הסאטיר באופרה

על "דון פסקואלה" באופרה הישראלית

אופרת בל-קנטו בלי שאף אחד מת בסוף. מה יותר טוב מזה? דון פסקואלה, מהאופרות האחרונות של גיאטנו דוניצטי היא אופרה בופה הלוקחת דמויות ותבנית עלילתית מהקומדיה דל-ארטה ומעבירה אותן לתקופתה שלה (1843), מתוך רצון ליצור התרחשות שהיא מעבר לפלקט ולעורר את הצופה להרהר במניעים של הדמויות ולא לקבל באופן אוטומטי את המהלך הקומי השבלוני הידוע. בהתאמה, בתוכנייה מעיד הבמאי על כך שהוא מתכוון להדגיש רגעים טרגיים של יחסים בין הדמויות הרלוונטיים גם לימינו אנו. אלא שכוונות לחוד ומעשים לחוד. ההפקה שלפנינו היא פנינת סלפסטיק שכבודה במקומה מונח, אך היא אינה מעבירה לצופה שום דבר מלבד גיחוך. ואם פסקואלה התגלה כמה רגעים כאנושי ונוגע ללב, האישה שכנגדו לא הטיבה להביע את מורכבות הרגשות שלה, את החרטה על כי הלכה רחוק מדי בהעמדת הפנים, אלא נותרה קרה כקרח ולידה נראה פסקואלה כקלקול ברצף הפלסטיק.

הפקה זו עושה שימוש יפה במוטיב הדובונים. זהו מהלך מתוחכם שמצליח שמשאיר מאחור את הקונוונציה הפשטנית של הקומדיה דל-ארטה ומציג בעינינו דמויות מורכבות הרבה יותר. מצד אחד פסקואלה הוא האיש הרך, הביתי, התמים – לא רק זקן קמצן ומריר, מה שמתגבר את הסטייה שכבר קיימת בעלילה, כאשר פסקואלה מתגלה כנדיב למדיי בהסכם הנישואין. מצד שני הצעירים, אינם רק נלחמים בדור העבר על אהבתם, אלא אנשים נצלנים, כפויי טובה שחושבים שהכול מגיע להם. ולי לא נותר אלא לחשוב על המצב הבין-דורי בימינו, כאשר צעירים רבים נאלצים לחיות על חשבון ההורים בשל יוקר-המחיה, כשלא תמיד הם מבינים את כל ההשלכות של המצב הזה.

דון פסקואלה היא פנינה מוזיקלית מהנה, שקשה לפגום בה. ההפקה הנוכחית רוצה, אבל לא מצליחה, להציע תובנות שמעבר לקומדיית סלפסטיק עם שירים יפים. מי שמוכן להסתפק בזאת, ייהנה עד מאוד. גם בוודוויל נהנים. אבל אופרה אמורה להיות אמנות נעלה. קאסטינג בעייתי מבחינה קולית, שלא השכיל לבצע את רעיונות הבמאי, עמד בעוכריה של ההפקה שאינה מצליחה להתרומם מדרגת בידור לדרגת אמנות.‏  (22/02/14)

על "נשף מסכות" באופרה הישראלית

זוהי הפעם החמישית שהבמאי מיכאל זנאנייצקי מביים את נשף מסכות ואולי כבר נגמרו לו הרעיונות. או שיש לו יותר מדי רעיונות... מצד אחד יש פרשנות קלושה על שאלה שהגיוני אולי לשאול, אך בעצם מיותר לחלוטין לשאול. כן, ריקרדו הוא מנהיג, אולי אכזר. אבל הוא לא מנהיג בסדר גודל של המאה העשרים ואין צורך להשליך אותו לשם. הוא מושל קלאסי, עם מרגלים מצד אחד (אוסקר) ועושי דברים נאמנים (רנאטו) מצד שני. זה קיים בעוד אופרות, למשל בטוסקה. רק ששם המנהיג הוא לא המאהב בתפקיד הראשי ולכן לא מתחילים להשליך עליו דברים שהוא לא. אבל בעצם זה לא חשוב בכלל. כי עיקר הסיפור פה, עיקר הדרמה, העלילתית והמוזיקלית היא דרמת האהבה, שתמיד מדברת אל הקהל. עיסוק היתר בהנכחת הפרשנות של הבמאי, תוך שלילת הפן המאוהב באמת של ריקרדו והפיכתו לשליט תאב כוח המשחק באהבה, מצד אחד לא לגמרי מצליחה ומצד שני מיותרת. גם שליט אכזר יכול להיות מאוהב. זה לא סותר. כך קורה, שהפרשנות הזו שסרסה את האהבה סרסה את האופרה.

מצד שני, הבמאי לא יודע מתי די מבחינת השימוש באמצעים האומנותיים. עוד ועוד ועוד ועוד משחקי וידיאו ותאורה ועמודי גרדום ופסלי ענק וציירים וכל רעיון מוכפל שוב ושוב ושוב, עד שהוא כבר מטריד ונותן לחשוב שאולי הבמאי לא מאמין בעצמו לרעיון של עצמו. אבל בעייתי אף יותר, ההפצצה של הקהל בכל-כך הרבה פרטים (שבחלק מהם הוא למזלו בכלל לא מבחין, כי הם קטנים מדי), מסיטה שוב ושוב את הפוקוס מהזמרים ומהשירה והקהל מתעסק בטפל ומפספס את העיקר. לא פלא שרבים בקהל חשו שהאופרה פוספסה.

על אף הכשלים שאני מוצאת בהפקות האופרה, אני לרוב ממליצה לראות אותן. כי מדובר במעשה אנוש ולעולם אין מעשה אנוש מושלם. כאן, קשה לי להמליץ. בהפקה הזו יש רגעים בעייתיים מאוד וגם אם יתוקנו בעיות הביצוע בתחום השירה והבלאנס, קשה יהיה להפיק את המקסימום בגלל הפרשנות של הבמאי, שלצערי מזיקה. כדי שההפקה הזו תבשיל כראוי, ראוי לנכש עשבים ולהסיר חלק מהאלמנטים העיצוביים כדי לתמצת את הרעיונות ולאפשר לקהל להתרכז במוזיקה מצד אחד, כמו גם לקחת איתם משהו למחשבה מצד שני. כעת זה בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. ובכל זאת, לא כדאי לפספס את מירלה גרדינרו בביצוע משובח של אמליה ברמה שלא נראית כאן לעתים קרובות. ההפקה הזו היא כמעט כולה שלה. בראבו מירלה.‏  (20/01/14)

על "סיפור הפרברים" באופרה הישראלית

קשה מאוד לפספס עם סיפור הפרברים. שהרי יש למחזמר את כל הנתונים: עלילה על-זמנית שמבוססת על סיפור עתיק יומן שהותק לניו-יורק של אמצע המאה ה-20, ושאין בעיה להשליך אותו גם על זמננו, שירים, שכמעט כולם ללא יוצא מן הכלל הפכו לסטנדרטים, קצב לטיני וכוריאוגרפיה גאונית. ובכל זאת, למעט רגעי קסם ספורים, רוב ההפקה הנוכחית של המחזמר המועלית כעת באופרה הישראלית פשוט מתגלגלת לה כשהמשתתפים מסתמכים על מה שיש, במקום להוציא את המיץ מהחומרים שהופקדו בידם ולשבור שיאים.

החלק הטוב ביותר בהפקה היו הריקודים, אבל זאת כמובן בהתחשב באקסיומה שסיפור הפרברים הוא קודם כל ובראש ובראשונה השירים והקטעים המוזיקליים של ליאונרד ברנשטיין, יצירה גאונית שרק משתבחת עם השנים. הצליל המיוחד שיוצרת התזמורת והאמצעים המוזיקליים המיוחדים ששילב ברנשטיין ביצירה הם מה שהופך את סיפור הפרברים לעל-זמני. יהא הסגנון של כל שיר אשר יהא – כולם הפכו ללהיטים. ואנחנו באנו לשמוע להיטים. אז אמנם השירה לפעמים לא תמיד המיסה לבבות כנדרש, אבל התזמורת היתה מצוינת, תחת שרביטו של דונלד צ'אן, שמתמחה ביצירה. צ'אן הוביל את נגניו בבטחה, תוך שמירה על קווים נקיים ומדויקים וקצב מלהיב.

הנושא הקודר, המוסיקה המתוחכמת, סצנות הריקוד הרבות והדגש על בעיות חברתיות הפכו את סיפור הפרברים לנקודת מפנה בהיסטוריה של מחזות הזמר האמריקאים. אז זה היה חדשני ואדג'י. היום זו קלאסיקה. ואנו באנו ליהנות מהקלאסיקה הזו שרבים מאיתנו מדקלמים בעל-פה. מצד אחד, זה מציב למבצעים רף גבוה, אנו נבחין בכל פספוס. מצד שני, זה גם הופך אותנו לסלחנים. את מה שלא היה אנו משלימים בדמיוננו, נזכרים בסרט, בביצוע אחר. אז אומנם ההפקה אינה חפה מבעיות, אבל בסופו של יום, באנו לראות את המוזיקה של לני, קיבלנו את המוזיקה של לני, היו גם ריקודים יפים, הלכנו הביתה מרוצים ואפילו עם קתרזיס שהסבה לנו הסצנה האחרונה והחזקה כל-כך. איך אמרו בסוף "חמים וטעים"? – nobody's perfect.‏  (4/11/13)