מסלול) לרוחב הבמה, בין שני קצות המבנה המעוקל, כשהחלק הקדמי שלה הוא מען מסך, עם הקרנות של טקסטורות משתנות: אבנים, אדמה, מפלי מים מבעבעים מהאדמה, גלי ים, פירות... מאחורי הפלטפורמה ניצבת המקהלה, לעיתים עומדת, אך לרוב יושבת על כסאות ושרה מתוך קונטרסים של תווים. מאחוריהם, כאמור שלל אלמנטים שקשה לזהות, בגלל התאורה החלקית, בגלל המרחק מהבמה, בגלל העומס ובגלל חוסר המובחנות וההבלטה של האלמנטים. התקריבים על מסכי הווידיאו גם לא עזרו, כי הם סיפקו תמונה חלקית בלבד. זיהיתי מעין עצי דקל וערב רב של צמחיה ירוקה בעומק הבמה ויער זרדים, שאחר כך נלקחו על-ידי הרקדנים והפכו למקלות קפאפ. באמצע האירוע הופיעו בינות ל"צמחיה" שמאחורי המסלול, דמויות ענק של פיל, ציפור ענק כלשהי וגירפה, שהתוו בנורות ניאון. ולבסוף הופיעה גם סירת מפרש, עם מפרש עשוי מיתרים ומוקף בנורות מחליפות צבעים, שבו נמצאה הסופרן – כאמור בדמות בת-ים או סירנה. בין לבין הופיעו בקדמת הבמה גם תפוח ואשכול ענבים מוזהבים ענקיים, ברקע הופיעו מדוזות וראש ענק בהשראת אומנות המאה ה-16 ועל המסלול דמויות בתלבושות תקופתיות גרוטסקיות.

באחד הראיונות סביב פסטיבל האופרה במצדה, אומר הבמאי מיכאל זנאנייצקי כי לאחר ההפקה המתומצתת של טוסקה, מגיע לקהל לחגוג ופשוט ליהנות. זנאנייצקי אולי מתכוון לטוב, אבל זה פשוט לא יוצא לו. כאן כמו בהפקות קודמות, נראה שזנאנייצקי שופע רעיונות, אך במקום לבחור מביניהם הוא פשוט משתמש בכולם. ואם לא די בכך, מתגלה שהוא גם עבד של הפרטים הקטנים. הוא בונה את ההפקה מן הקטן לגדול, מה שמתאים יותר לטלוויזיה ולא לאולם תיאטרון ובוודאי שלא להופעה בחיק הטבע, שהפרטים הקטנים כמעט בכלל לא נראים, אפילו לא בהקרנות הווידיאו בשעת המופע.

מבחינת החוויה האמנותית, אני לא שלמה עם התוצאה. למרות הבעיות שמניתי, שתי ההפקות היו מרתקות, וגם לא הטריד אותי במיוחד השימוש בהגברה, כמו העובדה שכדי באמת לראות מה קורה, הייתי צריכה להיות דבוקה למסכי הווידיאו, גם כאשר ישבתי בשורות הראשונות, שכן אלו היו מרוחקות מספיק מן הבמה, כדי שלא נוכל לראות כמעט שום פרט. ואז אני שואלת את עצמי – האם באתי עד המצדה כדי לראות סרט? אם כך, אולי היה עדיף לשים מסך ענק על כל הבמה – או אז – זו באמת תהיה חוויה מיוחדת...  (9/6/15)

המשך לקרוא