שחרזדה

על "סופת רעמים 2.0" של תיאטרון החלומות הניסיוניים (סין), פסטיבל ישראל.

הנה כי כן, בעצם מתבטלת ההיררכיה בין המופיען השחקן למופיען הצלם, בין זה שמלפני המצלמה ובין זה שמאחוריה, בין השחקן וכפילו, וגם בין התיאטרון וכפילו – סרט הווידיאו. ע"ע ארטו. אבל בעצם נוצרת היררכיה אחרת, הווידיאו ניצב בקדמת הבמה, גדול, ברור, עם תרגום. החדרים המצולמים נמצאים מאחור, נראים קטנים יותר, לפעמים קצת חשוכים, לפעמים מוסתרים על-ידי הצוות המצלם, ברור שזו רק תפאורת קרטון, קיר הבטון של אחורי הבמה חשוף מעל הקירות הקצרים של הסט והוא מוסתר על-ידי הווידיאו שמותקן בתקרת הפרוסניום. הווידיאו הוא החשוב, או לפחות הוא זה שנראה בקלות רבה יותר. המקור שלו מוצג לנו על הבמה ובכל זאת הוא נראה לעיתים כסימולקרה, העתק ללא מקור. אבל כאן, זה לא רק סרט לצד המוסרטים. כאן יש לנו גם מספרים, שהם בכלל מספרה אחרת. פתאום אנו במין מסע בזמן לאמנות קדומה. הבעיה היא, שעם כל זה שאנו מחוברים לגמרי לטכנולוגיה המוצגת בפנינו ואולי בשל כך, הפירוק שלה בעצם, למרות הדקדקנות והתפעול החלק ומעורר ההתפעלות, לא מעניין אותנו. זה פשוט טו אוב'ווייאס. אנו נמשכים כבמטה קסם למספרים האלו שמגיעים מתרבות רחוקה בזמן ובמקום. שאינם חלק מחיי היומיום שלנו, שאינם ייצוג של מה שיכול היה להיות חיי היומיום של מישהו, אלא משהו לחלוטין אמנותי ומנותק מהווייתנו המוכרת. אנו נמשכים לשיר סיני עתיק, למשהו שהוא בעצם ייצוג אבסטרקטי של המציאות. A thing of beauty כפי שכתב המשורר ג'ון קיטס בפתיחת שירו "אנדימיון". אנו נמשכים ליופי, אנו רוצים לברוח מהמציאות המוכרת והמלוכלכת הזו. הרעה. זו שבה שלושה אנשים מתים מוות מיותר. כלומר במחזה המקורי. כאן אפילו הדרמה הזו קוצצה.  (7/6/2016)

על ההצגה 'אנה' בתיאטרון הקאמרי.

ההצגה הזו מתחילה בפריס ב-1947... כן, אני יודעת... אנה פרנק מתה הרבה קודם לקראת סוף המלחמה (ביררתי: פברואר-מרץ 1945), אישה במעיל אדום מסתובבת בפריז פוגשת דמות של מו"ל שאליו היא מדברת בעצם כל ההצגה, ושאותו היא לא מזהה, עד לשלבים מאוחרים של הסיפור. הוא מזמין אותה למסעדה והיא מזמינה בצרפתית (לא טובה, בכוונה?), עוגה עם הרבה קצפת, אותה היא אוכלת עם הידיים במהירות, וגם את הקצפת, כן... הגסטה השואתית הזו מוכרת לנו. לא סתם אמר בסוף הערב המחזאי השוויצרי שסוף סוף את ההצגה משחקים שחקנים יהודים שמכניסים לה מעט מההיסטריה היהודית. אנה פרנק של דנה מיינרט היא קצת ילדת כפות צווחנית ומעצבנת. כפסע בין הדמות המעצבנת ואובר-אקטינג... אבל המיתוס גובר על הכול... ובעצם רוב ההצגה, התעסקתי במיתוס ושברו, בין מה שיכולתי לקלוט כילדה בתחילת שנות השבעים ובין מה שאני קולטת כעת, בין מה שאפשר היה לדבר עליו אז ובין מה שאפשר לדבר עליו כעת. הנה אנה מורידה את המעיל האדום ונשארת עם שמלה תכלת עם טלאי צהוב. ברגע של בלאק אאוט בריא שכחתי לרגע מה זה ואמרתי לי בעיני רוחי 'מגן דוד צהוב' וכל מה שחשבתי עליו היה באותו רגע, איך אנשים טובים, נבונים, משכילים, היו מוכנים להסכים לצעד המטורף הזה של סימון בפיסת בד על הבגד? בהצגה של אז היתה סצנה שלמה שבה אנה מתנפלת על פיטר שעומד להסיר את הטלאי ממעילו, כי אם יצא החוצה ללא הטלאי יאסרו אותו (אבל ללא הטלאי איך בעצם יזהו שהוא יהודי...) ואז היא מבינה שהם לא יצאו החוצה. גם פה היתה סצנה כזו, אך הרבה יותר מינורית. ואז חשבתי על לואי אלתוסר ועל החיבור שלו ideological state apparatuses – מאיפה בא הציות העיוור הזה... ואיך זה שאוטו פרנק השכיל להבריח את משפחתו מגרמניה להולנד, אך במקום לברוח הלאה, הוא שקד שנה שלמה על הכנת מחבוא. הנה גם המשפחה שלי (מצד אמא) ברחו מגרמניה להולנד, כמו משפחת פרנק בתחילת שנות השלושים, אך ב-1936 הם כבר היו פה וכך נמנע ממני הסטטוס של דור שני או שלישי או איך שקוראים לזה. ומה היה קורה אם לא היו עוצרים את רומל במצריים?  (6/5/2016)