הסאטיר הלבן – מדור ביקורת

על "סיפור הפרברים" באופרה הישראלית

קשה מאוד לפספס עם סיפור הפרברים. שהרי יש למחזמר את כל הנתונים: עלילה על-זמנית שמבוססת על סיפור עתיק יומן שהותק לניו-יורק של אמצע המאה ה-20, ושאין בעיה להשליך אותו גם על זמננו, שירים, שכמעט כולם ללא יוצא מן הכלל הפכו לסטנדרטים, קצב לטיני וכוריאוגרפיה גאונית. ובכל זאת, למעט רגעי קסם ספורים, רוב ההפקה הנוכחית של המחזמר המועלית כעת באופרה הישראלית פשוט מתגלגלת לה כשהמשתתפים מסתמכים על מה שיש, במקום להוציא את המיץ מהחומרים שהופקדו בידם ולשבור שיאים.

החלק הטוב ביותר בהפקה היו הריקודים, אבל זאת כמובן בהתחשב באקסיומה שסיפור הפרברים הוא קודם כל ובראש ובראשונה השירים והקטעים המוזיקליים של ליאונרד ברנשטיין, יצירה גאונית שרק משתבחת עם השנים. הצליל המיוחד שיוצרת התזמורת והאמצעים המוזיקליים המיוחדים ששילב ברנשטיין ביצירה הם מה שהופך את סיפור הפרברים לעל-זמני. יהא הסגנון של כל שיר אשר יהא – כולם הפכו ללהיטים. ואנחנו באנו לשמוע להיטים. אז אמנם השירה לפעמים לא תמיד המיסה לבבות כנדרש, אבל התזמורת היתה מצוינת, תחת שרביטו של דונלד צ'אן, שמתמחה ביצירה. צ'אן הוביל את נגניו בבטחה, תוך שמירה על קווים נקיים ומדויקים וקצב מלהיב.

הנושא הקודר, המוסיקה המתוחכמת, סצנות הריקוד הרבות והדגש על בעיות חברתיות הפכו את סיפור הפרברים לנקודת מפנה בהיסטוריה של מחזות הזמר האמריקאים. אז זה היה חדשני ואדג'י. היום זו קלאסיקה. ואנו באנו ליהנות מהקלאסיקה הזו שרבים מאיתנו מדקלמים בעל-פה. מצד אחד, זה מציב למבצעים רף גבוה, אנו נבחין בכל פספוס. מצד שני, זה גם הופך אותנו לסלחנים. את מה שלא היה אנו משלימים בדמיוננו, נזכרים בסרט, בביצוע אחר. אז אומנם ההפקה אינה חפה מבעיות, אבל בסופו של יום, באנו לראות את המוזיקה של לני, קיבלנו את המוזיקה של לני, היו גם ריקודים יפים, הלכנו הביתה מרוצים ואפילו עם קתרזיס שהסבה לנו הסצנה האחרונה והחזקה כל-כך. איך אמרו בסוף "חמים וטעים"? – nobody's perfect.‏  (4/11/13)

על האורטוריה "אליהו" (אופוס 70) מאת פליקס מנדלסון ברתולדי במשכן לאומנויות הבמה.

אליהו אינה אורטוריה קלה לעיכול. היא אמנם משובצת קטעים מרגשים, אך בשל אורכה ובשל היותה מקבץ של פסוקים מהמקורות (כמו כל אוריטוריה), כדי לצלוח אותה נדרשת השקעה העולה על זו הנדרשת לאופרה או לקונצרט אינסטרומנטלי. הביצוע היה מוצלח למדי והסולנים היו מצוינים. המקהלה היתה טובה בעיקר בקטעים המלאכיים ובקטעים שהיא שרה אקפלה או בליווי כלי המיתר בלבד. כאשר נכנסו לפעולה כלי הנשיפה ממתכת, טרומבונים, חצוצרות, קרנות וטובה, היו לעתים רגעים של קקפוניה צרחנית ומיותרת. אלולא זאת, היינו נהנים מביצוע כמעט מושלם.  (18/10/13)

על "הנסיך איגור" באופרה הישראלית

בחינה מחודשת של אפוס רוסי בהפקה של אופרה המבוססת עליו, לעולם תתחיל ותסתיים בבחינה של המצב הרוסי בזמן ההפקה, בין אם היא נוצרה על-ידי בית-אופרה רוסי ובין אם היא נוצרה על-ידי בית אופרה מערבי. מבחינה זו, ההפקה הנוכחית של הנסיך איגור של בית האופרה החדשה ממוסקבה, המועלית כעת באופרה הישראלית, מעניינת במיוחד משום שהיא נוצרה על-ידי מי שצריכים לבחון את חייהם שלהם. ככזאת היא הצצה אותנטית להלך הרוח הרוסי בן ימינו, אם כי היא כנראה מייצגת יותר את ההלך הרוח שההגמוניה הרוסית שואפת להשליט.

האופי הדתי השוטף את האופרה אינו רק זה המתבקש מעצם הסיפור. הוא מרפרר באופן ישיר לשינוי הלך הרוח ברוסיה של היום, למעבר מפטריוטיות חילונית נוסח העידן הקומוניסטי, לפטריוטיות בחיק הכנסייה הפרובוסלבית של עידן פוטין, שבנסותו להציב אלטרנטיבה ברורה לעידן הקומוניסטי, מצעיד את רוסיה לעידן דתי-שמרני, שה"אמיתות האבסולוטיות" שלו בנוגע לאורח החיים הרצוי, ערכי המשפחה הקלאסית, והפגיעה האנושה בזכויות הפרט שהוא מייצר, למשל הפגיעה בזכויות הקהילה ההומוסקסואלית, או בכלל הפגיעה בזכות המחאה (ראו מקרה פוסי ריוט), הן אלטרנטיבה פלקטית וגרועה אף יותר מהמצב שכנגדה היא יוצאת.

ועדיין, ההפקה של הנסיך איגור מסקרנת, במיוחד משום שזו הפעם הראשונה שהאופרה מועלית בישראל וגם כיוון שהיא כוללת קטעי מוזיקה יפיפיים ומרגשים ויחסית לאופרות הרוסיות של חברי ה"חמישה" האחרים, אין בה שימוש בצורות מוזיקליות קשות לעיכול כמו הרצ'טטיב ההמשכי. מצד שני היא טומנת בחובה מוקש של מבנה בעייתי ומלא פערים. ההפקה הנוכחית לא ממש נתנה מענה לבעיית המבנה ומאידך גם לא נתנה את השואו המתבקש בסצנה המפורסמת ביותר שלה, המחולות הפולובציים. ועדיין, כדאי לצפות בהפקה זו, על מגרעותיה, רק בשביל להכיר את האופרה היפה הזו. אין לדעת אם נזכה להזדמנות נוספת.  (5/10/13)

על "לה טרוויאטה" באופרה הישראלית

לה טרוויאטה אינה רק האופרה שזכתה להפקות הרבות ביותר בישראל (ואף היתה האופרה הראשונה שהועלתה בארץ, בקולנוע עדן בתל-אביב ב-24 ביולי 1923 בניצוח מרדכי גולינקין), אלא נכון לשנת 2012, למספר ההפקות הרב ביותר בעולם כולו. בתור שבכזו היא כנראה גם אחת האופרות המוכרות ביותר לא רק לאוהבי האופרה אלא גם לקהל הרחב. אריות מתוך האופרה שולבו ביותר ממאה סרטים לאורך השנים, דבר המעיד לא רק על הפופולאריות של האופרה, אלא גם על יכולתה של המוזיקה להעצים את האפקט הדרמתי בין אם מדובר בסיפור אהבה, בסיפור פשע או אפילו בפרודיה.

מה כבר אפשר לחדש בנוגע לקטעים כל-כך מוכרים? אלו נתונים ביד הבימוי והתפאורה. בהפקה שלפנינו, שהופקה בשיתוף עם האופרה הלאומית הלטבית, נבחרה תפאורה סטטית של חדר אירוח יוקרתי עטור טפט אלגנטי בגווני אפור, עם שפע מנורות יוקרתיות, לרבות שנדוליר גדול מידות בחדר האחורי וחלון גג גדול ומפואר. תפאורה זו תלווה אותנו לאורך כל האופרה, כאשר שינויים קלים בלבד נערכים בה על-מנת לציין את מקומות ההתרחשות שבהמשך העלילה: הבית בכפר בו שוהים ויולטה ואלפרדו, ביתה של פלורה ושוב ביתה של ויולטה, הפעם כשהיא מרוששת וגוססת. המעטפת הזו אינה רעה כלל ועיקר ואף ניכרה הרגשת הקלה על שנבחרה בהפקה זו תפאורה ריאליסטית להבדיל מהתפאורה הסימבוליסטית הכבדה של ההפקה מלפני שנתיים, אלא שהשימוש בחפצים המאכלסים אותה תמוה, הבימוי מוזר לעתים, הביצועים הקוליים לא מרשימים במיוחד ובעיות בלאנס הורגשו לאורך כל האופרה.

ובכל זאת, לה טרוויאטה היא קלף מנצח. גם ביצוע פושר יתקבל על-ידי הקהל בתשואות נאות למדי. המוזיקה של ורדי יכולה לספוג חבטות רבות לפני שהצופה הממוצע יימצא מאוכזב. האם זה בגלל שהקהל לא מבין? אין זאת כי המוזיקה לא נוצרה אך ורק למביני עניין או למקצוענים; אלו תמיד יצביעו על הבעיות, זה מקצועם וזו חובתם במסגרת השאיפה לשיפור השירות. ההפקה הזו אינה מן המצטיינות, וגם בתנאים הנתונים של התפאורה והבימוי הבעייתיים, אפשר היה לשאוף לפחות לביצוע טוב יותר של הזמרים והנגנים. אבל עדיין לא אטעה אם אומר שהקהל ברובו יעדיף לראות עוד פעם את לה טרוויאטה, גם בהפקה פושרת למדי, וייצא נלהב ומרומם בסופו של ערב, מאשר לראות הפקה מעולה של אופרה קשה לבליעה כמו למשל ווצק, בוריס גודונוב, או אפילו אופרה ורדיאנית מאוחרת כמו אותלו.  (18/5/13)