הסאטיר בקונצרט

דובדבן ללא קצפת

על קונצרט 'שירת ההלל של מנדלסון' במשכן לאמנויות הבמה

שתי היצירות של מנדלסון שלפנינו הן פנינים מתוך הרפרטואר למקהלה. גדולים ממני העניקו להן את הכבוד להיקרא הממשיכות הישירות של העבודות של הנדל, האחיות הצעירות של המשיח ויהודה המכבי. שום דבר מזה לא ניכר בביצוע שלפנינו. תמיד, אבל תמיד, היצירות בסדרה הליטורגית יקומו ויפלו על הביצוע המקהלתי. ולמרות שאני טוענת שוב ושוב לבעייתיות של מקהלות החובבים בארץ, אני אחוזת געגועים כעת לביצוע הלא-רע בכלל של המקהלה בקונצרט סטבט מאטר של דבוז'ק, וזה לנוכח המקהלה הגדולה הזאת שלפנינו, מקהלת לאודמוס טה משטוטגרט, שהגיעה לארץ עם המנצחת ועם סולנים (הטנור ואחת מסופרניות המשנה); הנה, חשבתי, נזכה לשמוע מקהלה כמו שצריך, גם כשהיא מצוותת למקהלה ישראלית, מקהלת אורטוריו ירושלים. ואוי לאותה בושה. מזמן לא שמעתי מקהלה כל-כך תפלה. חיוורת, עם דיקציה לא ברורה בעליל, כמעט ללא שום מעברי דינמיקות. הסולנים המצוינים והתזמורת שנכנסה לפוקוס בחלק השני, לא יכלו לחפות על הבור שנפער בגלל המקהלה המאוד בעייתית. ואז חלקים שלמים ביצירות האלו הלכו לאיבוד. מה שמרכזי במקור הפך למישני, והבסיס לדובדבן שבעוגה נשמט. אז אולי היתה לנו עדנה בקטעי הסולו ובקטע האינסטרומנטלי, אבל בלי מקהלה כמו שצריך, לא היה בכוחם של כמה חלקים עשויים היטב להעיד על השלם.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

תנו להם את כל אהבתכם

על 'עלובי החיים' בהבימה

בסופו של יום, בספר ובמחזה, מנצחים הבורגנים. המהפכה היא של הסטודנטים הבורגנים (עניים לא הולכים לאוניברסיטה), שאם הם לא מנצחים הם זוכים לפחות בבחורה השווה (בורגנית וזכה, ושכחנו שהיא בת של זונה, בעצם היא לא יודעת את זה) וכל מי שלא שייך (כלומר ולז'אן, שמאס בהתחפשות) צריך לעזוב. האם ז'אבר שומר על הצדק או על הסטטוס קוו החברתי הצבוע הזה, כלומר מחפש את כל העניים המתחפשים לבורגנים, כדי לשמור על טוהר הבורגנות? האם בכלל המסרים החברתיים הכבדים כל-כך של הספר, עוברים למחזמר? עוברים בהפקה הזו? תשובה 1: כן, זה מוזכר וזה מהדהד לימינו. תשובה 2: לא. הבורגנות ניצחה. המסר החברתי הוא רק עלה תאנה, שלא יהיה לגמרי תפל. לא יצאנו החוצה עם רצון לשנות את העולם. אנחנו הבורגנים השבעים עמדנו על הרגליים בסוף ההצגה. בגלל משהו אחר. בגלל המבצעים. קצת מזכיר לי את "תנו לנו את כל אהבתכם" בסוף יאן פאבר…

המשך לקרוא
הסאטיר בקונצרט

שועת עולם

על קונצרט פתיחת העונה של תזמורת נתניה - הקאמרית הקיבוצית, עם ברברה הנדריקס - סופרן.

אבל גולת הכותרת באמת היתה ההדרן הלא מתוכנן. הנדריקס הקדישה אותו לשמעון פרס, a man of peace, יום לפני הלוויתו, ושרה א-קפלה ספיריטואל אפרו-אמריקאי, על שחרור מעבדות, בביצוע מרטיט שאחריו האולם רעד ממחיאות הכפיים. רק בשביל זה, זה היה שווה. על הקונצרט ניצח ואף הנחה בחן ובהתלהבות המנהל המוזיקלי החדש של תזמורת נתניה – הקאמרית הקיבוצית, השוודי כריסטיאן לינדברג, שבנוסף להיותו מנצח הוא טרומבוניסט וירטואוז. ואני מזכירה זאת מכיוון שלאורך כל הקונצרט בלט חוסר הבאלאנס בין כלי הקשת המאוזנים וכלי הנשיפה הצורמניים והחזקים מדי לאולם ריקאנטי במוזיאון תל-אביב. למרות שייצוג כלי הנשיפה היה קטן יחסית, עדיין נדמה היה שיש להוסיף כינורות רבים (וצ'לי ובאסים וויולות) כדי לאזן את הסאונד. אבל זו תזמורת קאמרית... והיא צריכה להישאר כזאת ולא להפוך פתאום לתזמורת סימפונית. אבל אז איך מבצעים סימפוניה?

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

כל אחד לעצמו

על ההצגה 'לבד בברלין' בתיאטרון הבימה

כמה מיתות יש במחזה: סבסטיאן, בנם של הזוג קוונגל, שמת בקרב, פראו רוזנטל, היהודיה שמשתגעת במחבוא וקופצת אל מותה, אנו קלוגה – שנרצח על-ידי החוקר אשריך כדי לסגור את החקירה או כדי לא לסבך אותו, אשריך שמתאבד, והארבעה שרואה קוונגל בתעתוע בתחילת המחזה: טרודל וקארל ובני הזווג קוונגל, שמוצאים להורג בעוון בגידה במולדת, כלומר מחשבה אישית והפצת גלויות עם דברים נגד הפיהרר. כתובות בכתב יד ומונחות בחדרי מדרגות בברלין, אחת לשבוע. זה נראה כה תמים ואידיוטי היום, שקצת לא ברור למה מתנהל אחריהם מצוד היסטרי כזה, שמוביל את החוקר להפיל את הפשע על אדם אחר ואף לרצוח אותו, כדי לסגור את הסיפור כמה שיותר מהר. אז, בזמנים ההם, גלויות היו כנראה מאוד חשובות. עד כדי כך שממש סימנו דגלונים על מפה. כאילו שאין מה לעשות במטה הגסטפו, רק להתעסק עם גלויות. או שבהעדר כל אפשרות להבעת דבר ביקורת או להפגנת חוסר ציות. לגלויות האלו יש אימפקט בל ישוער. בגלל 18 גלויות אתם תמותו. 18 הגלויות שלא תפסו מתוך 276 שהנחתם. אומר החוקר. את היתר מסרו האנשים שמצאו אותן ישר לשלטונות, כדי שלא ייחשדו כתומכים בנאמר או באקט. וגם 18 הגלויות שלא נמצאו, אומר החוקר, בוודאי הושמדו מייד בידי מוצאיהן. הרעיון – לאסוף כל דבר תעמולה, כדי שלא יהיה דבר שם בחוץ. כאילו ששליטה כזו הרמטית אפשרית. היום אולי לא, אבל אז אולי כן. הפסיכולוגיה חזקה מכל מצפון. האימה, הפחד הופך את האנשים לטורפים, למלשינים, למשתפי פעולה צייתנים של השלטון, לחסרי מחשבה, לחסרי מצפון, אדם לאדם זאב. קוונגל נתפס כי אדם אחד הסתכל דרך עינית הדלת שלוש שעות כדי להלשין על שכנו. למה? בעולם כזה, לא רק שאין ביטחון, אין גם פרטיות. האם פאלאדה מבקר את גישתו הוא של "הגירה פנימית"? אני חושבת על המנגנון "מנגנוני מדינה אידיאולגיים" של אלתוסר ועל הניסוי הידוע הנחשול.

המשך לקרוא