הסאטיר בקונצרט

שועת עולם

על קונצרט פתיחת העונה של תזמורת נתניה – הקאמרית הקיבוצית, עם ברברה הנדריקס – סופרן.

אנחנו נקודה כל-כך קטנה על המפה. בקושי רואים שם את הישות הזעירה הזאת ישראל ובכל זאת כל שועי עולם (כמעט) באו להלוויה של פרס. לא כמו אז, כשהיינו הילדים המקובלים בכיתה, אחרי רצח רבין, כאשר בין המספידים היו חוסיין מלך ירדן ונשיא מצריים, מובראכ. היום הם בקושי שלחו איזה שר חוץ שזכה למטר קיטונות על זה שהגיע. ועוד לא דיברנו על הופעתו מעוררת המחלוקת של אבו-מאזן. בעיקר בקרב הציבור שלו. האם הוא באמת בכה בהלווייה? כמה טוב שאפשר לטעון כך. אנחנו נקודה כל-כך קטנה על המפה – ובכל זאת כל הכוכבים באים אלינו, לרוב הרבה אחרי שיאם. 20-30 שנה אחרי שיאם. או כשהם רק התחילו ואף אחד לא הכיר אותם… גם במוזיקה קלאסית זה ככה. הנה, בערוב ימיה, בגיל 67, ברברה הנדריקס, אחת הסופרניות הגדולות של המאה ה-20 מגיעה לשיר כאן. לא בהיכל התרבות, לא עם הפילהרמונית, לא עם זובין (כפי שעשתה ואף הקליטה בתחילת הקריירה שלה), אלא עם תזמורת נתניה בסדרת קונצרטים בקיבוצים ובערי פריפריה שהסתיימה בקונצרט במוזיאון תל-אביב, שהועבר בשידור חי בקול המוזיקה.

ברברה הנדריקס (צילום: Mats Bäcker)
ברברה הנדריקס (צילום: Mats Bäcker)

אז לא, היא לא זקנת הסופרניות הפעילות עדיין. את התואר הזה גונבת לה אדיתה גרוברובה בת ה-69, שעדיין הופיעה עד השנים האחרונות ממש בהפקות אופרה. בשנים האחרונות, הנדריקס התמקדה בג'אז (משנת 1994) והוציאה כמה אלבומי בלוז. ואולי עדיף שכך. היא הגיעה למוזיקה מאוחר יחסית, אחרי שסיימה תואר ראשון בכימיה ובמתמטיקה. לאחר מכן היא למדה בג'וליארד אצל ג'ני טורל. בקונצרט היא טרחה לציין שבמהלך לימודיה היא אף שהתה באקדמיה למוזיקה בירושלים, אבל רוב האנשים יזכרו יותר שהיא היתה אחת מהתלמידים שהשתתפו בכיתות האמן שהעבירה מריה קלאס בג'וליארד והיחידה מבניהם שזכתה לקריירה מרשימה. מי ששמע את כיתות האמן האלו (מומלץ מאוד, הכול נמצא ביו-טיוב, אודיו בלבד, כי קאלאס לא הסכימה לצילום מפאת שמירה על פרטיות) לא תמיד מבין, למה דווקא היא מכל התלמידים זכתה להצלחה. ובכל זאת, גם אם הקול של הנדריקס כבר מזמן עבר את שיאו, והרגיסטר הנמוך שלה קלוש למדי כעת, עדיין זכינו לאזכורים מרטיטים של יכולותיה האדירות של הזמרת הזו, במיוחד השליטה המדהימה בשינויי דינמיקות מדויקים ומורכבים: פתיחה מדויקת של צליל לקרשנדו ומיד אחרי זה ירידה לפיאנו בלי חריקות ובלי קפיצות ובלי שזה יישמע מוזר. וכמה קשה לבצע את זה בכל גיל.

הנדריקס התחילה בביצוע של Porgi amore האריה הראשונה של הרוזנת מנישואי פיגרו של מוצרט אהובי. וזאת מייד לאחר נגינת האוברטורה התוססת של אותה אופרה. ומי שקרא את הביקורות שלי על הפקות נישואי פיגרו באופרה הישראלית, יודע שהאריה הזו אולי נשמעת פשוטה, אך לטעמי היא אפילו יותר קשה לביצוע מהאריה הגדולה של הרוזנת, Dove sono, קולית ורגשית. אז פה זכינו לביצוע של מי שפעם ביצעה את האריה הזו כמו שצריך אבל היום הקול שלה לא גמיש כל-כך, קצת יבשושי, עם ויברטו רחב על גבול המוגזם ומבליט את הטכניקה הקצת לא רגילה שלה, של השמטת הלסת כשהשפתיים נשארות צרות יחסית (אני מקווה שזה מובן), כשלא ברור אם היא יתרון או חיסרון. גם מבחינה רגשית, לא נראה שהנדריקס מתאמצת במיוחד להיכנס לדמותה של הרוזנת. ובכל זאת, הביצוע היה נקי, בעוצמה מדודה ולא בומבסטית וכמובן מעברי הדינמיקות חלקים ומדויקים.

גולת הכותרת של ההופעה, כפי שתוכנן מראש, היא הביצוע למחזור של הקטור ברליוז Les nuits d’été (לילות קיץ), למילות שירים של תיאופיל גוטייה. מדובר ביצירת מורכבת ומרתקת, הן מבחינת הטקסט והן מבחינת המוזיקה. ובכל זאת, לא ברור למה הנדריקס בגילה המופלג בחרה להתמודד עם יצירה כה מורכבת לביצוע, שמדגישה את מה שכבר אין לה לצערינו, קרי הרגיסטר התחתון. ועדיין הביצוע היה מעניין. הנדריקס בסיוע התזמורת הצליחו להעביר את הדרמה, העדינות והפיוטיות של העבודה, כאשר הנדריקס למרות המגרעות הקוליות, נטמעת ביצירה מבחינה רגשית ושולטת בצורה מרשימה במעברי דינמיקות מורכבים. אם הייתם צריכים לבחור בין זמרת מתחילה עם קול צלול וגמיש לבין הנריקס עם הניסיון והבגרות, ההמלצה היתה ללכת על הנדריקס, אבל רובנו רוצים את הטוטל פאקאג'. ועדיין רק בגלל העבר, נגיע לשמוע את הנדריקס עושה כל דבר, כמו שבאים להקשיב לגרוברובה שבשנתיים האחרונות כבר איבדה את השליטה המוחלטת בקולה. כמו שבאו לשמוע את קאלאס בסיור הפרידה הנוראי שלה עם דה-סטפנו, כשקולה כבר לא עמד לה יותר.

אבל גולת הכותרת באמת היתה ההדרן הלא מתוכנן. הנדריקס הקדישה אותו לשמעון פרס, a man of peace, יום לפני הלוויתו, ושרה א-קפלה ספיריטואל אפרו-אמריקאי, על שחרור מעבדות, בביצוע מרטיט שאחריו האולם רעד ממחיאות הכפיים. רק בשביל זה, זה היה שווה.

וכעת ליתר הקונצרט… על הקונצרט ניצח ואף הנחה בחן ובהתלהבות המנהל המוזיקלי החדש של תזמורת נתניה – הקאמרית הקיבוצית, השוודי כריסטיאן לינדברג, שבנוסף להיותו מנצח הוא טרומבוניסט וירטואוז. ואני מזכירה זאת מכיוון שלאורך כל הקונצרט בלט חוסר הבאלאנס בין כלי הקשת המאוזנים וכלי הנשיפה הצורמניים והחזקים מדי לאולם ריקאנטי במוזיאון תל-אביב. למרות שייצוג כלי הנשיפה היה קטן יחסית, עדיין נדמה היה שיש להוסיף כינורות רבים (וצ'לי ובאסים וויולות) כדי לאזן את הסאונד. אבל זו תזמורת קאמרית… והיא צריכה להישאר כזאת ולא להפוך פתאום לתזמורת סימפונית.

אבל אז איך מבצעים סימפוניה? לקינוח הקונצרט, קיבלנו את הסימפוניה השמינית של בטהובן, סימפוניה עליזה ומרתקת, שהחלק השני שלה (מתוך ארבעה) הוא הצדעה וגם פרודיה על המטרונום, שהומצא באותה תקופה על-ידי חברו של בטהובן, יוהן נפומוק מלצל. הסימפוניה הזאת מפורסמת מעט פחות מאחיותיה, ה-5, ה-9 וה-6, אבל היא קוסמת מאוד ומרתקת בגלל אופיה המבודח. כאן היא בוצעה במקצב המקורי, המהיר יותר. לשבחם של התזמורת והמנצח אפשר לומר שהם נכנסו לאווירה והגישו לנו ביצוע מבודח ודי נלהב, עמדו בלי בעיה בטמפו המהיר – 88 במטרונום, שלא כל אחד שש לנגן בו, ואף הפגינו עבודה יפה מבחינת הדינמיקות, עם קרשדנו וספורצנדו מרשימים. כלי הקשת הפגינו צליל יפה, אך עם זאת, כמו לאורך כל הקונצרט, היו מקומות די רבים לאורך ביצוע היצירה שכלי הנשיפה נשמעו חזקים מדיי וצורמניים. קטע מעניין ביצירה, בנוסף לקטע המטרונום, הוא הסולו של הצ'לו בפרק ה-3, בדיאלוג עם כלי הנשיפה. למרות הביצוע המהנה, אני לא בטוחה שהתזמורת הזו מספיק גדולה בשביל סימפוניה.

שלושה קטעים קצרים נוספים. הראשון הפותח – האוברטורה של נישואי פיגרו, כאמור, שהיתה התחלה יפה ומבטיחה, עם צליל מוצרטי מעט גדול מדי, אך עם השובבות הנדרשת, מיזוג יפה של חטיבות הכלים ועבודת דינמיקות נקייה. שני הקטעים האחרים, של מלחינים ישראלים, היו לדעתי המסקרנים ביותר בתוכנית הקונצרט, הראשון של המלחין הוותיק פאול בן חיים, פרק הסיום מתוך מוזיקה לכלי קשת, קטע שכנרמז מהשם, שבוצע רק על-ידי חטיבת כלי הקשת של התזמורת, החטיבה המוצלחת יותר, כך שזכינו לביצוע יפיפה ליצירה מרתקת ומלהיבה ונשארנו עם טעם של עוד. חבל שבחרו לנגן רק קטע של היצירה הזאת. יהיה מאוד מעניין לשמוע את כולה. ובנוסף טעימה ראשונה (אני מניחה), של מלחינה צעירה, בתיה פרנקלך (ילידת 1992), תלמידת שנה רביעית בבי"ס בוכמן-מהטה, שזכתה בפרס השלישי בתחרות מלחינים צעירים, על היצירה ששמענו אינדי פנפארה ("תרועה לאינדי"). בתיה שדיברה לפני נגינת היצירה, הסבירה שהיא מושפעת ממוסיקת אינדי ולא רק ממוזיקה קלאסית, אבל דיבורים לחוד ומוזיקה לחוד. לא זיהינו עקבות של מוזיקת אינדי. מה שכן מדובר ביצירה מעניינת ובביצוע טוב, למרות, שוב חוסר הבלאנס בין כלי הנשיפה וכלי הקשת. אה כן, ולפני הכול וכרגיל בפתיחת העונה, זכינו לביצוע סוער ומלהיב של הימננו הלאומי "התקווה", שתמיד מפעים ופה אף עלה בדרגה.

לסיכום: כמו בהרבה תוכניות של תזמורות פריפריאליות, כלומר אלו שמופיעות בפריפריה, מרכיבים תוכנית עם שלל אפיריטיפים במקום להביא יצירות מלאות, מתוך התחשבות בקהל "הלא מתוחכם" שם. ועם כל אהבתי למוצרט, אפשר בהחלט היה לוותר על החלק הזה ובמקום זה לנגן יצירות שלמות, ברליוז, כל היצירה של בן-חיים, בטהובן ולקינוח – יצירה צעירה. כן, ואני יודעת שהמנצח בא מסקציית כלי הנשיפה ממתכת ובמיוחד בשל כך, ייטב אם ייאות לשמור עליהם מדודים ולא מתפרצים וצועקים מבין כלי הקשת המצוינים.

תזמורת נתניה – הקאמרית הקיבוצית, קונצרט פתיחת עונה 46, אולם רקאנטי, מוזיאון תל-אביב, 29.9.16. מנצח: כריסטיאן לינדברג. סופרן: ברברה הנדריקס. בתוכנית: מוצרט – אוברטורה, Porgi Amore (מתוך נישואי פיגרו), פאול בן חיים – פרק הסיום מתוך מוזיקה לכלי קשת, הקטור ברליוז – Les Nuits d’été (לילות קיץ), אופוס 7, בתיה פרנקלך – אינדי פנפארה, בטהובן – סימפוניה 8 בפה מז'ור, אופוס 93.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.