הסאטיר באופרה

על "הנסיך איגור" באופרה הישראלית

בחינה מחודשת של אפוס רוסי בהפקה של אופרה המבוססת עליו, לעולם תתחיל ותסתיים בבחינה של המצב הרוסי בזמן ההפקה, בין אם היא נוצרה על-ידי בית-אופרה רוסי ובין אם היא נוצרה על-ידי בית אופרה מערבי. מבחינה זו, ההפקה הנוכחית של הנסיך איגור של בית האופרה החדשה ממוסקבה, המועלית כעת באופרה הישראלית, מעניינת במיוחד משום שהיא נוצרה על-ידי מי שצריכים לבחון את חייהם שלהם. ככזאת היא הצצה אותנטית להלך הרוח הרוסי בן ימינו, אם כי היא כנראה מייצגת יותר את ההלך הרוח שההגמוניה הרוסית שואפת להשליט.

האופי הדתי השוטף את האופרה אינו רק זה המתבקש מעצם הסיפור. הוא מרפרר באופן ישיר לשינוי הלך הרוח ברוסיה של היום, למעבר מפטריוטיות חילונית נוסח העידן הקומוניסטי, לפטריוטיות בחיק הכנסייה הפרובוסלבית של עידן פוטין, שבנסותו להציב אלטרנטיבה ברורה לעידן הקומוניסטי, מצעיד את רוסיה לעידן דתי-שמרני, שה"אמיתות האבסולוטיות" שלו בנוגע לאורח החיים הרצוי, ערכי המשפחה הקלאסית, והפגיעה האנושה בזכויות הפרט שהוא מייצר, למשל הפגיעה בזכויות הקהילה ההומוסקסואלית, או בכלל הפגיעה בזכות המחאה (ראו מקרה פוסי ריוט), הן אלטרנטיבה פלקטית וגרועה אף יותר מהמצב שכנגדה היא יוצאת.

ועדיין, ההפקה של הנסיך איגור מסקרנת, במיוחד משום שזו הפעם הראשונה שהאופרה מועלית בישראל וגם כיוון שהיא כוללת קטעי מוזיקה יפיפיים ומרגשים ויחסית לאופרות הרוסיות של חברי ה"חמישה" האחרים, אין בה שימוש בצורות מוזיקליות קשות לעיכול כמו הרצ'טטיב ההמשכי. מצד שני היא טומנת בחובה מוקש של מבנה בעייתי ומלא פערים. ההפקה הנוכחית לא ממש נתנה מענה לבעיית המבנה ומאידך גם לא נתנה את השואו המתבקש בסצנה המפורסמת ביותר שלה, המחולות הפולובציים. ועדיין, כדאי לצפות בהפקה זו, על מגרעותיה, רק בשביל להכיר את האופרה היפה הזו. אין לדעת אם נזכה להזדמנות נוספת.  (5/10/13)

המשך לקרוא

על "לה טרוויאטה" באופרה הישראלית

לה טרוויאטה אינה רק האופרה שזכתה להפקות הרבות ביותר בישראל (ואף היתה האופרה הראשונה שהועלתה בארץ, בקולנוע עדן בתל-אביב ב-24 ביולי 1923 בניצוח מרדכי גולינקין), אלא נכון לשנת 2012, למספר ההפקות הרב ביותר בעולם כולו. בתור שבכזו היא כנראה גם אחת האופרות המוכרות ביותר לא רק לאוהבי האופרה אלא גם לקהל הרחב. אריות מתוך האופרה שולבו ביותר ממאה סרטים לאורך השנים, דבר המעיד לא רק על הפופולאריות של האופרה, אלא גם על יכולתה של המוזיקה להעצים את האפקט הדרמתי בין אם מדובר בסיפור אהבה, בסיפור פשע או אפילו בפרודיה.

מה כבר אפשר לחדש בנוגע לקטעים כל-כך מוכרים? אלו נתונים ביד הבימוי והתפאורה. בהפקה שלפנינו, שהופקה בשיתוף עם האופרה הלאומית הלטבית, נבחרה תפאורה סטטית של חדר אירוח יוקרתי עטור טפט אלגנטי בגווני אפור, עם שפע מנורות יוקרתיות, לרבות שנדוליר גדול מידות בחדר האחורי וחלון גג גדול ומפואר. תפאורה זו תלווה אותנו לאורך כל האופרה, כאשר שינויים קלים בלבד נערכים בה על-מנת לציין את מקומות ההתרחשות שבהמשך העלילה: הבית בכפר בו שוהים ויולטה ואלפרדו, ביתה של פלורה ושוב ביתה של ויולטה, הפעם כשהיא מרוששת וגוססת. המעטפת הזו אינה רעה כלל ועיקר ואף ניכרה הרגשת הקלה על שנבחרה בהפקה זו תפאורה ריאליסטית להבדיל מהתפאורה הסימבוליסטית הכבדה של ההפקה מלפני שנתיים, אלא שהשימוש בחפצים המאכלסים אותה תמוה, הבימוי מוזר לעתים, הביצועים הקוליים לא מרשימים במיוחד ובעיות בלאנס הורגשו לאורך כל האופרה.

ובכל זאת, לה טרוויאטה היא קלף מנצח. גם ביצוע פושר יתקבל על-ידי הקהל בתשואות נאות למדי. המוזיקה של ורדי יכולה לספוג חבטות רבות לפני שהצופה הממוצע יימצא מאוכזב. האם זה בגלל שהקהל לא מבין? אין זאת כי המוזיקה לא נוצרה אך ורק למביני עניין או למקצוענים; אלו תמיד יצביעו על הבעיות, זה מקצועם וזו חובתם במסגרת השאיפה לשיפור השירות. ההפקה הזו אינה מן המצטיינות, וגם בתנאים הנתונים של התפאורה והבימוי הבעייתיים, אפשר היה לשאוף לפחות לביצוע טוב יותר של הזמרים והנגנים. אבל עדיין לא אטעה אם אומר שהקהל ברובו יעדיף לראות עוד פעם את לה טרוויאטה, גם בהפקה פושרת למדי, וייצא נלהב ומרומם בסופו של ערב, מאשר לראות הפקה מעולה של אופרה קשה לבליעה כמו למשל ווצק, בוריס גודונוב, או אפילו אופרה ורדיאנית מאוחרת כמו אותלו.  (18/5/13)

המשך לקרוא

על "אותלו" באופרה הישראלית

אופרה של ורדי תמיד מזמנת חוויה לצופים. אותלו היא אופרה מאוחרת של המלחין, שנכתבה לאחר הפסקה ארוכה ובה אימץ ורדי גישת הלחנה שהשאירה מאחור את עקרונות הבל-קנטו ואיתם את אריות הלהיט. שוב הצופה אינו יושב וממתין לעוד ביצוע וירטואוזי של אריה המושרת בפי כל, המשובצת בסכמטיות בין קטעי רצ'טטיב. באופרה זו, המוזיקה מהווה רצף המשכי אחד ומרתק, המשאיר את הצופה קשוב לאורך כל האופרה. מהבחינה הזאת, ההפקה של אותלו העולה כעת באופרה הישראלית היא הצלחה כבירה. אכן ישבנו מרותקים למתרחש על הבמה. המוזיקה זרמה וגם הבימוי, למעט מוזרויות נקודתיות היה עשיר ומשובב עין.

זו הפקה שבהחלט מודעת לעצמה. היא תמיד מזכירה לנו שהכול רק הצגה, במיוחד התפאורה, שבמרכז נראית ריאליסטית לכאורה אך הקונסטרוקציה שמקיפה אותה חושפת שלד ערום, כאילו לא גמרו את התפאורה עד הסוף. אין זאת אלא כדי לשמור את הקהל תדיר בלימבו שבין המציאות והאשליה התיאטרונית. ההפקה אינה מתיימרת להיות "ריאליסטית" או "מודרנית", אלא נעה במכוון על קו התפר שבין ה"ריאליסטי", ה"מודרני" וה"סימבולי", בנסותה לא רק להעניק רקע הולם למוזיקה, אלא אף לספק לנו רובד נוסף של חוויה ותובנה. זאת, בתוספת שלושה סולנים מצוינים וכריזמטיים ושלל תלבושות תקופתיות עשירות, תרמו ליצירת אחת ההפקות המוצלחות בשנים האחרונות באופרה הישראלית.  (16/4/13)

המשך לקרוא

על "בוריס גודונוב" באופרה הישראלית

בוריס גודונוב היא אופרה היסטורית, ארוכה, כבדה, עם קולות כבדים – בעיקר באסים ומצו-סופרן, היא נטולת אריות מפרסמות ואריות בכלל והדגש בה הוא על דיבור מושר, באופן לירי יותר או פחות. המוזיקה שלה, במיוחד בגרסה המקורית של מוסורגסקי, מאתגרת ואינה קלה לבליעה. יש בה לא מעט רגעים מרגשים בפוטנציה, בהם רגעים טרגיים וכבדי משקל, כמו האריות והמונולוגים של בוריס וקטעים יותר קומיים, כמו סצנת הפונדק והסצנות של השוטה.

לא קל ליצור הפקה אפקטיבית של בוריס גודונוב. בהרבה הפקות אנשים עוזבים את האולם לפני סיום האופרה. בתל-אביב לא ניכרה נטישה המונית כפי שראינו בהפקות של אופרות אחרות, אך לאחר ההפסקה כמות האנשים באולם התדלדלה. האם האשמה בהפקה או באופרה עצמה?

אין ספק שההפקה לא תמיד תרמה לאופרה. בצד סצנות מסוימות שאותן היא הידקה, בסצנות האחרות, היותר חשובות לטעמי, היא היתה מפוזרת והמוזיקה והביצוע לא צלחו אותה. האופרה הלא-קלה הזאת צריכה את כל החיזוקים מן ההפקה. כאן, הרגעים הקתרטיים נכונו לנו רק בחלק מהסצנות, למרות שזה הלך והשתפר עם התקדמות האופרה. הסיום היה מצמרר, אבל הוא נשען על ריק, העלילה שלפניו נבנתה ונפלה, נבנתה ונפלה ולבסוף לא תרמה לאפקט כולל ומצטבר, אלא רק לרגעים מרגשים מקומיים.  (16/3/13)

המשך לקרוא