הסאטיר הלבן – מדור ביקורת

על האופרה 'לוצ'יה די למרמור' באופרה הישראלית.

הנה הואילו בטובם חכמים לתקן את המעוות ולהעלות את האופרה היפה הזו בגרסתה מלאה ולא בגרסה המקוצרת שהוצגה לנו לפני חמש שנים. הנה אנריקו נכנס באמצע סצנת השיגעון. זה בהחלט מאוד הוסיף לדרמה. והנה מוצגת גם סצנת הביקור של אנריקו בביתו המט לנפול של אדגרדו בתחילת המערכה השלישית, כלומר הדואט בו אנריקו מזמין את אדגרדו הורס משפחתו לדו-קרב. אבל חבל שהחליטו לבצע כמה שינויים בבימוי ובתלבושות שהוציאו קצת את העוקץ של אותו עיצוב במה, שללא אותן הברקות קטנות, היה הרבה פחות מעניין היום, מסגרת סטטית לתופעה המרגיזה הידועה בשם "הם עומדים ושרים" או במקרה שלפנינו "הם יושבים על הכיסא המעפן ושרים". מה זה הבימוי המפגר הזה של סצנת ההזמנה לדו-קרב. האם היו צריכים להכניס אותה איכשהו ואלתרו.

בעקבות 'בית בובות' באוניברסיטת תל-אביב

השאלה אינה למה אנשים הופכים עצמם לבובות, כמו שהיא מה זו התיילדות. שכן התיילדות אינה בובתיות. אלו שני דברים שונים שיכולים לדור בכפיפה אחת או שלא. נורה היתה בובה, אבל לא ילדה. ואילו כאן בהפקה זו, היא מנהלת גן ילדים שהוא כמעט כמו בית משוגעים, אותו נאלץ בעלה לחצות, כדי להגיע לאי של שפיות, המשרד שלו. או שמע להפך. הוא בורח לבועה (תרתי משמע) השקרית והמגוננת שלו, בעוד נורה צריכה להיאבק בסופות החול. לחולל סופות חול. להכניס את כולם לסחרחרת בקרוסלה שלה. נורה שמוציאה כמעט את כולם מעצמם, את בעלה, את כריסטינה, ד"ר ראנק כבר נמצא שם ממילא, ותעיד על כך התייחסותו המקברית למוות שלו עצמו. אולי מכיוון שכך, הקשר של נורה איתו כל-כך בלתי אמצעי. הדינמיקה היחידה בין שתי דמויות בהפקה הזו שמרגישה אמיתית. כי ילדים הם לא בובות מרוסנות ומתופעלות, ילדים עדיין נמצאים בעולם שבו הכול מותר, שבו מערכת האילוצים החברתית עדיין לא אזקה אותם להתנהגות בובתית זו או אחרת. ילד תמיד יבקש "את זה". הוא רוצה והוא מבקש מייד. ואם הוא לא מקבל הוא בוכה. מייד. אין לו עקבות ואין לו שיקולים. כמו קרוגסטד, שהיה בובה ונהיה הילד הרע. ללמדכם, ילד הוא לא בובה. למרות שיש כאלו שמתבלבלים. עד היום.

על 'סירות בודפשט' ועל 'בית המצוות' בחג המחזמר בת ים

ההתחלה נראית מעניינת, אפילו מחדשת (ולהזכירכם זה מחזמר שואתי): קבוצה במחנה ריכוז מתכננת בריחה באמצעות סירות בעזרת אחד הקצטניקים, מארֶק בן בודפשט, בונה סירות לשעבר שכעת עובד כנגר ובונה שולחנות וכסאות. ולכן השם סירות בודפשט. אבל אחרי עשר דקות, הסירות האלו נגמרות (למעט הבלחה של דגם סירה מפגר באחד מקטעי המעבר...) וכל מה שנותר זה בליל קלישאות שואה או קלישאות בכלל מכל סוג אפשרי....

...

ההבדל הגדול ביותר, לגבי דידי, בין המחזה והמחזמר הוא העתקת ההתלבטות המוסרית מהתלבטות מוסרית פנימית של הקהילה היהודית בלבד להתלבטות מוסרית בין יהדות ונצרות, כאשר ההתלבטות היהודית משוכפלת להתלבטות נוצרית מקבילה, הניצבת כהד להתלבטות היהודית המקורית. אני לא בטוחה שמחזה של שלום אש זקוק לקביים האלו. ולו רק בשל הפתרון הממרק שאלו מציעים, שכן כאן, להבדיל מהמקור, האב נוטש את בתו החוטאת וחוזר בתשובה, והיא בלית ברירה מוצאת עצמה אצל הסרסור הנוצרי שקנה את בית המצוות, ואילו במקור האב הוא זה שחוטף אותה מאהובתה והופך אותה לזונה בבית זונות שלו (טוב, הוא רגיל, גם אשתו, שהושמטה במחזמר, היא זונה לשעבר). את הסיום הזה, פחדו כאן כנראה, שהקהל לא יוכל לבלוע ולכן הציגו לו מין תופעת אמצע טוביה החולב, שבו האב אומר קדיש על בתו שהתפקרה והפכה ללסבית. העונש שלה, לא מידיו באופן ישיר, הוא להיות זונה אצל הגויים, בחירה שלה. האם המסר הזה לא יותר הומופובי מזה שבמקור.

על 'נורמה' באופרה הישראלית

שני דברים העסיקו אותי במהלך הצפייה באופרה נורמה מאת בליני באופרה הישראלית. הראשון הוא הממד האקטואלי: מות האהבה, בגידה באם ילדיך, ילדים כקלף מיקוח בגירושין עד כדי רצח הילדים, האישה האחרת, לעזוב את אשת סודך למען אישה אחרת צעירה ויפה, אחוות גברים, אחוות נשים, נקמה בבעל, נקמה במאהבת, סידורים לילדים לפני המוות... אה כן ויש גם מישור לאומי: כיבוש, רצון למרד, בגידה והתחברות עם האויב, הטפה לשלום ולמתינות, שימוש בכוח המעמד הלאומי לנקמה אישית, משפט צדק, לקיחת אחריות והקרבה אישית. למה אומרים שהעלילה של נורמה דלה.... ומצד שני: למה לעזאזל תמיד מביימים את האופרה הזאת כאופרה סטטית, כל כך סטטית, עד שהיא כמעט tableaux vivants, כלומר ציורים שקמים לתחייה. ברגע שמעלים אופרה על במה, מתבקשת (לעניות דעתי לפחות) הצדקה לזה שטורחים ומשקיעים, ואי אפשר להסתפק בהפקה סטטית שבמקרה הטוב עושה כבוד לקונצרט. במיוחד כשהחומר הזה, להבדיל מרוב סיפורי האופרה הבנליים עד טיפשיים, מזמן כל-כך הרבה רפרנטים שממש מדברים אלינו היום. כי אנו לא רק שומעים, אלא גם רואים. ולא, אנו לא רוצים תצוגת שקופיות של שקיעות אדומות כרקע למוזיקה המצוינת הזאת של בליני, וכן – יש מה להישאר עד הסוף מבחינת היצירה עצמה, בתשובה לשאלה שנשאלתי... נוכחים בזאת אם המבצעים טובים מספיק... אבל עדיין, אם שואלים את עצמנו למה לעשות אופרה בימינו, ובפרט, למה להעלות אופרות של המחצית הראשונה של המאה ה-19 בימינו, התשובה לא צריכה להיות רסטורציה. על השאלה הכי חשובה – למה נורמה היום – לא ענו כאן. מצאתי ברשת שתי הפקות מעניינות, שלוקחות את נורמה למסע לזמנים אחרים... לא בתל-אביב. כאן לא מסתכנים יותר מדי ואולי לכן גם לא שותים שמפניה.