משחקי פיתוי

על 'בטבעת החנק' בסדנה הבינלאומית לאופרה

ראיתי את האופרה הזאת לפני שלוש שנים בערך באופרה הישראלית. ורציתי לרענן את זכרוני, ופתחתי את הוויקיפדיה בכמה ערכים ולבסוף חזרתי לביקורת שלי על ההפקה ההיא והתחלתי לקרוא, ושם מצאתי הכי הרבה חומר רקע על האופרה הזאת מכל ערכי ויקי ביחד וכמה תובנות מעניינות שלי, ולא הספקתי לסיים לקרוא את הביקורת ההיא שלי. אולי אני באמת צריכה לכתוב יותר קצר… אבל אם לא אכתוב ארוך, אצטרך ללקט שוב את כל פרטי האינפורמציה שאלוהים יודע איך עליתי עליהם בפעם הקודמת. אבל הפעם הקודמת הספיקה. גם אתם יכולים לקרוא את הביקורת הזאת וכדאי שתקראו אותה קודם, כי אני לא אתחיל לחזור באריכות על כל ההיסטוריה של האופרה הזו, על הסקירה של הנובלה של הנרי ג'יימס שעליה מתבססת האופרה ועל כל הפרשנויות שלה, אפילו שכאן, עקב הפרשנות המאוד ספציפית של הבימוי, אני אדרש לה שוב, אבל בקיצור, הרי כבר כתבתי על כך בהרחבה ועל עצמי אני בוודאי לא אחזור.

ויש גם את המבנה המיוחד של האופרה, כפי שקבע אותו בריטן: פרולוג עם 2 מערכות, כל אחת בת 8 תמונות. וגם תזמור מיוחד ל-13 נגנים בלבד, אבל כשכל אחד יכול לנגן על כמה כלים מאותה משפחה. אופרה קאמרית שאין כמוה מתאימה להפקה של סדנה לאופרה, במיוחד כי אין בה מקהלה. אבל כאן יש לנו רק פסנתר, ועליו מופקדת יעל קרת, שכבר ראיתי בפעולה בהפקת בני מונטגיו ובני קפולט של האופרה סטודיו, וגם כאן היא עשתה עבודה יוצאת מן הכלל והניחה בסיס מדויק ומפעים לאופרה.

להפקה הזו נבחר מקום מיוחד במינו, "בית המידות" ברחוב לילינבלום 23 בתל-אביב, בניין ישן ומתפורר שלא ברור אם הוא מיועד לשימור או להריסה, אך בקומתו השנייה חלל המשמש להופעות מוסיקה קלסית. החלל מתפורר, אבל החדר המרכזי שפעם היה כנראה סלון אירוח מפואר של משפחה אמידה מראשית ימי תל-אביב, מתאים מעין כמותו לאופרה הזו, עם שלושה חלונות גבוהים בקיר החיצוני המעוגל, הווילונות הלבנים הארוכים שעליהם, ושני האגפים שמצידו, זה מימין עם הכניסה האחת וזה משמאל, עם שני הכניסות, זו שמול הימנית ואחת נוספת בקו הצופים. לא צריך תפאורה, הבית הזו הוא ממש אחד לאחד אחוזת 'בליי' המתפוררת מהסיפור שלנו. לא ברור אם האחוזה באמת היתה מתפוררת, אך כשמדובר בילדים שהם כנראה מושחתים – במקור זה לא לחלוטין ברור ופה, הערב, קצת יותר – אז האחוזה, ולו רק מטפורית, אמורה להיות מתפוררת. אפילו הפסנתר לא נראה שתול אלא חלק אינטגרלי מרהיטי הבית. והרי באופרה יש סצנה שבה מאזינים למיילס המנגן בפסנתר… (אבל לא הערב)… אנו בחדר האורחים של האחוזה ומלבד פסנתר, יש במרכז החדר שולחן אוכל גדול אובלי וששה כסאות. יש רק ששה מבצעים באופרה הזאת.

בפינה מימין, כמעט לא נראה, לצד הצופים, יושב לו המנצח למול הפרטיטורה ואנחנו הצופים בכמה שורות כסאות אל מול החדר וגם כמה יושבים בצד על שתי ספות. גם אנחנו חלק מהתפאורה. ולא יכולתי שלא לחשוב שהנה אנו בקונצרט קאמרי, מאלו שהיו נהוגים בסלונים של החברה הגבוהה בסוף המאה ה-19, כשזו היתה צורת בידור מקובלת, לפני היות אמצעי ההקלטה וההגברה שהעלימו כמעט לעד את העולם הזה. ולא סתם נדרשתי לכך, כלומר לא רק בגלל שאחת מהמחשבות של יוזמי סדרת הרסיטלים המתקיימת במקום היתה זו בדיוק, קרי החייאת קונצרטי הסלון, אלא בגלל שידוע היה שלסוג אירועים אלו נדרשו זמרים עם קול מעט אחר מזה של הבמה הגדולה. קול לא כל-כך גדול. כלומר, מי שלא היה לו קול גדול מספיק לבמה הגדולה, עדיין התאים לשמש כזמר באירועים הקמריים האלו. ואילו פה לקחו זמרים של הבמה הגדולה ושמו אותם בחלל סלוני, אבל שכחו להגיד להם שצריך להנמיך את הווליום…. וכך כל השיאים של האופרה, כלומר רגעי הפורטה, היו צווחניים וצורמניים, ולחלוטין לא ברורים. והם שרו באנגלית…

לא הבנו מה הם אומרים, רק כאשר הם פתאום שרו קטן יותר, פתאום זה היה נכון, מובן, מרגש. מלכתחילה המקום לא מאפשר קהל רב, ככה זה בקונצרטים סלוניים, אבל למרות ההבטחה והרעיון המקסים לערוך את הערב במקום הקסום הזה ולמרות המעריצים השרופים והמוכרים, המקום די התרוקן אחרי ההפסקה. אולי גם בגלל שמהשורות האחרונות (נניח משורה 6 או 7) ממש לא רואים שום דבר. הזהירו אותי מראש שיש בעיה עם המיזוג במקום הזה. בשנה שעברה, בגלל הרעש שהוא מפיק, בחרו לוותר עליו. הפעם, אולי אחרי שיפוץ, המיזוג פעל והרעיש ולא קירר מספיק. וגברות ישבו ונפנפו עם התוכניות והזמרים צריכים להתגבר על הרעש. אבל לדעתי, זה לא מה שהפריע. עובדה שקטעי הפיאנו היו הרבה יותר סבירים מקטעי הפורטה, כאמור.

אהבתי את הבחירה לבצע את האופרה סביב שולחן אוכל. מצד אחד בחירה טריוויאלית ומתבקשת, בהתחשב בחלל, אך מצד שני, מאפשרת כל-כך הרבה אינטראקציות שונות, טריוויאליות או מוזרות, כשהמבצעים יושבים זה למול זה, או על השולחן או מתחת לשולחן, או אחת על ברכי השניה, או סובבות אותו. ומאחורי מרחב השולחן, מרחב הפסנתר, כמו מרחב נוסף בעומק הבמה, שמצד אחד מארח דמויות (בעיקר את האומנת חסרת השם, אך גם הגב' גרוס) כדמויות המציצות על ההתרחשות מבחוץ (ונחרדות אל הקיר) ומצד שני, ואני לא יודעת אם זה בכוונה או יצא כך, משמש כמעין במה של רסיטל, כאשר הסולנית (האומנת) עומדת ליד הפסנתר ואוחזת בו כפי שעושים בקונצרט. אולי הכוונה היתה ליצור מרחב רפלקסיבי להתרחשות. כזה שלא ברור אם הרפלקסיה שלו היא של אדם שפוי אל מול הטירוף, או של אדם מטורף אל מול הזיותיו. אני נזכרת שבהפקת ייבגני אונייגין של הבולשוי שהועלתה כאן לפני כמה שנים, כל ההתחרשות אירעה סביב שולחן אחד ענק (שאכלס את הסולנים ואת כל חברי המקהלה). גם בהפקה במשכן של אותה אופרה, היה מוקד בדמות המיטה של האומנת, שהפכה בין היתר לכרכרה, ולחדר ילדים, רגע היא חלק מהתפאורה ורגע מוקד ההתרחשות כולה, כשיתר הבמה מוחשכת.

לא ברור. זה מה שזה היה צריך להיות. כך כתב הנרי ג'יימס וכך התכוון גם בנג'מין בריטן כאשר הלחין את האופרה. הרוחות צריכות להיות רגילות, לא "צווחניות" או "משסעות", אליבא ד'ג'יימס. גם בריטן ביקש מפורשות ממחברת הליברית מייפאני פייפר להשתמש במילים פשוטות. הרוע הוא בנורמלי אצל ג'יימס ובפשטות אצל בריטן. לא כך בבית המידות. כאן בחרה הבימאית להפציץ בכל סטייה מינית שרק אפשר למצוא בספר הסטיות, גם אם קשה מאוד להצמיד זאת לסיפור של הנרי ג'יימס או לאופרה של בריטן. אז ראשית, שתי הרוחות לבושות שחור, עיניים ממוסגרות באדום כמו מסכה ושיער פרוע (שלה). הן גם נושאות נרות בקופסאות אדומות בתחילת האופרה. הגברת גרוס, שאמורה להיות סבתא חביבה, הדמות הנורמלית ביותר באופרה שמחזירה אותנו כל-הזמן לעוגן השפיות, היא כאן בחורה צעירה שלבושה כמו ריץ' ביץ' עם מכנס שחור וחולצה לבנה, פנינים ארוכות ושיער אסוף, או אפילו כמזכירה סקסית. במקום הגורם הממתן את טירופה המבצבץ של האומנת, היא מניחה עליה כאן ידיים באופן שאינו ניתן לטעות בו… אני לא יודעת מאיפה הביאו את הפרשנות הזו, שמאוד קשה למצוא ביצירה עצמה. נראה שלא הסתפקו כאן בהצגה מפורשות של מה שכן אפשר למצוא בחומר שלפנינו והחליטו להוסיף גם מיצירות אחרות, למשל להביא לפה את סוכנת הבית מרֶבֶּקָה של דפני דה מורייה. פיתוי לסבי אחד. הלאה. בדואט הילדים בסצנת 'השיעור', הם מתגפפים ומתלטפים. תחילה פלורה יושבת על מיילס (על השולחן) בפוזה שאינה משתמעת לשתי פנים וספק אם ילדים בתקופת ההתרחשות בכלל ידעו עליה. לאחר שהם ננזפים ונפרדים הם שוכבים זה לצד זו (עדיין על השולחן) ומיילס מלטף את לחייה וצווארה. גילוי עריות שתיים. לאחר מכן, הוא פונה לפתות את האומנת וכמעט מנשק אותה. פדופליה שלוש. והנה בסצנת 'האגם' העוקבת, פלורה על השולחן וגב' ג'סל, רוח האומנת הקודמת המתה, סובבת סביבה. היא לוקחת את ידה של פלורה ופלורה משתפת פעולה ואחר-כך יורדת מהשולחן ומתיישבת על גב' ג'סל שהתיישבה לה על הכיסא. הן מתחבקות ולא ברור מי מפתה את מי. מה שכן ברור שזו לא סצנה תמימה של ילדה שהתגעגעה לאומנת הישנה שלה. פדופיליה לסבית ארבע. ובסוף בסוף, כאשר האומנת נשארת לבד עם מיילס ואמורה לבצע מעין טקסט גירוש שדים, היא מפזרת את שערה ומתיישבת על השולחן בפוזות מפתות, אולי כדי להפריד אותו מקווינט מושא התשוקה שלו, לא רק כרוח וכאיש סוד, אלא כמושא תשוקה הומו-אירוטי. פדופיליה חמש. דווקא הקרבה ההומוסקסואלית האפשרית של מיילס וקווינט לא מוצגת בבירור, אלא שלא קשה לדמיין אותה כאשר קווינט אומר למיילס "מיילס, אתה שלי" ו"אל תבגוד בסודותינו". ובכל זאת, המשפטים האלו נאמרים בהרבה סיפורי רוחות ועדיין, הכוונות לא תמיד מיניות.

זה אמור היה להיות לא ברור. לא ברור לנו למה מיילס גורש מבית הספר, למה הוא אומר שהוא רע בסוף המערכה הראשונה. אבל כאן, זה כמעט ברור לחלוטין. מכל הצרות של הביצוע הזה, הפרשנות המפורשת כל-כך הזו במקום שחייבים לשמור על עמימות בכל מחיר, נראית לי פספוס קולוסלי. לא לזה התכוון המשורר, לא לזה התכוון המלחין.

ונקודת אור אחת מצילה במקצת את המפורשות הזו של הקונספט – הביצוע שלה, שהוא עדין על גבול התמים ולא זנותי וגס (רק זה היה חסר לנו). וגם כמה רגעים נחמדים בבימוי. למשל בימוי המשתתפים בתמונה הסוגרת את המערכה הראשונה, כשכולם נמצאים על הבמה. שלל הצבות של הנוכחים, ישובים, על הכסאות, על השולחן, מתחת לשולחן, הולכים בחדר, עוברים ממקום למקום – הן סיפור מדויק ומתומצת של הדינמיקה ביניהם בתנועה: הגב' גרוס והעלמה ג'סל ישובות זו מול זו בראשי השולחן, האומנת יושבת מבועתת בצד ימין. מיילס עולה על השולחן וניצב מול קווינט הבא מולו. פלורה מתחת לשולחן, ג'סל קמה וקוראת לפלורה. פלורה מתיישבת על השולחן לצד מיילס ולמול ג'סל. ג'סל וקווינט נעים מסביב לשולחן, ספק רוחות רוקדות במעגל, ספק בורחים זה מזה, מתעמתים זה עם זה. גרוס יושבת ללא תנועה בכיסאה. והנה היא קמה והרוחות בקדמת השולחן. מיילס עומד על השולחן ואומר שהוא רע. פלורה מצטרפת עם חיוך יודע סוד. האומנת וגרוס עומדות מאחור מימין. קווינט וג'סל על כסאות משמאל.

מוטיב מעניין אחר הוא חבל שחור ארוך שנכרך בחדר, די בדומה למה שראינו לפני שלושה חודשים בהפקת לה צ'נרנטולה. כאן פלורה נושאת גליל גדול וכורכת אותו בין עמודי החדר בעזרתה של ג'סל, תוך שהן קושרות את הגב' גרוס ובעיקר את האומנת. לאחר מכן פלורה וג'סל רצות במהירות בין החבלים הקשורים במעגל. האם זה מסמל את מחשבותיה של האומנת. האומנת טוענת שהעלמה ג'סל שם. גב' גרוס לא רואה אותה. פלורה מאשימה את האומנת ועוזבת עם גרוס. אחר האומנת תפתה את מיילס. אולי גירוש השדים כאן זה התבגרות מינית מכוונת ומוכוונת.

***

שישה זמרים צעירים התקבצו לבצע את האופרה הזו. כולם בערך באותו גיל, כמתבקש מהיות ההפקה חלק מהסדנה הבינלאומית לאופרה, כלומר בוגרים טריים יותר או פחות של אקדמיות למוזיקה, אבל לא כמתבקש מהפרטיטורה, הגורסת שני ילדים זמרים, ובכלל זאת ילד סופרן ומנהלת משק בית מבוגרת. הדבר מציב כמה בחירות מוזרות. אבל הבה לא נקדים את המאוחר. שתי הסופרניות בתפקידים הראשיים של האומנת חסרת השם ושל הגב' גרוס לא היו מתאימות. סטפני דומינגס הפורטוגזית-קנדית, עתירת התארים וההישגים, נדמתה יותר כזמרת ברודווי, למרות שמהביוגרפיה שלה מתברר שהיא מתמחה דווקא בתפקידי קלולרטורה גבוהים דוגמת מלכת הלילה בחליל הקסם (מוצרט) או אולימפיה בסיפורי הופמן (אופנבך). הדמות שלה היתה של אומנת קלאסית עם שיער אסוף ושמלה צנועה יחסית עם נעלי עקב לא גבוהים, שעדיין אפשרו לה, כאשר היא מפזרת את שערה וניצבת בפוזה המתאימה להפוך בסוף לפתיינית מהמעלה הראשונה. אלא שזה בערך הדבר הטוב היחיד שמצאתי בה. המשחק שלה היה מביך, חסר ניואנסים ונע בין בהלה מעושה לבהלה מעושה עוד יותר (וקצת תבלין פתיינות בסוף). השירה שלה היתה גדולה מדי וצווחנית ולא הבנו מה היא אומרת, אלא אם כן הדברים נאמרו ברוגע ובפיאנו או במצו-פיאנו. יותר מדי היא ליטפה את הפסנתר ובין משחק מוגזם והופעה דמי-רסיטלית, נעלמה הבנייה ההדרגתית של הדמות, התנועה בין הברור והלא-ברור, הסבטקסט, הטירוף המבצבץ. או בקיצור אבדה דמות האומנת. וכאשר האומנת היסטרית לכל אורך האופרה, קצת קשה להלביש עליה עוד דברים. נדמה שהיא אפילו לא מרגישה שגב' גרוס בגרסה זו מנסה לפתות אותה. לפחות היא מבינה שמיילס מנסה…

אפרת וולפסון בתפקיד גב' גרוס גם אכזבה אותי, ודווקא מכיוון שכבר ראיתי אותה בסטודיו אופרה והתרשמתי מאוד לטובה. כאן, גם היא היתה גדולה מדי וצווחנית וכאמור לא אהבתי את האופן שבו הבימאית בחרה לעצב את הדמות הזו. אני לא חושבת שמנהלת משק בית צריכה להיות לבושה כמו גברת. לא כאן. אך מעבר לזאת, אפרת הציגה דמות שהיא ההיפך ממה שהתכוון המשורר, להבנתי לפחות. במקום דמות אימהית ומחבקת, היא היתה אפטית ונושפת כפור. זה היה מקפיא וקריפי, במובן מסוים, אך לא באופן שיוסיף לקריפיות של ההתרחשות, אלא להיפך, פשוט הסית את כל ההתרחשות למה שהיא לא והסיר את אחד העוגנים החשובים של העלילה.

אושר סבג הוא בחירה מושלמת לתפקיד קווינט, גם במראה – הוא בחור גדול וכשהוא מהלך לאיטו הוא נדמה לי לעתים כמו פרנקנשטיין, אין כמוהו לגילום רוח מאיימת, פתיינית לעיתים – וגם בגוון הקולי. תפקיד קווינט הוא כנראה המרשים ביותר באופרה, ולא בכדי – הוא נכתב במיוחד לבן זוגו של בריטן – הטנור פיטר פירס. אושר ביצע ברגישות ובדיוק את המליסמות המפורסמות של קווינט מהתמונה המסיימת את המערכה הראשונה (אריית הכניסה שלו), שחזרו גם בהמשך. ובכלל השירה שלו היתה מדויקת, מובנת, נקייה ולרוב בגודל ההולם את החלל, אם כי נצפו גם אצלו מעט רגעים גדולים מהנדרש.

הרוח שלצידו היתה מצטיינת הערב לדעתי. הסופרן הגרמניה קלאודיה רואיק, הטיבה לשיר את הדמות האפלה בביצוע נקי, קודר ועמוק והפגינה נוכחות חידתית ומאיימת בהתאם. משום מה, עם זאת, הודגש בהפקה זו הקשר המיני שלה עם פלורה ולא זה עם קווינט, למרות שהוא נרמז מהמילים – כאן היא רק סנטה בו על מה שהיה ביניהם, אך מתח מיני לא היה דווקא במקום הכמעט יחיד בו הוא ברור בסיפור המקורי.

דווקא על המכשול של ליהוק זמרים בוגרים לתפקידי ילדים התגברו בהפקה זו לא רע, בעיקר באמצעות תלבושות, כאשר את גלעד מלמד, היום בתפקיד קונטרה טנור, הלבישו במכנסי ספורט קצרים ובחולצה מפוספסת. גלעד שבימים שכתיקונם מופיע לרוב במקהלת האופרה בסקציית הטנור דווקא (חשבנו על בריטון, שזה הקול האמיתי של מי ששרים קונטרה טנור), גילם מיילס ילדותי, ספק משחק ספק פתייני, ספק מבין שהוא עושה דברים אסורים, ספק לא. אהבתי. השירה שלו היתה אפקטיבית לתפקיד, אך יהיה מי שיאמר שלא כך אמור להישמע קונטרה טנור. הוא לא היה מבריק וגדול, אלא מעט שטוח וקטן. אבל אולי, דווקא בשל כך זה עבד בחלל הזה.

שירה ביתן בשמלה פרחונית וצמות קטנות, העבירה גם היא בצורה משכנעת את דמות הילדה פלורה, שובבה, נגררת אחרי מיילס, דעתנית (כשהיא מאשימה את האומנת בהתעללות) ונוחה להתפתות, או אולי מחפשת אהבה ועניין. גם השירה שלה לא היתה גדולה מדי, והתאימה למקום, אלא שמצד שני, חסר בה ברק וטוהר ילדותי.

***

הרעיון לבצע את האופרה בטבעת החנק במקום כביכול אותנטי הוא מבורך, לדעתי לפחות, וטומן בחובו שפע אפשרויות מלהיבות. הבימוי הטיב להשתמש בחלל והצבת התפאורה והתנועה בחלל היו מרשימות ומעניינות. שני דברים פגמו בהצלחת האופרה, עם זאת. הראשון והצורם ביותר – חוסר ההתאמה הקולית לחלל, שהוא קטן ולא לחלוטין אקוסטי עם מזגן מרעיש. שירה גדולה מדי לחלל הזה, במיוחד של שתי הסולניות הראשיות, פגמה מאוד בחוויה ואני יודעת שזו ולא אחרת, כלומר לא המיזוג הבעייתי, היא שגרמה לצופים לנטוש בהפסקה. פספוס גדול אחר לדעתי הוא הפרשנות של ההפקה. אם בסיפור המקורי וגם באופרה של בריטן – עסקו ברוע המרומז, הלא ברור, כזה שאנו לא יודעים אם הוא בכלל קיים או מדומיין, כאן הוא היה נוכח בכל הצורות שאפשר להעלות אולי מתוך הטקסט וגם מעוד כמה מקומות אחרים. והוא בעיקר רוע מיני, שזה צמצום נוסף של מה שהיינו יכולים למלא איתו את הפערים שהושארו במקור. ואחרי שהאכילו אותנו בכפית ועדיין לא השתכנענו, כי בכל זאת אנו מכירים, נותרנו עם כמה פיסות חוויה נקודתיות ומחשבות על מה שהיה יכול להיות. אולי בשנה הבאה…

 

בטבעת החנק בהפקת הסדנה הבינלאומית לאופרה. בית המידות (לילינבלום 23, ת"א), 20 ביולי 2016. מוסיקה: בנג'מין בריטן, ליברית: מייפאני פייפר, על פי נובלה מאת הנרי ג'יימס. מנצח: ג׳יימיסון לבסי, במאית: אינגה לבנט, פסנתר: יעל קרת. זמרים: אושר סבג – פרולוג / קווינט, סטפני דומינגז – האומנת, גלעד מלמד – מיילס, שירה ביתן – פלורה, אפרת וולפסון – גב׳ גרוס, קלאודיה רואיק – העלמה ג׳סל.