על 'לה טרוויאטה' בסדנת הבינלאומית לאופרה.
הקונספט של הבימוי היה די מעצבן. מספיק שהיתה מיטה של בית חולים עם מצעים שנושאים את הכיתוב "משרד הבריאות" והגיבורה השחפנית הלבושה בכותנת של בית חולים עם פתח מאחורה כדי לדכא אותי מייד ולהזכיר לי את האשפוזים שלי. וזה בוודאי לא דבר שנעים להיזכר בו. לאף אחד. הרעיון מאחורי זה: המערכה השלישית היא ההווה, ויולטה גוססת והיא נזכרת במה שהיה קודם, המערכות הראשונה והשניה הם פלאשבקים. לכאורה רעיון לא רע, אם הביצוע היה קצת יותר מעניין. אי אפשר להביא מיטה נורמלית? ויולטה לא מתה בבית חולים הרי. הכי מגוחך היה שכאשר אלפרדו משחק בקלפים בחלק השני של המערכה השנייה הוא עושה זאת על הארונית שליד המיטה. וזה ממש לא קשור. על היתר התגברו פחות או יותר בסדר, לפעמים אפילו לא רע. למשל אנינה בתור אחות בית חולים ודר' גרנוויל, כרופא בסקראב ירוק, עם סטטוסקופ לצווארו, הבודק את ריאותיה של החולה, גם כשהוא לא מופיע בפרטיטורה . גם היעדר המקהלה לא היה קריטי להפתעתי, כאשר את מקומה מילאו הסולנים האחרים כאנסמבל חמש קולות. הבחירה לעצב את האב כיהודי אורתודוכסי לא שינתה הרבה. אז היה מתחת לחליפה הדי קבועה משהו כמו טלית או ציצית ועל הראש כיפה. רק כשויולטה רצה לחבק את האב בסוף הדואט של המערכה השניה, הוא התנהג כאילו היא הפרה, שלא בידיעתה כנראה, את איסור הנגיעה, לקול צחוק הקהל. הקהל צחק ברגע הזה... הלו.... זה הרגע הכי מבכה באופרה.... לא אמורים לצחוק פה.
הסאטיר הלבן – מדור ביקורת
מדור ביקורת של כתב העת שחרזדה
משחקי פיתוי
על 'בטבעת החנק' בסדנה הבינלאומית לאופרה
הרעיון לבצע את האופרה בטבעת החנק במקום כביכול אותנטי הוא מבורך, לדעתי לפחות, וטומן בחובו שפע אפשרויות מלהיבות. הבימוי הטיב להשתמש בחלל והצבת התפאורה והתנועה בחלל היו מרשימות ומעניינות. שני דברים פגמו בהצלחת האופרה, עם זאת. הראשון והצורם ביותר – חוסר ההתאמה הקולית לחלל, שהוא קטן ולא לחלוטין אקוסטי עם מזגן מרעיש. שירה גדולה מדי לחלל הזה, במיוחד של שתי הסולניות הראשיות, פגמה מאוד בחוויה ואני יודעת שזו ולא אחרת, כלומר לא המיזוג הבעייתי, היא שגרמה לצופים לנטוש בהפסקה. פספוס גדול אחר לדעתי הוא הפרשנות של ההפקה. אם בסיפור המקורי וגם באופרה של בריטן – עסקו ברוע המרומז, הלא ברור, כזה שאנו לא יודעים אם הוא בכלל קיים או מדומיין, כאן הוא היה נוכח בכל הצורות שאפשר להעלות אולי מתוך הטקסט וגם מעוד כמה מקומות אחרים. והוא בעיקר רוע מיני, שזה צמצום נוסף של מה שהיינו יכולים למלא איתו את הפערים שהושארו במקור. ואחרי שהאכילו אותנו בכפית ועדיין לא השתכנענו, כי בכל זאת אנו מכירים, נותרנו עם כמה פיסות חוויה נקודתיות ומחשבות על מה שהיה יכול להיות. אולי בשנה הבאה...
עשר גאויות*
על 'סטאבט מאטר' מאת אנטונין דבוז'ק
יש שאומרים שדבוז'ק הלחין את הטקסט הנוצרי הקנוני הזה באבלו על מות ילדיו. סטאבט מאטר דולורוסה, יוקסטה קרוצ'ם לקרימוזה... ניצבת האם המתייסרת, למול הצלב, בוכייה. הכול מאלוהים ועדיין אנו בוכים ומתייסרים. פעם, כך קראתי, כאשר כל ילד שני לא היה מגיע לבגרות, לא התאבלו על ילדים כמו היום. וגם כאשר אני נתקלת בתגובות של אנשים יהודים דתיים למות ילדים בפיגועים לא עלינו, התגובה שלהם מתייסרת, אך הרבה יותר סלחנית. אלוהים נתן ואלוהים לקח ותודה על הזמן שהם היו איתנו. ועדיין, הגרסה של דבוז'ק לסטאבט מאטר, אותו טקסט פרנסיסקני מהמאה ה-13, שהולחן כבר כמה פעמים לפני ועוד יולחן גם אחרי, היא שיא של רגשות סוערים, גועשים ונרגעים עד השיא הבא ותוך כדי גם גלים קטנים יותר. אין כאן ייסורים מאופקים ומופנמים כמו אצל פרגולזי, או שירת בל-קנטו וירוטואוזית כמו אצל רוסיני. אלא הכול בשירות הרגש.
האתגר
על 'דולי הפנינים' באופרה הישראלית
אולי יותר משהקונספט של ההפקה הזו מנסה לסייע לקהל פוטנציאלי לצלוח את האופרה הזו מבלי להשתעמם, הוא בודק, אולי בלי כוונה מוקדמת, המון שאלות חשובות באסתטיקה של אמנות גבוהה ונמוכה ומאתגר את מוסכמות התיאטרון, עד שנשאלת השאלה אם בכלל אפשר בכלל לשדך בין אופרה ובין עולם תוכניות הריאליטי. ולא מדובר בריאליטי זמרה שבו מתחרים זמרי אופרה על תפקיד בהפקה (היתה פעם תוכנית כזו, באמת). איפה הקשר בין העולם החלומי והמתוק של האופרה לעולם המנוכר, הטכני כל-כך, התחרותי והמבוקר על-ידי ההפקה כמו גם על-ידי הקהל 24/7. הרי החוויות שכל ז'אנר מזמן שונות כל-כך. למה עלינו להתמכר פה? לרומן של משרתות על אהבה גדולה מהחיים, על הקרבה וחברות עד מוות, לאידיאל נעלם שאיש לא יכול להשיג או לתצוגה נלעגת של אנשים שמציבים בפניהם אתגרים מגוחכים ובגיחוך יותר גדול הם לא עומדים בהם, אנשים שאנו נהנים לצחוק עליהם (וגם לא אכפת לנו להרוג אותם), כי הם נראים לנו בזויים ונחותים מאיתנו? האם אנו צריכים לשאוף לחוויית הנשגב שבה אחרים אומרים לנו לשאוף למשהו לא מושג או לחוויה הנרקסיסטית שבה אנו הכוח, אנו קובעים ואנו גם מתעדים את מעשה ידינו, גם אם זה לינץ' בזוי, או שיימינג נתעב, או סתם שותפות בתעלולי ההפקה המתעתעת והמשחקת ללא רחם במשתתפים התמימים המובלים על-ידה לאבדון, ולו רק על-ידי סמסים. אם הבימאית רצתה להגיד משהו על אז ועכשיו, ולא ברור אם היא באמת חשבה על זה, היא התדפקה על הדלת הלא נכונה. שכנעה את המשוכנעים, או סתם הטרידה אותם. (03/07/2016)