הסאטיר באופרה

פורמליזם זומבי*

על האופרה 'פאוסט' באופרה הישראלית

הזיכרון שלנו קצר. ואנו תמיד מטייחים לטוב או לרע, לרוב לטוב. זה לא שלא היה לי קשה. היה מעייף כאמור... אבל למרות הבומבסטיות הפורמליסטית המהממת ברגע הראשון, בדיעבד כשחושבים על זה שוב, זו הפקה מנייריסטית, שמקטינה איפה שצריך להגדיל ויוצאת מכיוון ומשתגעת לגמרי במקומות אחרים. וגם היתר לא בדיוק משרת את המוזיקה. הנה כי כן בסופו של יום, ההפקה הזו הטילה צל כבד מדי על המוזיקה, גימדה את המשתתפים ובמיוחד את הזמרים וכמו שהיה בנשף מסכות, קשרה משקולות רבות מדי למוזיקה הרומנטית, העדינה והלא יותר מדי מתוחכמת של גונו. ולא רק שחטאו פה בחטא הבומבסטיות גונבת ההצגה, אלא שגם חטאו בחטא הידוע "הבמאי החליט להשתמש בכל השטיקים שהוא יכול היה להעלות על דעתו ולהשתמש בהם שוב ושוב ובווריאציות עד זרא" שגם כאלו כבר היו לנו. העומס שהרגשנו – לא היה בגלל המוזיקה. אותה, בבימוי הנכון, אפשר כנראה היה לצלוח.

שירת או לא שירת את המוזיקה, מצד שני אנו שואלים – האם תרמה לנו ההפקה הזו תובנה חדשה על פאוסט. אתם זוכרים – חדר שלם רק לרשימת היצירות בהשראת... לא שאין מה להגיד... אני בטוחה שהייתי יכולה לכתוב ספר על כל האספקטים שאפשר לדון בהם בהקשר העכשווי ועדיין הייתי מחדשת. אין ספק שהוא ניסה, הבמאי. רק חבל שהקשר בין הרעיונות שלו לבין פאוסט (בגרסה זו או אחרת) היה מקרי ביותר.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מאין באנו ולאן אנו הולכים

על ההצגה 'הסוחר מונציה' באקדמיה לאמנויות המופע
על ההצגה 'הגולם חי!' בתיאטרון תמונע


ברגע שיצרת יצירה, הריהי יוצאת לעולם ומקבלת חיים משלה. לא תמיד בהתאם לציפיות של יוצרה. היא גולם. אגדת הגולם היא אלגוריה פשטנית מאוד ומצד שני עוצמתית ובהירה מאוד לגבי היחס של היוצר ליצירתו, ביחס לאי היכולת של היוצר לשלוט, גם אם הוא מאלף אותה בקפדנות, באם היצירה תפעל לטוב או לרע ובאיזו עוצמה. לשלוט בנטיותיה ולהבטיח שלא תפתח נטיות שלא התכוון להן. למהר"ל מפארג, עם זאת, יש פריבילגיה. הוא גם יכול להמית, להשמיד את יצירתו. לרוב, אין הדבר כך. האדם יצר את הכסף כדי שיסייע לו ומאז הוא מנהל איתו מערכת יחסים הפכפכה של התרחקות והתקרבות. תנועת מטוטלת שנעה בין תקופות חומריות ודקדנטיות לתקופות של התעוררות דתית (שתי קצוות שחווה מי שרוחו מרחפת מעל, מקיאוולי, בפירנצה בימי חייו עת השלטון עבר מבית מדיצ'י הפזרנים לשלטון הנזיר הסגפן סבונרולה), או בתקופות מאוחרות יותר – בין תקופות שבהן שלטו האידיאולוגיות (ובכלל זאת אלו שיצאו נגד הכסף עצמו והמעמדות שהוא יוצר [ע"ע מרקס], למרות שהמעמדות נוצרו הרבה לפני עליית הקפיטליזם או עליית מעמד הסוחרים/בורגנות) לבין התקופות בהן הכסף היה חזות הכול (ימי המהפכה התעשייתית של המאה ה-19 וגם ימינו אלו).

הניסיון לחקור את תקופת האידיאולוגיה הבראשיתית של התיאטרון העברי היא תירוץ ובו זמנית גם נורת אזהרה. זהו תוצר של תקופה שהגיעה לסף תהום, שגילתה שאימוץ דת הכסף עד אבסורדום, משאירה אותה עם כלום. לא רק מבחינת הוואקום המנהיגותי המדיני והלא-נודע הכלכלי, אלא עם ריקנות יצירתית. בחיפוש אחר תכלית, אוחזים בנו געגועים לאותם "ימי התום", לגן העדן האבוד, לתקופה שלא רק יצרו תיאטרון בחרדת קודש דתית ממש, אלא דה-פקטו יצרו את התיאטרון.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

בני חסות

על 'כטוב בעיניכם' בתיאטרון הקאמרי

אם הקונספט שנבחר עוד היה נסבל פחות או יותר, הביצוע היה לא אחיד, נחמד לפרקים ובעייתי בכמה מן הרגעים החשובים. גם כאן עסקיננו באקטואליצזיה של המחזה הקלאסי, מינון מינימלי שבא לידי ביטוי בעיקר באמצעים החוץ טקסטואליים, אלא אם כן אתם מתייחסים לתרגום מלא החן והמדובר של דן אלמגור כלאקטואליזציה גם כן, בהתחשב בחופש הרב שנטל לעצמו המתרגם ובשלל הפתרונות המבריקים שמצא במקורות עבריים, תוך שהוא מתרחק מהמקור השייקספירי ויוצר, במובנים רבים, עולם חדש משלו. אבל, אני מניחה, במחשבה להפוך את המחזה ל"קליל" בוצעו בו קיצורים רחבים (עם שינויי טקסט קטנים ומתבקשים), שהקשו על הבנת העלילה. בסופו של יום, על אף חינו הרב, העיבוד המקוצר הזה חוטא לשייקספיר, כיוון שלהבדיל משייקספיר שהתבסס על הפסטורליה רוזלינד של תומס לודג', אותה הוא הצמיח למחזה עם אמירה מעניינת וסטירית, העיבוד הזה, במקום לנסות להגיד משהו על עולמנו היום, אפילו בקטן ובריחוק, מחזיר אותנו למחוזות הפנטסיה התמימים. כן, זה יכול לגרום לנו לצאת מהאולם עם חיוך אווילי על פנינו, אולם לזאת לא התכוון המשורר, כלומר שייקספיר.

אולי היום צריך לעשות משייקספיר טלנובלה. זה הרי מה שהקהל רוצה. הנה הראו לנו את זה גם באויב הציבור. בהפוך על הפוך. אתם יודעים, הכול כאן בהפוך על הפוך. יענו אנחנו בועטים ופוליטיים – שם, או פה – רציניים והגותיים. אבל בסופו של יום, אנחנו תיאטרון רפרטוארי, צריכים למכור כרטיסים ואנו צריכים לבדר. לאשרר את הקיים. לפייס את השרה. לנוע בין הטיפות בלי לעצבן אף אחד. אז דואגים שנצא עם חיוך אווילי, העיקר שלא נתחיל גם לחשוב.

(ויש גם אפילוג לביקורת, מתחבא לו בשקט אחרי הקרדיטים... כדאי לגלול למטה)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

מרחק אפס

על 'אויב הציבור' בתיאטרון הקאמרי

"לא אהבתי" אמרתי בסיום ההצגה לבחורה החביבה שישבה לידי. "זה לא נגע". "טוב, זה מאוד אמריקאי" עונה היא. "אמריקאי," אני אומרת, "זה לא אמריקאי, זה נורווגי. זה נכתב לפני יותר ממאה שנה. ב-1882." בן זוגה והיא מביטים בי מעט בתימהון..."אם כך," אומרת היא, "זה מעובד רצח". בחירת מילים מעניינת, הייתי אומרת... כי העיבוד הזה רצח עד כדי כך את המחזה האיבסני הזה, עד שהוא הפך אותו להצגת פרינג' זולה וקלישאתית מן הדרגה הגרועה ביותר (ויסלחו לי אנשי הפרינג', שדווקא משם יצאו הבשורות המעניינות ביותר).
ייתכן שדווקא הפקה תקופתית יותר, הריחוק בין ההתרחשות האיבסנית והמקבילות של ימינו אנו, ואפילו הכללת ההתייחסות המקורית לאאוגניקה, היתה יכולה להציב מראה נוגעת יותר ואפקטיבית יותר, עם קונפליקט ודמויות מרוחקות יותר מאיתנו, אך עגולות ומלאות הרבה יותר. וכמובן שאז היו משתמשים ביצירתו המופתית של אחד המחזאים הגדולים בהיסטוריה ולא במישמש מקושקש של מעבדים לעת מצוא. לכאורה, הכול מוכר לנו, והייתי יכולה לרדת אף לרזולוציה של ציון שמות ממש, שהנה זה מזכיר לי את ההוא ואת ההוא, אם לא הייתי מפחדת מתביעה בגין לשון הרע. כל אחד יכול להשליך את זה על לא מעט אנשים אמיתיים, על לא מעט אירועים תואמים במציאות חיינו. ואולי הקירבה הרבה מדי הזו, וההפצצה שלנו בכל שטיק אפשרי (והיו עוד רבים שקצרה היריעה מלהזכירם), היא שמעקרת כל יכולת רפלקסיה שלנו. אנו נותרים אדישים אפילו מכדי לכתוב טוקבק לאייטם הזה, וקתרזיס... את זה בכלל הס מלהזכיר...

המשך לקרוא