ואלוהים ברא את האישה

על 'נורמה' באופרה הישראלית

שני דברים העסיקו אותי במהלך הצפייה באופרה נורמה מאת בליני באופרה הישראלית. הראשון הוא הממד האקטואלי: מות האהבה, בגידה באם ילדיך, ילדים כקלף מיקוח בגירושין עד כדי רצח הילדים, האישה האחרת, לעזוב את אשת סודך למען אישה אחרת צעירה ויפה, אחוות גברים, אחוות נשים, נקמה בבעל, נקמה במאהבת, סידורים לילדים לפני המוות… אה כן ויש גם מישור לאומי: כיבוש, רצון למרד, בגידה והתחברות עם האויב, הטפה לשלום ולמתינות, שימוש בכוח המעמד הלאומי לנקמה אישית, משפט צדק, לקיחת אחריות והקרבה אישית. למה אומרים שהעלילה של נורמה דלה…. ומצד שני: למה לעזאזל תמיד מביימים את האופרה הזאת כאופרה סטטית, כל כך סטטית, עד שהיא כמעט tableaux vivants, כלומר ציורים שקמים לתחייה. זה היה נכון להפקה של האופרה לפני 5 שנים וחצי והנה גם הפעם. קוליסות אפורות עם גבולות קרועים דמויות סלעים מקיפות את הבמה וגם נעות בקיר אחורי (ושתיים גם עולות ויורדות – מה שאפקטיבי במיוחד בתמונת הכבשן בסוף), ללא אף רהיט, ורק רמפה של מזבח מופיעה לה פה ושם, מצד א' ומצד ב' ומצד ג'. רק את צד ד' לא הראו…. אה כן ומאחורי הקוליסות צצה במערכה השניה גם רמפה נוספת שמצידה האחד 2 כסאות מלכות מאבן ומצידה השני מיטה, אלא שאף אחד לא באמת השתמש בהם, זולת הילדים שנמו שם, אבל זה לא נחשב, כי הם בעצם ניצבים. וכך יוצא שהדמויות נעות בין 3 מצבי צבירה בלבד: עמידה, כריעה וחצי שכיבה והכול כאמור על במה חשופה. עכשיו לך תבנה מזה מדינה. באופן משונה, זה לא היה כל-כך גרוע כמו שזה נשמע…. אז מה אם ההקרבה האישית היא בעצם קורבן אדם למען הצלחה במלחמה… נבלע את הצפרדע.

בליני שם לו למטרה להלחין מוסיקה מסוג חדש, מוזיקה שבה המילים והשירה יהיו לאחד. מהליברטיסט פליצ'ה רומני הוא דרש את "השירה של האמת הדרמתית בשפה של רגש אמיתי" ואילו מהטנור ג'ובני רוביני, שלא הורגל בכאלו, הוא דרש: "השלך את עצמך עד כלות נשמתך אל תוך הדמות שאותה אתה שר". אך רוביני, גדול הטנורים של הזמן, הרים ידיים ולא השתתף בהפקה. לעומתו גדולת הזמרות, ג'ודיטה פאסטה, למרות התנגדותה ראשונית ולאחר עבודה קשה, הצליחה לסגל קווים אנושיים, רגשיים לשירה, בנוסף לאקרובטיקה הנדרשת מזמרי הבל-קנטו. אולי לכן האופרה הזו קוסמת לקהל: לא בגלל (או לא רק בגלל) הווירטואוזיות של הזמרים, אלא יותר בשל העוצמה הרגשית שעליהם להעביר (בבחינת הקדמה לעתיד לבוא אצל ורדי ופוצ'יני). ובשל כך, ייתכן שכדאי היה לחשוב על אינטרפרטציה אחרת מרחיקת לכת ועדכנית יותר ולא ללכת על בטוח בהעמדה שהיא על סף שירה קונצרטנטית או כפי שעמיתי מיכאל הנדלזלץ קורא לזה "הם עומדים ושרים". מזל שיש מקהלה גדולה באופרה הזו ואז מוטיב "העומדים ושרים" (בעמידה או בכריעה) מוכפל אי-אילו פעמים ליצירת מעמדים שלא היו מביישים את בסבי ברקלי… אכן אלו תמונות אומרות הוד, אבל האם עלינו להסתפק רק בתמונות מתבקשות ולא מזיקות.

זה יכול להיות כישלון חרוץ, אבל אולי עדיף להעז ולא ללכת על בטוח כמו בהפקה הזו. האם יש כאן נימת "געגועיי לדולי הפנינים"? ההפקה ההיא לא עברה בקלות. התגובות נעו על הסקלה שבין "חילול הקודש" לבין "לא הלכו מספיק רחוק" ו"רעיון טוב עם ביצוע פשטני מדי", אבל לפחות היה ניסוי מעניין. כישלון שיכול לסלול דרך להצלחה עתידית. נורמה מזמנת כר נרחב לפרשנויות חדשות, אבל איש לא טורח להרים את הכפפה. אפשר למשל לראות את האופרה הזו כאופרה פמיניסטית. המאבק של הדרואידים ברומאים יכול להתפרש למשל כמאבק בין דתות קדמוניות של אלות פריון (כמו למשל הדת המינואית) לדתות שכבשו את מקומן – הדתות עם פנתיאון המונהג על-ידי אל גברי. איננו יודעים דבר על הדת הדרואידית, או על מעמד הדרואידים בתרבות הקלטית והגאלית, אולי לא מדובר במעמד המונהג על-ידי נשים באופן בלעדי, אך ככל הנראה ניתן בו מעמד שווה לכוהנים גברים ולכוהנות נשים. באופרה של בליני, לא רק שלנורמה מעמד חשוב כמעט כמו של אביה ואף יותר מכך, אלא שהדגש בעלילה הוא לא על היחס בין נורמה למאהבה הבוגדני או לאביה, לא על קורות אישה ביחס לגברים שבסביבה, אלא מסע רגשי בינה לבין עצמה שמשיק למסע הרגשי של בת חסותה והמתחרה שלה, הכוהנת הצעירה אדלג'יזה. דמויות הגברים הן פלקטיות כמצופה מהן, במיוחד זו של הכהן אורובזו, שאפילו בסוף האופרה כמעט ולא מביע דבר למול סערת הרגשות בעלת אלף הניואנסים של בתו נורמה, זולת זעזוע (מסופר שבליני לא פיתח את תפקיד אורובזו בגלל הבאס שנפל בחלקו, וינצ'נצו נגריני, בעל הלב החלש, שלא יכול היה לעמוד במאמץ בסוף האופרה). פוליאונה מעוצב גם הוא כזכר אלפא דוגמת באתי, ראיתי, כבשתי, ועברתי לבאה בתור. זוג הנשים, שמתחבטות ומנסות למצוא מוצא יצירתי מהסבך הן ניגוד בולט לגברים העסוקים בעצמם, ובסופו של יום הן בוחרות באחוות הנשים על-פני טובתן האישית. יש אפילו המוצאים במילות הדואט של שתיהן קווים לסביים. כן, הם מדברות על הגברים, כך גם סוזנה והרוזנת בנישואי פיגרו, אבל הנה איתי טיראן בעכו אמר להן להתנשק בסוף אריית המכתב. וכאן – שתי נשים שמנות מחזיקות ידיים.

טוב, קצת הגזמתי. אדלג'יזה פה היא אשה חטובה למדי. אבל נורמה לעומתה עוצבה כאישה שמנה. הרבה יותר שמנה ממה שהיא בתלבושות מסורבלות עם שרוולי ענק (הן בתלבושת הכוהנית עטויית התכשיטים הענקיים והן בתלבושת הביתית), שהופכות אותה על הבמה לדמות כבדה וזועמת, מה שמקצין את רגעי הזעם והרשף, אך מקשה עלינו להזדהות עם החלקים השבריריים של הדמות. למשל הקטע המרטיט בתחילת המערכה השנייה, בפרפרזה על סיפור מדיאה (ובהשפעה ישירה מהאופרה מדיאה של כרוביני), בו נורמה בהתקף נרקסיסטי נקמני שוקלת להרוג את ילדיה ולהתאבד. במחזה עליו התבסס רומני, נורמה או רצח הילדים מאת לואי-אלכסנדר סומה, שהיה אחד הלהיטים הגדולים בתיאטרון באותה תקופה, רוצחת נורמה את ילדיה. אך רומני יצר דרמה מסוג שונה. הוא העביר את העלילה לעידן הקדם נוצרי, הקטין את תפקיד קלוטילדה (הנוצריה במחזה) והסב את הקונפליקט מהמאבק הבין דתי לחיבוטי נפש פנימיים. לכן, שלא כמו אצל מדיאה ולא כמו במחזה, באופרה מתגבר הרגש האמהי על הרגש הנרקסיסטי ומרגע זה כל כולה עוסקת בניסיונות לדאוג לילדיה אחרי מותה. הנה כי כן, קודם כל הם אם… כך היא אומרת בסוף האופרה לאביה. זהו חטאה וזוהי גדולתה.

ומה שמתגלם בתלבושת של נורמה, מתגלם בכל ההפקה, שהיא גדולה וסכמטית ופומפוזית. אך לפחות גם נקיה מקישוטים מיותרים ומדויקת. היא מזמנת לנו כמה תמונות מרטיטות, כמו למשל סצנת הטקס הקדוש ביער (Casta Diva) וסצנת הדרואידים המתאספים אלי קרב, עם הנוף המצויר ברקע, ובעיקר הפתרון היפה של האש בסוף – כאשר שתי הקוליסות האופקיות מאחור נפתחות לגלות רקע אדמני לוהט עם שפע עשן – כמו פתח של כבשן או של גיהינום. ההפקה שנוצרה על-ידי הבמאי המנוח אלברטו פאסיני, עדיין מאומצת על-ידי בתי אופרה בעולם, אולי כי אין בה שום דבר מאיים מבחינה קונספטואלית והיא ברוב המקרים נותנת את מלוא הכבוד למוזיקה, אך כאמור מעלתה היא מגרעתה, שכן הניקיון שלה לא מקלקל את המוזיקה, אך גם לא מוסיף לה שום רובד נוסף ובתכלס מבחינת ההתרחשות הבימתית – זה קצת צפוי ומשעמם. מה שכן, אם ניזכר בהפקה הקודמת של נורמה מ-2011, שהיתה מינימליסטית מדי, עם מזבח בדמות מצבה שטוחה, יער בדמות תבנית עם קונטור עץ יחיד שירדה מאחור ורמפת מתכת של הכוהנת הגדולה נורמה, שמזכירה רמפות של בתי קברות, אפשר לומר, שזהו שיפור ניכר.

טוב ועכשיו לסקירת הקונצרט, סליחה… למבצעים. המנצח הוא דניאל אורן… מה שפעם היה אומר – הסולנים הכי טובים בעולם והיום אומר הסולנים הקבועים של דניאל אורן. והפעם מהקאסט הקבוע של אורן הסתפקנו בטנור הארגנטינאי גוסטבו פורטה בתפקיד פוליאונה ובבס האיטלקי קרלו סטריולי בתפקיד אורובזו. בכל זאת אין הרבה תפקידים ראשיים כאן… (אבל בקאסטים הנוספים – יש 3 נורמות ו-3 פוליאונה, רואים גם פנים חדשות… ) וגוסטבו היה גוסטבו וקרלו היה קרלו, על מגרעותיהם ומעלותיהם הידועות. לגוסטבו קול מבריק ורב עוצמה, אך ניכר ששיאו כבר מאחוריו ועל הקושי לבצע באופן אמין קטעי פיאנו עדינים מחפות תמיד השאגות המרשימות שלו (אליהן הוא ממהר לחזור גם אם במקרה בכל זאת מצליח לו איזה קטע פיאנו), ועדיין הצלילים הגבוהים שלו נשמעים מתאמצים ולחוצים לעתים. קרלו, התחיל קצת מהוסס, כפי שקרה גם בהפקות אחרות, אך בהמשך נכנס לתפקיד והיה מרשים למדי עם קול עמוק ובעל נוכחות, במיוחד לנוכח חיוורונה היחסי של הסולנית הראשית במערכה הראשונה.

בתפקיד הראשי, הסופרן הארמנית הראצ'ואי באסנז, שעיקר עבודתה באופרה של נירנברג, שם היא ביצעה שורה ארוכה של תפקידים ראשיים עם גיחות לבתי אופרה אחרים. באסנז היא סופרן עם קול בשרני שהקולורטורות שלה לא מידקקות לקו ציפורי, אלא נשארות בעלות בשר, כך בכל אופן לפי מה ששמעתי ביו-טיוב לפני. אבל כאן במערכה הראשונה היא נעלמה, חיוורת לעומת הכוהן, לעומת אדלג'יזה. בבית השני של Casta Diva היא ערכה שינויים קלים במלודיה, אבל בשינוי הראשון זה נראה כמו זיוף ורק בשני הבנו שזה מכוון. והקולורטורות שלה כאן לא היו מוצלחות במיוחד, אפילו די ציפוריות וגם קצת מרוחות. בהמשך זה טיפה השתפר, אבל במערכה הזו, התאכזבנו קשות. המערכה הראשונה היתה שייכת בהחלט לג'ניפר הולווי כאדלג'יזה, עם קול חם ומלא ומשחק אמין ככוהנת המתייסרת, למרות שדניאל אורן כמו דניאל אורן מוחא כפיים כמו כולם בסוף אותה אריה מפורסמת. הוא תמיד משתתף במופע… הדואט בין השתיים מרגש לא רק בגלל בשירה היפה והמתמזגת אלא בגלל השיא הרגשי – שתיהן מדברות על ניסיון דומה, בלי לדעת שמדובר על אותו אדם. והנה נכנס פוליאונה ומגיע הפיצוץ. הטרצט של שלושת הגיבורים רגשני מאוד, אך גם מעט מאולץ עם קצוות צווחניים בעיקר מצד באסנז ופורטה. במערכה שניה זה מתהפך. הנה באסנז מתפקסת, מרגשת עד כלות בסצנת כמעט רצח הילדים ומשתפרת מסצנה לסצנה, כשהיא פורחת בקטעי הפיאנו, עד השיא הבלתי נשכח בסוף. הולווי פתאום נשמעת חיוורת לצידה. אבל הדואט השני שלהן, דואט האחווה, עדין, ממוזג ומרגש. והן שרות את רובו כשהן כורעות על הרצפה. טוב אין כאן הרבה מצבי צבירה, להזכירכם. ואז זה נגמר בצווחה של באסנז.

רגעים בלתי נשכחים מעניקה לנו המקהלה. בעיקר אלו רגעי שירה יפים ומקהלת הגברים, שלה קטעים רבים באופרה, מרשימה במיוחד. אבל אז מגיעה הקטסטרופה הלא ברורה: קקפוניה קולוסלית בקטע של ההתכנסות לאחר שנורמה מכנסת את כולם בהקשה על הגונג (Guerra, guerra! Le galliche selve). זה בטעות או בכוונה? התזמורת בתרועות פראיות של כלי הנשיפה, המקהלה בצעקות אימה. יש פורטה ויש הכול חזק מדי ולא ברור. כאן זה השני. ואז כלא היתה המקהלה חוזרת לסורה עם קווים אחידים ושירה הרמונית ומלאת נפח בקטעי הפיאנו ובקטעים היותר עוצמתיים כאחת.

גיא מנהיים יקירנו מפציע לזמן קצר כפלאביו. באמת… תנו לאיש המוכשר הזה תפקיד עם בשר. וענת צ'רני ממלאה כאן באופן מרגש את תפקיד קלוטילדה, כשגוון המצו המתוק שלה מזמן עוד צבע לעומת הסופרן הבשרנית והמצו השני העבה יותר.

והתזמורת. טוב, אני הולכת לשמוע כעת ביצועים אחרים של נורמה ביו-טיוב. כי דניאל אורן הוא גאון… אפילו חגי חיטרון כותב שהוא זוכה כאן לשבחי מנצחים אחרים… אז איך זה שאני מזהה רגע של קקפוניה. אולי אני פשוט לא שומעת טוב, הרי אני חצי חרשת, מותר לי. לא, שם זה היה חזק, רועם, אך עדיין לא קקפוני. כנראה דניאל אורן לא כל-כך מושלם כמו שאומרים לי. גם האוברטורה התחילה בחריקה… אבל אחר-כך זה השתפר, כנראה שכולם היו צריכים לחמם מנועים. ובכל זאת, למרות הנפילות רוב הזמן התזמורת הפיקה צליל מלא וחם, עם קווים יפים מאוד שנעו בצורה חלקה בין הדרמתיים לנוגים ובין המאיצים למתרווחים וגם הבלאנס בין התזמורת לזמרים היה תמיד במיטבו (כולל התאמה קקפונית מושלמת). לעומת מנצחים אחרים, אין ספק שאורן הוא ליגה בפני עצמו, אבל בואו נאמר שכבר שמענו ממנו ביצועים טובים יותר.

טוב אז כעת סיכום. לא נפלתי מהביצוע הקולי. בוודאי לא אחרי הביצוע של 2011 עם דימיטרה תיאודוסיו. מה שכן, רשמתי לעצמי שכאן, למרות החריקות לאורך האופרה, הסוף היה הרבה יותר מוצלח ומרגש. דווקא מהבחינה של ההפקה ניכר שיפור וקיבלנו הפקה קלאסית רבת הוד, חפה מרגעי גיחוך כמו אז. אבל, ברגע שמעלים אופרה על במה, מתבקשת (לעניות דעתי לפחות) הצדקה לזה שטורחים ומשקיעים, ואי אפשר להסתפק בהפקה סטטית שבמקרה הטוב עושה כבוד לקונצרט. במיוחד כשהחומר הזה, להבדיל מרוב סיפורי האופרה הבנליים עד טיפשיים, מזמן כל-כך הרבה רפרנטים שממש מדברים אלינו היום. כי אנו לא רק שומעים, אלא גם רואים. ולא, אנו לא רוצים תצוגת שקופיות של שקיעות אדומות כרקע למוזיקה המצוינת הזאת של בליני, וכן – יש מה להישאר עד הסוף מבחינת היצירה עצמה, בתשובה לשאלה שנשאלתי… נוכחים בזאת אם המבצעים טובים מספיק… אבל עדיין, אם שואלים את עצמנו למה לעשות אופרה בימינו, ובפרט, למה להעלות אופרות של המחצית הראשונה של המאה ה-19 בימינו, התשובה לא צריכה להיות רסטורציה. על השאלה הכי חשובה – למה נורמה היום – לא ענו כאן. מצאתי ברשת שתי הפקות מעניינות, שלוקחות את נורמה למסע לזמנים אחרים: הנה כאן לימי תחילת המהפכה התעשייתית וכאן, בהפקת פסטיבל זלצבורג עם צ'צ'ליה ברטולי כנורמה, לימי מלחמת העולם השניה… ויש עוד כמה… לא בתל-אביב. כאן לא חושבים יותר מדי. כאן לא מסתכנים יותר מדי ואולי לכן גם לא שותים שמפניה. והימים ימי דונלד טראמפ. ולי יש היום יומולדת.

נורמה באופרה הישראלית, בכורה, 30.11.16. מלחין: וינצ'נצו בליני. ליברית: פליצ'ה רומני, על-פי המחזה נורמה או רצח הילדים מאת לואי-אלכסנדר סומה. מנצח: דניאל אורן, במאי: אלברטו פאסיני, במאי מחדש: ויטוריו בורלי, תפאורה ותלבושות: ויליאם אורלנדי, תאורה: אנדראה אנפוסי, מחדש תאורה: ולרי ספיגרולו. מבצעים: בראצ'והי באסנז – נורמה, גוסטבו פורטה – פוליאונה, ג'ניפר הולווי – אדלג'יזה, קרלו סטריולי – אורובזו, ענת צ'רני – קלוטילדה, גיא מנהיים – פלאביו, מקהלת האופרה הישראלית בניצוח איתן שמייסר, תזמורת האופרה – התזמורת הסימפונית ראשון לציון. תרגום: ישראל אובל.